ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

תפילין

דף הבית בית מדרש הלכה ומנהג ציצית ותפילין Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תמוז תשס"ט

תפילין

פרקים א- ו



נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
מזל טוב בת פרחה

פרק א - מצות הנחת תפילין

החכמים בעיניהם
אמר רבינו ה"חפץ חיים": רואים אנו לדאבונינו, כי ישנם אנשים הרחוקים ממצוות כמו תפילין וציצית ועוד, ואפשר לחשוב כי חכמים הם בעיניהם, והמצוה אינה נחשבת להם לכלום.
אבל האמת היא שלא ראשם הוא שגדל והתרחב עד שהתפילין "התקטנו" עליו.
נהפוך הוא, "ראשם התקטן" והצטמק עד שהתפילין החליקו ונפלו ממנו.
דומה הדבר למי שתפרו לו בגד כפי מדתו. לימים בא אל החייט בטענה שהבגד רחב יותר מדי. התבונן בו החייט בתמהון ואמר: יסלח לי ידידי. הבגד היה תפור כפי מידתו, אבל כבודו חולה במחלת השדפון והירקון ובשרו כחש.
התפילין הם כפי מידת ראש האדם, אבל אם הראש התקטן מפני חולי הרזון, הם נופלים מעל ראשו.
זהו שאמר הכתוב: "כי לא דבר ריק הוא" - ואם ריק הוא - "מכם" הוא ריק.

הסברים נוספים - מיותרים
לפני רבי יחזקאל אברמסקי הגיע אדם אחד וסיפר כי הוא "בעל תשובה" והוא מקיים את המצוות שהוא מבין, אולם תפילין עדיין אין הוא מניח, כיון שאין הוא מבין את פשר המצוה, ומבקש הוא מהגאון שיבאר לו עניין תפילין.
השיבו רבי יחזקאל: תחילה תניח תפילין למשך חודשיים ימים ולאחר מכן שוב אלי ואסביר לך טעמן.
חלף זמן רב והלה לא שב אל הגאון. יום אחד כשפגשו שאלו מדוע לא שב אליו לשמוע טעם מצות תפילין.
השיב הלה: לאחר שהתחלתי להניח תפילין, חשתי בנפשי גודל ומעלת המצוה
ושוב אין לי צורך בהסבר נוסף...

"אז יתברר לכם שיש לכם פנאי רב"
על הפסוק "ובתורתו יהגה יומם ולילה" מובא במדרש (ילקוט שמעוני ח"ב תריד): "אמרו ישראל לפני הקב"ה: רבון העולמים! רצוננו להיות יגעים בתורה, אבל אין לנו פנאי! אמר להם הקב"ה: בני! קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם כאילו אתם הוגים בתורה יומם ולילה".
וצריך ביאור: מהו כח סגולת מצות תפילין שנחשב להם כאילו הוגים בתורה יומם ולילה?
יתכן ליישב זאת, על פי תשובה שהשיב פעם רבי ישראל מסלנט לאדם ששאלו: "ילמדנו רבינו - אין לי פנאי ביום כי אם מחצית השעה, מה אלמד בזמן זה גמרא או מוסר?"
השיבו רבי ישראל: "למד מסור, ואז תראה שיש לך הרבה פנאי ביום".
כמו כן בנידונינו: ישראל אומרים להקב"ה - אין לנו פנאי להגות בתורה יומם ולילה, והקב"ה משיבם בלשון ערומים: הניחו תפילין ותשעבדו את ליבכם ומוחכם אלי, ואז יתברר לכם שיש לכם פנאי רב, ושכל זמנכם משועבד אלי.

תפילין כהכנה לתורה

"והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך" (שמות יג, ט).
סח מרן ה"חפץ חיים": חז"ל כינו את אלה מישראל שאינם מניחים תפילין בשם: "פושעי ישראל בגופן"
(ר"ה יז, א), שכן תפילין הם האות לחידוש העולם ויציאת מצרים אשר כל גופי האמונה תלויים בהם. ואף על פי כן מגלה לנו התורה, כי תפילין אלה אינם אלא הכנה לתורה - "למען תהיה תורת ה' בפיך".

הנחת תפילין בפעם האחרונה
הגה"צ רבי אריה לוין זצ"ל, חמיו של ייבדל לחיים מרן הגרי"ש אלישיב, סיפר מעשה מופלא על מצוות תפילין עם מוסר השכל בצידו.
רבי אריה שימש כרב האסירים בתקופת המנדט, וכשהוציאו להורג את הקדושים ברזני ופיינשטיין הי"ד, ביקשו הנידונים להכניס אותו לחדרם. כשניראתה דמותו של ר' אריה בתא האסירים, ביקשו ממנו שיניח להם תפילין בפעם האחרונה בחייהם.
ההתרגשות בחדר היתה נוראה וכשהוזמן פעם ר' אריה לוין למסיבת בר מצוה קולקטיבית בבית ספר שאינו דתי, תיאר את הצמרמורת שאחזה באסירים בעת קיום המצווה, כיוון שידעו שזו היא המצוה האחרונה שהם מקיימים עלי אדמות.
ועכשיו נתבונן, אמר ר' אריה לתלמידי בית הספר ההוא: וכי בגלל שהקב"ה נותן לנו עוד הרבה שנות חיים, אין אנו צריכים לקיים את מצוות התפילין בהתרגשות ובשמחה?
ובאמת, הלא זו היא תמיהה רבתי גם על כל אלה המגיעים לבית הכנסת ממש ברגע האחרון ומניחים תפילין במהירות רבה, ואינם שמים על ליבם את הכוונות המונחות במצוה זו.

