ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הקדמה ללימוד מהר"ל | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש אמונה וחסידות לימודי אמונה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (59 ד') הורד mp3
שלח לחבר

חשון תשס"א

הקדמה ללימוד מהר"ל


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

הסבר שיטת לימודו ומיוחדותו של המהר"ל 1
המהר"ל הוא הראשון שפותח לנו שער לראות ולהבין את מדרשי חז"ל בהבנה של מהות, בהסתכלות עמוקה ופנימית. בכל מדרשי חז"ל, בגמרא, בילקוט שמעוני וכדו', אנו מוצאים לעיתים את חז"ל מתייחסים לדמות מסוימת שבכתבי הקודש או למאורע מסוים ומוסיפים פרטים מסוימים של תיאור, מעבר לפשט הכתוב. חז"ל אינם מתכוונים בכך רק להרחבת הסיפור המקראי או להוספת עובדות מסוימות בעלמא. בתוספת הזו הם מניחים את עומק המבט המסוגל לחדור ולהתבונן, ועל ידי כך לבנות בנו את הקומה העיונית, הרוחנית, את שיטתיות התפיסה האמוּנה על התורה ועל האומה ככלל. זהו חידושו של המהר"ל ויחודו. על ידי העיון בספריו אנו נכנסים לעולם האגדה - עולם האמונה של חז"ל - באופן אחר לגמרי.

יש הלומדים מהר"ל בשטחיות ואינם רואים בו אלא פירושים מקומיים, "דרושים", "וורטים", ואינם מבינים כי הוא בונה קומה שלמה, מערך רוחני-אמוני. הטעות נובעת מכך שהמהר"ל מסדר את דבריו בשלבים. המהר"ל מביא מאמרי חז"ל ומסביר אותם לכאורה באופן מקומי - אבל בכל אלו מונח סדר עמוק יותר, וכל המובאות והפירושים למובאות משותפים בבנית העומק המיוחד הזה.

המהר"ל אינו פותח את החלון האמיתי לעולם האגדה בלבד, אלא במובן מסוים גם לעולם הסוד. ואכן, פנימיות התורה התגבשה באופן ניכר בערך דור אחד לפני המהר"ל, בתקופת האר"י ותלמידיו. ניתן ללמוד את תורת הנסתר בסגנונה היא. היא משתמשת בטרמינולוגיה מיוחדת - טרמינולוגיה של סוד, במבנה של מידות מסוימות, ספירות מסוימות, כאשר ההבנה התוכית-הרעיונית גנוזה ומוסתרת. אבל ברור שהמגמה האמיתית של תורת הסוד היא שהדברים לא ילמדו רק באופן מכני-חיצוני. חכמי הנסתר חפצו שנבין את הדברים באופן אורגני-אידיאלי למרות הסגנון המסתיר והמכסה. גם בספרי האמונה שנתחברו כדי לקרב את תורת הנסתר אל עולם ההגיון נותרו הסברות של סוד, כאשר מושגי הסוד מובאים בתוכן בלא ביאור פנימי גמור, אלא בכעין אקסיומות. כך למשל שיטות ההסברה של הרמח"ל ושל בעל התניא.

המהר"ל, לעומתם, יוצא מנקודת מוצא של הגיון, של אידיאליות. גם המהר"ל נושק לתכני הסוד, "אף הוא על המקובלים ייחשב", אבל במערך הסגנון ההגיוני-אנושי - הוא בונה קומה של אמונה, של הבנה ושל חיים.

סגנונו של המהר"ל

בתקופתו של המהר"ל, עם התפשטות ההשכלה באירופה, חדרו תפיסות פילוסופיות גם אל תוך עם ישראל, ובכך התאפשרה חשיבה הגיונית מופשטת על יסודות העולם, משמעות החיים ושאלות נוספות מעין אלה. המהר"ל ראה במגמה זו שהתפתחה בימיו אוצר שנוסף לחשיבה האנושית. הוא ניסה להסביר באמצעות הכלים החדשים הללו את התוכן הפנימי של התורה. בכך נפתח השער להבנה אידיאלית ואורגנית של התורה האמונית בכללה, באופן שבו יובנו גם הצדדים הנשמתיים-פנימיים שלה בדרך של לימוד ושל שכל, ויוסברו גם הם על ידי ההגיון (כמובן, בחלקים הנשמתיים של התורה מוגבל כוחם של השכל וההסברה ההגיונית לעומת החלקים ההלכתיים, כפי שמדי פעם מוצאים שהמהר"ל מעיר בביטויים כמו: "ויש להבין", "ויש להתבונן", "ואי אפשר לפרש יותר", ובכך רומז לנו שהדברים אינם ניתנים להבעה מושלמת, גם לאחר מאמציו לקרבם אלינו).

