ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

אחד אדוק בטופס ואחד אדוק בתורף | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש גמרא בבא מציעא Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (43 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (43 ד')

טבת תשס"ט

אחד אדוק בטופס ואחד אדוק בתורף

מסכת בבא מציעא - דף ז:



שוכתב על ידי תלמידים

מוקדש לרפואת
אשר ישעיהו בן רבקה

מקורות:
א. ב"מ ז: "א"ר אלעזר אחד אדוק בטופס וכו'.
ב. רש"י ותוס' שם.
ג. רשב"א בסוגיא ד"ה "ויש מפרשים דטופס בראש השטר".
ד.רמב"ן בסוגיא ד"ה "ובירושלמי מצינו".
ה.רמב"ם הל' מלוה פי"ד הל' י"ד.
ו.שו"ע חו"מ ס"ה סע' ט"ו.
ז.ש"ך שם ס"ק מ"ב.
ח.רש"ש בסוגיא.



דברי הגמרא
בגמרא בדף ז ע"א מובאת ברייתא, העוסקת בלוה ומלוה שאדוקים שניהם בשטר. הלוה אומר שפרע את החוב, והמלוה מכחיש זאת. הגמרא מבארת שאם השטר מקויים הדין מוסכם שיחלוקו, כמו במשנה "שנים אוחזין בטלית", ובשטר שאינו מקויים נחלקו תנאים: רשב"ג סובר שכיון שהלוה מודה שהשטר אינו מזוייף הרי יכול המלוה להסתמך על כך ולגבות - "מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו" - ורבי סובר שצריך לקיימו, משום שהפה שאסר הוא הפה שהתיר: כיון שללא דברי הלווה אין לשטר ערך, יש להאמין לו גם בכך שאומר שהשטר פרוע 1 .
בע"ב מובאים דברי ר' אלעזר: "מחלוקת (כלומר החלוקה בין הלוה למלוה) בששניהם אדוקים בטופס ושניהם בתורף, אבל אחד אדוק בטופס ואחד אדוק בתורף זה נוטל טופס וזה נוטל תורף". כלומר דין החלוקה הוא רק אם אחיזתם בשטר שווה, אך אם אחד אוחז בטופס והשני בתורף - נוטלים לפי אחיזתם. על כך שואלת הגמרא "לר' אלעזר דאמר זה נוטל טופס וזה נוטל תורף למה לי? וכי לצור על פני צלוחיתו הוא צריך?" והתשובה על כך היא "לדמי, דאמר הכי: שטרא דאית ביה זמן כמה שוה, ודלית ביה זמן כמה שוה? בשטרא דאית ביה זמן גבי ממשעבדי, ואידך לא גבי ממשעבדי, יהיב ליה היאך דביני ביני".

הסבר ראשון בשיטת רש"י
רש"י מבאר שבטופס יש את כל פרטי ההלוואה מלבד הזמן, ובתורף כתוב גם הזמן, ושטר שיש בו זמן שווה יותר משום שעל ידו ניתן לגבות מנכסים משועבדים. ומוסיף רש"י שאע"פ שהעדים הם רק בטופס ולא בתורף, יכול המלוה לגבות באמצעות התורף, שהרי לדעת רשב"ג מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, ובמקרה זה הלוה מודה שהשטר אינו מזוייף.
אם כן, רש"י מסביר שיש עדיפות לתורף בכך שרק בו כתוב הזמן, אולם גם בטופס וגם בתורף יש את כל הפרטים הנדרשים כדי להכשיר שטר. נראה לבאר לפיו, שהמלוה גובה את כל ערך השטר, ולכן מצריך רש"י שיהיה ביד המלוה שטר מושלם, ואז הוא גובה את הכל. שאלת הגמרא 'למה לי' היא איזה ערך יש באחיזת הלוה את הטופס או את התורף? המלוה יכול לגבות את כל ערך השטר, שהרי הוא אוחז בכל הטופס, או בכל התורף, שכל אחד מהם הינו שטר שלם! על כך עונה הגמרא שאכן אם המלוה אוחז בכל התורף הריהו יכול לגבות הכל, והנפק"מ בכך ש'זה נוטל טופס וזה נוטל תורף" היא במקרה שהלוה אוחז את התורף והמלוה את הטופס, שאז יכול המלוה לגבות רק את ערכו של שטר ללא זמן, שאי אפשר לגבות ממנו ממשועבדים.
מכל מקום, עולה מהסבר זה ברש"י, שהמלוה גובה תמיד שטר שלם : אם הוא אוחז בתורף הריהו גובה ערך שטר שלם שיש בו זמן, ואם אוחז בטופס, ערך שטר שלם שאין בו זמן.

