יום ו' כ"ז תמוז ה'תשע"ד
מבצע הפרסים הסתיים, אנו עדיין זקוקים לתמיכתכם
Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תש"ז

על למודה של תורה

רשימות דברים לסיומו הראשון של הש"ס בכפר הרא"ה



נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
עם ישראל

אל תקרי הליכות אלא הלכות

"כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא, שנאמר: 'הליכות עולם לו'. אל תקרי 'הליכות', אלא 'הלכות'" (נדה ע"ג א').
להפוך את ההלכה מדבר יבש הבא לאדם מחוצה לו בכפיה, בהכבדה, לחי נושא את עצמו, לרוח חיים, לתוכן חיים, ל"הליכות" - יכולים להגיע אך ורק ע"י " שונה הלכות", " ובכל יום ".
אין עוד אומה ולשון, ואין עוד תורה ודת המטילה חובת ידיעה והתעמקות בה בפרטיה ודקדוקיה, בקביעת עתים לידיעתה ובהתעסקות בה, כאשר תורתנו הקדושה.
האדם מישראל, משהוא קם משנתו, מברך "לעסוק בדברי תורה". ולכאורה, הרי המחשבה נתונה למשהו אחר - "להתעסק" בלול, "להתעסק" ברפת, "להתעסק" במזכירות, "להתעסק" בצרכניה. אולם הברכה הזאת, בנוסחתה זו, אומרת אחרת - שההתעסקות, "הראשו ורובו", המחשבה העיקרית, צריכה להיות בדברי תורה. ה"הלכות" צריכות להיות ה"הליכות". לא רק משטר חיים חיצוני, כי אם תוכנית חיים פנימית.

למדנו: "המונע הלכה מפי תלמיד כאילו גוזלו מנחלת אבותיו, שנאמר: 'תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב', מורשה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית" (סנהדרין צ"א ב'). ואף על פי, שמאידך גיסא, נדרש "אל תקרי 'מורשה' אלא 'מאורסה'" (ברכות נ"ז ב').
ההפרש שביניהם הוא בזה, שבעוד שהירושה הוא דבר שממילא, הרי ה"מאורסה" הוא דבר שטעון פעולה מצד האדם. שלא תאמר היא ירושה לך, ואין בניהם של תלמידי חכמים תלמידי חכמים (ע"פ נדרים פ"א א'). יש צורך להתעמק, יש צורך להתאמץ, אולם בסופו של דבר מגיעים לטעם תורה, למצב של "מורשה".

" והאר עינינו בתורתך ודבק לבנו במצוותיך". התורה עיקרה הויות אביי ורבא, "'ושננתם' שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך" (קידושין ל' א'). התורה שבע"פ הנה פעולת השכל וההגיון. שאמנם צריך לזה הסתגלות, אבל ע"י המאורסה מגיעים למורשה , לרכישת ההגיון והשכל התורני. אם בדרך חיי המעשה התורניים יש כלל "שלא ירבו מחלוקות בישראל", והיחיד צריך לקבל מרותו של הרוב, הרי בדרך העיון לא כך הדברים, אלא "אלו ואלו דברי אלוקים חיים". כל גילוי מחשבה, כל סברא, כל מהלך רעיוני, יש לו מקום ויש לו שורש.
וההתקשרות במקור השכל העליון מאפשרת הצצה על פני החיים באור אחר, אור התורה המאיר את הדרך - "והאר עינינו". חטאו של אדם הראשון התחיל מזה ש"ותרא האשה כי טוב העץ למאכל ותאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל" (בראשית ג' ו'), שקנתה את ההנחה האחרונה מתוך הראשונות. הרמב"ם במורה נבוכים (ח"א פ"ב) מסביר את הענין של עץ הדעת, שקודם לא היה המושג טוב ורע, אלא אמת ושקר. המושגים האסטטיים היו כרוכים במובנים של ההשגה הפנימית הרוחנית. המדה היתה אמת ושקר, המדה היתה התיאום הרוחני. ובמדה זו שהיה הדבר יפה וטוב, היה הוא גם נראה לעין במוחש , בחינת רואים את הנשמע, שהדבר השכלי, היה גם הדבר המוחשי, שלא היתה סתירה בין זה לזה. זה מושג על ידי זה שהלב היה הרואה, כמו שנאמר "ולבי ראה הרבה חכמה ודעת" (קהלת א' ט"ז). החטא היה בזה שהפכו את הסדר, ומתוך ש"תאוה העץ לעינים" מוציאים משפט שודאי וודאי גם "נחמד הוא להשכיל", שכל מה שנעים וטוב הוא גם נחמד להשכיל - גם נכון, גם אמת. שהשכל נרתם לרגשות הפשוטים במקום להדריך אותם, הוא נהפך לעבד נרצע להם הממלא את תאותם.
"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (במדבר ט"ו ל"ט) עין ולב תרי סרסורי דעבירה (ירושלמי ברכות פ"א ה"א), ואם לא אור התורה המאיר את הדרך, המעביר את האדם מפסי הרגשנות התאותית קצרת הראות, ומחנכתו לאורח מחשבה יציב ואהבה לדברים שברוח, מוכרחים ליפול. אין אפשרות כלל וכלל למצוא טעם במצוה, נשאר דבר המצוה כדבר חיצוני שאין הלב מתדבק אליו. "והאר עינינו - ודבק לבנו", שנים הם שהם כאחד, שאין אפשרות אחרת לגמרי.

"הלכות - הליכות". ע"י תורה שבע"פ נרכש לנו כח ההליכה, כח החזקת מעמד של כל יחיד ויחיד בכל מקום שהוא. "כל מקום שגלו גלתה שכינה עמהם" (מגילה כ"ט א'), מקופלת בתוך העלים הבלויים של גמרות ישנות, של כתבי יד, של דפוסים עתיקים בלוחות עץ כבדים, נסתרת היתה השכינה, וכל פעם שנפתח הספר זרם זרם חיים חדש לתוך הורידים ובוטל כל הסובב כעפרא דעלמא. זה היה הכל בעטים של ספרי התורה שבע"פ "ההלכות - ההליכות".
מיהו זה מתוכנו אשר לא התענג על ניגון הגמרא, מיהו זה אשר לא הרגיש את הנועם הזה באיזו פעם שהיא. כבר גילו לנו חז"ל את הסוד באמרם: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא" (אבות ד' י"ז). והאם לא בכח זה החזקנו מעמד.

"בהתהלכך תנחה אותך והקיצות והיא תשיחך" (משלי ו' כ"ב). חלוקת הש"ס הנה נסיון ללכת בדרך זו, להיות בגדר שונה הלכות בכל יום בכל התנאים "בלכתך ובשכבך ובשבתך".

"מורשה קהלת יעקב", לא לבודדים יחידי סגולה, אלא כלחם החוק לכל הקהלה, כשמירה על ירושת אבות יקרה. וכמה מוטל עלינו באופן מיוחד עכשו התפקיד הקדוש לשמור על הנחלה, נחלת אבות, מורשת אבות. להמשיך את אשר נפסק ביד כה אכזרית, להעלות עצמות מפוזרות על שבעה ימים, אשר לא זכו אפילו לבא לקבר ישראל, אשר לא זכו אפילו שיאמר עליהם קדיש ביום זכרונם.

הנה זכינו להגיע לסיומנו הראשון, יהי רצון שכן נזכה להגיע להתחלות וסיומים ליאור באור התורה, ומתוך כך להגיע לדביקות במצוות.
חזרה למעלה