בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • מאמרים נוספים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אסתר בת רחל

מה בין חטא העגל לחטא המרגלים?

undefined

הרב אברהם אבא וינגורט

סיוון תש"ע
14 דק' קריאה
בס"ד ערב שבת קודש שלח לך
כ"ב בסיון תש"ע

לתלמידנו וידידנו היקר
הרב יואל קלינג שליט"א
ולאחינו הגבורים מגוש קטיף ומצפון השומרון לאוי"ט

זה כבר זמן רב שלא הייתי בקשר ישיר אתכם, אך השתיקה הארוכה אינה מעידה על השתיקה בלב, ואנו רבות מהרהרים וחושבים עליכם, ועתה היו שני מאורעות שהתקיימו בשבוע אחד שעוררו אותי לכתוב עליהם.

הכתרת הרב של לוזאן וטקס לציון פעילות ההצלה של אבינו זכרונו לברכה

ביום ראשון שחלף, י"ז בסיון, התקיים בלוזאן שבשוייץ טכס הכתרת הרב החדש. היה זה מעמד מכונן, ובית הכנסת הגדול והמרשים היה מלא וגדוש, כמו ביום הכפורים... הרב החדש הוא הרב יהושע אלקיים לאוי"ט, שהוא תלמיד הישיבה במונטרה, שליד לוזאן. וכמו שציין הרב שאול דוד בוצ'קו שליט"א שהגיע במיוחד מארה"ק ל24 שעות ע"מ להשתתף בטקס, יש כאן כעין סגירת מעגל. הישיבה אמנם סגרה את שעריה ע"מ לעלות לארה"ק ולפתוח את שעריה בירושלים עיה"ק ובכוכב יעקב (וכך התקיימה פשוטה כמשמעה ה"נבואה": עתידים בתי כנסיות שבבבל שיעקרו ויינטעו בארץ ישראל), אך תלמידיה ממשיכים את דרכה ומפיצים את אור היהדות, ותפקידם להעלות את הניצוצות החבויים עדיין במקום היווסדה של הישיבה.

