ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הלכות זהירות בדרכים

דף הבית בית מדרש מדורים קול צופייך Bookmark and Share



גירסת הדפסה
שלח לחבר

תשס"ט

הלכות זהירות בדרכים


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל

"הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" - בעיקר בספר דברים
בפרשת שופטים מוגדרת "ארץ ישראל" במילים "הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" כאילו זה השם של הארץ, הארץ שאלוקים נתן לכם. לפעמים כתוב: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" לפעמים "בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ". גם ערי ארץ ישראל מוזכרות באותה לשון. "שופטים ושוטרים תתן לך בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ". שערים - הם בתי הדין שנמצאים בשער כל עיר ועיר. כולם מודגשים כמתנה של אלוקים.
יש שואלים: למה התורה אומרת "נֹתֵן לְךָ" בלשון הווה, הרי בני ישראל עדיין נמצאים בעבר הירדן ולא בארץ ישראל? לשאלה זו יש כמה תשובות. התשובה הראשונה היא שהארץ היא של עם ישראל מהרגע שה' נשבע לאברהם יצחק ויעקב. התשובה השנייה היא שזה בגלל שהם כבר כבשו את ארץ סיחון ועוג שהיא חלק מארץ ישראל לכן נאמר "נֹתֵן לְךָ" בלשון הווה. התשובה השלישית היא שדברי התורה האלה של משה ליד הירדן הם חלק מההכנה הנפשית לכיבוש הארץ. והם עכשיו באמצע תהליך הנתינה.
הניסוח "הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" מצוי בעיקר בפרשיות של אמצע ספר דברים, (בפרשת שופטים כעשר פעמים). בתחילת ספר דברים התורה מגדירה את ארץ ישראל בעיקר בהגדרה: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם" וגם זה פעמים רבות. התשובה השלישית תסביר למה רק באמצע ספר דברים משתמשים בלשון הווה "נתן להם". במקום לשון עתיד שהיה עד עתה "וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם". (דברים יא). כי כשהם קרובים לארץ הם בתהליך הנתינה. עד עכשיו הם היו עסוקים בתיקון חטא המרגלים.

"ה' אֱלֹהֶיךָ" - בעיקר בספר דברים
יש עוד ביטויים מיוחדים שנמצאים בעיקר בספר דברים. למשל המילה "ה' אלוקיך" או "ה' אלוקים" או "ה' אלוקיכם" או "ה' אלוקינו" נמצאים בעיקר בספר דברים. בספר דברים לבדו יש יותר מ-300 אזכרות כאלה מתוך 417 אזכרות כאלה בכל התורה. בלי ספק רוב גדול. עיקר ההבדל נמצא במילים "ה' אלוקיך". שהם מופיעות יותר ממאתיים פעמים בספר דברים. בשאר הספרים היא מופיעים עשר פעמים בלבד.
ולמה השינוי הזה? ניתן להבין את משמעות המילים "ה' אלוקיך" מהמקומות הבודדים שבהם הם מופיעים בשאר החומשים. בספר בראשית השם הזה מופיע רק פעם אחת ובהקשר שלילי. כשעשיו אומר לאביו: "כי הקרה ה' אלוקיך לפני". ללמדך שבספר בראשית עוד לא הגענו למדרגה של "ה' אלוקיך". מי שמשתמש בה - כנראה משתמש בה לשקר.
בספר שמות מופיעים המילים "ה' אלוקיך" תשע פעמים. שלוש פעמים בהקשר לעליה לרגל לירושלים וחמש פעמים בעשרת הדברות: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות פרק כ). כל זה מלמד אותנו שהמדרגה של "ה' אלהיך" היא מדרגה של בית המקדש או של מעמד הר סיני.
ומה היא המדרגה הזאת? ניתן ללמוד מהפעם הראשונה שהמילים הללו מופיעות בחומש. "וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ" (שמות פרק טו) המשפט הזה נאמר לבני ישראל במרה, מיד אחרי צאתם ממצרים, שם הם ראו את ההנהגה של ה' על המים המרים שהתהפכו למתוקים. שם הם למדו שה' שולט בכל כוחות המציאות. וזו היא המעלה המיוחדת של ארץ ישראל לעומת מצרים. שהגשם יורד לפי התפילות לפי ציווי ה' הישיר ולא לפי גאות ושפל של הנילוס. "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק: וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם: אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (פעמים בפסוק אחד - דברים פרק יא י).
גם בירושלים וגם בבית המקדש מרגישים שה' הוא האלוקים כמו במעמד הר סיני. מרגישים שה' שולט על כל כוחות הטבע (כמו שהראה אליהו בהר הכרמל. ולכן העם קורא בקול גדול: "ה' הוא האלוקים"). זה פירוש דברי משה על מעמד הר סיני.
"הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי: אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ: אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ". (דברים פרק ד לג).


