בית המדרש

  • מסכת החיים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

רוני בת טובה

פרק ד'

חינוך לערכים חשובים

undefined

הרב יהודה חיון

תמוז תשס"ט
6 דק' קריאה
הרחקת הילדים מדברי שקר
בספרו "שני לוחות הברית" (שער האותיות ד' דרך ארץ), מספר הגאון רבי ישעיהו הלוי הורביץ זצ"ל, גאב"ד פראג, ובאחרית ימיו הרב דירושלים עיר הקודש: "היה רגיל להיכנס אצלי חסיד גדול מחסידי עליון מאחינו הספרדים, אשר אם היו נותנים לו כל חללי דעלמא, לא היה מוציא חס וחלילה מפיו דבר שאינו אמת בבירור.
"וסיפר לי כיצד זכה למידה יקרה זו שתשתרש כל כך בעצמותיו - וזאת הודות לחינוכו של אביו בעודו קטן. כי בהתקוטטו עם אחיו כדרך הילדים ובא אל אביו בטענות שאחיו רב עמו ומתנהג כילד רע וכו', פנה אביו ואמר להם: בני! מי שיודה על חטאו ויאמר האמת, אמחול לו, בתנאי שיזהר מהיום והלאה שלא ישנה באיוולתו.
ומי שיכחיש, דעו לכם, אחקור ואדרוש אם הוא משקר, ואענישו כפל כפלים.
"וכן עשה האב. מי שהודה - מחל לו, ולא עוד אלא שהעניק לו כמה מטבעות במתנה, כפרס עידוד על אומץ לבו להודות על האמת. ומי ששיקר - הענישו בעונשים גדולים. בדרך זו נהג אותו אב, וכך הטביע בבניו את מידת האמת, והסלידה והפחד מהוצאת שקר".
ומסיים השל"ה הק': "כי אותו אבא, קנה את האמת ב... מטבעות, לקיים עצת החכם מכל אדם שאמר (משלי כג): "אמת קנה!" עד שכפי שנוכחתי שבנו, החסיד הנ"ל, אכן נעשתה לו מידת האמת כטבע נצחי. לכן כל אב פיקח ישכיל לחנך את בניו במידת האמת, ולהרחיקם משקר כמטחוי קשת".

קיום הבטחה לילד
פעם שמע ה"חזון איש", שיהודי אחד מבטיח לילדו הקטן מתנה, אם ימלא אחר בקשתו. מיד נפנה אליו והזהירו, שלא יוליך שולל את הילד, כשהוא מזכיר את דברי חז"ל במסכת סוכה (מו, ב), שאסור להבטיח לילד ולא לתת, משום שנאמר (ירמיה ט, ד): "למדו לשונם דבר שקר", בהעירו, נוסף לזה, "קטנים לאו בני מחילה נינהו".

חינוך למידת האמת
בספר "עולמות שחרבו" (עמוד קפב) מסופר: מעשה בחסיד אחד שהתפאר לפני האדמו"ר מסאטמר זצוק"ל, כי בחינוך ילדיו הוא מקפיד מאד על ההרחקה מן השקר ומן הכזב, והוא מחמיר ביותר לבל יעלה על שפתותיהם דבר שקר.
הגיב האדמו"ר ואמר: לא מספיק להרחיקם משקר, חובה לחנכם לדבר אמת ורק לדבר את האמת! הוסיף האדמו"ר וציטט בעל פה את לשונו של הרמב"ם (הל' שבועות יב, ח): "צריך להיזהר בקטנים הרבה וללמד לשונם דברי אמת" - ושנה ושילש דברי הרמב"ם הללו באזני אותו חסיד כשהוא מטעים כל מילה ומילה.

חינוך לאמונה
סח הגר"ש וולבה: "רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל סיפר לי פעם, שהוא מקפיד לשנן לבנותיו את השגחת ה' בעולם, והיה נותן פרס כספי כאשר הן היו מצביעות לפניו על דבר שרואים בו את ההשגחה. על ידי כך הוא היה מעודד אותן להתבונן סביבן ולראות את ההשגחה העליונה".