הרשב"א הביא פירוש בשם 'יש מפרשים', שבטופס כתוב רק הזמן, ובתורף כתוב הכל חוץ מהזמן (כמו בכתובה של זמננו). לפי פירוש זה, שאלת הגמרא 'למה לי' היא על דברי ר"א 'זה נוטל טופס', בין אם המלוה אוחז בו ובין אם הלוה אוחז בו - מה ערך יש לאחיזה בזמן בלבד? התשובה היא שאם המלוה אוחז בזמן אכן אין בכך כל ערך, אך אם הלוה אוחז, גובה המלוה הכל חוץ מהזמן. כאמור, באופן דומה : שהמלוה גובה שטר שלם, ולא חציו, ניתן להבין גם את רש"י, אלא שלפיו טופס כולל הכל חוץ מזמן, ועל כן בכל מקרה גובה המלוה שטר שלם.

הסבר הרשב"א בשיטת רש"י

יש להעיר שהרשב"א פירש אחרת את רש"י:
"והא דאקשינן טופס למה לי בדנקיט ליה לוה קאמר, דכיון דתורף שהוא עיקר השטר ביד המלוה מאי מהני ליה ללוה טופס דבידיה ? ... הרי המלוה טורף חובו משלם בתורף שבידו, וטופס שביד לוה לא מעלה ולא מוריד, אבל אי נקיט ליה מלוה לטופס לא קשיא ליה מידי, דטובא מהני טופס למלוה דלגבי ביה מבני חרי מיהא. ומשני לדמי, לומר שאין אומרים שיטול זה טופס ממש וזה תורף ממש אלא רואין השטר כלו ושמין כמה שוה שטר שיש בו זמן יותר משטר שאין בו זמן, ולפי מה שהוא ענין אם יש לזה בני חורין הרבה או מעט וחולקין דמי השטר כאלו אין בו זמן שהרי שניהם שוים בתפיסת השטר חוץ מן הזמן, ומי שהתורף שלו נוטל דמי הזמן יתר על מחצה שלו בין שהוא ביד לוה בין שהוא ביד מלוה".

לפי פירושו של הרשב"א בדברי רש"י, למסקנה המלוה אינו גובה שטר שלם, 'אין אומרים שיטול זה טופס ממש וזה תורף ממש', אלא מסתכלים על כל השטר כשטר אחד ובכל מקרה חולקים בדמי שטר ללא זמן, ומי שאוחז בתורף זוכה בהפרש שבין שטר עם זמן לשטר בלי זמן. ופירוש זה אינו כפירוש הקודם בדעת רש"י, שהמלוה גובה ערך שטר שלם.

אולם המדקדק בלשון הרשב"א יווכח שפירושו מבוסס על גירסא שונה מהגירסא שלפנינו. הרשב"א גרס בשאלת הגמרא 'טופס למה לי', וכפי שכתב הוא עצמו, לפי גירסא זו השאלה היא רק על הלוה, אך אם המלוה אוחז בטופס ודאי יש לכך משמעות שגובה שטר בלי זמן. על שאלה זו עונה הגמרא שהרווח של הלווה בנטילת הטופס הוא שהמלוה אינו גובה את כל החוב אלא רק את חציו. אולם לפי הגירסא שלפנינו, שאלת הגמרא אינה על הטופס דוקא אלא כללית 'למה לי', כלומר השאלה היא גם על אחיזת הלוה בתורף; הרי בכל מקרה גובה המלוה שטר שלם! ועל כך התשובה היא שאכן אם הלוה אוחז בטופס אין לכך כל משמעות, שכן המלוה שאוחז בתורף גובה את כל השטר, והנפק"מ רק אם הלוה אוחז את הטופס, שאז המלוה גובה ערך שטר ללא זמן.

