ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

בית נאמן בישראל

דף הבית בית מדרש הבית היהודי נישואין וזוגיות יעדי הבית היהודי Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תמוז תשס"ט

בית נאמן בישראל

פרקים א' - ב'



נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
עם ישראל

פרק א - היסודות הרוחניים של הבית
קביעת היסודות

מסופר על הגאון רבי חיים מוולוז'ין, מייסד ישיבת וולוז'ין, שפעם שאל אותו ראש ישיבה אחד, מה הוא סוד הצלחת ישיבתו, אם הישיבות בעולם, וערש התורה בגולה, אשר מהווה מוקד משיכה לכל צורב חפץ תורה, ואורה בוקע למרחקים. והרי גם הוא ייסד ישיבה, ואינו רואה הצלחה בקיומה?
השיב לו רבי חיים בשאלה: מה עשית בחנוכת אבן הפינה של הישיבה? - מה השאלה? ענה הלה, ערכתי מעמד מכובד, של אורחים ונכבדים, וחגיגה גדולה, מתוך פרסום כראוי לכבוד אותו היום.
בזה טמונה התשובה לשאלתך, הפסיקו ר' חיים. לישיבת וולוז'ין היה "אבן הפינה"
שונה לגמרי. באותו לילה לא עצמתי עין, אלא שכבתי על המקום והאבן הזאת, וכך כל הלילה התפללתי, ושפכתי דמעות רותחות, על הצלחת הישיבה שתמלא יעודה, להיות מקום תורה קדוש.
בדמעות אלו, לשו וגיבלו למחרת את הטיט לאבן הפינה, ויצקו אותו בצינעא, אולי, סיים ר' חיים, בזה טמון סוד הצלחת הישיבה.
זהו איפוא, התוכן הפנימי של בניית בית בישראל, לקבוע את היסוד ולהשתיתו על ידי מסירות נפש, על ידי תפילות, ובעיקר על ידי שמחה, שיהיה בנין עדי עד.

תחילת בניית הבית - "מצער"
בחודשיו האחרונים כשהיה רבי יחיאל מרדכי גורדון שוכב על ערש דוי מתפתל ביסורים, בא לבקרו תלמיד ישיבה ערב בואו בברית הנישואין. ר' יחיאל מרדכי קיבלו בסבר פנים יפות ובחביבות יתירה, והתענין בפרטי פרטים במצבו של החתן.
משהרגיש שהחתן עצוב על דוחק מצבו הכלכלי, מיד העתיר עליו דברי עידוד חמים.
בין השאר אמר לו: הכתוב אומר: "והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד" (איוב ח, ז). וצריך ביאור: למה לא תהיה הברכה, שתיכף כבר בראשיתו ישגה?
אולם מוכח מכאן, שכך הטבע שהטביע הבורא יתברך בבריאה, שתחילת הבניה והיצירה שעמל האדם, תחל במצב של "מצער". כך היא דרך השפעת הברכה, מתחיל במעט והולך ורב. הוא פנה לחתן והפטיר: אל תיפול ברוחך ואל תדאג, כי הלא זוהי דרך השפעת הקב"ה, "ראשיתך מצער" אבל אחר כך תשגה עד מאד! הבחור התרשם מאוד מדבריו הלבבים, ובצאתו אמר למלווהו: אין לך מושג עד כמה דיבוריו של הרב החיו את רוחי. הייתי שבור ורצוץ, ועתה ממש אחר אני...!

תמיכת הבית על יסודות איתנים

חכמים המשילו את זיווגם של איש ואשה לענבי הגפן, כפי שאמרו חכמים: "ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל".
הגרש"ז אויירבאך זצ"ל מבאר את טעם הדבר: גפן, כידוע, אינה יכולה לעמוד בפני עצמה, אלא חייבים לתומכה על גבי עצים שכבר קדמו לה, כדברי המשנה בכלאיים (ו, ג): "המדלה את הגפן...".
חכמים המשילו את זיווגם של איש ואשה לענבי הגפן, לאמור: בבואכם להקים בית בישראל, תייסדוהו ותתמכוהו על עצים שכבר קדמוהו - על דרכי אבותינו הקדושים. רק אם "מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו" הבית יפרח וישגשג.

