יום ב' כ"א ניסן ה'תשע"ד
Bookmark and Share



גירסת הדפסה
שלח לחבר

תש"ע

בדרך היושר והאמת


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
אסתר בת רחל

המהר"ל עמד להשתדך עם אחד מעשירי פראג ושמו ר' שמואל. אולם החותן המיועד ירד לפתע מנכסיו, והוא הודיע לר' ליווא הצעיר שהוא מרשה לו לבטל את השידוך. החתן הצעיר סירב באצילותו לפגוע כך בבת ישראל, והחליט בכל זאת לקיים את השידוך

דרשתו של המועמד לכס הרבנות היתה בנויה בצורה נפלאה, אך לא נינוחה כלל וכלל. ככל הנראה רצה המהר"ל להראות לבני קהילתו מה תהיה דרך הנהגתו כרב העיר. הוא לא התכוון לעשות הנחות לאיש, אלא למלא את תפקידו ולהוכיח את העם. פרנסי הקהילה כנראה לא אהבו את הגישה הזו

המהר"ל יוצא נגד המנהג ללמוד עם ילד קטן חלק מפרשת השבוע מבלי לחזור, מה שגורם לכך שבסופו של דבר הנער לא זוכר דבר ממה שלמד. הוא גם יוצא נגד לימוד רש"י על התורה לילדים קטנים. למרות שהמהר"ל העריך מאוד את פירוש רש"י, הוא סבר כנראה שאינו מתאים לילדים קטנים

המהר"ל התנגד ללימוד הלכה המסתמך על השולחן ערוך בלבד, בלי לימוד הלכתי מעמיק מוקדם שעוזר להבין את טעמה של ההלכה הפסוקה. על מי שכל תורתו היא לימוד השולחן ערוך בלבד הוא לועג ואומר: "שהתורה מונחת על השולחן ערוך ובפינו אין דבר"

אל המתח הטבעי שחוו יהודים מאז ומעולם בימים האחרונים שלפני חג הפסח, נוספה בביתו של ר' בצלאל, בן למשפחה מיוחסת מגזע דוד המלך, סיבה נוספת להתרגשות. אשתו של ר' בצלאל עמדה ללדת.
בזמן שר' בצלאל ובני ביתו ישבו כבר אל שולחן הסדר, התגברו ציריה של היולדת. בני הבית מיהרו לצאת לרחוב כדי להזעיק את המיילדת. בדרכם החוצה הם נתקלו בגוי הנושא שק על כתפו. כשראה את היהודים יוצאים מהבית, החל הגוי לברוח. לאחר מרדף קצר נתפס הגוי, ובתוך שקו התגלתה גופת נער נוצרי, שהיתה מיועדת לעמוד במרכזה של עלילת דם חדשה. לתינוק שנולד קראו יהודה ליווא, הלא הוא המהר"ל (מורינו הרב ר' ליווא) מפראג. כך, מספרת האגדה, הציל המהר"ל את עמו כבר בלידתו. אפשר להתווכח האם אגדה זו, כמו עוד רבות אחרות, משקפת נכונה את המציאות ההיסטורית. אולם ללא ספק היא משקפת בצורה מדויקת את יחסו של העם אל אחד מגדולי מנהיגיו.


אשת חיל
האגדות הרבות שנקשרו עם מהר"ל מחפות במשהו על היותו דמות שהנסתר בתולדותיה רב. ע"פ מסורת משפחתית, המהר"ל נולד בשנת רע"ב (1517, ויש המאחרים זאת ב-8 ואף ב-14 שנים), ככל הנראה בעיר פוזנא שבפולין, למשפחה מיוחסת שמוצאה מוורמיזא שבאשכנז. שמו 'הרשמי' היה ר' יהודה, אולם כינויו היה ליווא, צורה של השם 'לייב' (אריה) שנהוג להוסיפו לשם יהודה, שהרי סמלו של שבט יהודה היה כידוע אריה.
איננו יודעים היכן ואצל מי למד. המהר"ל עצמו אינו מזכיר מי היו רבותיו. יתכן שלא למד בישיבה, אלא בבית מדרש עם חבורת לומדים.
במשפחת המהר"ל השתמר סיפור נישואיו. המהר"ל עמד להשתדך עם אחד מעשירי פראג ושמו ר' שמואל. אולם החותן המיועד ירד לפתע מנכסיו (יתכן שהיה זה בגלל גזירת גירוש שניחתה על ראשם של יהודי פראג), והוא הודיע לר' ליווא הצעיר שהוא מרשה לו לבטל את השידוך. החתן הצעיר סירב באצילותו לפגוע כך בבת ישראל והחליט בכל זאת לקיים את השידוך, "ואחר כך ידע הוא מה לעשות, ולא יכזב באמונתו, ויצפה לתשועת ה'".
המהר"ל המתין במשך תקופה ארוכה. בינתיים הכלה, פרל, שהיתה אשת חיל, פתחה חנות לממכר מיני מאפה. יום אחד הגיע לחנות פרש רכוב על סוס, ונעץ את רומחו בלחם מתוך מטרה לקחתו מבלי לשלם. הבחורה הצעירה לא נבהלה, אחזה ברסן הסוס, ובכתה לפני הפרש כי משפחתה ענייה והיא מבקשת שלא יגזול את פרנסתה. הפרש הצטדק ואמר ששלושה ימים כבר לא בא לפיו דבר מאכל, ואין ברשותו כסף לשלם, אך הציע לה כמשכון בגד ואמר: "אם לא אבוא בתוך 24 שעות קחי את הבגד כתשלום עבור הלחם". הפרש לא חזר, ולאחר תקופת זמן החליטה פרל לפרום את הבגד. כשפתחה אותו, מצאה בתוכו דינרי זהב רבים. בשלב זה יכול היה החותן לשלוח ולקרוא לחתנו המיועד, ולהודיע לו כי כעת אפשר כבר לערוך את החתונה. אשתו זו של המהר"ל, שיש אומרים שהיתה אשתו השנייה, טמונה לצידו בבית העלמין בפראג. היא נחשבה לאשת חיל אמיתית, וכנראה שבזכותה זכה בעלה מלבד לתורה גם לגדולה, קרי: לרווחה ולחוסר תלות כלכלית בהנהגת הקהילה, מה שאיפשר לו להשמיע בחופשיות את דעותיו, שפעמים רבות היו לא מקובלות ובעיקר לא אהודות בעליל.