ביאור דברי הירושלמי
והנה התוספות הביאו את דברי הירושלמי "אמר ר' אלעזר הכל הולך אחר מי שתפוס עדים", וכתבו שהירושלמי חולק על הבבלי. לפי פירושנו את רש"י ניתן לומר שאין סתירה בדברי ר"א, אלא שבירושלמי דיבר ר"א לפי שיטת רבי שמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, וממילא אם המלוה אינו תופס את העדים נמצא שאין ערך לשטר שבידו, ואינו יכול לגבות, ואילו בבבלי דיבר ר"א לשיטת רשב"ג, לפיו גם אם המלוה אינו תופס את העדים, כיון שהלוה מודה שהשטר כשר אין בכך בעיה. לעומת זאת, לפי התוספות ר"א סותר את עצמו.

אכן, הרמב"ן מביא שהירושלמי אומר שדברי ר"א הם לפי רשב"ג: "אמר רב חסדא אִין שמעתונא כר"ש" ומבאר הרמב"ן כוונתו: 'אין' - אם אכן כך אמר ר"א, הרי זה רק לפי ר"ש, אך לרבי פשיטא שהכל הולך אחר העדים. אולם יש בהסבר זה דוחק מסויים, ויתכן שלפי רש"י ניתן לקרוא את הירושלמי באופן הרבה יותר פשוט: "אֵין שמעתונא כר"ש", כלומר דברי ר"א אינם כר"ש אלא כרבי.
מכל מקום, התוספות מקשים על רש"י: כיצד יתכן להכשיר שטר שחסר בו שורה אחת, ללא טופס או ללא תורף? 2 על כן הם מבארים, שביחס לכל מה שמעכב את כשרות השטר נחשבים שניהם תפוסים, ועל כן רק במה שהשטר כשר גם בלעדיו, כלומר בזמן, זוכה התפוס בלבד.

הסבר שלישי בדעת רש"י
הסברנו את רש"י שלפיו המלוה גובה ערך שטר שלם. ניתן לבאר בדעת רש"י באופן אחר, שכיון שהלוה אוחז שטר כראייה שפרע, והמלוה אוחז שטר כראיה שלא פרע, חולקים (כהבנתו של הרשב"א).
אך יש לדון באופן החלוקה המדוייק. לדוגמא, אם הלוה אוחז טופס ששוויו 80, והמלוה אוחז בתורף ששוויו 100, האם חולקים גם את ההפרש?
ניתן לומר שכל אחד נחשב תופס בחצי שטר, שהרי גם התורף וגם הטופס הם על אותה ההלוואה. לפי הסתכלות זו, כיון שהמלוה תופס חצי שטר ששוויו 100 - נוטל 50. אולם ניתן להתבונן באופן אחר, שאמנם כל אחד תופס שטר שלם, ומ"מ חולקים כיון שיש כאן שני שטרות סותרים על אותה ההלוואה. לפי הסתכלות זו, הויכוח הוא רק לגבי 80, שהרי רק ב80 אוחזים שני הצדדים ואותם יחלוקו, אבל בשווי הזמן אוחז רק המלוה, ויגבה את כולו - סה"כ 60. וכך אכן מבואר בלשון השו"ע: "נותן יתרון כל הממון ששווה הזמן", ומשמע שגובה את כל ההפרש.