כך אנו מוצאים שצורת ההסברה של המהר"ל אמנם משתמשת במונחים הלקוחים גם מהעולם הפילוסופי, אבל מהות התוכן הוא כולו עמוק ורוחני. אין כל מקום לדמות בין המהר"ל לפילוסופיה. שיטה זו אינה מבוססת על הנחות יסוד אנושיות, שאותן מפתחים לכלל תורה שלמה. כלומר, אין הכוונה שהמצאנו, חלילה, מושג כמו כנסת ישראל או קדושת ארץ ישראל מסברת ליבנו. מושגי היסוד והנחות היסוד כולם - מקורם בשורשים עליונים. הכל מופיע בדברי חז"ל, ומטרתנו היא לבאר את המושגים הללו כך שיובנו גם ברובד ההגיוני של שכלנו, תוך כדי שאנו זוכרים את מקורם העליון.

הבנת מהותם של הדברים וקישורם למבנה כולל
מצד אחד נחשב המהר"ל לאחד המקובלים, ומצד שני הוא בונה הסברה רוחנית-שכלית. בשיטה זו ליווה המהר"ל במובן מסויים את התפתחותה של תורת החסידות, כי על ידו היתה השראה של אפשרות לביסוסה של החיות הנשמתית של התורה, כך שזו תהיה קשורה גם לעומקא דליבא של המוני אנשים, ולא רק ליחידי סגולה. בכך, נפתח לפנינו כל הפן האידאלי של התורה וגם הבנתה האורגנית. במילים אחרות, כאשר אנו אומרים שלמאמרי חז"ל יש הבנה מהותית, לא הבנה מקומית, מפוזרת בין המאמרים השונים, צומחת לפנינו שיטה, אנו מבינים את היסודות. כך, למשל, אם יודעים מהי מהותו של עם ישראל, מתפרשים באופן ברור מאמרים רבים של חז"ל, הבאים להסביר את היסוד הזה מבלי לפרשו למישרין. מאמרים אלו, ללא הבנת המהות, היו הולכים לאיבוד בתוך מרחב המאמרים האחרים, ורק על ידי תפיסת המהות, המתבססת לפעמים על מאמר אחד קצר, אפשר לשזור חוט שיקשר בין כל הפרטים הללו.

דרך הלימוד של המהר"ל דומה במובן מסויים לדרך הלימוד בתחום ההלכתי. פעמים רבות מסבירים הראשונים את דברי הגמרא בדרך של קושיות ותירוצים. אבל תמיד ניתן למצוא בדבריו של ראשון מסויים, משפט אחד המכיל את הנקודה, את התוך המהותי של הסוגיה. מתוך התירוצים של הראשון על הקושיות המקומיות, אפשר להרכיב תמונה כללית ולראות כיצד תפס את המושג המרכזי של הסוגיה. כך הולכים ושואבים מתוך דברי הראשונים את ההבנה המהותית של הסוגיה, שלא תמיד נאמרה על ידם בהסבר מגובש, אבל מתוך הפרטים אנו מבינים שזהו הלב וזוהי המהות. זו שיטת עבודתם של האחרונים, המקובלת גם בישיבות בדורנו, ללמוד את הדברים מתוך מימד של מהות, ולא בתור רעיונות נקודתיים.