"שמחה" - בעיקר בספר דברים

גם המילה "שמחה" מופיעה בעיקר בספר דברים, ובמיוחד במקומות שהתורה מדברת על "המקום אשר יבחר ה'" שהוא בית ה'. בשאר החומשים מופיעה המילה "שמחה" בכל חומש רק פעם אחת. בספר בראשית היא מופיעה בתור שקר. כשלבן הארמי מנסה להראות נקי ושלם כאילו הוא במדרגה האמיתית. (בראשית פרק לא כז) "לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר". כולנו יודעים ששקר פיו מדבר. ללמדך שבספר בראשית איך עדין שמחה. ספר בראשית הוא ספר של זריעה והכנה. "הזורעים בדמעה - ברינה יקצורו". מי שמזכיר שמחה בספר זה - הוא מדבר בשקר.
בספר שמות המילה הזאת מופיעה רק אצל יחיד סגולה שבדור, אהרן הכהן. "וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" הוא כל כך מלא באהבת חינם ושמח בשמחתו של משה רבינו. בספרים ויקרא ובמדבר היא מופיעה רק פעם אחת בכל חומש, ובכל מקרה בהקשר של בית המקדש. גם בספר דברים מתוך שש עשרה פעמים שהמילה שמחה מוזכרת בהם - רובם בהקשר לבית המקדש.

הלכות זהירות בדרכים
ידינו לא שפכו את הדם הזה
פרשת עגלה ערופה היא אחת הפרשות היותר מזעזעות שבתורה. "כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ" (דברים כא). באים הזקנים של העיר הקרובה לנחל איתן ועורפים שם עגלת בקר. אחר כך הם רוחצים את ידיהם על העגלה הערופה בנחל ואומרים: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ".
במסכת סוטה (דף מה ע"ב) המִשְׁנָה שואלת: "וְכִי עַל לִבֵּנוּ עָלְתָה, שֶׁזִּקְנֵי בֵּית דִּין שׁוֹפְכֵי דָּמִים הֵם? אֶלָּא לֹא בָּא לְיָדֵינוּ וּפְטַרְנוּהוּ בְּלֹא מְזוֹנוֹת, וְלֹא רְאִינוּהוּ וּפְטַרְנוּהוּ בְּלֹא לְוָיָה". ומסבירה הגמרא שהכוונה היא לנרצח. שיש לנו כמנהיגי הציבור אחריות לתת אוכל לכל מי שעובר בעירנו. וכיוון שהאדם הזה נרצח ליד עירנו - יש ספק וחשש שהוא עבר פה ולא נתנו לו לאכול ולא דאגנו לו לליווי בדרך. לכן הוא נראה כמישהו מופקר שלאף אחד לא איכפת ממנו. אין לדמו דורשים והשודדים הרגוהו בלי חשש.
באים הזקנים ואומרים: ידינו לא שפכו את הדם הזה. שאם זקני הקהל היו באמת מזניחים את האנשים שעוברים בעירם לא לתת להם אוכל והרגשת בטחון. הם לא היו יכולים לומר שהם לא אשמים ברציחתו של אותו הרוג.

פירוש הגמרא ירושלמי - אחריות על ההורג
אבל בגמרא ירושלמי (ה"ו) כתוב: "רבנן דהכא פתרין קריא בהורג כו' שלא בא על ידינו ופטרנוהו ולא הרגנוהו, ולא ראינוהו ולא עמדנו על דינו". דהיינו שהבית דין אומרים האחריות שלנו הייתה שלא יסתובבו אנשים רצחניים ברחובות. ואומר הנצי"ב בפירושו לתורה שמזה למד הרמב"ם שדוקא במקום סנהדרין של עשרים ושלושה שוטפים הזקנים את ידיהם. למה? כי רק להם יש את הרשות להרוג רוצחים. ורק אליהם התביעה למה לא הרגו את הרוצח.

עגלה ערופה - בימינו
כשנרצחה ילדה בקצרין בבית ספר פנה אלי אדם שכאב מאוד על הרצח וביקש ממני להביא עגלה ולערוף אותה ברוב עם בנהר הירדן ולומר את הנוסח הכתוב בתורה. הוא אמר שלדעתו הציבור יזדעזע כל כך מהעריפה של העגלה הזאת שיבין כי אי אפשר להשאיר את המצב על כנו שכל כך הרבה אנשים נרצחים על דברים של מה בכך ואנו חוזרים לשלוות נפש. משום מה הריגה של עגלת בקר מזעזעת יותר מרצח של נהגים בכביש או של אנשים אלימים בבתי ספר.
ברמב"ם (הלכות רוצח ושמירת נפש פרק י) משמע בקריאה ראשונה שהדין הזה הוא תלוי בארץ ישראל בלבד. "אין דין עגלה ערופה נוהג אלא בארץ ישראל וכן בעבר הירדן". אבל לפי האמור לעיל שזה תלוי במציאות של בית דין - אין היום דין של עגלה ערופה. אבל אחריות בהחלט יש כדלהלן.
כן מובא בטור (חושן משפט סימן תכה) "אין אנו דנין דיני נפשות שאף בזמן הבית בטלו דיני נפשות, וכל שכן עתה שאין לדונם. שצריכין ב"ד של עשרים ושלושה. וכן ערי מקלט אין לנו שיגלה בהן הרוצח. והרב נטרונאי גאון כתב דעל כל חייבי מיתות בית דין האידנא [עכשיו] אין בידינו לא להלקותו ולא להגלותו ולא להרגו ולא לחבטו, דודאי אין בידינו לדונו. אלא במה שצריך לעשות לו משום דמיגדר מילתא, בזה לא דיבר. כי מי חולק על ר"א שאמר בית דין מכין ועונשין כדי לעשות גדר".
"וכן יש תשובה לגאון על אחד שקם על חבירו בפורים כטוב לבו ביין ויהרגהו ונשא ונתן בדבר שלא לדונו בדין רוצח וסיום דבריו ועתה רבותי אל תתנו יד לפושעים להיות כל איש צורר כמתלהלה היורה זיקים ויאמר שוגג הייתי, אך העמידו ב"ד והכו וענשו למיגדר מילתא כי הך, וכגון שהיה רוכב בשבת ומטיח באשתו כמו שפירשו רבותינו דמשום דמיגדר מילתא דיחידאה לא קנסינן אלא לעשות גדר לדבר שיש בו צורך רבים קנסינן לפי צורך השעה".