הנחת תפילין תוך חירוף נפש
מסופר על יהודי בשם רבי בנימין בינוש פרנקל הי"ד, שנפטר בפתח תקוה לפני כעשר שנים, שהתמסר מאד לקיום מצוות תפילין, וגם בשנות השואה הקשות ביותר לא עבר עליו יום ללא הנחת תפילין.
פעם, באמצע תפילתו, תפס אותו חייל נאצי כשהוא עטור בתפילין, וברוב זעמו הוריד הרשע את התפילין מראשו של רבי בנימין בינוש, והיכה עם התפילין על קדקדו פעמים רבות עד שנפל ארצה מתעלף. הגרמני ימ"ש היה בטוח שקורבנו נפח את נשמתו ועזבו לנפשו לא לפני שהוציא את סכינו וחתך את התפילין.
לא יהודי כרבי בינוש ייכנע לשלטון הרשע. כשהתעורר מעלפונו גנז את התפילין הקרועות, ומששמע שבמחנה הסמוך, מעבר לגדר, יש יהודי נוסף המצוייד בתפילין, חצה מדי יום את הגדר - תוך חירוף נפש אמיתי - והניח את תפילין ההם.

יקרותה של מצות תפילין
בספר "המאורות הגדולים" מסופר: כאשר רבי נתן צבי פינקל גר בארץ הקדושה, יחד עם ישיבתו שהעתיקה את מקומה מסלבודקה לחברון, הוא חלה את מחלתו האחרונה שגרמה להסתלקותו. בעת מחלתו בא אליו בנו רבי אליעזר יהודה, ר"מ ישיבת מיר, שסייר בארה"ב לטובת הישיבה. אך פתח את דלת החדר, ובעוד בטרם הספיק לתת לו שלום אמר הסבא אל בנו: הזדרז בני מהר וחטוף והנח את התפילין שלי לברך עליהן, שהן מהודרות ויקרות מאד.
היות והשעה היתה מאוחרת מאד, סמוך לשקיעת החמה, לא רצה לשוחח עמו עד שיקיים מצוה בהידור רב.
הדברים מורים עד כמה היתה המצווה יקרה בעיניו. בנו האהוב בא מחו"ל לבקרו בעת מחלתו הקשה, אך הוא מורה לו כדבר ראשון לקיים מצוות תפילין.

"אהיה קרוי 'בור' ומצות תפילין אקיים"...
נוהג היה הגאון רבי יצחק יעקב ווייס זצ"ל, בעל ה"מנחת יצחק", להתרפא במעיינות הישועה שבעיר קרעניץ. שם גם קשר קשרי-ידידות עם עוד גדולי ישראל שאף הם באו לפוש ולהתרפא, וביניהם מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל.
מאותם ימים, רגיל היה בעל ה"מנחת יצחק" לספר שהרב מבריסק נוהג היה להתבונן בראי קטן כדי לראות האם התפילין-של-ראש מונחים במקומם.
"הדבר חרה לאחד החסידים מבאי בית-הכנסת, שלדעתו לא היה זה מדרך החסידות להסתכל במראה, כידוע מתשובת בעל ה"דברי חיים" (שו"ת "דברי חיים" חלק ב, או"ח סימן ו), שכתב: "אם לראות במראה שהתפילין יהיו באמצע - הוא דברי בורות". הלך אותו חסיד ו'החרים' את הראי של הרב מבריסק...
אמר לו הרב מבריסק: "הן חסיד אתה, ומחמת חסידותך עשית זאת - הבה אספר לך סיפור חסידים. וממקום שבאת לטעון כנגדי - מהגאון בעל ה"דברי חיים" מצאנז בעצמו, מדידיה אדידיה! "פעם ישן מרן ה'דברי חיים' בסוכתו, וגשמי זעף התחילו לרדת עד שהכרים והכסתות התמלאו במים. וכידוע, 'המצטער פטור מן הסוכה', ו'כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט'. אבל ה'דברי חיים' לא הלך לביתו. הוא נשאר בסוכה מתחת למטרות העז, וצעק: 'אהיה קרוי הדיוט - ומצות סוכה אקיים!'.
סיים הגאון מבריסק: אף אני אומר לך, אמנם ה'דברי חיים' כתב שלהסתכל במראה הוא מנהג בורות - אבל מוכן אני שאהיה קרוי בשם 'בור' ומצות תפילין אקיים בהידורה..." (על-פי "תל תלפיות").

תפילין לצדקה
אל ביתו של רבי אברהם מרדכי מגור נכנס עני וביקש נדבה מהרבי.
הורה הרבי לעני להמתין ויצא אל החדר השני שם היו מונחות תפילין קדושות ויקרות ערך, אותן כתב הצדיק רבי משה מפשרסק. רבים השתוקקו לתפילין הללו, ונאותו לשלם בעבורן סכומי עתק, אך רבי אברהם מרדכי לא הסכים למכרן תמורת כל הון שבעולם.
ועתה, הוציא הרבי את התפילין הקדושות ממקומן, שב עמן אל החדר בו ישב עדיין העני והגישן לעני. "קח את התפילין הללו, ר' יהודי" - אמר הרבי, "אני נותן לך אותן במתנה, כדאי לך לקחת אותן אל אחי הצדיק, רבי משה בצלאל, הוא בודאי ישלם לך בעבורן סכום גדול מאד, כי זה ימים רבים משתוקק הוא לתפילין הקדושות האלו, ובכסף שתקבל ממנו, תוכל לקיים את משפחתיך ואף לפתוח לך עסק ראוי לשמו".
בלי להסס נטל העני את התפילין מידי הרבי. "תודה רבי, תודה" - אמר, ומיהר אל ביתו של רבי משה בצלאל, הן שם צפוי לו סכום ענק!
עבר זמן ושני האחים הצדיקים נפגשו. שאל רבי משה בצלאל את אחיו, רבי אברהם מרדכי: "מדוע נתת לו לאותו עני את התפילין הקדושות והיקרות, הרי יכולת לתת לו כסף או חפץ יקר ערך אחר?"
השיב לו רבי אברהם מרדכי: "הן נאמר בתורה 'כל חלב לה'', ולפי מה שדורשים חכמינו על הפסוק הזה - כל דבר מובחר וטוב שיש לו לאדם, עליו לתת אותו לה', כלומר: להקדישו לצורך מצוה, ומכיון שהחפץ החשוב והיקר ביותר שהיה לי בביתי היו אותן תפילין קדושות - נתתי אותן לעני, לקיים בכך את מצות ה'...".