צר הקב"ה קלסתר פניו של משה רבנו כקלסתר פניו של אברהם אבינו

התבקשתי גם אני לומר מספר מילים, והבאתי את המדרש המתאר כיצד משה רבנו עלה למרום לקבל את התורה, והמלאכים ביקשו למנוע ירידתה לעולם. צר הקב"ה קלסתר פניו של משה רבנו כקלסתר פניו של אברהם אבינו, ומיד סרה התנגדותם. ולמה? בפשטות, כי המלאכים נזכרו בהכנסת אורחים של אברהם אבינו, ולא רצו להיות כפויי טובה. המר"ם שי"ף מביא מדרש זה בהסבר המשנה בפרקי אבות: "אם אין קמח אין תורה", ומבאר שאילולא הקמח שנתן אברהם אבינו למלאכים, לא היתה לנו תורה... (ובהמשך הוא מסביר "אם אין תורה אין קמח" - שלולא אברהם אבינו היה ספוג בתורה, הוא לא היה מגיש קמח למלאכים...).
לעומק (וכעין זה שמעתי פעם מהרב אליהו שטרנבוך שליט"א מאנטוורפען) המדרש מבטא פה את הרעיון שללא אברהם אבינו אין משה רבנו. כלומר, ללא המידות של אברהם אבינו אין מקום לתורה. מידותיו של אברהם הם הם ה"בית קיבול" של התורה. וללא ה"בית קיבול" יש סכנה רבה שהתורה, הדת, במקום להיות סם חיים, תיהפך ח"ו לסם המות. ומתוך כך הוספתי שמה שהכשיר את הרב בעיני הציבור להתמנות כרב (בבחינת "משה רבנו" ש"יהושע" היה תלמידו...), הן הן סגולותיו הטרומיות ומידותיו הנעלות, הן שלו והן של רעייתו החשובה.
אך, הוספתי, אברהם אבינו, שהוא הוא ה"הקדמה" למשה רבנו, מתגלה לנו בעיקר בשתי תכונות בסיסיות. האחת, אמרנו, הוא הוא הפן המוסרי המופלא, ומידת הכנסת האורחים היא אחת מגילוייו. אך השניה היא בנכונותו ללא פשרות לקיים ציווי הבורא, לומר "הנני", גם כשמתבקש לעקוד את בנו. כלומר, גם אם בורא עולם דורש מן האדם דבר שהוא לכאורה נוגד לחלוטין את אותו פן מוסרי שניחון בו מקדמת דנא. אך רק מכוח הגילוי הראשון נכון אברהם אבינו לגילוי האחרון. כלומר רק באשר אברהם אבינו מכיר את בוראו בגילוייו המוסריים, ומתוך כך מתדבק הוא במידותיו, יכול הוא לגשת אל הנסיון האחרון מתוך אהבה ושמחה לקיים את מצוות בוראו. כי יודע הוא, ומאמין הוא באמונה שלמה, שגם הנסיון האחרון מקורו בצו מוסרי עליון, הגם שהוא אינו מבין ואינו תופס את טיבו ואת מהותו. וכפי ששמעתי פעם מהרב מרדכי סבתו שליט"א, אכן כך מתברר בסופו של דבר, בשעה שנאמר לו "אל תשלח ידך אל הנער" - שהציווי האלוקי אינו מתנגש עם הצו המוסרי, וסופו מגלה על תחילתו. והנסיון הגדול הוא להאמין שאין כאן סתירה!
במילים אחרות, הנסיון הוא באותו "פרק זמן" של הסתר פנים, כלומר הסתר "פניו המוסריים" של בורא עולם, המתפרס לעיתים בתוככי מחשכי ההיסטוריה האנושית: להאמין באמונה שלמה שהכל מתוך צו מוסרי עליון! ורק מי שתחילת היכרותו עם בורא עולם הוא בהיכרות מוסרית, זכאי הוא ורשאי הוא לגשת ל"עקידת יצחק".
ומתוך כך, הוספתי, רק מי שמוכן לומר "הנני" כאברהם אבינו, כלומר לקיים את הצו ההלכתי עד הקצה האחרון, הגם שלעיתים אינו תואם את "רוח המוסריות" שבדור, זכאי הוא לתואר "רבנו", תואר המקבל בזעיר אנפין את השראתו ממשה רבנו. אך מי הוא זה שזוכה בכך, מי שראשית כל ניחון במידת הכנסת אורחים ובסגולותיו המוסריות של אברהם, כי אז בטוחים אנו שגם קפידותו עד קוצו של יוד בקיום צו ההלכה, באה מתוך חן וחסד ורחמים. גם כשעושה "משפט" הרי זה מתוך "צדקה", כפי הנאמר על אברהם אבינו: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית י"ח, י"ט).