אחריות ראשי הציבור לאווירה של הפקרות
פירוש דברי הטור הוא שאע"פ שאין דנים דיני נפשות כשאין בית דין של עשרים ושלושה. עם זאת לא נמנעים מלענוש שלא מן הדין משום "מגדר מילתא" - לגדור גדרות בפני עושי הרשעה. כך אומרת הגמרא שהיו לפעמים כולאים אדם ומאכילים אותו שעורים עד שתבקע כריסו. כל זאת על מנת ללמד לקח את עושי הרשעה. כי אי אפשר להשאיר אותם חופשיים לנפשם.
בשו"ע (חושן משפט סימן ב) "כל בית דין אפילו אינם סמוכים בארץ ישראל אם רואים שהעם פרוצים בעבירות ושהוא צורך שעה (טור) דנין בין מיתה ובין ממון בין כל דיני עונש ואפילו אין בדבר עדות גמורה. ואם הוא אלם - חובטין אותו על ידי עכו"ם ויש להם כח להפקיר ממונו ולאבדו כפי מה שרואין לגדור פרצת הדור. (טור בשם הרמב"ם בפרק כד מסנהדרין) וכל מעשיהם יהיו לשם שמים".
לכן חובה על ראשי הציבור לדאוג להכרית את תחושת ההפקרות של האנשים האלימים המשתוללים ברחובות. בין אם זה בפגיעה באנשים חפים מפשע ובין אם זה בכבישים. החובה לתת תחושה של בטחון לאזרחים, היא חובה של מנהיגי הציבור. החובה לעקור את עושי הרשעה היא חובה של רשויות המשפט. לא להפעיל עליהם את מידת הרחמים לשחררם למעצר בית אחרי שהם הרגו בן אדם במכות. וכך כותבת התורה: "וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ: וְהַנִּשְׁאָרִים יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת עוֹד כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ: וְלֹא תָחוֹס עֵינֶךָ נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ עַיִן בְּעַיִן שֵׁן בְּשֵׁן יָד בְּיָד רֶגֶל בְּרָגֶל". (דברים פרק יט).
האחריות הזאת היא של ראשי מערכת המשפט ומערכת השלטון לא על הש"ג. לא עם השוטרים הקטנים שמפחדים להתעסק על ראשי הפשע שמשתלטים על שטחי ציבור ואף אחד לא פוצה פה ומצפצף. לא כשראשי הקהל מתחברים ונראים ביחד עם ראשי משפחות פשע. מצטלמים איתם ומסתובבים איתם. מוותרים להם ולא מפעילים את החוק על הפרות הסדר שלהם - מה יגידו הקטנים? כמה עשרות ח"כים כבר יושבים במשפטים על התעסקות בפלילים. כמה ראשי ממשלות. אם בארזים הללו נפלה שלהבת - מה יגידו אזובי הקיר?

אחריות הציבור - שלא תהיינה תקלות
האבן עזרא והחזקוני מסבירים שהכתוב אומר כי הכפרה היא גם על הציבור עצמו ולא רק על הראשים. שהרי הפסוקים אומרים: "וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ: כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה', וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל. וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם". למה צריך לכפר על העם אם זו אחריות רק של ראשי הציבור?
מדברי שניהם עולה כי האחריות הזאת שייכת גם לעם, שלא יסתגר בביתו ויאמר: "איש לאהליך ישראל". מה איכפת לי הדרכים אם הם שמורות או מסוכנות. כל אחד ישב תחת גפנו ותאנתו ויחשוב רק על השלווה שלו. וזה דבר שצריך כפרה. לכן אומרים הזקנים "כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה', וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל". למה "כפר לעמך ישראל"? "ששגגו ולא שמרו הדרכים המסוכנים".
ובימינו צריך לומר שכשאדם רואה את חבירו במצב של סכנה שמתקיפים אותו אנשים אחרים. או שהוא נפגע בתאונה. לא יאמר: מה איכפת לי? שזה חובת האדם להציל את חבירו. לא רק כשהוא רואה אותו מת ובסכנת נפשות. שזה בודאי "לא תעמוד על דם רעך", אלא אפילו אם מכים אותו או מתגרים בו. לא יאמר "שלום עליך נפשי", אלא יעשה כמו שעשה משה רבינו שראה את הרועים מציקים לבנות יתרו והוא עזר להם ויושיעם מיד הרועים. כך עשה משה שראה את המצרי מכה איש עברי מאחיו. כשראה שני אנשים ערבים ניצים. כך עשה יעקב כשראה את הרועים מתבטלים והעיר להם על הפסד זמנו של בעל הצאן. כך גם בכל פעם שרואים חבורת אנשים אלימים מתעללים באדם חסר ישע צריך לעזור לו. "ויקם משה ויושיעם וישק את צאנם".