חינוך להסתפקות במועט
רבינו בעל ה"קהילות יעקב" היה רגיל לומר: "פעם, בעיירות הקטנות שבחוץ לארץ, גדלו בעניות רבה, ועל ידי זה התרגלו שלא כל מה שרוצים אפשר להשיג. הילד בא מה"חיידר", והרבה פעמים לא היה בבית מה לאכול, והתרגל לסבול רעב. כשהיה אוכל - היה זו אוכל פשוט. פרי היה יקר המציאות. מלבוש חדש היו מקבלים לעתים רחוקות מאד. העוני והיסורים מחנכים את האדם לטובתו, שכאשר במשך מהלך החיים חסרים לו דברים שהיה רוצה בהם - הלא כבר רגיל הוא בכך מילדותו, ואין זה מעבירו על דעתו.
"אבל היום הילד מתרגל מילדותו שכל מה שהוא רוצה - ההורים נותנים לו. אוכל בשפע רב. אין דבר כזה שלא יהיה אוכל בבית, ופירות, וממתקים. ומלבישים כמעט כל ילד כמו נסיך, בן מלכים. וחדשים לבקרים מלבושים חדשים.
"ולעומת השפע שמשפיעים לילד בגשמיות - כנגד זה מזניחים לגמרי את חינוך הילדים. האבא הולך לעבודה, ואין לו זמן להשגיח על הילדים, וכשחוזר הביתה, עייף ויגע ומרוגז, איננו מסוגל כלל לדבר דיבורי חינוך והדרכה והשפעה טובה עם הילדים, כך שהילדים גדלים ללא חינוך.
"ואחרי שהתרגלו כנ"ל בילדותם, שהכל יש להם, וכל רצונם מתמלא מיד על המקום, הנה כשגדלים אז כאשר משהו לא הולך כרצונו, מיד נהיה מאד עצבני, ושוקע במרה שחורה ובדכאון.
"כי אוכל ומלבושים - יש ביד ההורים לספק לו בשפע ככל רצונו. אבל כבוד, למשל, אינם יכולים להעניק לו, וכשחסר לו כבוד במקום לימודיו, כאשר יש תלמידים מצליחים יותר ממנו, בעלי כשרון יותר ממנו, והקנאה אוכלתו, ותאות הכבוד איננה נותנת לו מנוח, והוא הרי כבר מורגל שכל מה שרוצה הוא מקבל, אבל הלא אין ביד ההורים לספק לו את הכבוד שהוא שואף אליו - דבר זה גורם לו למשבר, ולעצבנות ולדכאון למחצה לשליש ולרביע.
"מה שאין כן אם היה מחוסן מילדותו ומורגל בכך שלא כל מה שרוצים מקבלים, כי אז מקרי החיים ומאורעותיהם לא היו מביאים אותו לעצבנות ומרה שחורה.
"ואף גם זאת: כשהתרגלו לחיות בעניות ובדחקות, אז ממילא כל דבר שהיה יותר טוב מהרגיל - כבר היה ממנו שמחה, ולכן תמיד היו מצבים של שמחה, כי קיבלו שמחה ונהנו מאד מכל דבר טוב שיצא מגדר הרגיל".

חינוך לכבוד התורה
היה זה יום סגרירי מלווה רוחות ומזג אויר שאינו מסביר פנים להולכי הדרכים המבוססים בדרך הבוצית בואכה העיר מינסק שבליטא.
בין המעטים שנראו משרכים את דרכם, היה אחד מגדולי ישראל בדור העבר. הוא נזקק להיפגש בדחיפות עם פטרון ישיבתו, הלא הוא מר דיוויס, הפילנטרופ המינסקאי, שנודע בתמיכתו הרבה בעולם התורני בעין טובה ובלב שמח, צירוף שמשך אליו את גבאי הישיבות כבמטה קסם.
המולה רבה מילאה את חלל מטבח האחוזה באותו ערב. רב גדול וחשוב עומד לבקר את מר דיוויס. אף בנותיו של מר דיוויס עמלו יחד עם צוות הטבחים, שכן כבוד גדול הוא להן לטרוח למען תלמיד חכם חשוב ומכובד. לפתע נשמעו דפיקות קלות על דלת המטבח.
עובדי המטבח הסבו את ראשם לכיוון הדלת, תמהים, מי הוא זה המתדפק על דלת המטבח הצדדית המשמשת לעובדי הבית בלבד. "גש לפתוח את הדלת", ביקשה בתו של בעל הבית מאחר המשרתים. הדלת נפתחה, ולאורו של התנור הגדול נראתה דמות בעלת הדרת פנים, היה זה גדול הדור! בעוד אחת מבנותיו של מר דיוויס נזעקת לקרוא לאביה שיקדם את פניו, הסביר הרב לעובדי המטבח ההמומים: "בוץ ולכלוך נדבקו אל סוליות מגפי. ניסיתי לנערם ולהסירם, אך אלו, כנראה, סירבו להיפרד מנעלי. איני רוצה לפסוע במגפיים אלו דרך הכניסה הראשית והטרקלין המרכזי כדי לא ללכלך את השטיחים היקרים". בינתיים הספיק מר דיוויס להגיע אל המטבח ולשמוע את סיום דבריו של הרב. צוות המטבח פינה מקום למר דיוויס, שביקש לגשת וללחוץ את ידו של הרב.
פנה בעל הבית אל ראש הישיבה ואמר: "כבוד הרב, עוגמת נפש רבה נגרמה לי ברגע זה". תמה ראש הישיבה ומר דיוויס הסביר: "אני מחנך את בני ובנותי, שכל העולם נברא בזכות התורה הקדושה ובשבילה, תמיד התמסרתי כדי שידעו שכל עסקי המסועפים חובקי העולם אינם אלא בשביל החזקת התורה ולמענה. וכעת נוכחו בנותי לדעת, שהשטיחים שלי שווים יותר מכבוד התורה של ראש הישיבה".
לא נתקררה דעתו של מר דיוויס, עד שנענה ראש הישיבה לבקשתו, ובלווית בעל הבית יצא כלעומת שבא מדלת המטבח ויחדיו נכנסו אל האחוזה דרך הכניסה הראשית, כשכל פסיעה של הרב על השטיחים היקרים מסיבה נחת למר דיוויס.
מעשה זה שימש במשך שנים רבות כאבן דרך המציינת את מסירותם הרבה של אנשי הדורות שעברו. אנשים שהקדישו את כל חייהם לחינוך בני ביתם לכך, שהערך העליון והמקודש ביותר בעולמם הוא התורה הקדושה ונושאי דיגלה.