יסודות הבית תלויים בשנה הראשונה לנישואין
"ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה ילך וישוב לביתו" (דברים כ, ז).
מדוע - שואל האדמו"ר רמ"מ מלעלוב - פטרה התורה חתן בשנתו הראשונה ממלחמה?
בספר "חובת הלבבות" מובאים דברי החכם למלך השב מהמלחמה, באומרו כי הוא שב מהמלחמה הקטנה ועתה עליו להתמודד במלחמה הגדולה, זו מלחמת היצר.
כאשר בונה אדם את ביתו - מבאר האדמו"ר מלעלוב - ומבקש להשתיתו על תורה ויראת שמים, הרי זה תלוי ביסודותיו ובתחילת בנייתו. אם בראשית הדרך הוא יעמידו על אדני התורה, אזי תימשך הנהגה זו כל ימי חייו. רק בדרך זו יוכל לנצח במלחמה הגדולה - מלחמת היצר.
לכן, בשנה הראשונה לנישואין, שבה תלויים יסודותיו של הבית, פטרה אותו התורה מ"המלחמה הקטנה", כדי שיוכל להעמיד את ביתו על אדני התורה היראה ולנצח ב"מלחמה הגדולה".

השמחה - כאחת מיסודות הבית
באבות דרבי נתן (לד, ט) מובא: "בעשרה שמות נקראת השמחה - ואלו הן: ששון, שמחה, גילה, רינה, דיצה, חדוה, צהלה וכו'".
כותבי רשומות מציינים ריבוי זה של ביטויי השמחה, שאין לו אח ורע בלשונות אחרות, כסימן היכר יחודי ליהדות. השמחה מקפת את כל הליכות היחיד והכלל: "ושימח את אשתו"; "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם"; "והיית אך שמח"; "ושמחת בחגיך"; "ושמחת אתה וביתך"; "אין עצבות לפני הקב"ה"; "הוי מקבל את כל האדם בשמחה"; "אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה"; "אין רוח הקודש שורה אלא על לב שמח". אלה הם כמה מן הביטויים במקרא ובדברי חז"ל שמתוכם אנו למדים על מרכזיותה של השמחה בכל הליכות חיינו.
צא ולמד למה מסוגלת השמחה. יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה. בשמחת בית השואבה בחג הסוכות, מרוב שמחתו, שרתה עליו השכינה ונהיה לנביא. ללמדנו שאין רוח הקודש שורה אלא על לב שמח.
כמו כן, גילה האר"י ז"ל, שכל מה שזכה להשיג בחכמה אלוקית ורוח הקודש, היה בשכר שהיה שמח שמחה גדולה בלימוד התורה ובקיום המצוות.
במסכת דרך ארץ זוטא (פרק ד) מובא: "אם עשית דברי בשמחה, פמליא שלי תצא לשחרך! ואף אני בעצמי אצא לקראתך".
על אדם שאינו שמח בעבודת ה' קיימת תביעה ממרומים, ועל כך אומר הפסוק: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב ומרוב כל... ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא..." (דברים כח, מז-מח).
בספרי הפוסקים מובא, כי למרות שיש להצטער על חורבן בית המקדש, מכל מקום בשעה שאדם מתפלל, לומד תורה ומקיים מצוות, הוא צריך להיות בשמחה.
במדרש (רבה פרשת פקודי) מובא: "אמר רבי יוחנן: כיפה של חשבונות (בית מיוחד לחשוב בו חשבונות) היתה מחוץ לירושלים, וכל מי שמבקש לחשוב הולך לשם. למה? שלא יחשוב בירושלים וייצר (שלא יבוא לידי צער אם לא יעלה חשבונו יפה, ובירושלים אסור להצטער), לפי שנקראת: "קרית מלך רב - משוש כל הארץ".
ומדוע היה כן? בשביל מה היתה צריכה ירושלים להיות שמחה כל כך?