מה בין חטא העגל לחטא המרגלים?
ונראה דעפי"ז יש לחדד את ההבדל שבין חטא העגל וחטא המרגלים, שהשלכותיהם מלוות אותנו עד היום הזה. כבר התייחסתי איכשהו לרעיונו החשוב של הרב יהודה אשכנזי ז"ל שחטאים אלו במקורם ב"ערב רב", או באלו שנתדבקו ב"ערב רב". כלומר באותם אנשים שנכנסו ישירות אל תוככי התורה בלי לעבור מקודם הכשרה של האבות. אלו שנכנסו לספר שמות בלי לעבור דרך ספר בראשית. עפ"י הרב אשכנזי זה בא לביטוי ב"חטא העגל" שעיקרו הוא החטא המוסרי, כפי שחז"ל התבטאו על הקרא "ויקומו לצחק" (שמות ל"ב, ו'), דאין צחוק אלא שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה [והחטא המוסרי עצמו קשור לעבודה זרה, לריבוי אלילים, ולשלילת אחדות ד' ואחדות הבריאה. וראה מש"כ מו"ר הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל בעל ה"שרידי אש" בספרו "לפרקים" עמ' רמ"ח בענין זה, וז"ל: "יש קשר של יחס גומלין בין אמונת היחוד של אברהם אבינו ובין תורת החסד שלו, בין השקפתו הפילוסופית על דבר מציאות הבורא ומהותו ובין רגשות אהבה וחמלה שהיו נטועים בלבו. לב טוב ורחום דופק בכח עליון של מקור הרחמים עומד ומכריז כי בצלם אלקים עשה את האדם ... ומאין בא לו אותו המעין המתגבר ונובע לבלי הרף אם לא ממקור הברכה של בורא עולם, שבטובו נותן לחם לכל בשר ומכין מזון לכל בריותיו"]. וכן בחטא המרגלים, כי הקשר לארץ ישראל עובר דרך הקשר לאבות, לאברהם ליצחק וליעקב, כפי הנאמר במקומות רבים: "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב, ונתתי אותה לכם מורשה, וכו'" (שמות ו', ח'). וע"כ כלב שלא רצה להידבק במרגלים הלך להשתטח על קברי אבות במערת המכפלה.
ואפשר להוסיף על דברי הרב אשכנזי ששני חטאים אלו, מקורם בחיסרון או באובדן שתי פנים אלו של אברהם אבינו: מחד, התגלמותו המוסרית, ומאידך נכונותו לעקידת יצחק. הדבקות במוסריותו מצילה מחטא העגל, והדבקות בנכונות לעקידת יצחק מצילה מחטא המרגלים. כי ארץ ישראל נקנית בייסורים, נקנית ברוח הקרבה, עכ"פ בראשית הדרך, ואפשר אפילו שלאורך כל הדרך, אלא שמהות ה"ייסורים" יכולה להשתנות, עם התקרבותנו לביאת משיח צדקנו, וד"ל.
ייסורים הנ"ל הם במישורים שונים: במישור הגופני, בלחימה עם האויב - "אפס כי עז העם היושב בארץ" ((במדבר י"ג, כ"ח) ובהפרחת השממה תחת האיום של מחלות מדבקות. במישור הכלכלי, בנכונות לוויתור על המן היורד לנו מן השמים, בוויתור על דברים אליהם הורגלנו בארצות הרווחה. במישור המוסרי, כשנדמה לנו שנוכחותנו בארץ ישראל מתנגשת עם הזכויות של העמים היושבים בה [וידוע מה שהיה אומר הרב אשכנזי על דברי רש"י על הקרא: "כי חזק הוא ממנו" -במדבר י"ג, ל"א- שכביכול כלפי מעלה אמרו. ולכאורה פלא הוא שכך יעלה בדעתם, שמי שקרע להם את הים אינו יכול להתגבר על שבעת עממים. אלא הטענה היא שיש כאן התנגשות מוסרית עם זכויות העמים היושבים בארץ, ואף הקב"ה כביכול אינו יכול לו, כי הוא המקור לכל מוסר, וכיצד יכול הוא לפעול נגד עצמו]. ואפשר שהנסיון חובק גם את המישור הדתי, בשעה שסכנה מרחפת שנפרשן את הרצון האלוקי כרצון ליצור הוויה דתית המנותקת מהארציות, לייצר עלייה רוחנית שאינה מחוברת לגיאוגרפיה ולהיסטוריה. ועי' היטב בענין זה מש"כ השפת אמת (שלח לך תרמ"ה) על האידיאולוגיה שהנחתה את המרגלים, שחששו שתהיה להם ירידה בכניסתם לארץ ישראל. ועיי"ש שאחד מהתיקונים של חטא המרגלים הוא מצות הפרשת חלה הבאה בסמוך לו, כי המרגלים העדיפו לאכול "לחם מן השמים", אך ייעודו של ישראל הוא: "באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לד'" (במדבר ט"ו, י"ט).
וע"כ רק רוח הקרבה של כלב בן יפונה "עקב הית רוח אחרת עמו" (במדבר י"ד, כ"ד), שמקורו, כאמור, בהתדבקות עם האבות, מאפשר להתמודד עם ייסורי ארץ ישראל, ולהאמין שזהו ייעודנו עלי אדמות. להאמין שאף במישור המוסרי יתברר לעין כל שאין כלל התנגשות בין הצו המוסרי העליון וזכותנו על אדמת ארץ ישראל כולה (כנאמר "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם" - בראשית י"ז, ח'). התנאי הוא דבקותנו במידת הכנסת אורחים של אברהם אבינו, מתוך הקפדה יתרה על כללי המוסר והאטיקה. אך גם הכנסת אורחים דורשת ידיעה ברורה מי הוא בעל הבית ומי הוא האורח...