באותו האופן מתרומם המהר"ל מן ההקשר הזמני, המקומי והמקרי, לכאורה, של מאמרי חז"ל שונים, ושלב אחרי שלב מגבש את התורה כולה לשיטה של כללים מהותיים, להבנות רוחניות כוללות, מאוגדות ומחוברות. הרב צבי יהודה היה מדגיש פעמים רבות, כי ההקדמה לספר "אבני מילואים" היא "כולה מהר"ל". היא כתובה בסגנון דומה, המאחד ומגבש את הפרטים לכלל תמונה שלמה אחת. בעל קצות החושן היה אישיות ענקית לא רק בצדו הנגלה, המפורסם, אלא גם בצד האמוני. היתה לו השקפת עולם כוללת.
כמובן, אין לטשטש את הדברים, ועדיין דרך השגת הדברים בעולם האמוני שונה מזו של העולם הלמדני. אולם בכל אופן, בשני העולמות יש יסודות וכללים היוצאים מתוך שורשים כלליים יותר. תפיסה זו חשובה במיוחד בעולם האמונה, שמשום מה השתרשה לגביו הטעות שהוא עניין רגשי בעלמא, ואיננו כרוך בבניין שכלי.

פגישת הסברת המהר"ל עם דברי הרב קוק זצ"ל
הדברים שאמרנו עד כה מתארים נקודה אחת שבה נפגשת הסברתו של המהר"ל עם זו של הרב קוק זצ"ל - גישת ההבנה העמקנית בעולם האגדה של חז"ל ותפיסתו כמערך אמוני כולל ורוחני.

נקודה נוספת שבה הם נפגשים היא בבניית אמונת ישראל על האחדות האורגנית של ישראל ואורייתא. עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל הם העמודים הרוחניים שעליהם מושתתת תורתו האמונית של הרב זצ"ל והם גם העמודים שעליהם התבסס המהר"ל. התורה היא חייה של האומה הישראלית, "חיי עולם נטע בתוכנו". עם ישראל אינו נידון כפרטים, אלא בתפיסה כללית, על פי המגמות הכלליות של חייו, הרחק מעבר למה שמונח בפועל בחיי כל יחיד ויחיד. כל הסתכלות עליו צריכה להמדד לא על פי קנה מידה מצומצם של תקופה פלונית, אלא בראייה של דורות. כך התבונן המהר"ל באבות ובאמהות כיסוד לדורות של עם ישראל שיבואו, ועל יציאת מצרים כמהות יצירת העם במובן כולל מאד. גם הרב זצ"ל משתית את כל עולם האמונה על התפיסה האורגנית החיה של האומה הישראלית כאומה שחייה הם תורה, והתורה היא חיי האומה הישראלית בארץ ישראל.

אמנם יש לציין שארץ ישראל מוזכרת פחות בכתבי המהר"ל מאשר שני היסודות האחרים, של התורה ושל עם ישראל. אבל ניתן למצוא כמה מקומות בהם המהר"ל מבטא רעיון זה בחריפות, בעיקר בפתיחה לספר "נצח ישראל", שם הוא קובע כי גלותו של עם ישראל מארצו איננה מצב נורמלי, זו מציאות שלא תתכן, ההיפך מכל סדר שהוא. מכאן עולה, כי המהר"ל מבין שהאומה הישראלית, כדבר פשוט, היא האומה השייכת למקומה בארץ ישראל, וחיה את חייה באופן מלא כשלטון עצמי, מובהק ונורמלי. ארץ ישראל היא חלק מהגדרת האומה במצבה הטבעי והנורמלי.

באופן עוד יותר חריף, כותב המהר"ל בנתיב העבודה פרק יח, לגבי ההלכה של ברכת המזון - "כל שלא הזכיר בברכת המזון ברית ותורה לא יצא ידי חובתו בברכת הארץ", שחייבים להזכיר ברית ותורה משום שלאחר שנחלנו את ארץ ישראל, התחייבנו בברית מילה וזכינו גם לתורה, שהיא "משפט אלוקי הארץ ". פה רואים באופן ברור ביותר, שעם ישראל זכה לארץ ישראל, מתוך שייכות פנימית שלו ליחוד הזה של חיים בארץ ישראל, וממילא הוא נתבע לגובה מיוחד של חיים, המתבטאים במילה - ההופכת אותו לגוף אחר, וכן הוא מתחייב בתורה מן השמים, והכל צומח מתוך ארץ ישראל.
במקום אחר 2 כותב המהר"ל, שהעריבות ותכונת הכלל של עם ישראל יכולה לבוא לידי ביטוי דווקא בארץ ישראל, "גוי אחד בארץ ". גם הרב זצ"ל מסביר כך באריכות ובצורה ברורה ביותר.