אחריות האב על בנו - להתכונן לסכנה אפשרית
הגמרא במסכת קידושין (כט.) אומרת שחובת האב ללמד את בנו לשחות - "להשיטו במים" ומסביר שם רש"י "אף להשיטו בנהר - שמא יפרוש בספינה ותטבע, ויסתכן אם אין יודע לשוט". ברור מדברי רש"י, שגם חשש סכנה רחוק כבר מחייב להתכונן מראש.
בימינו צריך לקחת את הדבר הזה גם לזהירות בדרכים. שצריך אדם לחנך את בנו איך לחצות את הכביש שלא יסתכן בדרכים. צריך ללמדו להיזהר בטרמפים. ואם בנו הולך לטיול, צריך האב להדריכו לקחת איתו מפות, מים. טלפון וכל מה שצריך על מנת להציל את עצמו אם יתקל בצרה כלשהיא.
ללמד את הבן את הכלל שאומר: "יש ספק - אין ספק". יש ספק פיקוח נפש - אל תכנס לסכנה. אל תיכנס לספר. יש לך ספק אם תספיק להשלים את העקיפה - אל תעקוף. אל תכנס לספק פיקוח נפש.
תאונות דרכים - שוגג קרוב למזיד?

מהו רוצח בשגגה?
אחת הסכנות היותר גדולות בדורנו היא תאונות דרכים. חלקם הם למעשה רצח "בשגגה" "חלקם רצח באונס", חלקם רצח ב"שוגג קרוב למזיד". בפרשת השבוע מוזכר דינו של רוצח בשגגה שגולה לעיר מקלט. "וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת - הוּא יָנוּס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וָחָי" (דברים יט ה).
מלשון הפסוק אתה רואה שלא כל אחד יכול לגלות לעיר מקלט. רק מי שבא לכרות עצים ונפל לו הברזל מהעץ והרג בשוגג כזה את חבירו. אבל אחרים לא גולים לעיר מקלט. ובלשון הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ו א- ד) "שלשה הם ההורגים בלא כוונה.
א] שוגג גמור - יש הורג בשגגה והעלמה גמורה וזהו שנאמר בו (שמות כ"א י"ג) "ואשר לא צדה" - ודינו שיגלה לערי מקלט וינצל". כגון: מקום שבו אנשים מתפנים שם לנקביהם בדרך כלל בלילה. אבל ביום זה מקום גלוי מידי ואנשים לא נפנים שם לנקביהם. במקרה בא אדם לשם וישב שם להתפנות ואדם אחר זרק לשם אבנים ופגעו בו ומת - הרי זה גולה". (עיין סעיף ח.) כיון שלא היה אמור להיות שם אדם בשעה זו, ואומנם הזורק היה צריך לבדוק למרות כל זאת שמא יש שם מישהו. לכן הוא גולה. אבל הוא שוגג ולא מזיד או קרוב למזיד.
ב] שוגג קרוב לאונס - "ויש הורג בשגגה ותהיה השגגה קרובה לאונס והוא שיארע במיתת זה מאורע פלא שאינו מצוי ברוב מאורעות בני אדם, ודינו שהוא פטור מן הגלות ואם הרגו גואל הדם נהרג עליו". לדוגמא: "הזורק את האבן, ואחר שיצאת מידו הוציא הלה את ראשו וקבלה. פטור מן הגלות שנאמר: (דברים י"ט ה') "ומצא את רעהו" - "פרט לממציא עצמו" (ט).
ג] שוגג קרוב למזיד - "ויש הורג בשגגה ותהיה השגגה קרובה לזדון והוא שיהיה בדבר כמו פשיעה או שהיה לו להיזהר ולא נזהר, ודינו שאינו גולה מפני שעונו חמור. אין גלות מכפרת לו ואין ערי מקלט קולטות אותו, שאינן קולטות אלא המחויב גלות בלבד. לפיכך אם מצאו גואל הדם בכל מקום והרגו פטור". לדוגמא: "כיצד הזורק אבן לרשות הרבים והרג, או הסותר כתלו לרשות הרבים ונפלה אבן והמיתה. בין שסתרו ביום בין שסתרו בלילה הרי זה קרוב למזיד ואינו נקלט מפני שזו פשיעות היא שהרי היה לו לעיין ואחר כך יזרוק או יסתור". (ו).

השוואה לנוהג ברכב
ומכאן לשאלה האם אדם שנהג ברכב, ופתאום קפץ ילד או מבוגר לרחוב ולא הספיק לעצור ונהרג הילד או המבוגר. האם הנהג הוא בגדר "שוגג". "שוגג קרוב לאונס" או "שוגג קרוב למזיד"? וצריך לומר שבדרך כלל, לפי הכללים שלמדנו לעיל, התשובה תלויה במקום שבו הייתה התאונה ובשעה שבה קרתה התאונה.
א] כביש בין עירוני - קרוב לאונס. אם בכביש מהיר פתאום האדם רואה ילד או מבוגר על הכביש ולא הצליח לעצור, הרי זה "שוגג קרוב לאונס". שהרי במקום כזה אין בדרך כלל הולכי רגל כלל.
ב] כביש בין עירוני ליד ישוב - גלות. אבל אם זה ברחוב שלפעמים יש בו אנשים - אפילו שזה לעיתים רחוקות, זה נקרא רוצח בשוגג והוא גולה לעיר מקלט לכל ימי חייו עד מות הכהן הגדול. אע"פ שניסה לעצור את הרכב ולא עלה בידו.
ג] כביש עירוני- שוגג קרוב למזיד. אבל אם זה ברחוב שיש בו אנשים ונסע ובא מישהו לידו והרגו - זה נקרא רוצח בשוגג ואין לו כפרה בעיר מקלט. אע"פ שניסה לעצור את הרכב ולא עלה בידו. שהרי זה מקום שבו אנשים מסתובבים והיה צריך לחשוב שמישהו יבוא מול גלגליו. והיה צריך לנסוע במהירות שיכול לעצור בזמן. ואם זה התנגשות ברכב שלפניו - היה צריך להיזהר בזה לשמור מרחק.