על פעילותו המופלאה של אבינו ז"ל במהלך השואה
וביום רביעי שחלף, כ' בסיון, יממה לאחר חזרתנו לארה"ק, התקיים טקס מיוחד במינו ב"יד ושם". זה כבר מספר שנים שהפקדנו בידי "יד ושם" את הארכיון שהיה מונח אצל אבינו, הרב ד"ר שאול וינגורט ז"ל, שמכיל כחמשת אלפי תעודות על ימי השואה, ועל פעילות ההצלה של אבינו בשוייץ. תעודות אלו מכילות בין השאר פניות מיהודים המפוזרים בגיטאות, עד רגע שילוחם למחנות השמדה, ומבקשים שיישלח להם דרכונים דרום אמריקאים, המופקים בשוייץ ע"י הקונסול של פרגואיי וכדומה, ושישמש להם כ"תעודת שבוי" שיעניק להם חסינות, כי כשבויים יכולים הם לשמש כ"מטבע חליפין" עם שבויים גרמנים הנמצאים בידי כוחות הברית. וכיון שעלה בידי אבי להשיג מספר דרכונים לאביו לאמו ולעוד מספר אנשים, השמועה עשתה לה כנפיים בכל רחבי אירופה הכבושה, ומתוך כך פנו אליו בתחינה ובתחנונים. בפניות לרוב לא ביקשו ישירות דרכונים, כי ידעו שמכתביהם מצונזרים, אלא ביקשו "מתנה" ליום הולדת, וצירפו תמונה ותאריך לידה ע"מ שיידע להתאים את ה"מתנה" הנאותה.
והרי זה פשוט קשה לתאר ולדמיין כיצד אדם אחד, שהיה ר"ם במשרה מלאה בישיבה במונטרה שבשוייץ (אמנם לא קיבל "משכורת", כי בתוך נתין פולני לא היה לו אישור עבודה, והפרנסה באה ע"י אמנו הצדקת שבמסירות היתה "מכתתת את רגליה" בשוייץ, ע"מ לייצר ולמכור מוצרי טקסטיל), והיה מעביר שיעורים בעמקות יתרה, והיה גם מועסק, ב"הכשר השלטונות", כ"דואג" לצרכיהם הרוחניים של אלפי פליטים שהתרכזו מסביב למונטרה, הצליח ליצור רשת עצמאית של "הצלה". וזאת, מלבד עיסוקו המתמיד ברשת ההצלה המופלאה שהקימו יצחק ורעכא שטרנבוך זכרונם לברכה, ש"מרכז העצבים" שלה גם היה ממוקם במונטרה. וכל זאת מלבד ההרצאות שמסר לבני נוער בשוייץ על יהדות, הוצאת עיתון יהודי עם מאמרים מעמיקים, ותחביב הפסנתר בביתו...