אומר על כך הסבא מסלבודקא: "בשביל שירושלים היתה צריכה להיות קדושה לאלוקים! מלאה תורה ויראת שמים! כל פגימה בשמחה ובעונג, היא פגימה גם ביראת השם ובחיי התורה. כל כך היה נדרש רגש השמחה בירושלים, עד שבשביל אי שביעות רצון בלתי מורגשת של איזה אדם היושב על ספר חשבונותיו והחשבון אינו יוצא לו כהוגן, בנו כיפה מיוחדת מחוץ לעיר. היה נחוץ להוציא מן העיר גם את נדנוד הצער הזה, למען תשאר בעיר אוירה של שמחה שלמה, שלא נפגמה במשהו.
רבי נתן צבי פינקל השתדל להשרות בין התלמידים רוח טובה ואוירה של שמחה. ביחוד בתקופת החגים, היתה השמחה מגיעה לשיאה. ניגונים עליזים וריקודים נלהבים לא היו פוסקים מבין כותלי הישיבה בתקופת החגים. המונים היו באים לראות את שמחתה של הישיבה ולהשתתף בה. רבי נתן צבי היה מעודד שמחה זו. גם בשבתות היו בוקעים קולות זמרה מאכסניות התלמידים ומדירתו של רבי נתן צבי.
גם בימות החול במשך כל השנה היה בישיבה מצב רוח של חדוה ושמחה. תופעה זו היתה טבעית, לרגל הריתחא דאורייתא וחכמת התורה משיבת הנפש ומשמחת הלב, שמילאו תמיד את חללה של הישיבה.
ר' נתן צבי ראה בכך גם את דרך התורה האמיתית. יחד עם זאת העריך את הדבר מבחינה חינוכית וראה בכך תנאי להתעוררות הכשרונות, להרחבת הדעת ועזר לבהירות השכלית בהבנת הלימודים ובעבודת המחשבה. כשהיה מבחין בתלמיד עצוב או מדוכא, היה משתדל לשנות את מצב רוחו.
מתוך הנחה זאת היה נוזף בתלמידים על הבעתם הנוקשה. פעם ביקר בביתו תלמיד מישיבה אחרת שעבר את סלבודקה בדרכו מליטא לפולניה. רבי נתן צבי העיר לו כמה פעמים שישנה את הבעתו הרצינית מדי, ויעלה חיוך על שפתיו. אך הלה שהיה מחונך כל ימיו לרצינות ולמתיחות, לא יכול היה לשנות את הרגלו ולא חייך.
רבי נתן צבי ראה בכך ליקוי גדול והסיק מסקנות מרחיקות לכת. בתחילה נקבע שנכדו של רבי נתן צבי יסע יחד עם אותו בחור לישיבת מיר ויחד ינסו לעבור את הגבול שבין ליטא לפולניה. אולם לאחר השיחה הנזכרת, ביטל רבי צבי את התכנית ולא הסכים שנכדו יתלווה לאותו בחור, בנמקו שהוא מסופק בזכויותיו של הבחור וחושש לסכנת הדרכים.
אחד הבחורים בא אליו פעם בעיר חברון לבשר לו על אירוסיו. רבי נתן צבי הבחין שהוא רציני מדי והוכיחו על שאינו מגלה פנים מסבירות. הוא הוסיף שפנים מסבירות הינם חובה רבה. ועל אחת כמה וכמה במקרה שיש לו כלה, שעליו לנהוג כלפיה כראוי.

יש אשה - יש בית. אין אשה - אין בית
"אמר רבי יוסי: מימי לא קראתי לאשתי - אשתי, אלא לאשתי - ביתי" (גיטין נב, א).
מסופר על הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין זצ"ל, שנסע פעם במונית עם אחד מידידיו. שאל הנהג את רבי אריה: היכן ביתך? - שתק. חזר הנהג ושאלו: "היכן אתה רוצה לרדת?" השיבו: "ברחוב פלוני".
לכשירדו, אמר רבי אריה לידידו: לבטח התפלאת שלא השבתי לנהג על שאלתו: "היכן ביתי". דע כי מאז שנפטרה רעייתי הצדקת, ביתי אינו קיים עוד, שהרי אמרו חכמים: "ביתו - זו אשתו", לכן שתקתי... אולם כאשר שאל בשנית: "היכן אני רוצה לרדת", יכולתי לנקוב בשם הרחוב...

