יום ה' כ"ט תשרי ה'תשע"ה
דף הבית בית מדרש הבית היהודי שמחות Bookmark and Share



גירסת הדפסה
שלח לחבר

תמוז תשס"ט

פדיון הבן

פרק א'



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

בן ראשון אחר שלושים יום תפדה
הגאון רבי אליהו מוילנא אמר פעם לתלמידיו: כל תרי"ג מצוות מרומזות בפרשה הראשונה בתורה.
שאל אחד התלמידים: ילמדנו רבנו, היכן מרומזת בפרשה הראשונה בתורה מצות פדיון הבן? השיב הגאון לשואל בלי שהיות: מצות פדיון הבן מרומזת במלה הראשונה של התורה, שכן המלה "בראשית" נדרשת בראשי תיבות: בן ראשון אחר שלושים יום תפדה...

פדיון הבן לבכורים מאם ולא לבכורים מאב
"קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל" (שמות יג, ב).
מקשה הגאון רבי עקיבא איגר: מדוע פדיון הבן נעשה רק לבכורים מאם ולא לבכורים מאב, והלא מצות פדיון הבן נובעת מהנס שעשה ה' לבכורי ישראל במצרים, שאת בכורי מצרים - הרג, ואת בכורי ישראל - הציל. והואיל וכל בכורי מצרים נהרגו, אף בכורים מאב, כפי שכתב רש"י (שמות יב, ל), נמצא כי אף בכורי ישראל מאב היו בכלל הנס, ומדוע בכור מאב אינו בכלל מצות פדיון הבן?
מתרץ הגאון רבי עקיבא איגר בהקדם קושית אחרת: בהגדה של פסח נאמר: "אני ולא מלאך... ולא שרף... ולא שליח... אני הוא ולא אחר". כלומר: הקב"ה בכבודו ובעצמו הכה כל בכור בארץ מצרים. מדוע אם כן נאמר לבני ישראל לשים את הדם על המזוזות "ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף", והלא לא המשחית נגף את בכורי מצרים אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו?
זאת ועוד: בני ישראל לא היו רשאים לצאת מפתח ביתם עד בוקר. את טעם הדבר ביאר רש"י (שמות יב, כב) בשם המכילתא: "מאחר שנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע". והלא הקב"ה בכבודו ובעצמו נגף את בכורי מצרים, והוא כן מבחין בין צדיק לרשע.
אלא - אומר הגרע"א - במכת בכורות מתו כל הבכורים, גם בכורים מאמא וגם בכורים מאבא. לזהות את הבכורים מאמא, אין בעיה. אבל קיים קושי לזהות בכורים מאבא. מדוע? כי יכול להיות שיהיה לאבא ילד שהוא בכור הנמצא במקום אחר ואף אחד לא יודע על קיומו...
נמצא אם כן, שבמצרים היתה חלוקת עבודה: ה' הרג את הבכורים מאבא, כי רק ה' יודע מיהו בכור מאבא ("אני הוא שהבדלתי בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור" - בבא מציעא סא, ב), והמלאך המשחית הרג את הבכורים מאמא. אך כיוון שניתנה רשות למשחית להשחית - אינו מבדיל בין צדיק לרשע, ולכן הבכורים מהאמא היהודיה היו בסכנה, והיו צריכים כאן ישועה גדולה. מה עשו? שמו דם על הדלתות כסימן למשחית שכאן גרים יהודים והכניסה אסורה.
זאת הסיבה שפדיון הבן נעשה רק לבכורים מאמא ולא לבכורים מאבא. כי פדיון הבן נובע מהנס שעשה ה' לבכורי ישראל במצרים: אותו המשחית שהרג בכורים מאם, שעליו נאמר שכאשר יש לו רשות להשחית אינו מבדיל בין צדיק לרשע - בכל זאת לא הרג את בכורי ישראל מאם, וזה הנס!

הבכורים גרמו לקידוש שם שמים

"קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל" (שמות יג, ב).
מדוע התקדשו הבכורים?
מפני שהיו צינור לקידוש שם שמים בעולם. בזמן שהרג הקב"ה את בכורי מצרים והשאיר בחיים את בכורי ישראל, ראו הכל את כוחו יתברך, ועל ידי זה התקדש שמו של ה' בעולם.
העיר על כך ה"חפץ חיים": מתוך כך שהבכורים לא עשו מאומה לצורך זה, ולא השקיעו מאמצים מיוחדים לקדש את השם, אלא הדבר בא ממילא, אנו למדים שכאשר מתקדש שם שמים על ידי מאן דהוא, אף שהוא עצמו לא פעל מאומה, גם זה נחשב קידוש שם שמים, והשכר שלו יהיה בהתאם לכך.

