אור למוצ"ש ח' מרחשוון ה'תשע"ה
דף הבית בית מדרש תנ"ך ספר שופטים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

סיוון תשס"ט

הצעיר באלפי מנשה

פרק ו



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
הראל עוז

פרשת מדין מציבה את ישראל בפני סגנון חדש של שעבוד.
המדינים הם שבטי מדבר, שפשיטות הביזה שלהם על התוצרת החקלאית המקומית הציקה מאד לעם ישראל. הפעם, שלא כבעבר נראה לכאורה כי המדינים אינם מאיימים על קיומם של ישראל. לא על הקיום הלאומי ולא על הקיום האישי. תקופת השעבוד, שבע שנים, אף היא איננה מן הארוכות, שידע העם בימי השופטים.
ואם כך, כיצד נקלעו ישראל למצב הנורא אותו מתאר הנביא בפסוק ו:
וידל ישראל מאד מפני מדין...

מדוע הציק כל כך הלחץ, הקל למראית העין, על בני ישראל, עד כדי כך, שכעבור שבע שנים זעקו בכל ליבם אל ד'?

התשובה היא, אופי השעבוד שהיה קשה מבעבר.
הפשיטות המדיניות התכופות, השחיתו כמעט כליל את מאגרי המזון של ישראל. רעב כבד השתלט על הארץ. בעונת הקציר היתה הארץ מתמלאת מנהרות ומערות, לשמש מסתור לאדם וליבול, מפני שודדי המדבר האכזריים. הגוף נחלש, התמותה בוודאי הלכה ורבתה ובעקיפין איימו פשיטות מדין על קיומה של האומה הישראלית.

תחום הביזה
...וישחיתו את יבול הארץ עד בואך עזה

עד עזה?
ומהיכן המדינים הגיעו לפשוט על יבול הארץ?
מפסוק ג יכול אמנם להשתמע כאילו פשיטות מדין הן בנחלת ארץ יהודה בלבד והן מתנהלות לכל רוחב הנגב, שהרי הפושטים הם בני מדין ועמלק. עמלק יושב, כידוע, בארץ הנגב, והכתוב מציין כי ההשחתה היתה עד עזה. גם המדינים הם יושבי ארץ ערב, מדרום-מזרח לארץ ישראל. ניתן היה לטעות ולומר, כי המדיני חבר אל שבטי העמלקי מדרום, ויחד יצאו לפשיטות על יושבי יהודה, היושבים בנגב ובשפלה.
אך לא. מחשבה כזו היא טעות. שני פסוקים אחרים בפרשת המלחמה מלמדים, ששטחי הביזה היו גדולים בהרבה.
1. בהמשך הפרק יספר הנביא על מסע ביזה שגרתי, שערכו בני מדין ועמלק. אותו מסע שבסופו השמיד גדעון את כל מחנה הבוזזים. פשיטה זו, שהיתה שגרתית מבחינתם, החלה בחדירה אל "אסם התבואה" הגדול של ארץ ישראל, אל אזור העמקים.
וכל מדין ועמלק ובני קדם נאספו יחדו ויעברו ויחנו בעמק יזרעאל

2. לאחר שלוחמי גדעון התקיפו את המדינים, מספר הכתוב על בריחתם של האחרונים. אין ספק, שאותה דרך, ששימשה כמסלול המנוסה, היא בדיוק הדרך, שבה היו נכנסים אל הארץ. מקום הכניסה והיציאה היה במעבר הירדן באזור אבל מחולה.
...וינס המחנה עד בית השטה צררתה עד שפת אבל מחולה על טַבָּת. 1

מכאן ברור כי הפשיטות היו גם ממעבר מחולה, משם פרצו גדודי הבוזזים אל עמק בית שאן והתפשטו דרומה. שוב מקבל אזור העמקים משמעות אסטרטגית חשובה. אם בפרשת דבורה היה עמק יזרעאל התפר, שממנו איים האויב על קיומם של יושבי הצפון, הרי שגם הפעם משמש אזור העמקים מטרה לאויבים. הסבה ברורה העמקים הם "אסם תבואה" גדול, קל לפלוש אליהם וקשה להגן עליהם. אלא שהפעם מופנה האיום גם על החלק הדרומי של הארץ. משמעות הפסוק "באכה עזה" הוא, שהמדיינים התפשטו מאזור הצפון 2 עד עזה, אולי דרך העמקים, השרון והשפלה, ואולי גם מדרום אבל לא מצאנו שיהודה נלחם בהם. כך מאגפים המדיינים את האזור ההררי, הקשה יותר למעבר, שממילא מכוסה יערות 3 . אזור העמק והשפלה הוא האזור המועדף עבור בוזזי מדין משום, שהוא האזור החקלאי הפורה יותר. שני הנתונים האלו: הקף הביזה והפגיעה החמורה, שזו גרמה לכלכת הארץ גרמו למצוקה קשה, שכמותה לא ידעה האומה זמן רב 4 .

סניגוריה על ישראל

למרות תוכחת הנביא (פס' ז-י) המסתיימת לכאורה בסרוב של ד' לצעקת ישראל, שולח ד' את המלאך לחולל מהלך גדול. תגובתו של גדעון לדברי המלאך מתמיהה את המעיין בפסוקים. אם רק כשנסתלק האיש נתבררה לגדעון זהותו האלוקית, מה פשר האות ששאל גדעון במהלך שיחתם קודם לכן. וכי יכול אדם שאינו מלאך לחולל אותות ומופתים?
ועוד, אם לא העלה גדעון על דעתו שלפניו ניצב מלאך, מדוע ניהל עמו דו-שיח שכזה, בו פנה אליו בטענות, כי השכינה מזניחה את ישראל? וכי ראה בו את הכתובת שאליה יש לבוא בטענות, והלא עדיין לא ידע דבר אודות זהותו?

אלא, תחילה היה גדעון סבור שלפניו עומד נביא.
טענה זו מוכחת מעל לכל ספק, שהרי תוך כדי שיחתו עם האיש, זוכה גדעון לנבואה משמים, נבואה המותאמת לדברי האיש הניצב לפניו. נבואה ישירה זו מהווה עליית מדרגה במעלתו של גדעון, במעשה זה בפרט ובאישיותו כמנהיג בכלל.
בפסוק יב נאמר:
וירא אליו מלאך ד' ויאמר אליו ...

ובפסוק יד נאמר:
ויפן אליו ד' ויאמר לך בכחך זה ...


אותה תופעה בדיוק מצאנו בשליחותו של משה, בסנה:
ומשה היה רעה את צאן יתרו חֹתנו כהן מדין וינהג את הצאן אחר המדבר ויבא אל הר האלקים חרבה. וירא מלאך ד' אליו בלבת אש מתוך הסנה וירא והנה הסנה בער באש והסנה איננו אֻכָּל. ויאמר משה אסורה נא ואראה את המראה הגדֹל הזה מדוע לא יבער הסנה. וירא ד' כי סר לראות ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני... 5

בשני המקרים מופיע מלאך אלקים בראשית ההתגלות, אבל אחרי שבאה תגובה להופעה האלוקית-מלאכית, מגיעה התגלות אלוקית ישירה. הסבה להופעתו של מלאך ד' בראשית ההתגלות, בשני המקרים, ברורה. חז"ל אומרים במדרש שבשעה שנגלה הקב"ה על משה, "טירון היה משה בנבואה" 6 . מידת ההופעה האלוקית תלויה ביכולתו הרוחנית של המקבל ואת זו צריך לבנות בהדרגה 7 . לכל מעלה ממעלות הנבואה ישנם שלבים מקדימים. אדון הנביאים, כמו גם גדעון בן יואש, צריכים הכנה כדי לקבל את הדיבור הישיר מפי ד'.
* * *
כיצד התעלה גדעון ממדרגת הדיבור באמצעות מלאך לדרגה, שבה נמצא ראוי לקבל התגלות ישירה?
חז"ל דורשים את השיחה שבין גדעון לקב"ה:
פסח היה 8 , אמר לו, אמש הקרני אבא את ההלל ושמעתיו שהיה אומר בצאת ישראל ממצרים ועתה נטשנו. אם צדיקים היו אבותינו יעשה לנו בזכותם, ואם רשעים היו כשם שעשה להם נפלאותיו חנם כן יעשה לנו ו"איה כל נפלאותיו". ויפן אליו הקב"ה בעצמו ויאמר לו "לך בכחך זה" - בכח הזכות הזה שלמדת סנגוריא על בני 9