פרק ב - בית מגורים

מה עדיף: לבנות בית או לקנות בית מוכן
במסכת סוטה (יא, א) מובא: "כל העוסק בבנין מתמסכן". חז"ל דורשים זאת מהפסוק: "ויבן ערי 'מסכנות' לפרעה", ופירש"י: שמביא את האדם לידי עניות.
בספר הבית (פתח הבית פ"ג) מביא את דברי ה"פלא יועץ" (ערך בנין) שפירש: "לכן העוסק בבנין בא לידי עניות, משום שבכל הוצאות אחרות יודע האדם מראש כמה הוא צריך, מה שאין כן העוסק בבנין שחושב להוציא מאה ונעשה לו הוצאה של מאתיים. ומשהתחיל כבר אינו יכול למשוך ידו. ועל כן עדיף לקנות בית בנוי שיש לו קצבה".

בניית בית - גוררת מריבות
בספר "כרסייא דאליהו" (דף כב) מובא: "כל מי שבונה בית מוכרח שיהיה לו מריבה עם השכנים, מנזקי שכנים או מנזקים בכתלים או בנזק ראייה, ויש שגוזלים מחבריהם ומשיגים גבולות בבנינים, וכל זה מביא לידי עניות".

מדוע ביתו של אדם עלול להיחרב
בספר "קב הישר" (פרק כ"ד) מובאים כמה סיבות לכך שביתו של אדם עלול להיהרס או להיחרב. אחת מהן היא, כשיש שם לבנים או קורה של גזל, או ממון שאינו כשר, והרי זה נגע בבית, הפורח בכל הבית.
סיבה נוספת הגורמת לביתו של אדם להיחרב היא כשהבונה הוא גברא אלימא, ועושה עוול לחבירו או לשכניו.
וראוי לכל אדם ירא ה' שיקח הדברים לליבו לפני תחילת הבנייה.

הדרכה לקראת כניסה לדירה חדשה
הגה"צ רבי מאיר חדש זצ"ל אמר לאחד מתלמידיו שביקש ממנו הדרכה לקראת העתקת מגוריו לעיר אחרת: "'אדם הבא לגור במקום מסויים חושב באופן טבעי על עצמו. כיצד יסתדר במקום המגורים החדש ומה יוכל לקבל בו. אולם האמת היא שחובתו קודם כל לחשוב במה יוכל הוא להנעים לתושבי העיר.
"הלא כך נאמר אצל יעקב אבינו: 'ויבוא יעקב שלם ויחן את פני העיר' (בראשית לג, יח). אומרים חז"ל: אמר רב: 'מטבע תיקן להם'. ר"י אומר: 'מרחצאות תיקן להם'...
דבר אחר: 'התחיל מעמיד אטליסין ומכר בזול, שצריך אדם להחזיק טובה למי שיש לו הנאה ממנו'" (ילקוט שמעוני שם).
"למי דאג כאן יעקב אבינו? לכנענים, לעובדי עבודה-זרה! אבל זו החובה, זו הדרישה: לחשוב על האחרים, על השכנים החדשים. לא חשוב כלל מי הם השכנים הללו. לחשוב, לא דווקא בתועלת ברוחניות שאפשר להרעיף עליהם. לחשוב, מה אפשר לתרום להם גם בגשמיות - כמו אצל יעקב אבינו".