תחילתו בפשיעה וסופו באונס - חייב לשלם
הדיון הקודם הוא על גלות או רצח. אם היה נזק ברכוש ולא נזק בנפש. זה נקרא "תחילתו בפשיעה וסופו באונס". דבר שהאדם התחיל אותו בפשיעה, שנסע מהר מידי, ואחר כך עצר מישהו בפתע פתאום או שקפץ מישהו לתוך הכביש ולא הייתה לו אפשרות לעצור והזיק. זה דבר שנקרא "תחילתו בפשיעה וסופו באונס". וחייב.
יש מחלוקת בשו"ע (חושן משפט סימן שג י) אם הפשיעה לא קשורה לאונס. כגון "רועה שהניח עדרו ובא לעיר בין בשעה שדרך הרועים להכנס בין בעת שאין דרך הרועים ליכנס ובא זאב וטרף, ארי ודרס - אין אומרים אילו היה שם היה מציל, אלא אומדין אותו, אם יכול להציל על ידי רועים ומקלות - חייב. ואם לאו - פטור. ואם אין הדבר ידוע - חייב לשלם".
לדעת השולחן ערוך אם האונס לא קשור לפשיעה הוא פטור. אבל אם הוא קשור לפשיעה - חייב. ואפילו ספק - חייב. לעומת זאת לדעת הרמ"א אם יש פשיעה בתחילה אע"פ שגם אם לא היתה פשיעה לא היה יכול להציל - חייב. וכך הוא כותב שם: "ויש אומרים דאם נכנס בעת שאין דרך ליכנס, חייב בכל ענין, דהוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס".
בכל מקרה בספק או בודאי שהפשיעה קשורה לאונס בודאי שהוא חייב. ולכן מי שנסע בלי חגורות שעבר על החוק. או שנסע במהירות מעל המותר שגם עבר על החוק. בכל המקרים הללו הוא חייב לשלם. ובמקרה של הרג צריך לדון האם זה קרוב למזיד או לא. כדלעיל.

מרחק בלימה - מהו אנוס ומהו שוגג?
בהלכות רוצח בשגגה יש הבדל בין דרך ירידה לדרך עליה. אם דרך ירידה - שוגג וגולה, אם דרך עליה - אנוס ופטור. כך כתוב ברמב"ם שם: "מי שהיה דולה את החבית להעלותה לגג ונפסק החבל ונפלה על חבירו והרגתהו, או שהיה עולה בסולם ונפל על חבירו והרגו - פטור מן הגלות. שזה כמו אנוס הוא שאין זה דבר הקרוב להיות ברוב העתים אלא כמו פלא הוא" . הגדרת הרמב"ם לאונס היא "כמו פלא".
דרך ירידה. אבל אם היה משלשל את החבית ונפלה על חבירו והרגתהו, היה יורד בסולם ונפל על חבירו והרגו, היה מעגל במעגלה ונפלה על חבירו והרגתהו - גולה שנאמר: (במדבר ל"ה כ"ג) "ויפל עליו, וימת" עד שיפול דרך נפילה, שהרי דרך נפילה מצוי ברוב העתים להזיק ודבר קרוב הוא להיות שהרי טבע הכבד לירד למטה במהרה והואיל ולא זירז עצמו ותיקן מעשיו יפה בשעת ירידה - יגלה. וכן כל כיוצא בזה . (יב).
מכאן לנסיעה שהיא כמו "דרך ירידה". שטבע המכונית היא לנסוע קדימה מכח התאוצה. חובה על האדם להעריך את הכוח של המכונית שלו ולזרז את עצמו ולתקן את מעשיו. ואם לא עשה כן - יגלה.

חובת הנהג בתאונה משולשת - כוח כוחו
כתוב ברמב"ם שם: "נשמט הברזל מקתו והרג - הרי זה גולה. נשמט הברזל מן העץ המתבקע - אינו גולה מפני שאין זה מכחו אלא מכח כחו ונמצא כמו אונס". שאין מוטל על האדם לחשוב כל כך רחוק שמא הברזל של הגרזן יעוף לכיוון העץ המתבקע ויעוף ממנו לכיוון האדם הנהרג. שזה נקרא "כוח כוחו" ואנוס.
אמנם בנזיקין אנו יודעים שכוח כוחו בדבר המצוי - חייב עליו. זה הדין של חצי נזק צרורות. אם בהמה דרכה על אבן ועפה האבן ופגעה בכלי ושברה אותו שמשלם בעל הבהמה - חצי נזק. כל שכן באדם שחייב נזק שלם. כך מביא החזו"א (ב"ק סי' א' סק"ה) שאם אדם פתח סכר של מים ונשפכו המים - יש להם דין כחו. אם המים הללו הלכו בריחוק מקום והזיקו - הרי זה נחשב לעושה הבור וז"ל שם: "דכיון דכח ראשון חשוב כהגביהן למים, הוי כאילו נטלן ממקום המוצנע והניחן במקום התורף דחשיב בור אפילו נעשה ע"י גלגולים וכחות רבים".