איזה דבר מיוחד ראה הקב"ה בדברי גדעון, שבהם ראה סבה להתגלות אליו בכבודו ובעצמו?
ובכלל, מה סנגוריה מצא הקב"ה בדברי ההתרסה של גדעון? גם טענתו "ולמה מצאתנו כל זאת" אינה ברורה כל עיקר. איזו מין שאלה היא זו, הלא תוכחת האיש הנביא בפסוקי ההקדמה למאורעות עודנה מהדהדת ברקע הפרשיה? "ולא שמעתם בקולי". זו התשובה. וכי גדעון, תושב עפרה, הזובחת השכם והערב לבעלים, אינו מבין בעצמו את התשובה לשאלה מדוע מצאה הרעה את בית ישראל?
אם בכל זאת בחר גדעון להיתמם בפני המלאך, כיצד העלה אותו הדיבור הזה למדרגה כה גבוהה, שנמצא ראוי להתגלות אלוקית?
* * * במאמר אחר מאירים חז"ל את פסוקי הפרשיה מזוית ראיה שונה.
"ושפטו את העם משפט צדק" שיהיו מטין את העם לכף צדק. אמר רבי יהודה ברבי שלום, שיהיו מטין ומלמדים עליהם זכות לפני הקב"ה. ממי אתה למד מגדעון בן יואש, שבימיו היו ישראל בצרה והיה הקב"ה מבקש אדם שילמד עליהם זכות, ולא היה מוצא שהיה הדור דל במצוות ובמעשים. כיון שנמצא זכות בגדעון שלמד עליהם זכות מיד נגלה עליו המלאך. שנאמר "ויבא אליו מלאך ד', ויאמר לך בכחך זה" בכח זכות שלמדת על בני. הוי ו"שפטו את העם משפט צדק" - שיהיו מלמדים זכות על הדור. 10

מאמרו של רבי יהודה ברבי שלום מבהיר את תמונת המצב הרוחנית בימי גדעון. הדור - דור דל במעשים. דלותו של הדור מרחיקה אותו מאביו שבשמים, אלא שהאב רוצה את בניו, בכל מחיר. הוא מבקש אדם בישראל שיעורר רחמי שמים בלימוד זכות על בניו. איש כזה לא נמצא. איש אינו חושב, ואינו מאמין, שבאמת מגיע לישראל להיוושע משמים. אז יוזם הקב"ה מעשה, כדי להכריח אחד מהעם להיות צנור ושליח, ללמד סוף סוף את הזכות המבוקשת. האיש הוא גדעון בן יואש.
הסמך לדברי חז"ל "היה מבקש אדם שילמד עליהם זכות" הוא מדברי המלאך לגדעון " ד' עמך גיבור החיל".
האם נתכוון המלאך לקנתר? ללגלג? וכי לא צדק גדעון כשהגיב בטרוניה, "ויש ד' עמנו"?
והרי "אין ד' עמנו! שאילו היה עמנו לא היתה יד מדין גוברת ללא הרף על בני ישראל". מי שד' עמו אינו צריך לחבוט חטים בגת 11 להניס מפני מדין. עד כדי כך היה גדעון נסער למשמע הפניה הקנתרנית, ששכח להגיב על דברי המלאך הנוספים, "גבור החיל". לזאת יתפנה מאוחר יותר, ("הנה אלפי הדל במנשה"). כעת הוא ממהר להגיב למה שנדמה לו כהיתול. "ויש ד' עמנו? ולמה מצאתנו כל זאת?"
מכאן למד המדרש, שפניית המלאך בלשון זו דווקא היתה מכוונת לעורר את גדעון לדבר בזכות ישראל. "והיה מבקש אדם שילמד עליהם זכות". גדעון הנדהם הגיב כמצופה, אך עדיין לא ברור מדוע ראה הקב"ה בדבריו לימוד זכות על עם ישראל.

ד' עמך
על הברכה "ד' עמך" אומרת המשנה בברכות:
והתקינו שיהא אדם שואל בשלום חברו בשם, שנאמר "והנה בעז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ד' עמכם ויאמרו לו יברכך ד' " 12 ואומר "ד' עמך גבור החיל" ואומר "אל תבוז כי זקנה אמך" 13 ואומר "עת לעשות לד' הפרו תורתך" 14 . רבי נתן אומר הפרו תורתך משום עת לעשות לד'" 15

אומר רש"י: התקינו - עזרא ובית דינו.
כלומר: כשעלו ישראל לארץ בימי שיבת ציון הסתמך עזרא על הברכות שבדברי בועז לקוצרים ובדברי המלאך לגדעון והתקין שיהא אדם שואל שלום חברו בשם.
הקשר בין התקופות ברור.
המעמד הרוחני של דור שבי ציון בימי עזרא היה בשפל המדרגה. המיוחסים נשארו בבבל. אל עזרא הצטרפו דלת העם. חללים, נתינים, ממזרים ושתוקים היו רק חלק מן הייחוסים הלא-מכובדים, שבקהילות העולים 16 . הבית החדש שנבנה הזכיר את בית המקדש רק בעבודתו. בכל מה שנוגע לתוכן הרוחני לא הזכיר הבית השני את הראשון במאומה. ארון הברית, אש התמיד, השכינה, רוח הקדש, שהם הסמנים של גלוי השכינה בהר הבית, נעלמו 17 . הזקנים, שזכרו את קדושתו של הבית שחרב, היו מסתכלים על הבית ובוכים 18 . קטרוג גדול יצא על עזרא. אלה שהצליח להעלות אתו לארץ ישראל היו בעיקר הפסולת של עם ישראל.
אז התקין עזרא ובית דינו לומר, ולשוב ולומר, איש לרעהו, את הסוד הגדול שלחש המלאך על אזנו של גדעון תחת האלה בעפרת אבי העזרי.
"ד' עמך."
כי לא יטֹש ד' עמו ונחלתו לא יעזֹב 19 . לעולם יש ד' בקרב ישראל, על אף החולשה הנוראה של הדור.
וגדעון שמע.
אז התעורר להבין את הרעיון הבסיסי, שלמד אותו המלאך: ישועתו של עם ישראל אינה תלויה במעשיו. עם ישראל לעולם ראוי לגאולה. גם בזמנים, שאינו נראה ראוי לה. וכשהבין את סוד הקשר הסגולי בין עם ישראל לאביהם שבשמיים, הבין גם את סוד גאולת מצרים. "הלא ממצרים העלנו ד'. ועתה נטשנו ד'?" וכי מה ההבדל?" וכי במצרים היו ישראל ראויים לגאולה? הלא במצרים היו ישראל שקועים עד צואר במ"ט שערי טומאה, ובכל זאת הושעת ולא נטשת, ולמה היום מצאתנו כל זאת, ויש ד' עמנו?"
ענתה לו שכינה: "לך בכחך זה והושעת את ישראל."
* * *
סוד ישועת ד' לישראל הוא, שתתעורר בקרבם נקודת הקשר הנצחי עם ד', כשישראל מתרוממים בתפילה ומבקשים את ד' אז מתעוררת אהבת ד'. דרושה אתערותא דלתתא כדי לקבל אתערותא דלעלא. כדי לרומם את הדור דרושה נקודת אחיזה אמונית מתוכו. לכן שלח רבש"ע את האיש הנביא להוכיח את העם, אלא שאיש לא התעורר לנוכח תוכחותיו. אז יצר הקב"ה מצב, שבו נראה היה כלפי חוץ כאילו נטש את עמו, במגמה להעמיד את העם על חומרת מצבם ולעורר אותם לצעד הראשון בדרך התשובה. "פתחו לי פתח כחודו של מחט". ברם, העם לא השכיל לתרגם את הגירוי הרוחני לפסים של תשובה, סבור היה שאכן ננטש. במקום להתרומם נפלו ישראל לבירא עמיקתא. עד כדי כך שבוי היה העם ביאושו, שלא היה נמצא, ולו אדם אחד, שילמד זכות על ישראל. איש לא האמין עוד בזכותו וביכולתו של ישראל לשוב לאביו שבשמים ולזכות בגאולה. גם אם היו בעם אנשי מעלה, כעסו גם הם על הדור ובקרו את כשלונותיו. גם הם לא חשבו שזכאים ישראל לגאולה. אז הופיע המלאך בעפרה לעורר את גדעון, ללמד זכות על עם ישראל, על מנת ליצור נקודת אחיזה של אמונה מתוך הדור 20 , שעל גביה יוכל הקב"ה לבנות את בנין הגאולה.
גם שאלת התיחסותו של גדעון לזהותו של האיש מתבררת, כאמור. כסבור היה שהוא נביא 21 , שבא להוכיח אותו ושכמותו, אלא שהפעם נדהם לשמע הסגנון החדש שבפי הנביא: "ד' עמך גיבור החיל". גדעון התרעם: "ויש ד' עמנו? ולמה מצאתנו כל זאת?"
הנה מצא הקב"ה את האיש שילמד זכות על ישראל. נמצא הגואל. לכן עלתה מדרגת ההתגלות. "דין הוא שאראה עליו בכבודי". כיון שכך, קבל גדעון נבואה ישירה: "לך בכחך זה והושעת את ישראל, הלוא שלחתיך" מעתה ברורה בקשת האות. גדעון שמע קול כפול: את קולו של הנביא וקול נוסף שנשמע לו, קול שמעולם לא שמע. כיון שמעולם לא התנסה בנבואה ביקש אות שיאמת לו כי אכן מדובר בשליחות נבואית ולא בתעתועי דמיון. גם גדעון, כמשה וכשמואל בראשית דרכם, היה טירון בנבואה. הוא מבקש אימות מוחשי לדבר האלוקים על מנת שיוכל לרכוש מכאן ולהבא בטחון, שעל פיו יוכל לזהות שאכן הקב"ה בכבודו ובעצמו מדבר עמו. כשהביא את האוכל, ודאי ציפה שתרד אש, אבל בעוד הוא מסתפק אם רוח הקדש שרתה עליו או במראה נבואה מדובר, התברר לו שמלאך ד' דבר בו. להתגלות אלקית כזו לא צפה גדעון. יתרה מזו, הוא לא האמין שהוא ראוי לה. "אהה ד' אלקים כי על כן ראיתי מלאך ד' פנים אל פנים". אז קבל שוב נבואה, באותו האופן, "שלום לך אל תירא".
והראיה מהמשך הפרשיה:
כשאכלה האש את הבשר והמצות לא הופתע גדעון. מדוע? ידע שלפניו איש אלקים, וציפה למעשה האות, אך כשנסתלק המלאך מעיניו נבעת. אז הבין שהגילוי שזכה לו גדול לאין שיעור ממה שחשב.
מדוע באמת הופיע אצל גדעון מלאך ד' ולא הספיקה הופעת איש נביא?
ככל שהדור שפל יותר כן גדל הצורך בגילוי אלוקי גבוה יותר כדי לרוממו. הדור דור עני. דברי הנביאים אינם מעוררים אותו, ועל כן צריך הקב"ה להופיע עליו בגילוי נסי ומופלא יותר.

