ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

עניינים הלכתיים במילת גרים | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש ציבור וחברה גרים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר


עניינים הלכתיים במילת גרים


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה

גוי מותר למול לצורך גירות אע"פ שמכניס עצמו לסכנה
בשו"ת התעררות תשובה הקשה האיך מותר לגוי לגייר עצמו הא אינו מצוה להתגייר ומצד שני מצווה על שפיכת דמים כמבואר בסנהדרין (נ"ז ע"ב) ומילה הוא סכנה כמבואר שם ועיין תוס' סנהדרין (ע"ד ע"ב ד"ה בן נח דגוי מצוה אוחי בהם ואין לומר דדוקא ודאי שפיכת דמים נצטוה ולא על ספק דהרי הרמב"ם (בפרק כט מהלכות איסו"ב) יליף מקראי דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא מוכח דסברא חיצונה הוא להחמיר וממילא גם אצל בן נח אזלינן להחמיר דלדיהו לא נתנה תורה להדרש ולהוכיח ממנה לקולא וצ"ל כיון דמקיים מצוה במילה זו המצוה מגינה עליו כמו שהיא מגינה על ישראל אך התינח בגוי גדול שבא להתגייר אבל בגוי קטן שאין לו מצוה כי אין לו דעת עיי"ש ועיין בשו"ת ח"ס (ח"ו סי' כ"ה) שכתב אחרת עי"ש ולפי דבריו לא קשה מידי.

ישראל שנשא גויה אם מותר למול את בנם הנולד להם
עיין בשו"ת מהר"ם שיק (סימן רמ"ח) שדן להתיר ישראל שנשא גויה למול את הבן הנולד להם, אמנם בשו"ת מעיל צדקה (סימן י"ד) פסק דאסור למול, ועיין בשו"ת לבושי מרדכי אבן העזר מהד"ק (סימן ל"ח) ובשו"ת התעוררות תשובה (חלק יו"ד סימן קמ"ב) כתב לאסור, ועיין עוד בית יצחק אבן העזר (חלק א' סימן כ"א אות ח').

ישראל וגר שבא למול מי קודם
הנה יש לברר ישראל וגר שבאו לפנינו לימול מי קודם למילה, ולכאו' היה אפשר ללמוד דין זה משני בנים תאומים שנולדו מי קודם זה שיצא ראשון א"כ הוא הדין הכא כיון שהגר נולד ראשון הוא חייב במילה אבל זה אינו נכון דהרי אמת דמי שנולד קודם קודם למילה היינו דוקא בבר חיוב מ"מ גר אינו חייב מיד כמו בן ישראל אלא הגר בא שימולו אותו ואין זה מילה בע"כ אינו קודם מילת ישראל וזאת אף במילה שלא בזמנה אין הגר קודם דהרי מילה בזמנה ומילה שלא בזמנה מילה שלא בזמנה עדיף כמו שכתב בשו"ת ברית אברהם או"ח (סי' י"ד) אלא אפי' לפי מה שדן ופלפל בשו"ת דבר אברהם (ח"א סי' ל"ג) על השו"ת ברית אברהם בהא מודה דהגר אינו קודם אלא לאחריו אע"פ שיש לו גדר של מילה שלא בזמנה שאני השלא בזמנה של הגר משלא בזמנה של הישראל.

מילה שלא בזמנה ומילת גר מי קודמת

הגאון בשו"ת ברית אברהם חלק או"ח (סי' י"ד) הביא ראיה דמילה בזמנה ומילה שלא בזמנה מילה בזמנה קודם וראייתו מהא דפסקינן באו"ח בנאנס להתפלל דמתפלל אחר זה שתים דמקדימין תחלה זו שבזמנה ואח"כ השניה שהוא לתשלומין וכתב הלבוש הטעם משום דתדיר קודם והיינו משום שהוא מצוי וכן מפורש בזבחים (צ"א ע"א) דמילה לגבי פסח הוי תדיר והיינו משום דמצוי יותר והוא הדין הכא ראוי להקדים זו שבזמנה משום דתדיר קודם דמצוי יותר מילות בזמנן ממילות שלא בזמנן כמו בתפילה.