ללמוד תורה כהדרכת חז"ל

אחד הדברים עליהם הרבה המהר"ל להתריע, ואת דעתו בעניין אנו מוצאים במקומות רבים בספריו, הוא סדר הלימוד. סמוך לזמנו החלה להתפשט בקרב חוגי הלומדים בישיבות אירופה שיטת העיון של ר' יעקב פולק ור' שלום שכנא, שיטת החילוקים. שיטה זו גרסה את איתגור הצד השכלי על ידי ריבוי בפלפול. כנראה שהשימוש בשיטה זו חרג מפרופורציה, והמהר"ל ראה במצב זה סכנה עצומה ללימוד התורה.
ראשית טענותיו של המהר"ל היתה על שלא מלמדים בסדר שהורו לנו חז"ל: בן חמש למקרא, בן עשר למשנה ובן חמש עשרה לתלמוד. הוא מדמה זאת לאדם טיפש שרואה אומן מומחה הבונה חומה, וקודם לכן חופר לה יסודות עמוקים. הטיפש, שאינו מבין את מטרת היסודות, חושב שאין בהם צורך, ובונה חומה בלי יסודות, שכמובן איננה מחזיקה מעמד.
המהר"ל טוען כי חז"ל התאימו לכל שכבת גיל את משא הלימודים המתאים לה, כמו שיש לכל גיל מזונות המתאימים לו, מחלב אם לתינוק ועד מזונות פחות עדינים לבוגרים יותר. לדבריו, הילד מתחיל לעשות היכרות ראשונית עם מצוות התורה דרך לימוד התורה שבכתב, ובהמשך הוא מעמיק את ידיעותיו במשנה ובתלמוד.
המהר"ל יוצא גם נגד המנהג שעם ילד קטן לומדים חלק קטן מפרשת השבוע מבלי לחזור, מה שגורם לכך שבסופו של דבר הנער לא זוכר דבר ממה שלמד. הוא גם יוצא נגד לימוד רש"י על התורה לילדים קטנים. למרות שהמהר"ל העריך מאוד את פירוש רש"י, ואף כתב עליו פירוש מעמיק בשם 'גור אריה', שגם בו מופיעה ביקורת זו, הוא סבר כנראה שפירוש רש"י אינו מתאים לילדים קטנים.
לדעת המהר"ל, השינון הוא מרכיב חשוב ועיקרי בלימוד התורה, שבכתב ושבעל פה. לכן יזם המהר"ל באחרית ימיו הוצאת גמרא (מסכת נידה) בהוצאה מיוחדת, ללא שום פירוש, כדי שכל אחד ילך "בדרך אשר דרכו אבותינו לחזור על לימודם תמיד בכל עת ובכל שעה".
המהר"ל זועק על כך שלאחר שהנער סיים את לימוד המקרא שלו, שממנו כאמור לא נשאר הרבה, מדלגים איתו מוריו על המשנה הישר ללימוד הגמרא. מכיוון שהנער אינו מבין הרבה מלימודו, הוא מתרגל שלא להבין את הפשט בחומר הנלמד. ובוודאי כאשר הוא גדל קצת ולומד גם תוספות, הוא כבר הופך להיות מפולפל אבל גם מבולבל לחלוטין.
המהר"ל גם מיצר על כך שלצידו של דף הגמרא נדפסו דברי התוספות ולא הרא"ש. בפסקי הרא"ש, שבנויים בחלקם הגדול על דברי התוספות, מושם דגש רב יותר על הצד ההלכתי, החשוב והדחוף יותר ללימוד, לעומת הצד הלמדני-פלפולי. התוספות, לדעת המהר"ל, כשמם כן הם - תוספות, שאסור שיאפילו על העיקר, שהוא ידיעת ההלכה. נער כזה לא הופך להיות לתמיד חכם, ובסופו של דבר כל מה שהוא מחפש זה את הכבוד שיהיה לו כשייצא שמו כפלפלן, ובזכות זה יזכה לשידוך עשיר של "אישה עירונית סחרנית, בת מי זהב".