מצוה הבאה בעבירה?
תחילת שליחותו של גדעון איננה, כצפוי, שליחות לגאולה של העם. תחת זאת הצטווה גדעון לבצע שליחות מקדימה, שתכשיר את הקרקע 22 לשליחותו העיקרית, שהיא תשועת העם.
שלשה דברים נצטווה גדעון לבצע:
1. להרוס את המזבח / לכרות את האשרה.
2. לבנות מזבח.
3. להעלות את הפר השני לעולה על עצי האשרה.
מה נצטווה גדעון לעשות בפר הראשון?
ומה הכוונה בביטוי "ופר השני שבע שנים"? (פס' כה)
* * *
אומרת על כך הגמרא בתמורה:
איזהו מוקצה לעבודת כוכבים? אמר ריש לקיש: אין אסור אלא מוקצה לשבע שנים, שנאמר "ויהי בלילה ההוא ויאמר לו ד' קח את פר השור אשר לאביך ופר השני שבע שנים" והתם מוקצה בלחוד הוה הוא? נעבד נמי הוה? אמר רבי אחא בר יעקב: מוקצה לעבוד ולא עבדוהו... 23

(ביאור: בהמה, שהוקדשה לעבודה זרה נאסרת בהנאה. הגמרא מבררת את דין הבהמה, שהוקצתה לעבודה זרה, אך עדיין לא נעבדה בפועל. שאלת הגמרא "איזהו מוקצה לעבודת כוכבים" פרושה, כמה זמן צריכה הבהמה להיות מוקצה לעבודה זרה, כדי שתאסר מדין עבודה זרה למרות שלא נעבדה בפועל.
תשובת ריש לקיש: שבע שנים, והוכחתו מהפרשיה דנן. גדעון הצטווה לשרוף את הפר, שפוטם שבע שנים. ברור אם כך, שמוקצה לשבע שנים נאסר כאילו נעבד.
דוחה הגמרא: הרי הפר, ששרף גדעון כבר נעבד בפועל, ונאסר מדין עבודה זרה ממש? ומשיבה: הפר שפוטם שבע שנים לא נעבד, ורק הוקצה לעבודה זרה).

משמעותו של הביטוי "הפר השני" על פי דברי ריש לקיש הוא פר מפוטם 24 . מכאן הוא למד, שדין מוקצה לעבודה זרה חל רק כעבור שבע שנים. מדובר, אם כן, בפר שמיועד לעבודה זרה והוא בתקופת הפיטום שלו.
בהמשך אומרת הגמרא:
רבא אמר: לעולם עבדוהו וחידוש הוא, כדרבי אבא בר כהנא דאמר רבי אבא בר כהנא, שמונה דברים התירו באותו הלילה: חוץ ולילה וזרות וכלי שרת וכלי אשרה ועצי אשרה ומוקצה ונעבד.

רבא מסביר שהפר השני היה פר ששימש לעבודה זרה. העלאת הפר הזה לקרבן עולה לד' היתה כרוכה בעברה על שמונה איסורי תורה 25 , ונבארם אחד לאחד.
1. חוץ - שחיטה מחוץ לעזרה. התקופה היא תקופת משכן שילה, שבה נאסרו הבמות ונאסר לשחוט קדשים חוץ למשכן.
2. ולילה - גדעון שחט בלילה. אמנם הקב"ה לא ציוה אותו לשחוט דווקא בלילה, אבל משמע שהתיר לו. כששחט גדעון בלילה, נכשל, כפי שמעיד הכתוב, במילוי המשימה בשלמותה, אך לא באיסור שחוטי לילה.
3. וזרות - גדעון איננו כהן, הוא בן שבט מנשה.
4. וכלי שרת - מקבלת הדם ואילך מצות כהונה, וצריכה זו להעשות בכלי שרת, ולא היה לגדעון כלי מקודש לכך.
5. וכלי אשרה - גדעון השתמש בהעלאת העולה בכלים, ששימשו את פולחן האשרה.
6. ועצי אשרה - גדעון השתמש לצורך הקרבן בעצי האשרה שכרת, שהיא עצמה עבודה זרה.
7. ומוקצה
8. ונעבד
מהו "מוקצה" ומהו "נעבד"?
לפי דברי רבא גדעון השתמש בשני הפרים. פר אחד היה מוקצה לעבודה זרה, היינו, היה עדיין בתקופת הפיטום, מיועד לעבודה זרה. הפר השני היה נעבד ממש.
מתוכחותיו של הושע, שהיה נביא במלכות ישראל בימי בית ראשון עולה, שהעבודה זרה המצויה במלכות ישראל בכלל, ובשבטי יוסף בפרט היתה לדמותו של עגל:
ועתה יוסִפו לחטא ויעשו להם מסכה מכספם כתבונם עצבים מעשה חרשים כֻּלֹה להם הם אומרים זֹבחי אדם עגלים יִשָקוּן 26 זנח עגלך שומרון חרה אפי בם עד מתי לא יוכלו נִקָּיֹן 27