ועוד כתב די"ל כיון דבשבת עדיפא ודוחה מילה שלא בזמנה ומ"מ נדחה שבת מפני מילה בזמנה דעדיפא משבת כל שכן מילה בזמנה דוחה למילה שלא בזמנה לאחרה
ועוד ראיה הביא ממג"א (סו"ס רפ"ב) לגבי החיובים לעלות לתורה שכתב דבמילה שלא בזמנה החיוב בשבת שקודם המילה ומ"מ מי שחל המילה בשבוע זה הוא מוקדם לעלות בתורה דמילה בזמנה עדיפא והטעם דחביבה מצוה בשעתה וגם דדוחה שבת כהנ"ל וגם דהוי תדיר דהוי מצוי יותר ומכל שכן לענין הקדמת מילה דשייך טעם הנ"ל.

והנה בספר יד אליהו (סי' מ"א) כתב ג"כ דמילה קודמת משום דחביבה מצוה בשעתה וגם דמקודש הוא ותדיר ומקודש מקודש תדיר ולעומת זה עיין בשו"ת חסד לאברהם חלק יו"ד (סי' ס') שכתב דמילה שלא בזמנה קודמת למול וכתב בשו"ת דבר אברהם (ח"א סי' ל"ג) כדברי החסד לאברהם וכתב לדחות ראיות הברית אברהם מדין תפילה דיש לחלק אטו מילה שלא בזמנה מצוה חדשה שנאמר שאינה מצויה כ"כ כמו מילה בזמנה הרי מצוה אחד היא ושתיהן שוין דאותה מילה עצמה שהיתה מוטלת עליו בזמנה מוטלת עליו גם עכשיו אלא שנתאחרה ומכיון דמצות מילה מצויה כמה שהיא מצויה גם מצוה זו שיש במילה שלא בזמנה מצויה היא כמותה דהיינו הך מצוה והיאך שיך לחלק בה משא"כ גבי תפילה דלאחר זמנה היא באה רק לתשלומין ואינה כתפילה עצמה של חובה שבזמנה לכן שפיר אמרינן דתפילת תשלומין אינה מצויה כעיקר תפילה שלא באה לתשלומין דתרי מיני תפילות נינהו ואין ראיה מתפילה למילה.

ושנית מה שהביא ק"ו י"ל דק"ו פריכא הוא דעד כאן לא מצינו דמילה בזמנה דוחה את השבת אלא עיקר המצוה דיום השמיני אבל הקדמתה בו ביום גופיה לאו כלום היא ר"ל דדוקא באופן שאם לא היתה שבת נדחית מפניה היה זמן דיום השמיני במילה זו בטל לגמרי בכה"ג הוא דשבת נדחית מפניה אבל אלו הי' יכול לקיים מצות יום השמיני שלא באיסור שבת אלא שמפני זה היה צריך לאחרה איזה שעה ביום גופיה לא היתה לשבת כלל וא"כ תהא מילה שלא בזמנה כשבת וכי כמו דהתם אין עדיפות במילה דזמנה בהקדמתה לחוד במקום שאינה נעקרת לגמרי מיום ההוא הכ"נ לגבי שלא בזמנה אין לה עדיפות אלא באופן שאם ימולו תחילה זו דשלא בזמנה תיעקר זו שבזמנה לגמרי ביום השמיני אבל במקום שלא תיעקר לגמרי מיום השמיני איזה שעה וימול אח"כ ביום שזהו השאלה בנידון דידן אין לה עדיפות כלל על זו דשלא בזמנה וראיה ממנהגים אין ראיה ועוד יש לפלפל על ראייתו ממג"א.

הטפת דם ברית שוב כשהמוהל מחלל שבת
רופא מומר או מחלל שבת שמל גר אם צריך הטפת דם ברית או לא, כבר דנו בזה הפוסקים האחרונים בכל תינוק שהוא בין ח' שנימול ע"י רופא מומר אם צריך הטפת דם ברית, דהנה בגוי קיי"ל אם מל צריך הטפת דם ברית, והשתא יל"ע אם מומר דינו שווה לגוי.