יש הרוצים לומר, שהמהר"ל מתייחס לעניינה של הארץ, ומדגיש את היסוד הזה בכמה מקומות, דווקא משום שבזמנו היתה התישבות מעט דלילה, והיה צורך בחיזוקה. לא ברור אם אכן כך היו הדברים, שהרי האר"י פעל דור אחד לפני המהר"ל בארץ, וגם דור לאחריו היתה עלייה ארצה מקהילת פראג עצמה. צריך לבדוק אם דווקא בתקופתו היתה ההתישבות בארץ כרוכה בקשיים מרובים. אולם בכל מקרה, המהר"ל אינו עוסק בצד האופרטיבי של הדברים, אלא במהותם ובגדולתם הענקית, גם ביחס לארץ ישראל.

על פי מאמרי חז"ל העוסקים בארץ ישראל כערך לעצמו, מתייחס המהר"ל בספר "נצח ישראל" לברכתה של הארץ כתכונת חיים עליונה. אמנם לא מופיע כאן אותו קשר מהותי ובלתי נפרד שעושה המהר"ל ביחס לעם ישראל ולתורה, כפי שגם ניתן לראות לפעמים במאמרי חז"ל. תפיסת התורה בצורה השלמה היא תפיסתה כתורת האומה, ולהיפך, אי אפשר להבין את עם ישראל רק מצידו החיצוני הגשמי, אלא רק על ידי תפיסתו כעם על כל מורשתו הרוחנית. ואמנם, כל אלו יבואו לידי שלמותם, חיותם ואמיתתם דווקא בארץ ישראל. אך זהו יסוד שמצריך בירור בפני עצמו. יתכן והמהר"ל תכנן ספר בנושא זה, בדומה ל"נצח ישראל" העוסק בעם ישראל, ו"תפארת ישראל" העוסק בתורה, ויתכן גם שלא כל ספריו הגיעו לידינו, גם אם חובר כזה ספר. בכל מקרה, אין קושיה מדוע לא בא עניינה של הארץ כנדבך בפני עצמו בדברי המהר"ל השלמים.

יחד עם זאת, גם במהר"ל, עם כל העבודה הגדולה של הבנת הדברים בכללותם, יש היצמדות למאמר המקורי של חז"ל שממנו צומחים הדברים, גם אם מתוך הדברים הללו עולה המובן הרחב והכולל יותר של המאמר הזה. הדבר דומה להסברי הראשונים כמו התוספות והרשב"א בסוגיות הלכתיות, שנצמדים למהלך הגמרא מבחינת קושיות ותירוצים, מבלי שהם מביאים לפנינו הסברה נרחבת של שיטתם. עיקרי סברותיהם של הראשונים מתגלים פעמים רבות על ידי עיון מעמיק בדבריהם, הצמודים בלשונם ובסגנונם לדברי הגמרא, מבלי לפרוש בפנינו בפירוש את שיטתם הכוללת בביאור הסוגיה. גם במהר"ל יש לעשות את עבודה כזו, של תוספת של הסברה על פה מעבר לנכתב. למשל, אם על קושיה מסויימת מביא המהר"ל מספר תירוצים בזה אחר זה, אין זה משום שהיו לו שפע דרכים לישב את הקושיה, אלא משום שהוא רוצה להרגיל את ההגיון שלנו מעט מעט להסברה הנרחבת, כשכל תירוץ מרחיב אותה מעט יותר. זאת מאחר וקשה להציג מיד את ההסברה הנרחבת למלוא עומקה ורוחבה. המהר"ל מתאמץ בדרכו להביאנו להבנתם הכוללת והאורגנית של הדברים, אולם הוא יכול לעשות זאת בכלים ובגבולות מסויימים ולא מעבר לכך.