תפילין דרבינו תם
פעם אחת שאל הגר"ח מוולאז'ין את רבינו הגר"א אם להניח תפילין ד"רבינו תם", והשיב לו שאין צריך.
תמה הגר"ח: בשלמא רבינו אשר איננו הולך ארבע אמות בלא תפילין על כן אינו רוצה להניח תפילין דר"ת כדי שלא יתבטל מתפילין של רש"י, אבל אני מה בכך אם אניח של ר"ת לצאת ידי כל הדעות.
השיבו רבינו הגר"א: אם תבקש לצאת ידי כל הדעות יהיה עליך להניח כ"ד ]ויש גורסים: ס"ד[ זוגות תפילין. ומנה ופירט לו את כל אותן שיטות.
והעידו, שבדקו תפילין של רב האי גאון, ומצאון כמו של רש"י.
ומובא מפי תלמיד הגר"א ששמע מפיו, שיש לו ג' קושיות על שיטת רבינו תם שיקשה לו בעלמא דאתי.

פרק ב - תפילין של יד ותפילין של ראש

גישור מוחלט בין הידיעה למעשים
בשמחת בר מצוה אחת אמר הגר"י גלינסקי את הדברים הבאים: בין הדברים שאומרים השוטרים לעם לפני היציאה למלחמה, אנו מוצאים: "מי האיש הירא ורך הלבב, ילך וישוב לביתו". במסכת סוטה (מד.) אומר ר"י הגלילי, שהכוונה למי שמתיירא מן העבירות שבידו. כדוגמא לעבירה אשר עליה חוזרים מעורכי המלחמה הביאו שם את הסח בין תפילין של יד לתפילין של ראש, ויש בעבירה זו רמז לענין חשוב בהשקפת התורה, כפי שיבואר.
חז"ל אומרים: "אם יאמר לך אדם 'יש חכמה בגויים', תאמין; 'יש תורה בגויים', אל תאמין" (איכה רבה ב, יג). ההבדל בין תורה לבין חכמה הוא, שחכמה אינה מחייבת התנהגות לאורה; לעומת זאת, תורה מורה ומדריכה אותנו כיצד להתנהג בחיי היום-יום.
אצל הגויים אפשר למצוא בני אדם חכמים ומשכילים היודעים פרק בדרך ארץ ובמידות, אך אין הם רואים את עצמם מחוייבים להתנהג בהתאם לכך. זוהי חכמה שישנה בגויים. בחיי התורה אין מציאות כזו - ידיעת התורה מחייבת את קיום הדברים שהיא מצווה.
על אריסטו, שהיה מגדולי חכמי יוון, מסופר, שהיה נתפס מדי פעם כשהוא עושה מעשים שפלים אשר לא תאמו את חכמתו ומעמדו. כאשר נשאל לפשר הדבר, השיב: עזבוני לנפשי, עכשיו אינני אריסטו! דבר דומה לזה אירע בהרצאתו של מומחה גדול למחלות הסרטן על הקשר בין העישון לבין המחלה הנוראה. במשך שעה ארוכה הוכיח באופן משכנע ביותר שקיים קשר הדוק בין המחלה לבין העישון, ותוך כדי הדברים עישן המרצה כמות גדולה של סיגריות. על כגון דא נאמר: "אם יאמר לך אדם 'יש חכמה בגויים', תאמין".
אצל חכמי ישראל לא קיימת כלל התנהגות הסותרת את השקפתם ואת דבריהם, כי תורה אינה חכמה גרידא. כשם שאין להעלות על הדעת שתלמיד-חכם יאמר במצב כל שהוא "עכשיו אינני רב", כך גם על כל אחד מאתנו לדעת שחיובי התורה חלים עלינו בכל עת ובעל מצב.
תפילין של ראש, סיים הרב גלינסקי, הם כנגד המחשבה שבמוח, ותפילין של יד כנגד המעשה. האיסור לדבר בין הנחת תפילין של יד לבין הנחת תפילין של ראש, מרמז על החובה לדאוג לכך שלא יהא כל נתק בין החכמה והידיעה לבין המעשה.
מי שסח בין תפילין של יד לבין תפילין של ראש, מראה כאילו הידיעה אינה קשורה למעשים. אדם כזה אינו ראוי להימנות עם היוצאים למלחמה.

אלו ישפיעו על אלו
בשמחת "בר מצוה", נתבקש רבי יהודה צדקה זצ"ל לתת אמרי שפר לכבוד המאורע, ויתמוך יתדותיו בהלכה האומרת, שאסור להפסיק בין תפילין של-יד לתפילין של-ראש.
וכה היו דבריו: התפילין "של יד" רומזים לבעלי בתים, אנשי אומנות ומלאכה, שעיקר עיסוקם הוא במעשי ידיהם. התפילין "של ראש" רומזים לתלמידי חכמים, עמלי תורה, שעיקר יגיעתם בשכל שבמוח. וההלכה האומרת שאסור להפסיק ביניהם, רמז גדול וחשוב יש בה, שחייבים לשמור על הקירוב ביניהם בלי שום חציצה.
החכמים ישפיעו מתורתם על בעלי הבתים, ואלה יתמכו בהם מן הכסף שהרויחו מיגיע כפיהם, כזבולון ביששכר...

כלפי חוץ וכלפי פנים
תפילין של ראש מחולקות לארבעה בתים. דבר זה בא לרמוז על כך, שעם ישראל חלוק לשבטים, עדות וחוגים, ו"כשם שאין פרצופיהם שווים, כך אין דעותיהם שווים". ארבעת הבתים הם כנגד ארבעה בתים הקיימים בעם ישראל, והם: בית
אהרן, בית ישראל, בית הלוי, בית יעקב.
אמנם כל זאת רק כלפי חוץ, כתפילין של ראש, שהם גלויים לכל, אולם בתוך תוכם, אינם אלא בית אחד, כשם שתפילין של יד - שהם נסתרים - אינם אלא בית אחד.
להורות, שמטרת כל העדות והחוגים היא אחת: "לעבדו בלבב שלם".