מעיון בספר מלכים מתברר, שמרכז ה"עבודה זרה" היה בבית אל, עיר אפרים, שלמעמדו של העגל שהוצב שם היתה חשיבות גדולה הרבה יותר מזו של העגל שהוצב בדן.
ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב ויאמר רב לכם מעלות ירושלם הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים ... ויעש את האחד בבית אל ואת האחד נתן בדן ... ויעש ירבעם חג בחדש השמיני בחמשה עשר יום לחדש כחג אשר ביהודה, ויעל על המזבח, כן עשה בבית אל לזַבֵּחַ לעגלים אשר עשה, והעמיד בבית אל את כהני הבמות אשר שה. ויעל על המזבח אשר עשה בבית אל בחמשה עשר יום בחדש השמיני, בחדש אשר בדא מלבו ויעש חג לבני ישראל ויעל על המזבח להקטיר 28
לקביעתו של דמות הפר לעבודה זרה ולהכרזה כלפיו "אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" ישנם שורשים קדומים מאד. העגל נבחר לעבודה זרה כבר לאחר מתן תורה.
מה משמעות דמות זו של השור?
מדוע כל כך נפוץ הוא בפולחני ה"עבודה זרה" של ישראל?
* * *
בברכותיו לשבטים המשיל מרע"ה את שבט יוסף לשור.
בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח יחדָו אפסי ארץ והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה 29
וכן אמרו חז"ל על דגל מחנה אפרים, שהיה מצויר עליו דמות שור.
ועל מפה של אפרים היה מצויר שור על שם "בכור שורו" זה יהושע שהיה משבט אפרים 30
הרמב"ן בפרשת כי תשא רומז, שלא בחינם בחרו ישראל בדמות העגל לפולחן הע"ז בחטא העגל. דמותו משמשת אחד מנושאי המרכבה 31 , כח טבעי שבו מופיעה ברכה אלקית בנסתר, בהיותו אחד מן הכוחות הטבעיים, שמניעים את העולם המעשי, בחריש ובקציר 32 . זהו דגלו של שבט אפרים, ראש שבטי יוסף, ושל מנהיגו-יהושע. השור מבטא את כוחו המעשי של שבט יוסף. הושע מכנה את אפרים בשם "עגלה". "ואפרים עגלה מלֻמדה" 33 . פולחן השור מצוי אצל שבטי יוסף כי הוא מבטא את יכולתו של יוסף לפעול בשליחות האלוקית. לכן בחר ירבעם, מנהיג שבטי יוסף 34 , לחקות את צורת העגלים ממדבר סיני. לכבוד שבטו נתכוון, וכוונתו היתה לומר, שלא רק האריה, אלא גם השור מסוגל להיות מרכבה לשכינה. אין למלכות יהודה בלעדיות על עבודת הקדש. גם לאפרים חלק באלקי ישראל. גם לאפרים חלק בהנהגה שצריכה להוביל את עם ישראל לגילוי שכינה.

שבע שנים לא מפטמים עגל כדי לשחוט אותו. בני מנשה פיטמו את העגל תקופה כה ארוכה כדי לעשות ממנו עבודה זרה!
באופן זה של עבודה זרה רצו בני יוסף לבטא את יחסם אל הבעל. השור, הלא הוא יוסף, משועבד עכשיו לדעתם אל הבעל.

בפסוקים מפורש, שגדעון נצטווה לקחת שני פרים. חז"ל מפרטים את מה שהמקרא לא פרט. שור אחד, הוא השור הנעבד, המשמש תבנית עבודה זרה השני מצוי
בתקופת פטומו, על מנת שיוכל גם הוא לשמש, לעבודה זרה.
הנראה הוא, שגדעון שרף את שני הפרים. הפר הראשון נחתך ובותר באופן שלא ניתן היה להכירו. השני נשרף שלם על גבי המזבח, ולכן יכלו בני עפרה שבאו בבקר לזהות את הפר, שבערתו היתה בעיצומה. על כן נאמר בפסוק "ואת הפר השני העלה על המזבח הבנוי", ואילו הפר הראשון לא הוזכר כלל.

קרבן הדור
ויאמרו אנשי העיר אל יואש הוצא את בנך וימת כי נתץ את מזבח הבעל וכי כרת את האשרה אשר עליו. ויאמר יואש לכל אשר עמדו עליו האתם תריבון לבעל אם אתם תושיעון אותו אשר יריב לו יומת עד הבקר אם אלהים הוא ירב לו כי נתץ את מזבחו. ויקרא לו ביום ההוא ירבעל לאמר ירב בו הבעל כי נתץ את מזבחו.

ירב בו הבעל? וכי זו הסיבה לכינוי השם? הבעל יריב בעתיד עם גדעון?
מדוע לא מנמק יואש את השם ירבעל בעובדה הפשוטה, שגדעון רב עם הבעל?
* * *
התשובה היא, שגדעון לא רב עם הבעל, משום שהבעל הוא דבר שאינו קיים, אלא בדמיון.
האם יש לישראל הוכחה שהבעל כח שיש בו ממש?
"ירבעל", אפוא, הוא קריאת תגר המעמידה את "כוחו" של הבעל בנסיון. מעולם לא נוכחו בני יוסף באמיתות כוחו של הבעל. אליו השתעבדו עם הזמן, רק מיראה, כפי שמלמד הנביא בפסוק י, "אל תיראו את אלהי האמרי". אין אנו יודעים אם לעג יואש לאנשי מקומו או אם הסתפק גם הוא, ככולם, ביכולתו של הבעל. כך או כך טען יואש טענה, שיש בה הגיון רב: אם כל הסבה שאנו עובדים את הבעל היא מפחד, אין צורך להעניש את גדעון. יתרה מזו, אסור להעניש את גדעון, שכן מעשה שכזה יהיה בבחינת עדות, שבכוחו של הבעל אין ממש. אם לא כן, מדוע יש צורך לדאוג לו? "אם אלהים הוא" ויש בו ממש - יריב הבעל בגדעון בכוחות עצמו. עד אז - אין הצדקה לפחד. קשה לקבע מתי השתכנע יואש באפסות הבעל: קודם, או לאחר מעשה. בהמשך הפרשה מתברר, שלא רק יואש, אלא כל בני עפרה, ובעקבותיהם בני שבט מנשה ושבטים אחרים צעדו למערכה אחרי גדעון. השם "ירב בו הבעל" חושף את השקר שבעבודה זרה ולועג לה.
עניינה של שליחותו המקדימה של גדעון היה לבטל את אמונת העם בכח עבודה זרה. אי אפשר היה לסחוף את העם למלחמה באנשי מדין בעוד הוא שבוי ביראת אלהים אחרים. גדעון לא הצליח אמנם למלא אחר הצו האלוקי בשלמות. "והיה כי ירא מעשות יומם ויעש לילה". אבל גם כך הצליח להסיר את המסווה מעל עבודת הבעל. שמו נחתם בחותם

אפסיותה, "ירבעל". מי שהיה רואה את גדעון ראה לנגד עיניו את האיש שקיומו מעיד על אפסותו של הבעל. שליחותו של גדעון חלצה את העם מנפילתו, רק אז נתאפשרה קיומה של המלחמה במדין. מכאן שהצליח גדעון לא רק להתחזק בעצמו לאמונת ד' אלא הצליח לעורר מחדש גם את אמונת העם. אותו ענין מצאנו בראשית התהוות האומה הישראלית, במצרים
...דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעָשֹׁר לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבֹת שה לבית... והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים ...
ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אלהם משכו וקחו לכם צאן למשפחתיכם ושחטו הפסח... 35