במובן אחר היה המהר"ל "משועבד" לתפיסות האמוניות הפילוסופיות של זמנו. ושוב נבחין: אין הכוונה לכך שתורתו חלילה היתה משועבדת להן, אלא נקודות המוצא והטרמינולוגיה שבה השתמש, כפי שהיו מקובלים להבנה על ידי בני דורו. בדרך הלימוד של דברי המהר"ל עלולה להתעורר בעייתיות אם נוטים מדי אחר מערכת המינוחים הזו, שאיננה מוכרת כל כך לבני דורנו, וכך נשארים במקומיות ההסבר ולא רואים כיצד המהר"ל בא מאחורי הסגנון הזה להזניק את הבנתנו קדימה. לכן במצב זה ניתן להשתמש בזהירות בכל המרחב העשיר שיש לנו מתורת הרב זצ"ל. כלומר אם רואים שהמהר"ל מסביר יסוד מסויים, והרב מרחיב בו יותר, ניתן להשתמש בהסברו של הרב כדי לקרב את הדברים להבנה שלנו, ממש כפי שמביאים לעיתים פירוש של הקצות כדי להסביר את דעת הרשב"א, ואומרים שהנה, כאן מרחיב האחרון את אותו יסוד שאמר הראשון ומסביר אותו, להבדיל, אבל יש פה יסוד משותף.

יחד עם זאת, כלפי הדברים המהותיים, כמעט תמיד נראה שדבריו של הרב שווים לדברי המהר"ל. הרב זצ"ל עצמו לא היה מחדש ומהפכן, אלא בא להביא את הדברים היסודיים ביותר. הרב אינו מחדש פשטים מפולפלים, אלא מסביר את דברי הגמרא כשלעצמם, עד כמה שניתן. הדבר המיוחד אצל הרב הוא אי מחוייבותו לטרמינולוגיה של אלה שקדמו לו, כפי שאולי ניתן יותר לראות אצל המהר"ל. וכך, בכתובים הראשונים יותר של הרב, ניתן למצוא ניסוחים כמו "על פי יסוד כזה וכזה, ניתן להמשיך בהסבר כך וכך", ובספריו המאוחרים ההסברה היא כוללת ואורגנית, ואין הוא נזקק לראשונים קדומים בהסבריו. אין זה מתוך שהוא מתנתק מהם, או מחדש בעצמו יסודות. זהו עומק הדברים אליהם התכוונו הראשונים, זוהי צורת הסברה המגלה כי כולם התכוונו למעשה לאותו היסוד. גם אם בראייה ראשונית של הסברי הראשונים השונים על אותו עניין נמצא כי הם נחלקו בפרטים שונים, הראייה הכוללת תראה, שלמעשה כל אחד דיבר על נקודה מסויימת מאותו כלל, וכולם שותפים באותו יסוד כולל. כך נוקטים בלימוד סוגיות הלכתיות, כאשר אחרון אחד עשוי להראות בהסברו כי הראשונים השונים באותה סוגיה כיוונו לאותו יסוד, גם אם נמצא מחלוקות נקודתיות ביניהם, וכך יש ללמוד את הדברים בצורה אחדותית גם בענייני אמונה. גם אצל המהר"ל נוכל למצוא לפעמים התייחסות פרטית והסברות פרטיות. בספר אחד עשוי להיות הסבר או פרט מסוים בדרך זו, ובספר אחר יוסבר בדרך אחרת, אולם כל זה ישאר בקומה של פרטי הדברים. בכללים עצמם יש למהר"ל שיטה אחידה ומגובשת בהסברת הדברים, והוא אינו נכנס לתירוצים דחוקים ומקומיים. יש לישב את הדברים במובן הרחב שלהם, ולא במובנם המקומי והמצומצם.

עם כל ההשוואות לדברי הרב, צריך לזכור שהמהר"ל הוא ספר בפני עצמו. אי אפשר לומר, כי הוא התאמץ "להדגיש" דברים שלא אמר כלל.
יחד עם זאת, יש לקחת בחשבון את הטיעון הבא: בתחום ההלכתי, ישנו הבדל ברור בין תורת ארץ ישראל לתורת חוץ לארץ. הבדל זה מתבטא בחילוקים שישנם בין התלמוד הירושלמי לתלמוד הבבלי, מבחינת יכולת התפיסה. ישנה הבנה שונה של הדברים, מתוך חוסר בהירות, חוסר גיבוש של האומה הישראלית כגוף חי המקבל תורה, חסרונה של מדרגת הנבואה. אף על פי כן, הצדדים ההלכתיים בתורה זכו להרחבה, התענפו והסתעפו לספרים שונים, בהמוני דרכים ושבילים. קומת האמונה, לעומת זאת, הצטמקה והידלדלה בגלות, וקשה מאוד לחזור ולהחיות את הדברים כשנמצאים עדיין בתוך המצב הזה. זאת ועוד, המהר"ל כתב את דבריו בעיקר לאנשי דורו, כפי שניתן לראות מהמוסר שהוא משמיע להם בכמה מספריו, באשר ללימוד התורה בתקופתם. הדברים, לפיכך, לא נכתבו ליחידי סגולה, וממילא ההסברים שהמהר"ל מביא מתאימים לציבור נרחב, ולא כל דבר יכול היה להיות מובן על ידם. מה שלא היה מובן מן הסתם לא נכתב. ולכן ניתן לומר, כי הסברות שונות באמונה שהתווספו מאוחר יותר הן מעין הרחבה של הסברי המהר"ל עצמו, שנכתבו באופן מצומצם יותר. וכך מסתכלים על המהר"ל כאילו מדובר בקטעי דברים של הרב.