קשוט עצמך תחילה
סח האדמו"ר מויזניץ-מונסי: יסוד גדול בעבודת ה' רמזה לנו התורה בציוויה להקדים תפילין של יד לתפילין של ראש.
הנה על תפילין של ראש נאמר: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך". ואילו תפילין של יד מקום הנחתן "כנגד הלב", כאומרנו בתפילה קודם הנחתן: "לשעבד בזה תאוות ומחשבות לבנו לעבודתו יתברך שמו".
על כן ציוותה אותנו התורה להניח תחילה תפילין של יד ולהקדימן לשל ראש, לאלפנו בינה, שעל האדם לזכך עצמו תחילה, ולשעבד לבו לעבודת השי"ת, קודם בואו לתקן אחרים בראותם "כי שם ה' נקרא עליך". ואי אפשר להפוך את היוצרות, להתחיל תחילה בזיכוי הרבים ועסקנות למען הכלל, קודם ששעבד האדם את לבו.
הנסיון מוכיח, שאין רואים הצלחה והשפעה כאשר מזכי הרבים הללו לא זיכו וזיככו תחילה את עצמם.

תחילה יש לאסור את הלב
ה"חתם סופר" (לקוטים בסוף) בבואו לבאר את סדר הנחת תפילין של יד ולאחריו - תפילין של ראש, הוא כותב: "משל לבני מדינה שרצו להמליך עליהם מלך, אמר להם: בתחילה אסרו באזיקים את אותו המערער על המלכות, ואחר כן תמליכוני עליכם.
"והכא נמי, הרשעים ברשות לבם, ההולכים בשרירות לבם הרע, והצדיקים לבם ברשות שכלם וברשות נשמתם, על כן - טרם שיניח תפילין עטרה על המוח להקדישו קודש קדשים, צריך תחילה לאסור בזיקים את המערער על המלוכה - היינו הלב. וצריך להניח תפילין נגד לבו, שיהיה קשור ואסור בזיקי קדושה, ואז אחר כך גומר המצוה ומניח של ראש על המוח".

פרק ג - "כי שם ה' נקרא עליך"

כי שם ה' נקרא על הגר"א
ההבטחה של "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, ויראו ממך", נתקיימה בגר"א כפשוטה וכמשמעה. בשעתו, נכלא הגר"א יחד עם ראשי הקהל בוילנא, על מאמציו להציל צעיר מצפרני השמד ואף חוייב שבועה. משהוכנס לבית המשפט הנכרי, כשהוא עטוף בטלית ומעוטר בתפילין כדרכו תמיד, הרי למראה פניו המאירים, נהפכו האויבים לאוהבים. השופטים קיבלו אותו בסבר פנים יפות, ותוך שעות אחדות שוחרר מכלאו.
חבורת שודדים התפרצה אל ביתו של הגאון רבי אליהו מוילנה. שמעו השודדים כי בבית זה מתגורר ה"רבין" הגדול של היהודים, ובודאי מצויים במעונו אוצרות של כסף וזהב ואבנים טובות.
אכן, אוצרות היו בביתו של הגאון מוילנא, אך הללו היו אוצרות רוחניים - אוצרות תורתנו הקדושה. אבל אוצרות גשמיים כמו כסף וזהב לא היו בבית זה, שכן הגאון מוילנא חי חיי דחקות ועוני.
השודדים שחדרו לבית, נכנסו בתחלה אל חדר המבוא. בחדר זה ישבו תלמידי הגאון שהיו תלמידי חכמים מופלגים ולמדו תורה. השודדים התנפלו עליהם והפליאו בהם את מכותיהם ודרשו את הכסף והזהב שבבית.
בחדרו הפנימי ישב הגאון רבי אליהו עטוף בטלית ועטור בתפילין והתבודד בלימוד התורה, לשמע הרעש והמהומה קם ממקומו ויצא אל חדר המבוא. והנה ברגע בו ראו השודדים את דמותו של ר' אליהו, הרימו רגליהם ונמלטו מהבית כל עוד נפשם בם.
התפלאו התלמידים ושאלו את רבם: "מדוע נמלטו השודדים כשנכנס רבנו לחדר?".
הצביע הגאון על התפילין שעל ראשו ואמר: "על הפסוק בפרשת כי תבוא: 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך' - דרשו רבותינו: אלו תפילין שבראש".
התפלאו התלמידים עוד יותר: "הן גם אנחנו עטורים בתפילין, מדוע לא פחדו השודדים מאתנו?".
הסביר הגאון מוילנא: "לא נאמר: 'אלו תפילין שעל הראש', אלא נאמר אלו תפילין שבראש! לא די בכך שאדם נושא את התפילין על ראשו, עליו גם לחוש את משמעותם ותכנם בתוך ראשו, אז ורק אז, נקרא עליו שם ה'"!.