והנה בחי' חס' גיטין (כ"ג) כתב דמומר הוי בן ברית למול כיון דסו"ס מילה חתם בו בבשרו וחולק על בעל אבן העוזר וכמו שכתב, הרמ"א ביו"ד (סי' רס"ד סעי' א') פוסל מילת מומר ולפ"ז אותן האומנים רופאים המחללים שבת בפרהסיא בכתיבה והבערת טאבאק והם מוהלים צריך להטיף דם ברית מהתינוק אמנם לפי מה שכתב אני עני ליתא כי הוא בברית מילה עכ"פ ומ"מ שומר נפשו ירחק מהם ויראה למצוץ דם אחר מילתם ע"כ ודנו בדבריו שכתב בסיום דבריו ויראה למצוץ דם אחר מילתם מהו כוונתו וכתב בשו"ת משנ"ה ח"ה (סי' קע"ט) לפרש דבריו דכיון דס"ל דמילת מוהל מחלל שבת כשרה א"כ אסור להטיל דם ברית ע"י שיחתוך הילד אח"כ שהרי אסור לחבול אדם מישראל שעובר על לאו דפן יוסיף (ועין בשו"ת דברי חיים ח"ב יו"ד סי' קט"ו) דהיכא דהמילה כשרה בדיעבד אין מצוה לחזור ולמול ואדרבא העושה זאת הוא רוצח וחושש אני בו אם הוא מנפשות עמלק אשר חתך מילת בנ"י ולכן אל ישמע להם ולא ילך בדרכיהם שלא ע"פ תורה ולדעתי שיתרה בהם שאם יוסיפו לעשות כן שיפסלו לעדות כמו המכה לאיש ישראל והי' שלום ובסוף סי' קט"ז עיי"ש) וכיון דס"ל להח"ס דמעיקר דינא מילת מחלל שבת כשרה היא א"כ אסור להטיף דם ברית משום דאז אינו מצוה אלא חבלה בעלמא ועובר על לא תחבול והו"ל עבירה ולא מצוה ולכן שכל את ידיו וכתב ויראה למצוץ דם אחר מילתם דאז ליכא חבלה ואיכא הטפת דם ברית דסוף סוף הוציא דם ע"י המציצה כי עיקר המציצה הוא להוציא הדם כן הוא כוונת ח"ס.

וגם ציינו מהשיטות החולקין עוד על הרמ"א והוא תוס' והרמב"ם (פ"ב מהל' מילה) וכן ס"ל להפר"ח בספרו מים חיים הובא בפתחי תשובה ועיין בנושאי כלים על השו"ע באו"ח (סי' קע"ט) והערוך השלחן ג"כ חולק על הרמ"א ועיין ברע"א שתמה על הרמ"א וזה דלא כדעת אות חיים ושלום (סי' רס"ד) דס"ל להחמיר בזה אבל גם הוא ז"ל ס"ל להחמיר רק ברופאים מחללי שבת שהם מומר ולא תינוקת שנשבו והרבה מהם אין להם דין מחלל שבת ממש (ועיין בקובץ קונטרסים בהל' גיטין (סי' קכ"ג) מה שדנתי בזה) וכל זה בתינוק שנולד ישראל, אמנם בגר ס"ל להח"ס להחמיר יותר ממלת סתם ישראל לפי שגר נכנס תחת כנפי השכינה שהביא קושית היעב"ץ (ח"ב סי' קס"ד) והוא באמת קושית התוס' ישנים שהקשה דהגמ' בע"ז (כ"ז ע"ב) ס"ל דמילה לא בעינן לשמה ובגמ' יבמות (מו ע"ב) משמע דבענין שיהיה לשמה ועיין ח"ס בתשובה יו"ד סימן א' ובסי' ש) לחלק בין גר שנכנס לכנפי השכינה בעינן מילה לשמה משא"כ תינוק ישראל סתם עיי"ש (והתוס' ישנים ת' דבע"ז מיירי בישראל גדול עומד על גביו ובחי' הגהות על הש"ס כתב הח"ס לחלק בין כוונת הנימול לכוונת המל עיי"ש).
ותלמידו בעל מהר"ם שי"ק כתב באו"ח (סי' קמ"ד) ד"ה ועתה אבוא וביו"ד (סי' רמ"ה) ד"ה ואמרתי להביא ראיה לדברי הח"ס מדברי הרמב"ן במלחמות (במס' שבת קל"ה) עיי"ש.