חלק מתפקידו של קרבן הפסח היה לשחרר את ישראל מיראת מצרים ואלוהיהם. "הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו?" 36 . לכן נצטוו למשך את הצאן 37 . הציווי היה לקחת בידיהם את מה שהמצרים האמינו כאלוה, להחזיק בו ארבעה ימים, ואז לשוחטו. אי אפשר לבני ישראל לצאת ביד רמה כשבלבם דמות מאיימת של אל מצרי. דורות מאוחר יותר חוזר גדעון על הפעולה, וזובח על המזבח בעפרה את הפר אותו עבדו. לשם כך התיר לו הקב"ה איסורים רבים. לא רק לגדעון הותרו אסורי מזבח, גם לשמואל. כך אומר המדרש:
אמר רבי אבא... ואין לי אלא גדעון, שמואל מנין "ויקח שמואל טלה חלב אחד" 38 אמר רבי אבא בר כהנא שלש עברות נעשו בפרו של שמואל הוא ועורו, ומחוסר זמן, ולוי היה. 39

מכאן אנו יכולים ללמוד עניין נוסף, ותחילה נקדים מדרש על אלקנה אבי שמואל.
אלקנה הוא עלה, ואשתו ובניו ובנותיו ואחיו ואחיותיו, וכל קרוביו עמו וכל בני ביתו, היה מעלה את הכל עמו. אמר: שלא ילמדו דרך עבודה מן הכנענים ומן הפושעים ויעשו דבר שלא כתורה. דבר אחר: למה מעלה הכל עמו. כשהיו עולים בדרך ולנים ברחובה של עיר, מתקבצין האנשים לבד והנשים לבד… והיתה המדינה מרגשת, והיו שואלין להן להיכן תלכו? ואומרים, אל בית האלקים שבשילה שמשם תצא תורה ומשם מצוות. ואתם, למה לא תבואו עמנו ונלך ביחד? מיד עיניהם משגרות דמעות, אמרו להן נעלה עמכן?! 40

לכאורה אם בני הדור עובדים עבודה זרה, אולי צדקו בני עלי, שיש להרחיקם מן המשכן ולא להביאם? אלקנה לא חשב כך. הוא היה מביאם, ועליו אומר המדרש (שם) "שהיה מכריע את ישראל לכף זכות". אלקנה היה מתבסס דווקא על איזו נקודה הקשורה לדרך העבודה של עבודה זרה. ידע אלקנה שתוכו של הדור "רצוף אהבה לד' יתברך ..." וכל עבודתו לעבודה זרה אינה, אלא שאינם מאמינים שיכולים הם לחוש את נועם אמונת ד' ומתיקותה, וחפשוה אצל דרכי הגויים. כל נטייתם זו לא היתה אלא שפלות הרוח שאינם מאמינים בכוח דבקותם בד'. על כן העברות שנעשו בקרבנו של שמואל היו בעצם ביטוי למצבו של הדור, וכך גם אצל גדעון. גדעון לוקח את הפרים שהוקצו לעבודה זרה וזובח אותם לד'. אילו היה צריך רק להוכיח את אפסות הבעל די היה לשרוף את הפרים כליל, אבל גדעון הלוא זובח אותם לד'. כך גם ישראל במצרים לוקחים את אלהי מצרים וזובחים אותם לד'. לרומם את שפלות רוחם שהיו יראים מאלהי מצרים להדבק באמונת ד' 41 .
מכאן אנו מבינים את מאמר הנביא בתחילת עניננו "ואומרה לכם אני ד' אלקיכם לא תיראו את אלהי האמרי…ולא שמעתם בקולי" 42

קרבנות ציבור מבטאים, בנקודות מסוימות, את מצבו של הצבור. שני הקרבנות הללו, כמו רבים אחרים, הם ראי למצבם של ישראל.
גדעון פועל באמצע תקופת השופטים, כשתהליך ההתמכרות לעבודה זרה בשיאו. לכן מתיר לו הקב"ה להקריב קרבן כל כך משונה, שבהעלאתו כרוכים שמונה אסורים. גדעון לוקח את השור, ביטוי כוחם של שבטי יוסף, שעד היום הוקדש לבעל, ומעלה אותו ל ד' . המצב הרוחני כל כך סבוך, שגדעון צריך להפוך יצרא דעבודה זרה לאמונה בד', לאמר: גם כך ראויים ישראל לעמד לפני ד', למרות היותם בעלי מומים רוחניים, ועל אף הסיבוכים הרבים הכרוכים בהעלאתו של קרבן כזה. הזמן והתנאים אינם מתאימים לקרבן. לילה, חוץ, זרות וכלי שרת, מעידים שאין זה מושלם להקריב כך, אלא שאין ברירה ולא זו בלבד אלא אפילו אשרה וכליה, מוקצה ונעבד מוקרבים. יצרא דעבודה זרה נהפך להיות קרבן לד'. צדק המלאך: "ד' עמכם". לא נחסמה הדרך. ישראל ירצו לפני ד' למרות היותם מוקפים בעצי אשרה ובתבניות עבודה זרה. אי אפשר יהיה להשאר שקועים בעבודה זרה ולהתקרב אל ד', יש צורך לטהר את העם, אבל הדרך נפתחה מחדש.
הדמיון שבין שלשת הקרבנות: הפסח, הפר של גדעון והשה של שמואל 43 הוא, שהם קרבים בשלמותם. הענין בולט מאד בקרבן הפסח, "ראשו על כרעיו ועל קרבו" 44 לרמוז על שלמותם של ישראל, אך גם כאן קיים אותו היסוד, הפר השני עולה על המזבח כליל, ללא הפשט וניתוח. מציאותו הפנימית של כלל ישראל היא, לעולם, מציאות שלמה גם בזמנים ובמקומות בהם רבים העניינים הצריכים תיקון. אם הבנתנו נכונה, דווקא הפר המוקצה הועלה בשלמותו, הפר הנעבד נותח ונשרף ולא נשאר ממנו דבר. ללמדנו שאותו החלק שכבר נטמא בעבודה זרה אין לו יותר תקנה, ורק מה שהוכן ועדיין לא נעבד, כחות אלה, אפשר לטהרם ולהחזירם לאמונת ד'.

רוח ד'
וכל מדין ועמלק ובני קדם נאספו יחדו ויעברו ויחנו בעמק יזרעאל.

הנביא אינו מסביר מדוע נקבצו מדין, עמלק ובני קדם בעמק יזרעאל. מסתבר, שלא המאורעות בעפרה גרמו לכינוס הזה, ומכיון שחז"ל ביארו שהתקופה היתה תקופת פסח, ניתן להסיק שהתאור המופיע בפסוק לג הוא תאור של פשיטה עונתית, מאלו המתוארות בפסוקים א-ה. עם בוא האביב, תחילת ימי הקציר, הופך אזור העמק והשפלה להיות יעד לפשיטות המדינים, שמתרכזים כהרגלם באזור העמק, ממערב למעבר הירדן שבאבל מחולה.
ורוח ד' לבשה את גדעון ויתקע בשופר ויזעק אביעזר אחריו. ומלאכים שלח בכל מנשה ויזעק גם הוא אחריו ומלאכים שלח באשר ובזבֻלון ובנפתלי ויעלו לקראתם.

הרמב"ם במורה הנבוכים מונה את מעלת רוח הקדש כראשונה מבין אחת-עשרה מדרגות נבואה.
תחילת מעלות הנבואה שילווה את האדם עזר אלוקי, יעוררו ויזרזו לעשות טובה גדולה בעלת ערך...והאדם אשר ילווהו מצב זה אומרים עליו שהוא צלחה עליו רוח ד' או לבשה אותו רוח ד' או נחה עליו רוח ד' או היה ד' עמו... 45

גדעון, אם כן, מתקדם צעד אחר צעד במדרגות הנבואה.
כשהכיר גדעון בקשר הבלתי תלוי שבין הקב"ה לכנסת ישראל, המבטיח את קרבת ד', נתמנה לשליחות האלוקית "לך בכחך זה והושעת את ישראל". אז מתחיל גדעון להעפיל שלב אחר שלב במעלות הנבואה. בעפרה, בהריסת מזבח הבעל, הוא קונה את המעלה הראשונה. כשנאספים בני מדין ועמלק ואיום מוחשי מרחף על בני ישראל זוכה גדעון לגלות את המדרגה הפנימית, אותה רכש בארועי הפרשיות הקודמות, "ורוח ד' לבשה את גדעון".