כי שם ה' נקרא על ה"שאגת אריה"
כאשר רבי אריה לייב, בעל ה"שאגת אריה", היה רב בעיר וולוז'ין, הוא נסע פעם לדרך והיה יושב תחת אוהל העגלה, מעוטר בטלית ותפילין, ולמד שם. גם העגלון היה לבוש בתפילין והתפלל.
כשנסעו בדרך ליד יער אחד והנה יצאו מתוך היער חמישה גזלנים, עם כלי זיין בידם, העמידו את הסוסים ואמרו לעגלון: תן לנו את המעות הנמצאות בידך. בעל השאגת אריה אשר העמיק בלימוד לא שמע ולא ראה אותם, עד שהתחיל העגלון לצעוק: רבי, אוי נא לנו, כי בסכנה גדולה אנחנו.
הגאון הטה את ראשו מתחת אוהל העגלה והביט עליהם לראות מי המה. כשראו אותו הגזלנים מיד נפלה עליהם אימה ופחד וברחו כולם לתוך היער.
לאחר שחלפה הסכנה, פנה העגלון לרבי אריה לייב ושאל אותו: רבי, הגידו לי, מפני מה יראו מפניכם יותר ממני, הלא לפי ראות עינם ראו כי אני איש צעיר לימים מבעלי כח וגבורה יותר מכם, שהרי אתם נראים זקנים.
ענה לו הגאון: דע, לא מפני הכח הגופני שלי ברחו, אלא מפני עוזו של תפילין שבראשי ברחו. וכן אמרו חז"ל (ברכות ו): "מנין שהתפילין עוז הם לישראל, דכתיב (דברים כח): 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך'. ותניא רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש". לכן, כאשר ראו את אור קדושת התפילין שלי ברחו.
אמר לו העגלון: רבינו, ילמדנו דעת, הלא גם אנכי הייתי לבוש בתפילין על ראשי, ולמה לא יראו מפני סגולת תפילין שלי.
ענה לו הגאון: דע, כי הלא חז"ל אמרו: "אלו תפילין שבראש", ולא אמרו תפילין שעל הראש. כי קדושת מצות תפילין צריכה להיות בפנימיות הראש. האדם צריך להניח את התפילין כדין ובכוונה של מצוה. אמנם אצלך היו התפילין רק על הראש כמצות אנשים מלומדה, בלי שום כוונת המצוה. ולכן, לא יראו הגזלנים ממך.

כי שם ה' נקרא על "בעל התניא"
כאשר נתפס הרה"ק הגרש"ז מלאדי - "בעל התניא" - למלכות, לא הותר לבוא עמו לבית האסורים כי אם אחד מנאמני ביתו.
ויהי בהיות הבוקר, ביקש הרבי להניח תפילין ולהתפלל. הביא לפניו החסיד את הטלית והתפילין, ובלבו חרדה, באיזה עין יראה שר בית הסוהר הקפדן את הנחת התפילין בתוככי בית האסורים.
התעטף הרבי בטליתו, הניח את התפילין, ועמד לשפוך צקון לחשו ולעבוד את בוראו בעבודת הלב - זו תפילה.
לפתע נשמעו צעדי הממונה שהתקרב ובא אליהם, אולם בראותו את בעל התניא מעוטר בתפילין, נרתע לאחוריו באימה וביראת כבוד ושב בפחד לאחוריו.
ראה זאת החסיד והבין בלבו שבודאי מראה התפילין שעל הרבי שנאמר בהם: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" - הרתיעו את הערל והטילו עליו אימה.
אף הוא עשה מעשה, הניח תפילין ונעמד להתפלל בחדר החיצון. בראות זאת שומר האסורים הקים עליו קול זעקה ונזיפה: "וכי בית כנסת אתה עומד לפתוח כאן?!", "חלוץ מיד את התפילין הללו!".
עשה החסיד כדבריו, חלץ את התפילין, ניגש אל הרבי ושאלה בפיו: והרי שנינו: "וראו כל עמי הארץ את שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" - "אלו תפילין שבראש". ומה טעם לא הועיל הדבר כאשר התפילין היו מונחים על ראשי.
- פשוט, השיב הרבי, אילו היה כתוב "אלו תפילין שעל הראש", היה סגולה בכל תפילין להטיל אימה על כל גוי. השתא שדייקו חז"ל "אלו תפילין שבראש", אין כוונת הדברים אלא כלפי תפילין שנכנסים ומתאחדים עם פנימיות הראש, שבשעת הנחתן הריהו משעבד את מוחו לעבודתו שזה תכלית מצוה זו.
על תפילין כאלו נאמר - "ויראו ממך".

החדרת קדושת התפילין לפנימיות
במסכת מנחות (לב, א) מובא, כי תפילין נכתבין על הקלף שהוא לצד הבשר, בניגוד לדוכסוסטוס שנכתב לצד השערות. דבר זה בא להורות, שהעיקר הוא להחדיר את קדושת התפילין לפנימיות.

"כנפי יונה"
יש מסבירים, שלכן "אלישע בעל כנפים", עליו ציינו חז"ל (שבת קל, א, לשיטת רש"י שם) שלא מסר נפשו לפי ערכו במה שהסתיר את התפילין מן הקסדור באמרו: "כנפי יונה הם". זאת לפי שלא ראה את עצמו בדרגה זו של "תפילין שבראש", ולכן היה ירא לומר: "תפילין הן".

שם את התפילין או מניח תפילין
יש אדם שמתפלל כל יום, כלומר: מגיע לבית כנסת ו"שם" את התפילין ואומר את כל מה שכתוב בסידור מעמוד 2 ועד עמוד 86.
אבל יש אחד שעושה את העבודה כראוי. איזו היא עבודה שבלב? - תפילה! הוא עובד ומתפלל, וכשהוא מניח תפילין הוא באמת מתכוון, כמו שאומרים ב"לשם ייחוד", שהתפילין שבראשי עם שאר חושי וכוחותי כולם יהיו משועבדים לעבודתו יתברך שמו, והתפילין על היד כנגד הלב לשעבד בזה תאוות ומחשבות לבנו לעבודתו יתברך שמו.
כשזה כך, אז באמת התפילין הם בראש, להבדיל מתפילין שעל הראש.