ובשו"ת אבנ"ז יו"ד (סי' שמ"ה) כתב לפי הרשב"א בשבת (קל"ה ע"א) דקטן שנולד מהול צריך להטיף ממנו דם ברית משום חשש ערלה כבושה וגר שנתגייר מהול א"צ להטיף במה יכנס תחת כנפי השכינה אלא ודאי כיון דס"ל דמהול מאליו חשוב מהול נכנס תחת כנפי השכינה בטבילה לבד כנשים.
וכן כתב הרמב"ן בחידושי יבמות (מ"ו ע"א) ששבט לוי שלא ביטלו מילה מעולם נכנסו לברית בטבילה לבד כנשים ומזה הוכיח דא"צ מילה לשמה ואהכ"נ דלפי הרמב"ן במס' שבת (קל"ה) במלחמת בטעמא דנולד מהול א"צ להטיף רק משום חשש ערלה כבושה וגר שנתגייר כשהוא מהול א"צ להטיף רק משום חשש ערלה כבושה וגר שנתגייר כשהוא מהול צריך להטיף דם ברית משום שצריך להכנס תחת כנפי השכינה משמע כדברי הח"ס (בתשו' יו"ד סי' א' ובסי' ש') דבעינין מילה לשמה אך מסיק דלא כדבריו.

ובלקוטי הערות העיר דמה שהביא מדברי הרמב"ן ששבט לוי נכנסו לברית בטבילה לבד כנשים שאני התם דהא מלו ולא דמי לערבי שמל את עצמו דהתם כיון דלא מפקדי כמאן דלא מהילי דמי משא"כ בני לוי דינם כנשים עיי"ש.
ובנו של הקול אריה בשו"ת בית נפתלי (סי' מ"א) הביא מאביו קושיא במה שנאמר בתורה וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה' המול לו כל זכר וגו' ודרש ר' יהודה לה' המול אבל ר' יוסי קאמר המול ימול ור"ל דכתיב המול והו"ל ימול אבל המול הכוונה כמו להמול וכרש"י (בראשית י"ז י') והוא דבכל גווני שתוכרת ממני המילה כשר וא"כ נשמע מזה עצמו דס"ל לר' יוסי אף בגר שרוצה ליכנס תחת כנפי השכינה ג"כ לא בעינן לשמה דהכתוב אומר וכי יגור אתך גר וגו' אלא דזה טעות דהא כיון שהגר נתגייר א"כ הבנים שיוולדו לו אח"כ ג"כ הם כי ישראל ערל דלא נכנסו במילה דוקא תחת כנפי השכינה והכתוב קמ"ל דמילת בניו מעכבים עשיית הפסח ועיין יבמות (ע' ע"ב) ועיין ברש"י ד"ה ומילת ואין לומר דבא להורות הפסוק גם לאלו הבנים שהיו לו בגיותו ולא נתגיירו עמו דהם מעכבים נמי והם כגרים דפשיטא דאלו אינם מעכבים כלל והכוונה הוא רק לאלו הבנים שנולדו לא אח"כ שהם מעכבים אבל הם כישראלים דעלמא עיי"ש.

ולפ"ז יוצא דאם נקבל דחסרון מומר אינו חסרון לגבי המול ימול וכפי הבנת ח"ס דבעינן שיהא מל והוא מל אלא מציצה יש לעשות אבל אם עברו ולא עשו אין להטיף דם ברית עוד פעם וכפי הבנת משנ"ה הנ"ל בדבריו מ"מ יש לדון מטעם לשמה דהרי מומר אינו חושב לשמה אמנם אם גדול עומד על גביו מהני (והוא אומר שעושה לשמה אע"פ שאינו נאמן) והוא שיש בי"ד בשעת המילה והם מכוונים יל"ע אם מועיל ולפי הרשב"א חולין (פ"ק) דבמקום דלא צריך שליחות מועיל הכ"נ לא בעינן שליחות דהרי אין שליחות לעכו"ם, ויש שהבינו בשיטת הריטב"א ביבמות דס"ל דלא בעינן לשמה בגירות אע"פ דבכתובות משמע אחרת בגר קטן מ"מ סוברים לחלק בדעתו בין גר קטן לגדול וא"כ בוודאי שא"צ הטפת דם ברית ואין זה דומה לגוי שמל דצריך הטפה, ואם רוצה להחמיר לעשות הטפת דם ברית כדי לצאת ידי כל השיטות אינו מקרי חובל בעצמו באופן כזה שנוגע בכניסת ישראל (ואינו דומה לדברי הדברי חיים במילה סתם).