את הארכיון, מסרנו איפוא ל"יד ושם", בתיווכה של נעמי הלפרן שעסקה בזה במסירות רבה, ו"יד ושם" מסרו להלל שכטר שיחי' יהודי פנסיונר מיומן מקצועי ומסור עד אין קץ, המלומד בשפות שונות, למיין ולקטלג את החומר הארכיוני. ובו בזמן שעסק בחומר, התקשר רגשית לדמות המופלאה של אבינו זכרונו לברכה, עד כדי שיתוף בני משפחתו, מגדול ועד קטן, בממצאים הרבים והמגוונים, ועד כדי הליכה לבית הקברות בסנהדריה לחיפוש הקבר של אבינו ע"מ להתייחד עם זכרו. במקביל מסרנו לשרה קדוש, שהיתה עד עכשיו הארכיונית של הג'וינט את המשימה לכתוב ספר על פעילותו של אבא זכרונו לברכה, ואף היא עוסקת בזה בידע במקצועיות ובמסירות הראויים להערכה יתרה.
ביום רביעי איפוא התקיים טקס רשמי לציון "גמר" הקטלוג, ולכבודו של מר שכטר, ואף כי העבודה לא נסתיימה לחלוטין, הזדרזו לקיים את הטקס, כי מר שכטר כעת חולה מאד, השי"ת ישלח לו במהרה רפואה שלמה, והיה חשוב להנהלת "יד ושם" שמר שכטר ישתתף בטקס, ואף יספר קצת על פעילותו. בטקס רב הרושם החוייה והרגש, השתתפו רוב חברי ההנהלה של "יד ושם", אנשי מקצוע רבים, וכן משפחתו של מר שכטר, כולל ילדים נכדים ונינים, וחלק ממשפחתנו. חברי ההנהלה של "יד ושם" לא הפסיקו להלל ולשבח את פעילותו של אבינו, ואת התעודות שיש עתה בידם, שזהו להם אחד מהעזבונות הכי חשובים שהגיע לידיהם. מר שכטר, למרות חוליו, אמר מספר מילים מרגשות, והוא הדגיש את ההווי הדתי-רוחני שבא לביטוי בעיזבון (שאף הוזכר בדבריו של מנהל הארכיון של "יד ושם"), ומשלוח ארבעת המינים לגיטו וורשה או משלוח מצות למחנה ויטל הם רק דוגמא קטנה לחיבור המופלא בין הצלת הגוף להצלת הנפש. מתוך כך סיפר מר שכטר בקול חנוק אך ברור כיצד הוא הגיע לארץ ישראל כנער ולמרות הנסיון להכניסו להווי קיבוצי לא דתי, הוא עמד על כך שיישלח ל"מקום כשר", וכמה הוא גאה היום שעשרות צאצאיו, ילדים נכנדים ונינים שומרים תורה ומצוות. שרה קדוש סיפרה, בהרצאה מלאה ענין ותוכן, על מספר מימצאים חשובים שיש בארכיון.
התבקשתי אף אני לומר מספר מילים, ובחרתי שלא להתרכז בחומר שבידם אלא לספר מספר סיפורים שזכיתי לשמוע מפי אמנו, הרבנית מרים וינגורט זכרונה לברכה. בגמר הטקס דיבר בננו היקר, הרב שאול יונתן וינגורט לאוי"ט, שנקרא על שם אבינו, והוא לימד במספר דקות "סוגיא" בה עסק אבינו ושמצא במחברות שלו. היה זה קידוש השם ב"יד ושם" להיווכח כיצד אדם שהיה כולו מסור להצלה, מצא זמן וחפץ להתעסק בעמקות יתרה בסוגיות תלמודיות מורכבות.