פרק ד - קדושת התפילין

פרשיות התפילין נמחקו
זוג תפילין היה לו לרבינו חיים בן עטר, בעל "אור החיים", שבהם היה מעוטר במשך כל היום. כל מי שנכנס אליו וראהו בתפיליו, היה נתקף אימה והתרגשות רבה.
כזה היה כוח התפילין של רבינו חיים בן עטר.
קודם פטירתו נכנסה אצלו נוות ביתו ומיררה לפניו בבכי מר: מנין תמצא לי פרנסתי ומנין יבוא עזרי; הן בלכתך ממני אשאר בעירום וחוסר כל.
בעלה, רבינו חיים, מיהר להרגיעה באמרו לה בלשון הנביא: "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה". רואה את תפילין אלה שעל זרועי ועל ראשי, תפילין אלה יפרנסו אותך. אחרי מותי יבוא אליך איש אחד שמוצאו מקושטא שבתורכיה ויתן לך תמורת התפילין שלוש מאות אדומים של זהב. ברם, תנאי אחד תתני עמו, שישמור היטב על קדושתן של התפילין ולא ישיח בהם שיחת חולין.
ואכן, כאשר דיבר ה"אור החיים הקדוש" - כן היה. זמן מועט אחר פטירתו בא לביתו יהודי אחד עשיר מקושטא התורכית והציע לרבנית תמורת התפילין שלוש מאות אדומים של זהב.
הרבנית בראותה כי דברי בעלה המנוח מתגשמים, הסכימה למכרם, והזהירה את היהודי לבל ישיח בתפילין שיחת חולין, וכל עוד הם על זרועו וראשו, יקפיד שלא להוציא מילה מיותרת מפיו.
שמע האיש את דברי הרבנית וקיבל על עצמו לקיים אותם. נטל את התפילין ושב לביתו. מיד עם שובו לביתו התעטר בתפילין וחש בו ברגע התעוררות נפלאה. כוסף וגעגועים של קדושה לקראת האור הנעלם, והטוב והיפה שבחיי עולם נתעוררו בו, והוא התפלל באותו יום בהתעוררות ודבקות עצומה. אין מילים לתאר עד כמה השפיעו התפילין הללו על האיש ועל הליכותיו.
איש זה עשיר היה ואת עניני המסחר שלו מסר לסוכנים שניהלו את מסחרו, והוא קיבל מאת פקידיו וסוכניו מידי ערב וערב דין וחשבון על מהלך ותנועת עסקיו.
פעם הופיע פקיד מפקידיו באמצע היום ונכנס לחדרו, לשאול מאדונו עצה בעניני מסחר. לרגע שקע האיש בענין כדי להשיב לפקידו דבר, ונתעלם ממנו שהוא משוחח בעניני חולין בעוד שהתפילין של "אור החיים הקדוש" עטורים לראשו. כאשר החל האיש בתפילה, הרגיש שכל השפעת הקדושה סרה ממנו ואין עוד עמו טעמה של תפילה שהורגל בה מאז שהחל להניח את התפילין.
מיד הסיר את התפילין ומיהר להזמין את הסופר סת"ם, על מנת שהלה יבדוק אותן. כאשר בא הסופר ופתח את ה"בתים", מצא שהקלף של הפרשיות ריק וכל הפרשיות נמחקו...
או אז הבין האיש כי כל זאת באה לו על שלא נשמע לדברי ה"אור החיים" ולא מנע עצמו משיחת חולין.
מעשה זה סיפר האדמו"ר רבי יצחק מסקבירה, והוסיף ואמר: צאו וראו, כמה יש לדייק ולהזהר במצות תפילין שלא להשיח בהם שיחה בטלה ושומר נפשו תבוא עליו ברכת טוב.

אל תשוחח ולא ישוחחו איתך
האדמו"ר מבלז זצ"ל היה מעורר את הנערים שהגיעו למצוות והחלו להניח תפילין, שיקבלו על עצמם שלא לשוחח בדברי חולין כל עוד התפילין עטורים לראשם.
אחד הבחורים שהצליח לשמור על קבלה זו, והגיע בסיעתא דשמיא ליום נישואיו, נשאל ע"י הרבי האם יהיה מוכן לקבל על עצמו שלא לשוחח בדברי חולין גם בהיותו מעוטף בטלית לאחר החתונה.
החתן הסכים, והקפיד מאוד שלא לשוחח שיחת חולין עם הטלית והתפילין.
האדמו"ר סיבר את אוזנו של החתן ההוא בדבר צחות, ואמר לו, שכאשר תגיע לבית דין של מעלה, ויתחילו לדון בעניינך, ואימת הדין תהיה נוראה, תוכל להשיב כדלהלן: כדרך כל נפטרי ישראל (כמובא בשו"ע יו"ד סימן שנ"א) גם אנכי עטוף בקברי בטלית שבה התפללתי כל ימי חיי, וכיוון שבחיי-חיותי הקפדתי שלא לשוחח בדברי חולין בעת שאני עטוף בה, רק בדברי תורה, הרי גם עכשיו אני מבקש מבית דין של מעלה לא לשוחח עימי אלא בדברי תורה, ואבקש רשות שלא לדבר על יתר המעשים שעשיתי בעולם התחתון...

תפילין ממולאים... בדמעות
כשהיה רבי זאב מזבארז', בנו של רבי מיכל מזלוטשוב, ילד קטן - לא ניכר כל הבדל בינו לבין יתר חבריו בני גילו.
גדל הילד, ומועד בר-המצוה שלו התקרב, ואז נקרא סופר סת"ם אל בית אביו, ורבי מיכל הורה לו להכין תפילין עבור בנו. "רק זאת אבקש ממך", סיים הרבי: "בטרם תכניס את פרשיות התפילין לתוך הבתים - הביאם אלי".
ביראת קודש שקד הסופר על מלאכתו, ומשנשלמה - הביא את הפרשיות והבתים לפני הרבי. אחז רבי מיכל בבתים והחל לבכות בהתרגשות עצומה, דמעות שטפו את לחייו וגלשו אל תוך בתי התפילין, עד אשר נתמלאו הבתים, והדמעות עברו על גדותיהם.
כשהתאושש הרבי מבכיו, הריק את הבתים מן הדמעות, ולאחר שיבשו הבתים הורה להניח בתוכם את הפרשיות.
הגיע יום בר-המצוה, והנער זאב, רק נגע בתפילין - ורוח החלה לפעמו.
ומהיום ההוא והלאה עלה ונתעלה במעלות התורה והקדושה, ובחכמתו האיר את עיני ישראל.