חינוך למצוות
סיפרה הרבנית ליפשה פיינשטיין, בתו של מרן הגאב"ד דבריסק זצ"ל: ליד העיר בריסק היה יער עבות שהשתרע על מרחבים עצומים, ופעם כאשר הייתי בגיל שש שנים לערך, עברתי ביער ומצאתי על הארץ פטיש גדול. התבוננתי בכל צדדיו וראיתי שאין בו סימנים. כיוון שמרבית התושבים בעיר בריסק היו גויים, החלטתי ליטול את הפטיש לעצמי.
הרבנית ליפשה מספרת, שכאשר שבה לביתה ראה אביה, מרן הגאב"ד דבריסק זצ"ל, את הפטיש בידה. אף הוא התבונן בו, ואחר כך אמר שהפטיש משתייך מן הסתם לשומר היושב ב'בודקה' בקצה השני של היער.
נטל מרן הגרי"ז הלוי זצ"ל את בתו הקטנה והחל לעשות את דרכו ביער כדי למצוא את השומר ולהחזיר לו את האבידה.
עשרים דקות ארכה הדרך בצידה האחד, עד שהגיעו האב ובתו אל ביקתת השומר. "אבא שאל את השומר האם אבד לו חפץ כשלהו, וזה השיב לו על אתר שאכן אבד לו פטיש"!... סיפרה הרבנית. הרב מבריסק הראה לו את הפטיש והשומר אישר בו במקום שהמדובר בפטישו האישי.
כל כך התפעל הגוי מהרב, ומהמאמצים שהשקיע כדי להשיב לו את הפטיש, שלא נחה דעתו עד שקד אפיים ארצה לפני מרן זצ"ל ואמר 'ברוך אלוקיהם של אלה'.
עשרים דקות הלוך, ועוד עשרים דקות חזור, ובזמן זה הרי היה אפשר לכתוב עוד 'שטיקל' ברמב"ם או ללמוד עוד כמה דפים. למרות זאת ראה הרב זצ"ל חשיבות רבה בחינוך בתו להשבת אבידה, ובכך הביא גם לקידוש שם שמים בעיני הבריות.

"אסור להסתכל במה שיש לשני"
סיפר הגר"י זילברשטיין:
זכורני מקרה אחד שראיתי לפני שנים רבות, ממנו אפשר ללמוד כיצד הקב"ה משלם בכפלי כפליים למי שמחנך את ילדיו ומשגיח עליהם שלא יזלזלו גם בדברים הניראים לכאורה כחסרי ערך.
ברחוב אלנבי בתל אביו היו שתי חנויות, זו לצד זו. חנות אחת מכרה תכשיטי זהב וכסף נוצצים ויקרים, ולידה חנות לספרי קודש. החנות הראשונה המתה כל היום מלקוחות מכובדים שנכנסו בשעריה ורכשו תכשיטים מכל הבא ליד, ואילו החנות השניה, שבעליה היה יהודי צדיק וירא שמים, היתה שוממה. מדי כמה שעות נכנס יהודי לרכוש ספר, ושוב חזר השקט אל בין כתלי החנות.
פעם עברתי במקום וראיתי שבתו של מוכר הספרים עומדת ליד חנות התכשיטים היוקרתית ומסתכלת במתרחש שם. אביה, שהבחין בכך, ניגש אליה וביקשה בנחת לעזוב את חלון הראוה של השכן, ולהכנס לחנות הספרים שלהם. "בתי", אמר לה המוכר ירא השמים, "דעי לך שאסור להסתכל במה שיש לשני. כל אחד צריך לשמוח במה שזיכהו ה'".
במהלך השנים, כשהתחקיתי אחר גורלה של משפחת מוכר הספרים, שמתי ונתון אל ליבי, שהקב"ה עזר להם במידה כזו, שכמדומני שכל אחד היה מקנא בהם. הבת ההיא, שאביה חינכה לדרכי מוסר, זכתה להינשא לתלמיד חכם עצום, ממרביצי התורה הגדולים בתקופתנו, ולהעמיד בית של תורה למופת.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il