תקלה במכונית או בור בכביש שגרם תאונה
ברמב"ם שם: " הייתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם ועמד ונפלה והמיתה - פטור מן הגלות". אבל "היתה אבן בחיקו והכיר בה ושכחה, ועמד ונפלה והמיתה - גולה. שנאמר "בשגגה" מכלל שהייתה לו ידיעה".
מכאן לאוטו שלא היה תקין. ודחה הבעלים את הטיפול באוטו בדבר שקשור לבטחון. כגון מעצורים. או צמיגים או הגה וכד'. ואחר כך התפוצץ הצמיג או השתחררו המעצורים. הרי זה כמו דבר שידע בו ושכחו - שגולה. וזה יותר חמור כיון שבסופו של דבר הוא הרגו בידים. אע"פ שנאנס לשם כן.
וכן אם אדם נתקל בבור בכביש ועשה תאונה והיו בה הרוגים. אם לא ידע מבור זה כלל ולא היה צריך להיות בור במקום זה כלל - אנוס הוא. אבל אם היה במקום שיכול להיות בו בור. הרי זה שוגג וחייב גלות.

נסיעה של שתוי או עייף
בשו"ע (אורח חיים סימן קכח לח) כתוב על כהן. "שתה רביעית יין בבת אחת - לא ישא את כפיו. שתאו בשני פעמים או שנתן לתוכו מעט מים - מותר. ואם שתה יותר מרביעית אע"פ שהוא מזוג ואפילו שתאו בכמה פעמים - לא ישא את כפיו עד שיסיר יינו מעליו". רביעית יין היא שמונים ושש גרם. דהיינו פחות מחצי כוס קטנה. אם שתה יין בכמות כזו - ראשו לא צלול מספיק לגבי נשיאת כפים. מה דינו לגבי נהיגה?
הכלל שלנו הוא שסכנתא חמירא מאיסורא - סכנה חמורה מאיסורים. וגם במקומות שבהם היינו מקילים לגבי איסור, לא היינו מקילים לגבי סכנה. שהרי שבת שהיא חמורא נדחית מפני פיקוח נפש. שאומרים חלל עליו שבת אחת שישמור שבתות הרבה. וכל שכן במקרה זה.
כן הדין באדם עייף שנרדם באונס על ההגה והרג באונס. שכן "אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן בין שכור - אם חבל בחבירו או הזיק ממון חבירו - משלם מן היפה שבנכסיו. במה דברים אמורים שהישן חייב לשלם בשנים שישנו כאחד ונתהפך אחד מהן והזיק את חבירו או קרע בגדו אבל אם היה אחד ישן ובא אחר ושכב בצדו - זה שבא באחרונה הוא המועד ואם הזיקו הישן פטור. וכן אם הניח כלי בצד הישן ושברו הישן - פטור, שזה שהניחו הוא המועד שפשע". (רמב"ם חובל ומזיק א יא. עיין שו"ע חו"מ תכא).
ולכן נהג עייף חייב לעצור בצד במקום לא מסוכן, לשתות או להתעמל. לאכול משהו או לרחוץ את פניו, להתנמנם כמה דקות וכד'. יכול הוא כמובן להחליף בנהג אחר. העיקר לא להסתכן.

כהן שהרג בשוגג
בשו"ע (אורח חיים סימן קכח לה) "כהן שהרג את הנפש אפילו בשוגג לא ישא את כפיו אפילו עשה תשובה: הגה ויש אומרים דאם עשה תשובה - נושא כפיו. ויש להקל על בעלי תשובה שלא לנעול דלת בפניהם והכי נהוג". ובסעיף לו כתב השו"ע: "מל תינוק ומת - נושא את כפיו. ואם העם מרננים אחריו שהוא שופך דמים כיון שלא נתברר הדבר - ישא את כפיו". מו"ר הרב שליט"א אומר כי אם כהן שתה יין או משקה חריף והרג בתאונה - לא ישא כפיו.

נהיגה נינוחה - ואהבת לרעך כמוך
"שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד - זו היא כל התורה כולה, ואידך - פירושה הוא, זיל גמור" (בבלי, שבת לא,א). לכן צריך להזהר לא לסנוור באורות גבוהים לא מקדימה ולא מאחורה. לא לחתוך מכונית בעקיפה למרות שאתה יודע שהוא לא יתנגש בך.
לא לעקוף תור ברמזור למרות שיש נהגי שמרשים לעצמם לעקוף תור ברמזורים. לכן גם תחסום מכוניות אחרות זמנית או בחניה. יש בזה נוסך לכל גם גזל זמן. וגם בענין חניה צריך לשים לב לא להיכנס לחניה שמישהו אחר התכוון להיכנס אליה. למרות שעל פי הדין החניה היא לא שלו - הוא לא קנה אותה. אבל אל תעשה לחברך מה שאתה לא רוצה שיעשו לך.