פרק ה - כשרות התפילין

אם חסר קוצו של יו"ד נפסק השפע
מספרים על הגאון הצדיק רבי אליהו לאפיאן זצ"ל, שראה פעם אדם שהחזיק בידו טרנזיסטור קטן, וכאשר שמע קול בוקע מתוכו, שאל בתמיהה גדולה: האם באמת אפשר להפעילו גם בלי חיבור של חוט חשמל לשקע? כאשר נענה בחיוב, הוסיף לשאול: ומה יקרה אם יחסר במכשיר אפילו בורג קטן אחד, הרי בלי ספק שהמכשיר לא יוכל לפעול כלל, לא כן?! כאשר השיב לו הנשאל שנכונים דבריו בזה, אמר: ולמה אם כן קשה להאמין שכאן על הראש - (כך אמר ובשעת אמירה הראה בידו על מקום הנחת תפילין של ראש) - מונחת קופסה קטנה המושכת שפע של קדושה ממרום, בלי שום חיבור הנראה לעין, והכל באמצעות הדברים שהיא מכילה בתוכה - שהם הפרשיות שנכתבו בתכלית השלימות ובקדושה, ואם חסר אפילו קוצו של יו"ד נפגמה הפעולה ונפסק השפע, לא כן?!

קרקפתא דלא מנח תפילין
בפוסקים מובא, כי דרושה הגהה אחראית ביותר בפרשיות התפילין, כדי לוודא שלא נפלה טעות בכתיבת המילים. המציאות מורה שטעויות רבות פוקדות ר"ל את פרשיות התפילין והאנשים המניחים אותן הינם: "קרקפתא דלא מנח תפילין".

למרות הבדיקות החוזרות ונישנות...
ר' שלמה ב. בא עם בנו בן ה-61 לסופר והביא עמו תפילין ישנות ובתי תפילין חדשים ומהודרים. הוא ביקש שיעבירו את הפרשיות מהתפילין הישנות לבתים החדשים. ר' שלמה ב. הוסיף, שהתפילין הישנות היו של אביו, שהיה שו"ב מפורסם בליטא. הסבא נפטר בארץ זמן קצר לפני בר-המצוה של הבן ור' שלמה החליט לתת לבנו את התפילין המהודרות של הסבא. עתה לאחר קרוב לשלוש שנים הוא עשה לבנו בתים חדשים והוא מבקש להעביר אליהן את הפרשיות מהתפילין הישנות.
הסופר אמר, שלפני הכנסת הפרשיות לבתים יש לקרוא אותן (כמובא בשולחן ערוך או"ח סימן לב סעיף כא). ר' שלמה הסכים, אך הוא ביקש שהקריאה והעברת הפרשיות ייעשו בנוכחותו, כי אביו הניח תפילין אלו מאז יום הבר-מצוה שלו, ולכן הן יקרות לו מאוד והוא חושש שמא בטעות תתחלפנה פרשיות אלו באחרות.
הסופר החל לקרוא את הפרשיות ולפתע חוורו פניו. בפרשת "קדש" היה כתוב: "כי בחזק יד הוציאנו ה'", במקום: "כי בחזק יד הוציא ה' אתכם". משמעות הדברים היא, שהסבא לא הניח תפילין כשרות מעודו וגם נכדו במשך קרוב לשלוש שנים, מאז הבר מצוה, היה "קרקפתא דלא מנח תפילין".
כעבור זמן, לאחר שר' שלמה התאושש מהתגלית הנוראה, הוא סיפר שאביו היה נוהג למסור את התפילין לבדיקה שתי פעמים בכל שבע שנים. למרות הבדיקות החוזרות ונישנות לא התגלה הפסול עד ימי נכדו.

התפילין היקרות היו פסולות
מרן הגאון רבי ברוך בער מקמניץ זצ"ל סיפר למרן הגרא"מ שך זצ"ל מעשה שהיה: עשיר נפטר בדמי ימיו, ומלבד הירושה הכספית הגדולה השאיר אחריו זוג תפילין יקרות שנכתבו בידי סופר מקובל כקדוש נשגב. כשבאו בניו לחלוק ירושתו, ביקש כל אחד לזכות בתפילין היקרות. לא הגיעו לעמק השוה, ואמרו: הן יש לנו אח צעיר שטרם הגיע למצוות. במקום שנקנה לו תפילין, נשאיר תפילין אלו ברשותו.
הנער גדל והיה לאיש, נעשה לסוחר גדול, והקפיד להניח אך ורק את התפילין היקרות.
פעם, בעיצומו של חורף, הוצרך לסובב בכמה כפרים לגבות חובותיו. סופת שלגים שהתחוללה מנעה שיבתו לביתו. הוכרח ללון בכפר, ולראשונה בחייו הניח תפילין אחרות, תפיליו של בעל האכסניה. חשב שישוב לביתו מבעוד יום ויניח את התפילין היקרות אבל הסופה שיבשה את הדברים, והגיע לביתו באישון ליל. לא היה קץ לצערו, וכל חייו נקפו לבו.
בינתיים חלפו השנים, והגיעה עת פקודתו. כשעלתה נשמתו למרום, נחסמה דרכו לגן העדן. הכריזו עליו כ"קרקפתא דלא מנח תפילין", מאחר שאותן תפילין יקרות היו פסולות, ונמצא שלא הניח תפילין מימיו! עודו מרתת, ומלאך רחמים בא וזעק: "הרפו ממנו, הלא פעם אחת לן בכפר, והניח שם תפילין כשרות כהלכתן! והוברר, שדוקא אותה פעם בודדת, שלא החשיבה, היא שהצילתו מדינה של גיהנם!...