קביעת מהות הבית
במדרש תנחומא (פרשת בראשית) מובא: "ילמדנו רבינו: הבונה בית חדש כיצד צריך לברך? - כך שנו רבותינו: הבונה בית חדש מברך שהחיינו, כדי שיעשה נחת רוח ליוצרו".
דברי המדרש צריכים ביאור: הלא את כל המצוות צריך לעשות כדי שיהיה נחת רוח לפניו, ומדוע מזכיר המדרש עניין זה דווקא בבית חדש?
אלא - מבאר בעל "אהל משה" - בשעה שהולך אדם לישא אשה ולבנות בית חדש, הרי יש גם התעוררות גשמית, לשם הנאתו ולטובתו, ולכן צריך זירוז מיוחד לכוון ולגלות שכל מטרתו "כדי שיעשה נחת רוח ליוצרו".
ואין זה רק כשאר ברכות, אלא "הזמנה מילתא" לקבוע את מהות הבית ודרכו בחיים, ולכן צריך להדגיש: "כדי שיעשה נחת רוח ליוצרו".

קדושת הבית
זכורני - מספר הגר"א לאפיאן זצ"ל - בימי נעורי למדתי בישיבת "לומז'ה".
בעיירה עמד בית-חולים ישן, עשוי מעצים. "זקן" היה כל-כך בית-החולים עד שגם זקני העיירה לא ידעו את גילו. לא פעם קרה שחולה ששכב זמן ממושך בבית-החולים הזה נחלה בימי מחלתו במחלות נוספות שלא חלה בהן מעולם. הדבר היה לפלא.
לבירור פשר התופעה המוזרה המתרחשת בין כותלי בית-החולים, הזעיקה הנהלת בית-החולים פרופסורים גדולים מוורשא. ישבו הללו וחקרו את העניין והגיעו למסקנה, שמרוב יושנו של בית-החולים נבלעו בקירותיו כמה סוגי מחלות מדבקות, ובעטיין נדבקים החולים השוהים בו במחלות נוספות.
מיד הרסו את כל הבניין, הוציאו את כל העצים שמהם בנוי היה בית-החולים אל מחוץ לעיר ושרפו עד שלא נותר מהם כל זכר.
ודברים קל וחומר הם: אם במחלות הגוף כך - במחלות הנפש על אחת כמה וכמה.
"ולכן" - מסיק הגר"א לאפיאן זצ"ל - "יש לידע שבבית שגרה משפחה שלא שמרה על 'טהרת המשפחה' או שחיללו את השבת וכדומה, נולדים בבית נגעים גדולים ונבלעים בקירותיו מחלות רוחניות. ואם נכנסים לבית כזה יש לפחד שמא, חס-וחלילה, ידבקו הבאים אליו.
"וכן אמרו חז"ל (נגעים פרק יב): 'אוי לרשע, אוי לשכנו'. פירוש: אף שאין לו שום מגע ומשא איתו, אבל מכיון שיש להם כותל אחד בשותפות, אפשר מאוד שתיכנס הטומאה מבית הרשע לביתו של הצדיק דרך קיר השותפות - - - "וכן ידענו מצדיקים, כשהיו נוסעים למקומות רחוקים מביתם והיו מתאכסנים באכסניה, היו מדקדקים שלא לישון בחדר עם עוד אחד זולת אם היו מכירים אותו שהוא ירא-שמים. כי אף שאין לו שום שייכת עמו, והלה ישן על מיטתו, מכל מקום אם אינו הגון, נעשה האוויר מעופש, ויכול להזיק לצדיק, חס-וחלילה".
לפני שנים רבות הגיע גאון אחד אל הגאון רבי חיים קנייבסקי וסיפר לו על נסיונות שעשה להקים ישיבה בעיר אחת בחו"ל, ולמרות כל המאמצים לא עלה הדבר בידו בשום אופן. כששמע הגר"ח את שם העיר פתח "ספר חסידים" והראה שנאמר שם בפירוש שבעיר זו לא תקום ישיבה מפני כוח הטומאה שיש בה...
אדם צריך לדעת שכאשר נעשים דברים לא טובים, הרי ש"אבן מקיר תזעק".
האבנים רואות וקולטות את הנעשה והכוחות הללו ישפיעו גם לאחר שנים רבות.