נס הצלת בכורי ישראל
"קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא" (שמות יג, ב).
לכאורה צריך להבין: אם מכת בכורות באה משום שהמצרים צרו והרעו לישראל, איזה חסד הוא שהקדוש ברוך הוא לא הכה את בכורי ישראל, שמחמת זה צריכים בני ישראל לקדש "כל בכור", והרי הדבר פשוט שבכורי ישראל לא היו צריכים למות, כי לא היתה שום סיבה לכך, ורק המצרים שצרו לישראל, היה מגיע להם עונש זה, ואם כן איזה נס וחסד הוא שלא הוכו בכורי ישראל?
אלא, ההסבר הוא: מה שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו עבר בארץ מצרים והכה כל בכור, אין הכוונה שהקדוש ברוך הוא הכה כל בכור, כי "מפי עליון לא תצא הרעות", אלא כיון שהקדוש ברוך הוא בעצמו נגלה בארץ מצרים, על כן לא היה מקום לטומאה, ועברה הטומאה מן הארץ, שכן הבכור שהוא ראשון לביאה ונולד מתאוה ראשונה ולא היה בו שום צד קדושה, היה מוכרח למות, אבל שאר הבנים שלא היו בכורות, כבר נשקטה קצת התאוה ויש בהם קצת קדושה, לכן יכלו להשאר בחיים כשנגלה מלך מלכי המלכים.
והנה, בני ישראל כשהיו במצרים, הם היו כבר שקועים במ"ט שערי טומאה, וכפי שכתוב: "הללו עובדי עבודה זרה..", ולכן גם אצליהם היה נס שיכלו להחזיק מעמד כשנגלה אליהם הקדוש ברוך הוא.

רפואה ואריכות ימים בזכות פדיון הבן
"וכל בכור אדם בבניך תפדה" (שמות יג, יג).
כתב רבי חיים פלאג'י בספרו "רוח חיים" (יור"ד שה, ב): "כן אירע מעשה על ידי, למעלה מכ' שנה, באדם שהיה בכור וכבר עברו רוב שנותיו, וחלה חולי כבד מאד, עד שכמעט היה מסוכן ונתייאשו הרופאים. וכשנכנסתי לבקרו בא לדעתי שמא בקטנותו לא עשו לו פדיון הבן כהוגן. ואמרתי לו שרוצה אנכי לפדותו על ידי כהן אחד בעד ה' סלעים כסף, ותיכף הודה והסכים לדברי, ונתן בידי ה' סלעים ליתנם לכהן תלמיד חכם שהיה לפניו, ותיכף ומיד נתרפא ועמד מחליו, וחי עוד עשרים שנה".

פדיון הבן בכל מחיר
מסופר על הצדיק הנסתר רבי יוסף וולטוך זצ"ל, שלאחד האברכים בירושלים נולד בן בכור, ולקראת פדיון הבן הזמין ידידים ומכרים רבים וביניהם את הרב וולטוך שהבטיח לו כי יבוא להשתתף בשמחה.
ביום השלושים להולדת הבן התחוללה סופת שלג בירושלים, הכבישים נחסמו בגלל השלג הרב שנערם בדרכים והבריות נכלאו בבתיהם. מתי מעט הגיעו לפדיון הבן, אך בין הבאים בלט הרב וולטוך, שלמרות מזג האויר הסוער וסכנת הדרכים במצב כזה, עשה מאמץ מיוחד להגיע מתל-אביב ולשמח את אבי הבן בשמחת פדיון בנו בכורו.

פ"ד תעניות
העולם אומר שסעודת פדיון הבן עולה במקום פ"ד תעניות. רבי חזקיהו מדיני
בספרו "שדי חמד" (מערכת ס כלל נד) כותב, כי אין כל מקום לדברים אלו ואין זה אלא "שיחה נאה בפי הבריות".
אולם, בשו"ת "עמק יהושע" (ח"ג, יו"ד, סימן יח) כתב זאת בשם האר"י הקדוש, כי אדם שנמצא בבית הפדיון בשעת הפדיון, נחשב לו שהתענה פ"ד יום.

שעה של לימוד לעומת פ"ד תעניות
פעם נפקד מקומו של אחד התלמידים מהשעור היומי שמסר מרן הגרא"מ שך זצ"ל בישיבה. אחר הצהרים ראהו מרן, ושאלו בדאגה מרובה לשלומו.
"שלומי טוב, ברוך השם", השיב הבחור בפליאה.
"הודו לה'!" שמח מרן, "כבר חששתי... היכן היית בזמן השעור?"
"השתתפתי בסעודת פדיון הבן לאחיני", השיב. כשראה את הפליאה המסתמנת על פני מרן, פליאה על העדפת סעודת מצוה על פני השעור הקבוע, מיהר להצטדק בצדקנות: "בספרים הקדושים מובא כי גדול ענין סעודה זו כנגד פ"ד תעניות"...
התרגש מרן ואמר: "האמן לי, גם שעה של לימוד חשובה לא פחות מפ"ד תעניות"...
מאותו יום, לא הפסיד הבחור ולו שעור אחד! יש אומרים שמרן ענה לו: גם דף (גמרא) הוא פ"ד בהיפוך אותיות.

כסף הפדיון
פעם ישב רבי זלמן מוילנא בבית מדרשו של רבינו הגר"א ושמע דברי תורה מפיו. בתוך הדברים התגלגל על שפתי הגר"א דין ה' סלעים של פדיון הבן, ואמר, שלדעתו מחויב הפודה לתת ה' טאלער של המדינה, שהרי הולכים אחר מטבע של אותו זמן.
אך הדבר יצא מפי הגר"א וכהרף עין פשט רבי זלמן מעל עצמו את בגדו העליון ונתנו לכהן אשר היה שם, ואמר לו: "הא לך בעד פדיון בני הבכור שמת לי זה כמה שנים".
חזרה למעלה