הגיוס
ויתקע בשופר ויזעק אביעזר אחריו
ומלאכים שלח בכל מנשה ויזעק גם הוא אחריו
ומלאכים שלח בזבֻלון ובאשר ובנפתלי ויעלו לקראתם

מדוע כשתקע גדעון בשופר נענתה רק משפחת האביעזרי?
שבט מנשה כולו שמע בודאי על המאורעות בעפרה, ומשפחת אבי העזרי יושבת בתוך מנשה, אם כך, יכלו כל אנשי מנשה להתייצב לקול הקריאה הראשונה. אין להם שום מגבלה של מרחק או סכנה, כמו שאולי קיימת לתושבי הצפון הרחוקים. מדוע הצטרף שבט מנשה רק לקול הקריאה השניה?
סגנון הפסוקים, המחלקים את שלבי הגיוס לשלשה, מורה שמלכתחילה נתכוון גדעון לגייס את העם בשלשה שלבים. שבט מנשה אינו נזעק לקול הראשון משום שזה לא היה מיועד לו!
גדעון אינו ממהר להזעיק את כל העם משום שאינו בטוח בתוצאות שתביא קריאה מעין זו. אולי חשש, כמו ברק בן אבינועם, שהעם לא ייענה לקריאה מפחד המדיינים, ואולי לא היה בטוח בזכותו וביכולתו הרוחנית. לכן תיכנן את הגיוס בהדרגה. תחילה בדק את התגובה במשפחת האביעזרי וכשזו נענתה בחיוב הזעיק את כל שבט מנשה.
אבל גם הצעד השלישי של גדעון, שבו בחר להזעיק את שבטי אשר, נפתלי וזבולון אינו ברור.
מדוע לא ביכר גדעון להזעיק את שבט אפרים, שלו גישה נוחה הרבה יותר לשדה המערכה מלשבטי אשר ונפתלי היושבים הרחק הרחק בגבול הלבנון?
ואם בכל זאת החליט גדעון לגייס דווקא את השבטים הצפוניים יותר, מדוע נפקד מקומו של שבט יששכר מן הקרובים, והרי הוא השבט הסמוך ביותר למחנה מדין, בעמק יזרעאל?!
* * *
תשובה לחלקה השני של השאלה ניתן ללמוד מפסוקי פרק ח:
ויאמר אל זבח ואל צלמנע איפה האנשים אשר הרגתם בתבור ויאמרו כמוך כמוהם אחד כתאר בני המלך. ויאמר אחי בני אמי הם חי ד' לו החֲיִתֶם אותם לא הרגתי אתכם... 46

"דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר". בסיפור נקמת גדעון בשרי מדין חושף הנביא פרטים נוספים אודות מהלכי הגיוס של גדעון לפני המלחמה. גדעון מגלה, שבמעשה הריגת זבח וצלמנע הוא נוקם נקמה אישית. את נקמת אחיו, שמתו בתבור. משמע: גדעון שלח שליחים לשבט יששכר לפני המלחמה. את השליחים הללו הובילו אנשי משפחתו, אבל אלה לא הגיעו ליעדם, אלא נתפשו בתבור והוצאו להורג 47 ואת דמם נוקם גדעון בהריגת זבח וצלמנע 48 . יששכר, כפי שלמדנו בפרשת דבורה, יושב בשולי עמק יזרעאל. בסמוך לו מחנה מדין, עליהם מעיד הכתוב, שהיו "נֹפלים בעמק כארבה לרב ולגמליהם אין מספר כחול שעל שפת הים לרב" 49 . אם יחידים לא הצליחו לעבור את העמק, כיצד יעברו הרבים? גדעון לא הצליח להזעיק את שבט יששכר אבל השבטים הצפוניים יותר: אשר, זבולון ונפתלי, שהלחץ המדייני לא מכביד עליהם במישרין כמו על שבט יששכר, באו.

מאידך, את שבט אפרים נמנע גדעון מלהזעיק משיקולים אחרים.
אפרים הוא ראש שבטי יוסף. לו ההנהגה כפי שקבע יעקב בפרשת ויחי:
וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל ואולם אחיו הקטֹן יגדל ממנו וזרעו יהי מלֹא הגוים. ויברכם ביום ההוא לאמור בך יברך ישראל לאמר ישימך אלקים כאפרים וכמנשה וַיָשֶׂם את אפרים לפני מנשה 50

שבט אפרים לא רק שלא ייענה לקריאתו של גדעון, אלא יקרא עליה תגר כמו על כל ענין מנהיגותו של גדעון. כך אכן קורה בהמשך. לכן ביכר גדעון לפנות לשבטים אחרים, על אף היותם מרוחקים יותר.

פרשת האותות
עניינו של גדעון הוא גילוי כחות האמונה בעם ישראל. לדרך ההנהגה יצא בשליחות הנבואית "לך בכחך זה והושעת את ישראל מכף מדין". "כחך זה" הוא לימוד הזכות על עם ישראל. עניינם של האותות הרבים שמבקש גדעון קשורים גם הם בבירור ובגילוי כח האמונה המצוי בישראל.
ויאמר גדעון אל האלהים אם ישך מושיע בידי את ישראל כאשר דברת. הנה אנכי מציג את גזת הצמר בגרן אם טל יהיה על הגזה לבדה ועל כל הארץ חרב וידעתי כי תושיע בידי את ישראל כאשר דברת. ויהי כן וישכם ממחרת ויזר את הגזה וימץ טל מן הגזה מלוא הספל מים. ויאמר גדעון אל האלהים אל יחר אפך בי ואדברה אך הפעם אנסה נא רק הפעם בגזה יהי נא חרב אל הגזה לבדה ועל כל הארץ יהיה טל. ויעש אלהים כן בלילה ההוא ויהי חרב אל הגזה לבדה ועל כל הארץ היה טל

אם ישך מושיע בידי .
הזכרנו, שהתופעה של סירוב לצאת בשליחות אלוקית מצויה בתנ"ך אצל אישים רבים. המשותף להם הוא שאין מדובר בסירוב למצווה, או בחוסר אמונה ביכולתו של הקדוש ברוך הוא להושיע ברב או במעט. אלא שבשעה שהשליח מבין שישועת ישראל תלויה בו, באישיותו, מתחילים לכרסם בלבו הספקות, אם מתוך ענווה, אם מתוך חולשה או מכל סבה אחרת, האמנם הוא האיש שדרכו ומכחו ראויה לבוא תשועה לישראל. כך, לדוגמא, אצל ברק. ברק אינו מסתפק לרגע בשאלה האם יתכן, שהקב"ה יגוף את סיסרא לפני מחנה ישראל. ברם, ברגע שאומרת לו דבורה את המלים "ונתתיהו בידך ", כשברק שומע שתשועת ישראל תופיע בידיו שלו, הוא מסתפק, האם אכן יש בו הכח הרוחני להרים את כל ישראל, ולכן הוא מבקש את דבורה להצטרף אליו. "אם תלכי עמי והלכתי ואם לא תלכי עמי לא אלך". כך גם כאן, אצל גדעון. נושא הדיון אינו "אם ישך מושיע". ודאי שהקב"ה יכול להושיע. השאלה היא "אם ישך מושיע בידי את ישראל". גדעון רוצה לברר האם יש בכחו להושיע את ישראל ולשם כך הוא שואל אותות 51 .
ברם, כל המפרשים מתקשים: מדוע היה צריך גדעון לשאול לו אות כפול?
רש"י אומר:
ויהי כן - שהיה טל על הגזה לבדה יותר מבשאר מקומות, כמו שהוא אומר "מלא הספל מים" אבל על כל הארץ חורב לא נתקיים, שהברית כרותה לטל שאינו נעצר.