כשנעשה גר חל עליו הגירות למפרע
אם מל לשם גירות ואח"כ טבל כסדר הגרות נעשה גר למפרע והוא הדין באשה גיורת אם טבלה ולא קבלה המצוות דזה מעכב כן חידש הגאון בעל צפנת פענח (צ"פ מהד"ת צ' ע"ב השמטה לדף מ"ג) ובלשון הרמב"ם (פי"ג הי"ז) משמע שמחלק בין גר לגיורת ועיין תוס' שבת (ס"ח) וביבמות (מ"ד מ"ה) סנהדרין (ס"ח ע"ב) ועיין ירושלמי קידושין (פ"ד) גר שנתגייר משום דבר אחר אף אם נימא דלא הוי גר מ"מ אם אח"כ נתגייר נעשה למפרע גר וראיה לזה מתוס' כתובות (ז' ע"ב) ד"ה והא בועז אלמן שנשא אלמנה והקשו תוס' הרי שנשאת למחלון היתה נכרית דהרי הם לא גיירו אותו בגירות גמורה בטבילה כדת והוי שלא בב"ד מחמת שאז לא נתברר הדין של מואבית ואסור לישא אותה וגם אז היו צריכין להביא קרבן וגם נתגיירה לשם אישות ורק קבלה עול המצוות ואח"כ נתברר הדין דמואבית מותרת וטבילה הוי גירות למפרע והוי אשת המת ולכן שוב לא הוי בא על הנכרית (עיין בצפנת פענח על רות פ"ד) עיי"ש.

גר שמתו אחיו מחמת מילה אם בנו מקרי ערל
גר שמל אחיו בגיותו ומתו מחמת מילה ואח"כ נתגייר ונולדו לו בנים, אם כה"ג צריך למולם דהרי הטעם דכשמתו אחיו מחמת מילה פטור מלמול את שאר האחים משום סכנה, דאמרינן שבני משפחה זו דם לא נבלע, או להיפך, ולכן מתים הם מחמת מילה, וא"כ כיון שנתברר לו בגיותו שמתים בניו מחמת מילה לכאו' נראה דחזקה זו מועיל גם לאחר שנתגייר, דהרי אין ענין של הלכה או דין במתו אחיו מחמת מילה לומר דדוקא לישראל נאמרה הלכה זו ונשתנה דינו כשנתגייר, אלא הכא דברים של טעם הם משום סכנת הגוף וא"כ מה נפק"מ קודם שנתגייר או לאחר שנתגייר, ובספר מגיד משנה עה"ת (פרשת צו) כתב לדון בזה, וציין דברי הגמ' בשבת (קנ"ו) אין מזל לישראל והכ"נ נשתנה מזלא דגופא, ועיין ב"ק (ב' ע"ב) אדם אית ליה מזלא, וכתב לחלק דגופן של ישראל משונה משל עכו"ם משום דחביל גופיהו משום שאוכלים שקדים ורמשים ועיין יו"ד (סי' רס"ג) שהוא משום ריבוי דמים ועיין יבמות (ס"ד ע"ב) ואפילו אחיות מחזקות לדע רבינו ירוחם ודעימה שפסקו להלכה כן ועיין בשו"ע הנ"ל פלגתת הפוסקים בזה וציין לדברי הח"ס בתורת משה (פרשת בא) דאם מתו אחיו בגיותו מחמת מילה ואח"כ נתגייר והיה לו בנים ביהדותו ובישראל כי האי גוונא אינו מעכב מלעשות פסח, משא"כ הכא דאינו מצטרף עם של עתה ומעכב אותו מלעשות הפסח עיי"ש, ועיין שו"ת צפנת פענח (ח"ב סי' ל').

גר שנתגייר אי צריך להטביל כליו
איתא בשם האבני נזר שגר המתגייר אין כליו צריכין טבילה, דכיון שנתגייר הוי נכסיו הפקר והפקר פטור מטבילה וכתב בשו"ת לחם שלמה יו"ד (ח"א סי' כ"ז), דמקור דבריו הובא בשם שמואל (פרשת מטות) וכוונתו נראה משום דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי זוכה מהפקר, ועיין שם היטיב (כי חלות הקדושה שעליו בשעת גיורו חלה גם על הכלים שלו, ולכן א"צ טבילה, ומזה משמע דלא נחית לטעם גר שנתגייר כקטן שנולד דמי) ולעיל בסי' צ"ו (אות ג').