אין שמחה כהתרת הספקות
פתחתי בסיפור לידתי, בחודש שבט תש"ו, מספר חודשים לאחר השואה. אבי רצה לתת לי את שמו של אביו, אברהם, אך עדיין לא ידע בוודאות מה עלה בגורלו. הוא נשלח ממחנה וויטל שבצרפת, שם רוכזו האסירים שהיה בידם דרכונים דרום אמריקיים, אך לא היתה עדות חד-משמעית על הילקחו לתאי הגזים באושוויץ. אבא שלח מברק לרב אברמסקי, שהיה ראש בתי הדין בלונדון, והוא ענה לו גם במברק, שיכול הוא לקרוא בשם אביו, ונימוקו עמו: א. רוב הסיכויים שהוריו כבר אינם בחיים. ב. גם אם יתברר שעדיין בחיים המה, הרי מנהג הספרדים שנותנים שם של אבא אף בחייו. הוספתי בנימה של חיוך, שאולי בזכות זה, חזות פני קצת כמו של ספרדי, ואף רבים חושבים כך עד ששומעים את שם משפחתי... (עכ"פ קיבלתי ביום הברית את השם אברהם אבא, כשהשם המלא היה גם על שמו של סבו של אבי, ר' אברהם אבא הכהן רפפורט ז"ל).
הסיפור הזה, הוספתי, מאפיין את כל פעילותו של אבא, משך ימי המלחמה, שהיתה תמיד ב"חסותו" של הספק. כל פעילות ההצלה היתה בסימן שאלה גדול. האם החבילות שיישלחו יגיעו לייעודם, האם הדרכונים והתעודות שנשלחים יגיעו למענם, ואם יגיעו האם יכירו בהם השלטונות, ואם יכירו, עד מתי יכירו בהם, כשכל העת ריחפה עליהם הסכנה שייחשפו כבלתי אמינים (מה שבאמת קרה בסופו של דבר{). ולמרות כל זאת, ולמרות הספקות האין סופיים, הוא פעל בזריזות, ובלב בוטח. אגב זכורני, שאמנו זכרונה לברכה היתה מספרת שיהודים בשוייץ היו מעלים חיוך עוקצני על משלוחים אלו: הרי הם אמורים לעבור כה הרבה תחנות מכס בדרך שאין שום סיכוי שאי פעם יגיעו לייעדם. ואמא הביאה את דבריו של אחד מפעילי ההצלה, מר דוננבאום ז"ל: אז מאן שיקט נישט קימט זיכער נישט און, אם לא שולחים וודאי שלא מגיע... וכאמור, לא רק תעודות שלח לגיטאות, אלא גם "מוצרים" דתיים, וכך למשל שלח לפני חג הסוכות עשרה סטים של ארבע מינים לגיטו וורשה, ששישמו את כל תושבי הגיטו, והגאון הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל, בעל ה"שרידי אש", שהיה מורו ורבו של אבא בסמינר לרבנים בברלין, מספר בספר "יד שאול" שהוציא (עם הרב פנחס ביברפלד ז"ל) לזכרו של אבא, שאבא התנה תנאי שסט אחד חייב להגיע למורו ורבו -שהיה מוחזק כאסיר ע"י השלטונות- והוא לא יקבל שום אמתלה או תירוץ אם זה לא יגיע לידו...
אך, יחד עם זאת שאבא פעל תמידית בצל של הספק, היה לו חשוב ביותר להמעיט ולמזער עד כמה שניתן את תחושת הספק אצל אלו שאתם היה במגע. וע"כ, סיפרה, לפעמים היו מגיעים כעשרים פניות ביום אחד מהגיטאות וכדומה, ואבא בו ביום הקפיד להשיב תשובה, ע"מ להוציא את הפונים אליו מידי הספק. אם חשב שיש איזשהו סיכוי היה כותב, ונותן הוראות או עצות מה לעשות, ואם חשב שאין סיכוי גם היה כותב ע"מ שלא ייסמכו עליו וייפנו לכתובות אחרות. ואגב, אמא סיפרה שהמכתבים או הגלויות הרבים שהיו מגיעים אל תיבת הדואר של אבא מדי יום ביומו עוררו את חשדם של השלטונות, שמא יש להם עסק עם מרגל, ויום אחד הוא נעצר ועבר חקירת שתי וערב, עד שבסופו של דבר הוא השתחרר.
הספק ריחף לא רק על פעילותו הענפה -וכך ריחף הוא על כל מי שעסק בענייני הצלה- אלא גם על עצם מעמדו בשוייץ, כנתין פולני, שכל רגע מרחפת עליו הסכנה שיגורש ע"י השלטונות. ומתוך כך, סיפרתי, בסופו של דבר הוא ערך ברית נישואין עם אמנו רק בטקס דתי, ללא "נישואין אזרחיים". כי עפ"י החוק דאז, האשה היתה מקבלת את הנתינות של בעלה, ומאבדת את נתינות שוייץ, וכך גם על אמנו היתה מרחפת סכנת גירוש. וכך היה שאמנו נשארה, באופן רשמי, בשמה בוצ'קו (אמי היתה בתו של מייסד הישיבה במונטרה, הגאון הרב ירחמיאל אליהו בוצ'קו זצ"ל), וגם אנו נולדנו כ"ילדים טבעיים", שאין להם אבא. וכך היה שלאורך כל דרכי בבית ספר, נקראתי באופן רשמי בוצ'קו ולא וינגורט (רק מאוחר יותר הצליח ידיד גדול ועורך דין ידוע, מר ברנרד גלר שיחי', לסדר לי "שינוי שם", והשם וינגורט התקבל רשמית ע"י השלטונות).
הספק שריחף על מעמדו של אבא גרם לדחיית מתמדת של קביעת הנישואין, מחשש שגם האמא "תידבק" בספק. ולמרות שאבא הגיע לשוייץ מעט לפני פרוץ המלחמה, בשנת תרצ"ט (1939), בסופו של דבר הנישואין הדתיים נערכו רק בל"ג בעומר תש"א (1941). אך לא רק הספק הקשור למעמדו גרם לדחייה, אלא גם תקוותו, המהולה בספק ה"אוכל" בנפשו של אדם, אולי יעלה בידו להביא את הוריו מוורשה לשמחת הנישואין.