שיטת הרמב"ם
הרמב"ם לא הביא את דברי ר"א, ומבואר בדבריו שלדעתו בכל מקרה הדין יחלוקו, כפי שהעיר ע"כ המ"מ. ויש להבין מדוע לא הביא הרמב"ם את חילוק הגמרא ,שאם אחד אוחז בתורף ואחד בטופס אינם חולקים בשוה.
ניתן לבארו לפי רש"י: על דברי ר"א שאם המלוה אוחז בטופס הריהו גובה שטר בלי זמן, שאל רש"י : והרי אין בטופס עדים? וענה "הא אית ליה לרשב"ג מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו". ומבואר שר"א אמר דבריו רק לפי רשב"ג, אך לא לפי רבי שסובר שצריך לקיימו. התוספות כתבו שפירוש זה הוא דוחק, אלא גם רבי מודה, משום שלגבי מה שמעכב את כשרות השטר - נחשב כאילו שניהם תופסים בו. אולם דברי רש"י מובנים היטב לפי תפיסתו שהחלוקה במשנה אינה מצד התפיסה הפיזית, אלא מדין 'ממון המוטל בספק' (כמבואר בשיעור הכללי הראשון של המסכת).

לכאורה דברי ר"א כלל אינם מובנים לפי זה, שהרי הספק הוא האם הלווה שילם את החוב, ואיזו השפעה יש לאופן התפיסה על ספק זה? על כן יאמר רש"י שמדובר כאן דוקא בשנים 'אדוקין' (כלשון הברייתא), שאז יש לכל אחד חצי באופן ודאי (כמו 'שנים אדוקין בטלית' שנוטל כל אחד כל מה שבידו, כמבואר בגמרא בדף ז ע"א). אולם הסתכלות זו תיתכן רק לפי רשב"ג, שכן לפי רבי שמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, מוכרחים לפרש שאף באדוקין אין נוטל כל אחד מה שבידו, כיון שאז לשטר אין כל ערך, אלא גם אז חולקים כמו שנים שאוחזין בקצות הטלית, ומו שנים שאוחזים בחפץ שאי אפשר לחלקו, שהדין יחלוקו מספק. הרמב"ם סובר אף הוא שהחלוקה מדין 'ממון המוטל בספק' (כמבואר בשיעור הנ"ל), וכיון שבמחלוקת בדין מודה בשטר שכתבו פסק הרמב"ם (הלכות מלוה ולוה יד, ה) כרבי, לא היה יכול לפסוק כר' אליעזר.

לפי המבואר שהחלוקה מדין ספק, מתבארת שיטת הרמב"ם גם מכך שפסק שהחלוקה היא בשווי החוב (וכן כתב המאירי בדעתו), ולא בשווי השטר להימכר. לעומת זאת, התוספות (ד"ה ויחלוקו) כתבו שחולקים את שווי השטר להימכר בשוק (סכום זה נמוך מעט משווי החוב, שהרי הקונה צריך עוד לגבותו), והדבר מובן לפי דבריהם בתחילת המסכת שהחלוקה במשנה נובעת מהאחיזה בחפץ, ולא מספק עובדתי האם הלווה פרע, ולפיכך החלוקה היא לפי ערך השטר להימכר, ומובן גם מדוע מתחשבים באופן התפיסה, גם לפי רבי.

הטור אומר שיש אומרים שבשנים אדוקין בשטר אין שבועה, שלא נתקנה שבועה זו אלא שלא יהא כל אחד הולך ותוקף, ולא תקנו אלא בדבר השכיח.
הש"ך כתב שהמחבר השמיט דעה זו, ולדברינו ברור שאכן המחבר (שהולך בשיטת הרמב"ם) אינו יכול לומר זאת, שהרי לפי הרמב"ם החלוקה היא מצד 'ממון המוטל בספק' והשבועה היא לצורך החלוקה.


^ 1 מחלוקת זו הינה כללית, גם כאשר השטר כולו ביד המלוה.
^ 2 עוד הקשו התוספות מכך ש'אין למדים משיטה אחרונה', וכבר תירצו הראשונים שאין כוונת רש"י לשיטה אחרונה ממש)
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il