תשובתו של רש"י לשאלה היא, שהאות הראשון לא נתקיים במלואו על כן שאל גדעון אות שני. בפעם הראשונה ביקש גדעון אות, שיענה על שני תנאים:
1. אם טל יהיה על הגזה לבדה
2. ועל כל הארץ חרב
התנאי הראשון אמנם התקיים. גדעון סחט מגיזת הצמר מלוא הספל מים. לגבי התנאי השני לא נאמר דבר בכתוב, ורש"י מסיק שהוא לא התקיים. המסר היוצא מן האות הראשון לא היה ברור כל צרכו ומשום כך ביקש גדעון אות נוסף.
* * *
מדוע באמת לא נענה גדעון באות הראשון?
מדוע שאל לו אות שני הפוך בדיוק מן האות הראשון, ולא שאל לו אות אחר לחלוטין?
האם ישנו רעיון מסוים שעומד מאחורי אותות גדעון במעשה הגזה?
איזה קשר רואה המדרש בין פרשת האותות ופרשת המלקקים?
כתיב "והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים וגו'" 52 אותו שארית שאמר הקב"ה לאליהו "והשארתי בישראל שבעת אלפים כל הברכים אשר לא כרעו לבעל" 53 . והם אותן שהופרשו בימי גדעון, בשעה שאמר לקב"ה "אם ישך מושיע בידי את ישראל כאשר דברת, הנה אנכי מציג את גזת הצמר בגרן" 54 . אמר לו הקב"ה אני הכתבתי "אהיה כטל לישראל" 55 , ואתה אמרת "ועל כל הארץ חורב"? אני איני עושה, שאין כתיב "ויעש אלקים כן", אלא "ויהי כן", מעצמו היה. אבל כשאמר "יהי נא חורב אל הגיזה לבדה" מיד "ויעש אלהים כן ביום ההוא". למה?! שכן כתוב "אהיה כטל לישראל".
אמר לו הקב"ה "עוד העם רב, הורד אותם אל המים ואצרפנו לך שם". אותם שכרעו על ברכיהם לשתות מים, רוצה ולא רוצה היה משתחווה לאלילים. דורו של גדעון היה משתחווה לבבואה.
אמר לו הקב"ה "בשלוש מאות האיש המלקקים אושיע את ישראל". עליהם הוא אומר "שבעת אלפים אשר לא כרעו לבעל", ועליהם הוא אומר "והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים כטל מאת ד'" 56 , שהטל סימן לתחית המתים.
במדרש אנו רואים שחז"ל מזהים את ג' מאות המלקקים עם שבעת האלפים, אשר לא כרעו לבעל בימי אליהו, והם גם אלה שלעתיד לבוא יהיו שארית ישראל, שכוח אמונתם יתגלה לעיני כל העמים "כטל מאת ד' ". בזה נראה שחז"ל ראו את גרעין האמונה בעם לדורות. חז"ל עומדים גם על הקושי בנסיון הראשון, שאי אפשר שיהיה חורב על כל הארץ, שהרי "אני הכתבתי: 'אהיה כטל לישראל'". ומכאן שירידת הטל היא סימן לקשר מיוחד של הקב"ה עם ישראל.
על משמעות הנסיון אומר האברבנאל:
כאילו אומר אני אשים גיזת הצמר שהוא דוגמתי ודמיון עצמי במעוטה ורפיונה בגורן, אשר באה לי בה הנבואה בראשונה. ואם עליה לבדה יהיה טל, ועל כל הארץ חורב, יהיה סימן ואות שיבוא עלי השפע והעזר האלקי, ולא יבוא על כל האומות שהם משל לכל הארץ.
פותר בזה האברבנאל את עצם שאלתו ונסיונו של גדעון, שלא בא מחוסר אמונה,
אלא ברור על כחו 57 . אבל נראה לי לשנות במעט את הנמשל לדבריו. כיון שאין קשר בין טל על כל האומות לבין מדין, לכן נראה לומר, שגדעון מבקש להבין את מקור הזכות לישועת האומה. כאמור, גדעון אינו משוכנע שמכח זכויותיו ראויה לבוא גאולה לעם כולו. תחילה הבין, שעם ישראל אמור להיות נושע מכחו שלו, מכח למוד הזכות שלו. הוא מבקש לבדוק למי הזכות. גדעון מבקש שני אותות ובכל אות ישנם שני תנאים.
הגזה - היא גדעון. הארץ - היא כלל ישראל.
"אם ישך מושיע בידי את ישראל" אז על הגזה יהיה טל ועל כל הארץ יהיה חרב, כלומר התשועה תבוא בזכותו של גדעון לבדו, למרות שכל ישראל "חרבים" מאמונה.
התשובה האלוקית היא, שאמנם על גדעון יהיה "טל", אך התשועה לא באה מכוחו כי אם מכח ישראל. ברית כרותה לטל שאינו נעצר. ברית כרותה לישראל, ששכינה אינה עוזבתם. ישראל לעולם אינם "חרבים". הכח האמוני תמיד שוכן בישראל ובזכות זה תבוא תשועה.
אז מבקש גדעון אות לברור נוסף. האם התשועה תבוא בזכות משותפת, של גדעון והעם, או רק בזכות העם. "יהי נא חרב אל הגזה לבדה ועל כל הארץ יהיה טל". במלים אחרות, שואל גדעון, אם אני לא אהיה, תהיה תשועה לישראל?
והתשובה: בודאי. ישועת ד' אינה באה כלל מכחו של גדעון, אלא מכחם של ישראל. אפילו אם הגזה תהיה חרבה לגמרי, עדיין יהיה טל על פני הארץ. בישראל לא פסק כח האמונה. זהו בדיוק המסר של פרשת המלקקים. ישראל ינצחו בזכות שלש מאות איש, שאינם כורעים לבעל. זהו גרעין האמונה. אז הוא בא לידי ביטוי בשלש מאות איש, אבל פעמים באלף ופעמים בכל העם.
גדעון, אם כן, לא ביקש באותותיו לדעת האם יש כח ביד ד' להושיע. כל שביקש להבין הוא מנין הכח לתשועה, מצדו או מצד העם. כיון שקיבל את התשובה, שהישועה באה בזכות ישראל, בזכות המלקקים, ולא בזכותו, נחה דעתו. אז יכול היה להיות סמוך ובטוח בדרכו, ביודעו, כי לא על זכויותיו שלו נשענת הגאולה, אלא על זכויות כנסת ישראל, שברית כרותה לה, שממרומים יערה עליה טל האמונה לעולם.