הראה לפני המלאכים רק את הצדיקים העומדים לצאת מאדם הראשון
ומתוך שסיפרתי על סבא שלי שהיה, עם משפחתו, במחנה וויטל שבצרפת עם דרכונים דרום אמריקאיים, אספר סיפור שהיתה מספרת אמנו שעד היום מזעזע אותי בשעה שאני מהרהר בו. כמה מאות אסירים יהודיים הגיעו לשם מהגיטאות בזכות דרכונים דרום אמריקאיים שסופקו להם בעיקר ע"י ועד ההצלה שבראשו עמדו, כאמור, יצחק ורעכא שטרנבוך זכר צדיקים לברכה, או ע"י אחיהם המנוח הצדיק ר' אליהו שטרנבוך ז"ל או ע"י אבינו. שם, למרות שהיו "כלואים" במחנה, יכלו לנהל חיים פחות או יותר נורמליים. אך עם הזמן התערערה אמינותם של הדרכונים אצל הגרמנים, והאסירים היו תלויים ועומדים וסכנה גדולה של גירוש אל מחנה השמדה ריחפה עליהם. ניסו להפעיל את השלוחה של "ועד הצלה" בארה"ב, ללא הצלחה, ואז, כדרך אחרונה, ניסתה אמי זכרונה לברכה ליצור קשר עם ראש ה"צלב האדום" הבינלאומי, מר בורקהרד. עלה בידה המידע שהוא נמצא ב"חופשה של שבת" במלון דולדר בציריך, והיא צלצלה אליו לשם. היא ביקשה בתחנונים שהצלב האדום יכיר בתוקפם של הדרכונים הנמצאים בידי אסירי וויטל, ודי לו במילה אחת, בחתימה אחת, כדי להציל מאות אסירים, וביניהם חמיה וחמותה. אך לא הועילו תחינותיה, הוא אמר לה בתוקף: אני עתה בנופש, ואני מבקש שלא יפריעו את חופשתי. וכך כבה הזיק האחרון להצלת מחנה וויטל, והאסירים נשלחו באביב 1944 לדרנסי ומשם לאושוויץ.
וכאמור, בשעה שהייתי מהרהר בסיפור זה, תקפה אותי מחשבה של יאוש, יאוש בעולם, יאוש באדם. אם מי שממונה על הארגון ההומנטירי של העולם יכול לגלות כזו אדישות על גורל האדם, מה עוד נשאר מתכליתו של האדם עלי אדמות. ואזי נזכרתי במדרש המספר שטרם בריאתו של האדם, הראה הקב"ה "דגם" של האדם למלאכים. והוא הראה להם את הצדיקים העומדים לצאת ממנו, ולא הראה להם את הרשעים העומדים לצאת ממנו, כי אילו היה מראה להם את הרשעים, לא היו נותנים לו לברוא את האדם! כלומר המלאכים לא מסוגלים להבין כיצד אלוקים בורא "גולם" שבסופו של דבר קם על יוצרו ומערער את הבריאה כולה. וחשוב חשבתי שאולי כדאי היה לו לעולם להיברא בשביל אנשים כאבא שלי, שבעולם של חושך ושל תוהו ובוהו מסרו את כל יישותם למען תת משמעות לעולם ולחיים [ועי' מש"כ מו"ר הגאון הרב יחיאל יעקב ויינברג, בעל ה"שרידי אש", בספרו "לפרקים" בעמוד הנ"ל, בהקשר לאברהם אבינו שהתבטא בפני אורחיו שביקשו להודות לו: "הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם" (עי' סוטה י',א - י',ב), וז"ל: "שוב אין כאן טענה על בריאת העולם, התנדפה כל התמרמרות על סדר פרוע השורר בעולם ומקום אין כאן לבוא בטרוניה על הרע שבחיים. איש חסד כאברהם אבינו מופת חי הוא למציאות בורא משפיע טובה ורחמים בעולמו, וכדאי לעולם שנברא אם אנשי חסד כאברהם נמצאים בו"].