ספרי המהר"ל
הספר "נתיבות עולם" שייך יותר לצד המוסר. אולם גישתו של המהר"ל גם בצד זה מעמיקה יותר, כך שבנתיב התורה הוא פותח בהסברות מהי התורה, כיצד יש לגשת אליה, כיצד יש ללמוד אותה, ומכאן מגיעים אל ההדרכה המעשית ואל ההתיחסות הראויה לתורה.
מבין שאר ספריו של המהר"ל, המרכזיים ביותר הם "נצח ישראל", "תפארת ישראל", ו"גבורות ה'". השלישי דן ביציאת מצרים, ושני הראשונים עוסקים כל אחד בנושא מוגדר: "נצח ישראל" מדבר על עם ישראל וגאולתו, ו"תפארת ישראל" מדבר על התורה.

במובן מסויים, "נצח ישראל" הוא חוד החנית בין חידושיו של המהר"ל, מכיוון שהוא יוצר ציר מרכזי במספר פרקים, העוסקים בסגולתם של ישראל, ובתכונת הכלל שלהם, כביכול במנותק מן התורה, וקובע באופן חד משמעי כי ישראל מתקדמים כל העת אל עבר גאולתם, התלויה בסגולתם בעיקר, יהיה אשר יהיה, ובין כך ובין כך עתידים להגאל.

במובן אחר, החידוש ב"תפארת ישראל" הוא ראדיקלי עוד יותר. לכאורה, מה יש לחדש בספר העוסק במעלת התורה? הרי ברור שהתורה היא הלב של כל הקודש, כל היהדות, הכל מבוסס עליה. בא המהר"ל ומחדש, ששיאה של התורה הוא היותה חייו של עם ישראל. ללא הבנה זו לא ניתן להבין כלל את התורה. התורה כולה ישובה על בסיס בחירתו של עם ישראל, על בסיס התפיסה האורגנית החיה של חיות האומה הישראלית. לכן, במובן מסויים, ספר זה הוא הפיסגה שבספרי המהר"ל. זאת, למרות שהמאמרים מדברי חז"ל שבהם הוא עוסק ידועים ומפורסמים כעמודי התווך לכל המסבירים המוסריים והדרשנים העוסקים בלימוד התורה: בהקדמת נעשה לנשמע ובהבדלים שבין לוחות ראשונים לאחרונים. המיוחד כאן הוא ההסברה של המהר"ל, הקישור שהוא עושה לבחירת עם ישראל, לסגולתו ולתכונת החיים שלו. כאן נמצא יחודו של המהר"ל, ולא כל מי שלומד את הספר הזה שם לב לכך. המהר"ל מצטט לפעמים באריכות את המאמרים מדברי חז"ל, וכך מי שעובר עליהם ראשית נזכר בהם, ולא תמיד מבחין בהסברה האורגנית הבאה בעקבותיהם בדבריו, בבניין האמוני השלם והמגובש שמציב המהר"ל בספר זה. במובן מסויים ספר זה הוא מערכה שלמה ומגובשת, מעין מסכת בנושא התורה, שצריך לחרוש אותה, להתיגע בה, ללמוד אותה היטב. זה אינו ספר קל, וצריך לראות את הדברים בעומקם, כפי שלומדים אחרון מסויים על הגמרא. יש לשים לב במהלך הלימוד לבנייה ההדרגתית של הפרקים.


^ 1. המהר"ל - רבנו יהודה ליוואי.
^ 2. נתיב הצדקה, פרק ו.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il