^ 1 ז' כב.
^ 2 עובדה זו מסבירה את שייכותו של גדעון לאירועים, שכן אילו התנהלו אלו בדרום בלבד, לא היה קשר של גדעון לאזור. הגבול הדרומי ביותר של מנשה, השבט שממנו בא גדעון, עובר באזור שכם, בנקודה הנמצאת במרחק רב מצפון לארץ הנגב.
^ 3 כן מצינו ביהושע י"ז יח: "כי הר יהיה לך כי יער הוא ובראתו.."
^ 4 אף על פי כן ברור, שמבחינות מסוימות, היה שעבוד מדין קל יותר וקצר יותר מהשעבוד לעגלון או לסיסרא, ועדיין התעוררו בני ישראל לזעוק אל ד' כעבר שבע שנים בלבד. השירה הגדולה שנאמרה על ידי דבורה וברק בדור קודם העלתה את העם בכמה וכמה מדרגות אמוניות. נקודת המפנה הרוחנית שבשירה העלתה את הרגישות הרוחנית של העם ולכן די היה בתקופת שעבוד קצרה יותר בכדי לעורר אותו. רש"י על הפסוק הפותח את הפרשיה "ויעשו בני ישראל הרע בעיני ד'..." מביא את הדיוק הבא:
"עד כאן נאמר ויוספו, שהיה נצבר להם חטא על חטא, אבל בשירה זו נמחל להם כל אשר עשו ועכשיו מתחילין לחטא, לכן נאמר ויעשו". לאחר השירה נפתח לישראל דף חדש.
^ 5 שמות ג' א - ד.
^ 6 שמות רבה ג' א.
^ 7 גם אצל שמואל, שקנה את מעלות הנבואה בשלבים. בפעם הראשונה כשקרא ד' לשמואל לא ידע שהקב"ה קורא לו. את הקול ששמע ייחס לעלי, שהדריך אותו בקבלת הנבואה. עיין בשמואל א ג' א-י.
^ 8 חז"ל מתבססים מחד על ההשוואה בין התגלות שהיתה לגדעון לבין זו של משה, ומאידך על ענין המצות שהיה חלק ממעשה הנסיון שבקש גדעון מהמלאך.
^ 9 רש"י על אתר. המקור: ילקוט שמעוני, שופטים רמז ס"ב.
^ 10 תנחומא, פרשת שופטים סי' ד.
^ 11 חטים חובטים בגורן, ולא בגת. הגת עשויה בורות המצויים בדרך כלל מתחת לפני הקרקע. משום כך היה גדעון, שרצה להסתיר את השיבולים שברשותו מעיני המדינים, חובט את החטים בגת.
^ 12 מגילת רות ב' ד.
^ 13 משלי כ"ג כב.
^ 14 המשנה מתיחסת לאיסור הזכרת שם ד'.
^ 15 ברכות נד.
^ 16 קידושין פרק ד' משנה א:
"עשרה יוחסין עלו מבבל: כהני, לויי, ישראלי, חללי, גרי וחרורי, ממזרי, נתיני, שתוקי ואסופי"
^ 17 יומא כא:
"אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני: ארון, כפורת וכרובים; אש; ושכינה; רוח הקדש; ואורים ותומים"
^ 18 "ורבים מהכהנים והלוים וראשי האבות הזקנים אשר ראו את הבית הראשון ביסדו זה הבית בעיניהם בכים בקול גדול" (עזרא ג יב)
^ 19 תהלים צ"ד יד
^ 20 מאותה הסבה לא יכל פנחס להיות המושיע בדורו של ברק. היה צורך להתחיל את הישועה מתוך הדור ופנחס שייך לדור אחר, כפי שמציין המדרש.
^ 21 בדומה לאשת מנוח. עיין בפרק ב הערה 4.
^ 22 לשליחות הזו יש גם מימד של נסיון, כמו שמעיד הכתוב בפסוק ו: "ויהי כאשר ירא את בית אביו ואת אנשי העיר מעשות יומם ויעש לילה". מבחינה זו עמד גדעון רק חלקית במילוי השליחות.
^ 23 תמורה כח:
^ 24 כמו "ויחמל שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן והבקר והמשנים ועל הכרים ועל כל הטוב ולא אבו החרימם " (שמואל א ט"ו ט )
^ 25 שם, בהמשך המאמר.
^ 26 הושע י"ג ב. צורת הפולחן לדמות הפר היתה להתקרב אליו ולנשקו.
^ 27 הושע ח' ה.
^ 28 מלכים א י"ב כח-לג.
^ 29 דברים ל"ג יז.
^ 30 במדבר רבה ב' ז.
^ 31 המפורש ביחזקאל א' י:
"ודמות פניהם פני אדם, ופני אריה אל הימין לארבעתם, ופני שור מהשמאול לארבעתן, ופני נשר לארבעתן".
^ 32 השור אינו ביטוי לכחניות. יש בעלי חיים חזקים ממנו. השור מבטא את המציאות המעשית. העולם בנוי על החריש והקציר, את אלו מוביל השור. הצד הגשמי, המעשי, השמאלי שבמעשה המרכבה ("ופני שור מהשמאל לארבעתן") הוא הצד המבטא את כח הקודש המעשי והמציאותי האופייני כל כך לשבט יוסף. די אם ניזכר כי הדמויות, שהופיעו בחלומותיו של פרעה, כביטוי לתהפוכות במצב הכלכלי של מצרים, הן פרות שמנות ודלות, סמל לחריש ולכלכלה. מי, שבסופו של דבר, נטל לידיו את תפקיד השור, בהחייאת הכלכלה המצרית ובהכנת ארץ מצרים לישיבתם של בני משפחתו, היה יוסף.
^ 33 הושע י' יא.
^ 34 "והאיש ירבעם גבור חיל וירא שלמה את הנער כי עשה מלאכה הוא ויפקד אתו לכל סבל בית יוסף" (מלכים א י"א כח).
^ 35 שמות י"ב ב-כא.
^ 36 שמות ח' כב.
^ 37 המפרשים השונים עמדו על הקושי שבפסוק בשמות י"ב: "משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם". לכאורה זוהי כפילות. למשוך ולקחת הן מילים זהות במשמעותן. תשובות שונות נאמרו במפרשים. המדרש לומד את הענין כך:
אמר לו הקב"ה למשה כל זמן שישראל עובדין לאלהי מצרים לא יגאלו, לך ואמור להן שיניחו מעשיהן הרעים ולכפור בעבודת כוכבים, הה"ד (שמות י"ב) "משכו וקחו לכם", כלומר משכו ידיכם מעבודת כוכבים וקחו לכם צאן ושחטו אלהיהם של מצרים ועשו הפסח...
^ 38 שמואל א ז' ט.
משכו על פי דברי המדרש אינו הצד הפיסי של הפעולה המתייחס לצאן, אלא הפעולה הנפשית, העומדת ברקע, והמתייחסת לבני ישראל. משכו עצמכם מעבודת כוכבים. על פי ביאור זה רומז הפסוק במלים הללו על תכליתו של הקרבן - השתחררות מיראת אלהי המצרים.
^ 39 ויקרא רבה כ"ב ט.
^ 40 תנא דבי אליהו פרק ט'.
^ 41 עיין מהר"ל נצח ישראל פרק י"א, הרב חרל"פ מי מרום חלק ו, פרק ד.
^ 42 שופטים ו' י.
^ 43 גם בפרו של שמואל הותרו שלשה איסורים, כדברי המדרש. פרו של שמואל מסמל את דמותו של דור אחר. דור מחוסר זמן. זה עתה התפקח מעיורון העבודה זרה. עם ישראל הגיע לפרקו, בשל לקשר רוחני חדש עם רבש"ע, אך מוקדם מדי - מחוסר זמן. הכהונה פשטה את הרגל. בית עלי, כמפורש בפסוקים, זה עתה נדחה ואין כהן שיקריב קרבן לד'. לכן צריך שמואל, הלוי, למלא את מקומו. שמואל יקריב טלה חלב צעיר, שטרם נגמל, קרי: העם נולד למציאות חדשה, שטרם בא זמנה. הכהונה דעכה זמנית, והמלכות עדיין אינה עומדת בפתח.
^ 44 שמות י"ב ט.
^ 45 מורה הנבוכים ב' מה.
^ 46 ח' יח-יט.
^ 47 אפשרות שניה להסבר הפסוקים בפרק ח תהיה, שאחי גדעון נהרגו במלחמה נוספת, שהיתה בתבור (מלחמת גדעון התנהלה מתוך עמק יזרעאל ומזרחה בכוון המנוסה המדייני אל הירדן). אפשרות שכזו תתכן, אך לא סביר שהנביא יסתיר מאתנו מלחמה גדולה נוספת, שהיתה ממש באותו הזמן.
^ 48 גדעון עצמו מציין זאת כסבה להריגת זבח וצלמנע "חי ד' לו החיתם אותם לא הרגתי אתכם"
^ 49 שופטים ז' יב.
^ 50 בראשית מ"ח יט-כ.
^ 51 יתרה מזו. לטענת רד"ק, אלמלי שנבאר כך את בקשת גדעון, נמצא שהוא עובר על איסור התורה "לא תנסון את ד' אלהיכם"!
"אנסה נא - והנה כתיב לא תנסו את ד' והנה עשה עמו האל אות ובא לנסותו אם יעשו לו זה האות שהוא חזק מהראשון, כתב רבי' סעדיה ז"ל כי הנסיון ביכולת הבורא אסור כמו שאמר וינסו אל בלבבם ויאמרו הגם לחם יוכל תת אבל גדעון לא היה לו ספק ביכולת הבורא אלא רצה לנסות אם הוא ראוי לנס גדול כזה".
לדברי רד"ק - גדעון, בעצם, מעמיד את עצמו בנסיון ולא את הקב"ה.
^ 52 מיכה ד ו'
^ 53 מלכים א י"ט יח.
^ 54 שופטים ו' לו-לז.
^ 55 הושע י"ד ו.
^ 56 ילקוט שמעוני ב' רמז ס"ב ורמז תקנ"ג.
^ 57 כך מסביר גם המלבי"ם.
חזרה למעלה