בזוהר מסופר שגויים תפסו יהודי ורצו להורגו, וכששאלוהו מהי הבקשה האחרונה שלו לפני המוות, ביקש מהם להעבירו ברחוב הסמוך. והנה כשהגיעו לשם שיחררוהו לפתע לנפשו, ללא כל סיבה הגיונית ובלי שהיה צריך להפעיל עליהם כוח.
ההסבר לכך הוא, שברחוב הראשון שרתה רוח טומאה מסויימת, אולי פעם בוצע שם רצח, ואולי נעשו שם פשעים נוספים. כוח זה של הטומאה השפיע גם על הגויים לרוצחו, אך ברגע שעבר לרחוב הסמוך פקעו כוחות אלו מהרוצחים ושיחררוהו.

סילוק השכינה
מסופר על הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, ראש ישיבת "פורת יוסף", שבאחד הימים כאשר נזקק לטפל במשלוח הזמנות לשמחת בר מצוה של אחד מבניו, נתקל בשמו של אדם חילוני שהופיע ברשימת המוזמנים.
עננת דאגה הקדירה את מצחו: בזוהר הקדוש מבואר, כי אדם שאינו נזהר בדיני טהרה, כשנכנס לבית גורם לסילוק שכינה. כיצד איפוא הנך מסוגל במו ידיך - על ידי משלוח ההזמנה - לדחוק את רגלי השכינה הקדושה? הנה יבואו אל הבית חכמים וצדיקים (כדוגמת רבי בן ציון חזן, ורבי אפרים הכהן) ושכינה עמהם, ופתאום יבוא פלוני זה ויגרום לשכינה שתסתלק?
אחרי התחבטויות ודיונים החליט עם בני ביתו לשלוח את ההזמנה כדי שלא לבייש. שהרי הוזהרנו בתורה על כבוד הבריות. ליד בית הדואר נעמד הרב, שלף את ההזמנה המיועדת לקרוב החילוני, ופרש כפיו להשם יתברך בתחינה: רבונו של עולם! רצוננו לעשות רצונך... ביקשנו לא לשלוח את ההזמנה מפני רצונך... ואנו שולחים אותה גם כן משום רצונך... אנא, עשה בה כרצונך...
סוף דבר היה, שאותו קרוב משפחה לא קרא נכון את התאריך הנקוב בהזמנה, והגיע אליהם בטעות למחרת יום השמחה... השמחה ביום חג ה"בר מצוה" היתה שלמה... המסובים זכו ליהנות מזיו השכינה... ("וזאת ליהודה").

מהפכה נפשית
כשנשלמה בניית בית המדרש בגור, נחנך הבניין בשמחה רבה בהשתתפותם של אלפי החסידים. כשנכנס הרבי בעל "חידושי הרי"ם" זצ"ל, בפעם הראשונה אל הבנין החדש, ראו הנוכחים כי פניו מפיקות גיל משמחתה של מצוה, וכי דעתו מרוממת עליו מאוד.
באותו מעמד נשגב ציטט הרבי את הגמרא במסכת ברכות: "ההוא יומא איתוספו כמה ספסלי בבית המדרש, וקא חלשה דעתיה דרבן גמליאל".
שאל בעל "חידושי הרי"ם": מה נתחדש לו, לרבן גמליאל, עתה? ובמה נשתנתה דעתו, שהחליט עכשיו להתחרט על שיטתו הקודמת, להרחיק תלמיד שאין תוכו כברו?
השיב הרבי: כשנכנסו לבית המדרש אותם תלמידים שאין תוכם כברם, פעל עליהם כוח הקדושה השורר שם, התרגשות עצומה, ושינה אותם לטובה ונעשה תוכם כברם. חש רבן גמליאל בכך, ועל כן חלשה דעתו והתחרט על שבימי נשיאותו לא נתן להם לבוא לבית המדרש, שהרי אילו נכנסו בימיו לבית המדרש, היו משתנים לטובה ותוכם בודאי היה נעשה כברם" ("יינה של תורה", אבות עמוד ו').
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il