וכתב הגאון בעל כלי חמדה (פרשת כי תצא סי' א' אות ו') בשם הגר"א מטשעכענאוו ז"ל דכיון דמצות טבילת כלים הנקנה מן העכו"ם דוקא כשבא מרשות גוי לרשות ישראל בלי הפסק רשויות בדבר, משא"כ אם הנכרי הוציאה מרשותו ואח"כ נכנסה לרשות ישראל א"צ טבילה, יש ליישב מה שהקשו האחרונים דלמה נצטוו ישראל על דין טבילת כלי עכו"ם דוקא במלחמת מדין ולא במלחמת סיחון ועוג, התניח בהגעלת כלים כתב הרמב"ן (בפרשת מטות) כי התיר אפילו קתלי דחזירי לפי שהיתר להם שללם, משא"כ במלחמת מדין לא הותר שללם הצריכו הגעלה, ותירוץ זה נכון לגבי הגעלת כלים, אבל לגבי טבילת כלים עדיין קשה דמדין מצוה היא ולא מטעם איסור ולפי הנ"ל שפיר מיושב דכיון דהרגו בסיחון ועוג כולם נשאר רכושם הפקר, משא"כ במלחמת מדין שהחיו הטף היו צריכים טבילה עיי"ש, אבל זה תלוי אי עכו"ם יורש אביו דבר תורה דאם מה"ת אינו יורש א"כ גם אז הוי הפקר ועיין רמב"ם (בפ"ו מהל' נחלות ה"ט) דעכו"ם יורש אביו ד"ת עיי"ש.
ובשו"ת לחם שלמה הנ"ל הקשה, דגם הנקיבות גופייהו קנו ישראל מן ההפקר והרי הן של ישראל מן ההפקר דהי' בידם להרגן, וא"כ היאך יזכו בירושה גם כיון דקנו ישראל את כל אשר להם בכיבוש מלחמה היאך יורשין הבנות עיי"ש, ועיין בפר"ח (סי' ק"כ סק"ל) עיי"ש.

ובשו"ת משנ"ה (ח"ד סי' ק"ז) כתב ליישב בזה המנהג, באלו שקונין בקבוק סודה מחנות ושותין מהם גם אם לא טבלו בתנאי שמכוין לקנות, רק המי שתייה, אבל איסורא לא ניחא ליה דליקני ומפקיר להו, ובח"ה (סי' ק"י) הביא סברא הנ"ל, דכלי הפקר פטורים מטבילה, וכתב דלפי טעם של האיסור והיתר שהוא מטעם הבדל בין ישראל לעמים, והבדל בין טומאתם לקדושת ישראל, פשוט דכלי הפקר פטורין וחיזק שיטה זה אלא כתב לפלפל מדברי הנמק"י בב"מ (י"ב), דהפקר מקרי דעת אחרת מקנה אותן כמתנה, נמצא דהיה עד עכשיו ברשות גוי אלא היא מותיב לה והיא מפרק דלא מקרי דעת אחרת מקנה רק לגבי הפרט, דלא בעינן שיהא עומד בצד שדהו, וכן מבואר בשבת (קל"א) דמשמע דע"י הפקר מקרי שיצא מרשותו ועיין עוד במשנ"ה (ח"ט סי' שע"ד) בזה הדין.

אם אחר המילה נכנס קצת ליהדות
עיין תוס' ישנים ביבמות (מ"ו ע"ב) דבשלמא באבות אע"ג דלא טבלו עד מ"ת מ"מ כיון שמלו נפקו מתורת ערל כדי לאכול פסח אע"ג שלא היו יהודים גמורים עד שטבלו כדמשמע ליה לר' יהושע.
ועיין ברשב"א שכתב וז"ל אלא לאתוי גר שמל ולא טבל וקסבר אינו גר עד שימול ויטבול קשיא לי אם כן היינו עכו"ם ואע"פ שמל הרי הוא כערל דהו"ל כערבי מהול וליתא דשאני הכא דמילתו לשם יהדות ואע"פ שלא נגמר גירותו מ"מ כבר התחיל ונכנס קצת בדת יהודית שאינו צריך אלא טבילה עיי"ש.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il