לימוד תורה בדרך - אל תרגזו בדרך
מו"ר הרב שליט"א סיפור שראש הישיבה הרה"ג עזרא עטיה זיע"א היה אדם עמקן גדול, והיה תמיד הולך שקוע בסוגיות הגמרא עד שלא חש כלל בנעשה מסביבו. הרב סיפר: "אני עוד זוכר שבזמנו היה אוטובוס קו מס' 1 שנסע משער יפו והתחנה האחרונה שלו היתה במחנה יהודה, שם היה הקצה של ירושלים. פעם אחת הוא נסע באוטובוס ושקע בסוגיא ולא ירד בתחנה של ביתו, וכשהגיע למחנה יהודה ביקש ממנו הנהג לרדת, וירד בלי לשים לב, וכך הלך לכל אורכו של רחוב יפו עד שהגיע לכניסה לירושלים והתכונן לרדת בשביל המוביל לליפתה שהיה שם התגוררו באותה תקופה ערבים רוצחים והיתה כולה קופה של שרצים. באותה שעה נכנס רבי אליהו רפול זיע"א לירושלים באוטובוס שהגיע מתל אביב, וראה את מורנו זיע"א בדרכו לליפתה, וצעק לנהג שיעצור לו. הלה לא רצה כי אין שם תחנה, וכשאמר לו שזה פיקוח נפש, הוא עצר ואף חיכה להם ולקח אותם עמו. הלך אליו רבי אליהו רפול ושאל אותו לאן פניו מועדות? התעורר מורנו מהסוגיא ואמר לו שהוא בדרך לביתו, ואמר לו וכי זו הדרך לבית? וכך לקח אותו עמו באוטובוס שחיכה לו והחזיר אותו לביתו. על זה כתוב "באהבתך תשגה תמיד", וזו היתה מעלתם של גדולי עולם שהיו שקועים כל כולם בתורה הקדושה ולא הרגישו כלל בנעשה סביבם ואף לא עם עצמם. זהו עמל התורה, ובהם נתקיים 'אם בחוקותי תלכו'. גם יוסף הצדיק חשש מכך, ואמר לאחיו 'אל תרגזו בדרך', כלומר אל תשקעו בלימוד תורה שאז תוכלו לטעות בדרך ולעכב את אביהם (עיין רש"י בראשית פרק מ"ה פסוק כ"ד שלא תרגז עליכם הדרך. ופירש"י במסכת תענית י' שמתוך העמקות בתורה תתעו בדרך. ועיין לשפתי חכמים שם).
אמנם יש מלווה ודברת בם "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך" שהיא ללמוד דברי תורה של נחת שלא דורשים עיון מעמיק. וגם יקח לו אדם סט של שיעורי תורה לשעות של פקקים. שאם יתקע בפקק בדרך שלא יתרגז ויזיק לעצמו אלא ינצל את הזמן ללמוד תורה בנחת רוח.
טלפון תוך כדי נהיגה
אסור לנהג להסיח דעתו מהנהיגה. וידועים היום מקרים רבים של אנשים שנפגעו תוך כדי דיבור בטלפון תוך כדי נהיגה. והטוב ביותר לכבות את המכשיר בשעת נהיגה. ואם חייב לענות יתן לאנשים אחרים. או שיענה ויאמר אני בנהיגה. ולא יאמר: לי זה לא יקרה.
ודבר זה מוטל כל על המתקשר מביתו ששומע כי חברו נוהג ברכב שיאמר לו אני לא רוצה להכשלך אתקשר אליך אחר כך.

לא לנסוע בזמן לחוץ - בערב שבת
מו"ר הרב שליט"א אומר: אם רוצה לנסוע בערב שבת מחוץ לעיר, למשל מירושלים לבני ברק, יחשב את זמן הנסיעה בערב שבת כפול מזמן הנסיעה שבכל יום, ולכן אם זמן הנסיעה הוא שעה, יקדים ויצא שעתיים, וכן על זה הדרך. שלא יבא לידי חילול שבת כתוצאה מפקקי תנועה או שאר עיכובים בדרך, ובפרט בעונת הגשמים, וכן כדי שגם הנהג יוכל לחזור לביתו ולא יחלל את השבת.
הרב פירסם פעם הלכה זו בעלון 'שבת בשבתו', ורב אחד מצא עלון זה בגניזה, אך כיון שהדף בלה לא ניתן היה לזהות אלא רק כמה אותיות משמו של הדף, והוא ניסה לחבר ביניהם וחשב שזה לקוח מתוך הספר שנקרא 'שבת של מי', והוא פרסם בבני ברק את ההלכה הנ"ל וכתב "וראיתי בספר ישן 'שבת של מי' שהנוסע בע"ש ממקום למקום צריך לחשב כפליים מהזמן". וכשהראו לי מש"כ אותו רב, אמרתי להם שאכן זה נמצא בספר קדמון.
תשובה למי שהרג נפש בתאונה
בשו"ת שרידי אש חלק א סימן לו מובאת שאלה על מי שהרג נפש בתאונה. ובמובא כאן תקציר התשובה. "שאלתו על איש אחד ירא וחרד אשר הוליך חברו במכוניתו, וקרה לו אסון וחבירו נהרג בתאונת דרכים. האיש הזה נמצא בעינויי נפש גדולים וכת"ר שואל אם נוהגים להלכה ולמעשה עפ"י תשובת המשקל כפי המבואר בפוסקים?
תשובה: הנה בנוגע לתעניות, בכלל מפורש בשו"ע או"ח סי' של"ד סעיף כ"ו ברמ"א, שאם חילל שבת בשוגג צריך להתענות ארבעים יום שני וחמישי ולא ישתה יין ולא יאכל בשר ויתן, במקום חטאת, י"ח פשיטים לצדקה. (פשיטים - מטבעות) ואם ירצה לפדות התענית, יתן בעד כל יום שנים עשר פשיטים לצדקה. וכן כתב הרמ"א ביו"ד סי' קפ"ה סע' ד' במי שנכשל באיסור נדה.
אפשר לפדות תענית בממון. ובשו"ע או"ח סי' תקס"ח סע' ב', במי שקיבל עליו תענית במנחה שאם מצטער הרבה בתעניתו יכול לפדותו בממון. ובמג"א שם, ששיעור הפדיון הוא לפי עושרו, שהטעם שיכול לפדותו הוא מפני ששקול צער הממון נגד צער התענית, ובעשיר דין מאה מנה כדין פרוטה לעני (וכן מפורש ברמ"א יור"ד שם). ועי"ש במחה"ש, שלפי הראב"ד הטעם שיכול לפדות תעניתו שקיבל עליו הוא משום דקבלת תענית אינו אלא לצדקה, כאילו מתנדב מחלבו ודמו לגבוה ותמורתו יתן לעניים, ואומדן דעת הוא דאדעתא דהכי קיבל.
גם תענית וגם ממון . אולם רבותינו האחרונים החמירו מאוד בתשובת המשקל, שצריך להתענות וגם לתת צדקה במקום חטאת. עי' בשו"ת חת"ס או"ח סי' קע"ג ובדברי חיים ח"ר או"ח סי' ל"ד ובהשמטות מח"ב סי' י'. ועי' בספר לקוטי אמרים להגה"ק מהרש"ז זצ"ל באגרת התשובה פ"ג, לאחר שהאריך במספר הצומות של תשובת המשקל כותב, וז"ל: "אכן כ"ז באדם חזק ובריא, שאין ריבוי הצומות מזיק לו כלל לבריאות גופו, כמו בדורות הראשונים, אבל מי שריבוי הצומות מזיק לו שאפשר שיוכל לבוא לידי חולי או מיחוש, ח"ו, כמו בדורותינו אלה, אסור לו להרבות בתעניות,,, אלא מאי תקנתי', כדכתיב: וחטאך בצדקה פרוק".
והנה הנו"ב במהדו"ק או"ח סי' ל"ה האריך מאד באחד שנכשל בעוון איסור אשת איש, ר"ל. ועי"ש שבסוף תשובתו כתב, שיפדה כל יום בצדקה עפ"י חשבון המבואר במג"א, והוסיף: "ואעפי"כ יקיים מספר התעניתים אשר קצבתי לו". הרי שהחמיר מאד, ואף שבראש תשובתו כתב שאינו רגיל להשיב בדבר שאין לו שורש בש"ס ורק ספרי המוסר והתשובה האריכו בזה, ורוב דבריהם בנויים על סברות כרסיות בלי שורש וספר אחד נשען על חברו בלא יסוד כלל - אבל למעשה החמיר מאוד והרי הדברים מיוסדים בדברי הרוקח וספר חסידים ומהרי"ו ותרו"ה וחלילה לזלזל בדבריהם.