ובשעת הרהורים אלו אני מבין טוב יותר את הרהורי לבו של מו"ר הגאון הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל, בעל ה"שרידי אש", שהובא למונטרה ע"י אבינו לאחר המלחמה, כשכולו שבור ורצוץ, ורק הספיק להיות אתו מספר חודשים, עד שקרה האסון הגדול שבו נאסף אבינו. וז"ל בספר "יד שאול" שיצא לזכרו של אבינו: "בשבילי היה העולם חושך. עולמי אני חרב וצללי חורבנו רחפו תמיד לנגד עיני. קצת נוחם מצאתי בחיי המשפחה של שאול ז"ל. הוא מצא אשה שהתאימה לו. היא היתה 'לעזר כנגדו' במשמעות המלאה של מלה זו. קבלה על עצמה את חובותיה של עקרת בית ועולה של הכנסת אורחים במידה שאין למעלה ממנה. דאגה לכך ששאול יוכל להקדיש את עצמו כולו לתורה ולעבודה. חיי משפחה יותר מאושרים ויותר מהודרים אי אפשר כלל להעלות על הדעת. עונג גדול היה לראות את ילדיו הנחמדים שדמו בכל לאביהם, אותם העיניים הנוצצות ככוכבים ואותה חזות הפנים המקסימה, על זרועיו כשהוא מרקד ומזמר עמהם בלילי שבתות באמירת 'שלום עליכם'. אבל ר' שאול לא היה מאושר. הצער הגדול כרסם בלבו. בכל כוחותיו השתדל שלא לתת לעצבותו שתיראה לעיניים. בחיוך משובב לב ובעליזות מעושה בלבביות רכה ועדינה הסתירה מעין רואים. פעם אחת הפליט לפני בשיחה אחת, כי רק העליה לארץ ישראל תוכל אולי, להביא לו קצת ניחומים. עבודת חינוך בארצנו תפיג מרירות לבו" (עמ' י"ג).
ועוד כותב הרב: "לפעמים נזרקה בי מרה שחורה. נדמה לי כי הלקח הנורא של השואה האיומה לא פעל הרבה לשיפורנו המוסרי והדתי. ברוח העצבות שנמסכה עלי ראיתי בכל רק אנוכיות גסה, קשיחות לב, התנכרות לכושלים עגומים, ניצולה של הרחמנות היהודית לשם עסקי מרמה ואונאה, קפיצה הדיוטית בראש, העלמת האמת וחילופה בזיוף מחוצף, התפארות והתייפות של שקר, רדיפה אחרי פרסומת צעקנית, אדישות לצרת רבים, כרכורים של צביעות מתחסדת. כשמחשבות מרות אלו כרסמו בלבי הדואג, הפניתי את מבטי לעבר פניו של שאול ז"ל ורחב לבי ואורו עיני: איש שכולו שופע זוהר וטוהר, אהבה וחמלה, אשר נפשו נטהרה, נתקדשה ונתעלתה באש יסוריה, אשר ידע והרגיש באחריותו לשארית הקטנה שנמלטה בנסים נפלאים מתהום האבדון, וידע והרגיש בה לכל עומקה ולכל היקפה" (עמ' י"ד).
אחרי האסון הגדול ברכבת, החל מסע ההלויה בישיבה. ואמנו היתה אומרת, שמכל הדיבורים שנאמרו שם היא זוכרת את דבריו של בעל בית חשוב ממונטרה, ר' משה בולג זכרונו לברכה: "כל נשמה שיורדת לעולם, יש לה תפקיד, ובשעה שגמרה את תפקידה בעולם, הרי היא חוזרת אל עולם האצילות. נשמה זאת של רבי שאול וינגורט עשתה כה הרבה משך שנות המלחמה, שמשך שנים מועטות אלו גמרה את תפקידה בעולם, והיא נלקחה חזרה אל מקור מחצבתה".

*

ואתם, הגבורים מגוש קטיף ומצפון השומרון, אתם מתנסים באופן מתמיד בשני נסיונות עליהם דובר במכתב זה. האחד הוא הנסיון של ארץ ישראל, בו התנסו כלב ויהושע. הנסיון של "לא נוכל לעלות", כשהנסיון שלכם הגיע כביכול לאבסורד, לקצה דרכו - שהורידו אתכם ממקום עלייתכם! נסיון זה של היאחזות בארץ ישראל, כתבנו, מקביל לנסיון של אברהם אבינו בעקידת יצחק, כשהכל חושך ומחשכים, אך בסופו של דבר, יצחק מקבל חיים חדשים, וכן תזכו גם אתם במהרה בימנו.
הנסיון השני הוא הנסיון לחיות כל העת בצל של ספק, והחיים בדירת ארעי הם חלק מספקות אלו המכרסמים בלב, ואנו תקוה שתשכילו ללמוד מאנשים גדולים שהיתוו בפננו דרך כיצד להתמודד עם ספקות קשים מנשוא, והשי"ת ישמח לבב אנוש ויתיר לכם את הספקות, ויחד עם זה נזכה במהרה בימנו לגאולה שלמה.

בידידות רבה
אברהם אבא וינגורט
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il