גם הממון צריך להיות כשר עם כל ההידורים
פעם בא אל ה"חפץ חיים" אחד האברכים של ישיבתו, ובישר לו בשמחה שהצליח לרכוש תפילין עם כל ההידורים. את הפרשיות כתב סופר מצויין וירא שמים ידוע מעיר פלונית, את הבתים התקין האומן המפורסם מעיר אלמונית, והן פרודות, מעור אחד וכדו', את הרצועות עיבד יהודי כשר לפי כל החומרות וכן הלאה. ר' ישראל מאיר שאל אותו באיזה מחיר עלו לו תפילין אלה, והוא השיב ששילם תמורתם שמונה עשרה רובל.
כששמע ר' ישראל מאיר את הסכום הנקוב, שהיה לפי דעתו סכום גדול ביחס למחיר תפילין, החל לנדנד בראשו לאות תמהון וחזר כמה פעמים לעצמו: שמונה עשרה רובל, שמונה עשרה רובל, במחיר זוג תפילין מהודרים! והאם מדקדקים שגם שמונה עשרה הרובל יהיו מהודרים, כשם שמדקדקים שהתפילין יהיו מהודרים? מי יודע כיצד השיגו את שמונה עשרה הרובל, אם לא על חשבון אחרים, אם לא הסתבכו בחובות, אם יוכלו לפרוע אותם בזמנם וכו' וכו', אמנם ראוי להדר במצוות - המשיך ר' ישראל מאיר - אבל יש להדר שגם הממון יהיה כשר בכל ההידורים.
סוחר נכנס לביתו של רבי חיים אלעזר ווקס, רבה של קאליש, ליטול ממנו עצה.
פתח הסוחר ואמר: רבי, עסק נזדמן לי וב"הטיה אחת" ]מדרכי היושר...[ כדרך התגרים - רווח מרובה בצדו...
השיב הרב: אף אני אומר לך בסגנון שאלתך: על לוחות הברית נאמר: "מזה ומזה הם כתובים", ללמדך, שלכל צד שאתה מטה את עשרת הדברות, תיכף מזדקר לפניך הצו האלקי המזהיר: "לא תגנוב

פרק ו - בזכות הנחת תפילין

ניצול ממחלת דם מסוכנת
מסופר על ה"חזון איש" זצ"ל, שפעם באה אליו אשה ממשפחה חילונית, ומיררה בבכי על כי בנה בגיל שתים עשרה לקה במחלת דם מסוכנת והגיע עד שערי מוות, והרופאים בבית חולים בילינסון אמרו נאוש.
מה שם הילד? - שאל ה"חזון איש". "חיים" - השיבה. אמר לה ה"חזון איש": "אם תבטיחי שהילד יניח תפילין כל יום כאשר ימלאו לו שלש עשרה שנה, ירחמהו הא-ל". היא הבטיחה בכל היקר והקדוש לה.
תיכף אצה אל מיטת ילדה והנה מבשרים לה שחל שיפור במצבו. הילד התאושש תוך כמה ימים, וכשמלאו לו שלש עשרה שנה, לא הוא בלבד התחיל להניח תפילין, אלא אף האב חזר למוטב בהשפעת המקרה...

ניצול מקטיעת רגל
מסופר על האדמו"ר רבי ישראל אבוחצירא זצ"ל, שיום אחד הופיע לפניו בחור על כסא גלגלים. הבחור ישב לפני האדמו"ר וסיפר שנפצע במלחמת יום הכפורים, ולאחר סידרת ניתוחים נשאר רתוק לכסא גלגלים, כאשר רגל אחת בכלל לא מתפקדת, ומצב הרגל אף החל להתדרדר, והיה חשש שיצטרכו לקטוע לו אותה.
אותו בחור שהיה מרוחק מתורה ומצוות, שוכנע כמעשה של יאוש, לנסוע לנתיבות אל הצדיק, אולי יש אמת בכל אותם סיפורים ששמע, על ה"נסים" שיכול הצדיק לעשות, ואולי יזכה גם הוא לרפואה בדרך נס.
לאחר ששמע הרב את סיפורו של הבחור, פנה אליו ושאלו: תפילין אתה מניח בכל יום? לא - ענה הבחור, על השבת אתה שומר? - לא - באה התשובה.
אם כן התפלא הרב - "תן תודה שרגל אחת שלך כן בריאה... הרי את הכח אנו מקבלים מאתו יתברך, ואם אין אנו עושים את רצונו, בידו לקחת מאתנו את אשר נתן לנו, ולשתק אותנו כליל, ואתה שאינך הולך בדרך התורה והמצוות, מה שכן יש לך - הוא מתנת חינם.
מששמע זאת הבחור פרץ בבכי מר, שגרם התרגשות אצל כל הנוכחים. לאחר שנשתררה דומיה בחדר, היישיר הרב את מבטו אל עיני הבחור ושאלו: אם אברכך ברפואה שלמה, ותוכל לקום על רגליך, האם תהיה מוכן לקבל עליך עול מצוות? - כן - באה התשובה.
אם כן - אמר הרב - תן לי את ידך, ואני מברך אותך ברפואה שלמה לעבודתו יתברך. לאחר שנישק הבחור את ידי הרב, אמרו לו הנוכחים לנסות ולקום על רגליו.
להפתעתו, הצליח מיד לעמוד, ואף לצעוד מספר צעדים ללא איש...
בעודו המום מהשינוי הכביר שחל במצבו, ניסה להלך במהירות יותר גדולה, ועד מהרה מצא את עצמו ליד דלת דירתו של הרב. בקפיצה יצא החוצה והחל לרוץ כשהוא פונה לעוברים ושבים בשאלה, היכן יש טלפון ציבורי? הטלפון הקרוב ביותר היה בישיבת הנגב, מרחק כמאתיים מטרים מבית הרב, לשם הגיע הבחור בריצה, ובהתרגשות לא רגילה, דיבר עם משפחתו, וסיפר להם בפרוטרוט את אשר קרהו בבית הרב.
בחורי הישיבה ששמעו בהשתאות את סיפורו, לא האמינו למשמע אזנם, אך לאחר שחזר על סיפורו, נתפסו לאוירת התעלות נפלאה, שלבו יד ביד ויצאו בריקוד של שמחה ביחד עם הבחור, להודות להשם יתברך על הישועה הגדולה. מאוחר יותר הגיעו רבים לבית הרב, והשתתפו שם בסעודת הודיה מיוחדת לכבוד הנס הגדול.
הבחור המאושר שמר את הבטחתו ושינה באופן יסודי את אורחות חייו, אך לא רק הוא חזר בתשובה, אלא רבים שנוכחו ושמעו את הסיפור לא שכחוהו זמן רב, והתחזקו באמונה וביראת שמים.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il