האם יש חובה כאשר אדם שותף עקיף בתאונה?
השרידי אש הביא משם הנו"ב באו"ח סי' ל"ד על זקן אחד שלקח סחורה להוליכו למקום אחר ונהרג בדרך שאינו צריך כפרה כיון שהזקן הפציר במשלח והוא עשה זאת לטובת עצמו כדי להרויח, אין אחריות הריגתו על המשלח. ועי"ש שהביא ראיה מדוד המלך, שאמר הקב"ה לדוד: על ידך נהרגו נוב עיר הכהנים ושאול ושלושת בניו, ולא אמר על ידך נהרג אבנר, וזה משום שאבנר הי' המתחיל וכוונתו היתה גם לטובת עצמו עי"ש.
והביא דעת הרב "באר שבע" על מי ששכר שליח לצרכו ונהרג השליח, שהמשלח יקבל ע"ע תשובה. ובשו"ת צ"צ סי' ו' השיג עליו, ששכיר בא בשכרו ואליו הוא נושא את נפשו, והשוכר עושה מצוה שמזמין פרנסה לעני ולא יתכן שנצריכו תשובה. ואולם המהרי"ל הצריך תשובה לשוכר שליח ונהרג השליח בדרך, וכן בתשו' חת"ס חו"מ סי' קפ"ד באשה שלקחה את ילדה בזרועותיה כדי להניקו ונאנסה באונס שינה ובהקיצה משנתה מצאה את הילד מת, שזה הוא אונס ולא שוגג ואינה צריכה כפרה, אלא שמ"מ תעשה קצת תיקונים, אבל לא להחמיר בתעניתים, אלא בכל יא"צ של התינוק תעשה שום דבר לתיקון נשמתו. ועי"ש בחת"ס או"ח קע"ז, באשה שרצתה להציל את המשרתת ובטעות המיתה אותה, שאעפ"י שפטורה מחמת אונס, מ"מ תעשה קצת תיקון משום מגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב, אך אין להעמיס עליה הרבה, כיון שעסקה בהצלה.
ולכן דעתי בנידון דידן, שכפה"נ הזמין את חבירו לטובתו, או חבירו ביקש אותו שיוליכנו עמו במכונית שלו, וקרה לו אסון בדרך והאיש נהרג, בודאי שאין להחמיר עליו בתעניתים, ועצתי, שיתן צדקה כפי כוחו פדיון לנפש. ואם יש לנהרג בנים נצרכים יתן להם. ואם לאו, יתן לבית החולים שערי צדק אשר בירושלים עיה"ק, אשר מתנהג בתכלית הכשרות בהנהלת הרופא המובהק ויר"ש מצוין ד"ר פ' שלזינגער נ"י, ובכל יא"צ של הנהרג יתענה או יפדה את תעניתו בצדקה, כנ"ל.
ויהי רצון שנזכה לימים שבהם לא ישמע עוד שוד ושבר בארצנו ונזכה לגאולה שלימה בקרוב אמן.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il