מסתבר שהמהר"ל עצמו למד בצעירותו בשיטת הפלפול, והוא היכה על חטא על כך לעיני הקהל בבית הכנסת בפוזנא בחג השבועות וביקש מהם שיתפללו עליו, "אולי יחנן ה' גם אותי, ויכפר משוגתי ואשר העוותתי גם (אני) בזה". צערו הרב על ירידת ידיעת התורה גורם לו באותו מעמד להכריז מלחמה על מי שיעבור על הדרכותיו אלו.
ולא שהמהר"ל רצה שהתלמידים ילמדו הלכה מספרי קיצורים. להיפך. כבן דורם של ר' יוסף קארו והרמ"א, התנגד המהר"ל ללימוד המסתמך על השולחן ערוך בלבד, בלי לימוד הלכתי מעמיק מוקדם שעוזר להבין את טעמה של ההלכה הפסוקה. על מי שכל תורתו היא לימוד השולחן ערוך בלבד הוא לועג ואומר: "שהתורה מונחת על השולחן ערוך ובפינו אין דבר".
נראה שנטייתו זו של המהר"ל להתעקש להשמיע את דעותיו ברמה עמדה לו לרועץ בכל הנוגע לקבלת משרת הרבנות בפראג. למרות קשריו המשפחתיים לפראג בירת בוהמיה (חלקה המערבי והגדול של צ'כיה) דרך אשתו ולימים גם דרך כל חתניו, מהר"ל מקבל בשנת שי"ג (1553) את משרת הרבנות הראשונה שלו עליה אנו יודעים דווקא במורביה (חלקה המזרחי של צ'כיה), בקהילת ניקלשבורג, שהרב שלה היה למעשה גם הרב הראשי של מורביה כולה. בניקלשבורג שהה המהר"ל עשרים שנה. אנו יודעים אמנם רק מעט על פעולותיו שם, אולם מכך שבני עיר זו פנו אליו גם לאחר שעזב אותם והתייעצו עימו בעניינים הנוגעים לציבור, אפשר ללמוד על כוחו הגדול כמנהיג עוד כשהיה רבם.
בניקלשבורג הוא תיקן 'מי שבירך' מיוחד למי שנזהר מאיסור 'סתם יינם' (יין גויים), נושא שהמהר"ל מרבה להתריע עליו בספריו, ו'מי שבירך' נוסף למי שנזהר משיחת חולין בבית הכנסת. הוא גם פעל שם להגבלת המותרות בבגדים ובתכשיטים.
בניקלשבורג פונים אליו בעניין נוסף והוא סוגיית ה'נאדליר' (כינוי לממזר). מסתבר שהוצאת שם רע היתה דבר נפוץ באותו הדור, ופעמים רבות היו מוציאים שם רע על משפחות מסוימות, אפילו מיוחסות מאוד, כאילו יש בהן חשש ממזרות, ובכך פוגעים בהן פגיעה אנושה בלי ביסוס ממשי. המהר"ל, שגם משפחתו סבלה ממכה זו בשלב מסוים, נלחם נגד הנגע הזה בכל כוחו. בהמשך, בהיותו כבר בפראג, הוא מחרים בבית הכנסת הידוע אלטנוישל בצירוף עשרה תלמידי חכמים כל מי שיעז להוציא לעז זה.

הנחלת לימוד המשניות
בשנת של"ג (1573) המהר"ל עוזב את רבנותו בניקלשבורג וחוזר לגור בפראג, אך לא כרב העיר. הוא מקים שם בית מדרש, לא ב'אלטנוישל' הידוע אלא ב'קלויז', מוסד חדש שהוקם זה עתה, שם הוא מיישם ככל הנראה את שיטתו בלימוד התורה. למרות שאינו מכהן כרב העיר, הוא פועל בתחום לימוד התורה ומשתתף בייסוד 'חברת משניות' ו'חברת גמילות חסדים'.

לימוד משנה, גם למבוגרים, היה אחת מיוזמותיו היותר מפורסמות של המהר"ל. הוא ראה במשנה את יסודה של התורה שבעל פה, והלימוד שדרש להשקיע בה היה כנראה בהעמקה. תלמידו הגדול, ר' יום טוב ליפמן הלר, מחבר הפירוש המעמיק למשנה 'תוספות יום טוב', מספר בהקדמתו לפירושו כיצד רבו הקים חבורות חבורות שבהן למדו משנה, וחזרו עוד ועוד על לימודם. יוזמה זו, מספר ר' יום טוב, חרגה הרבה מעבר לגבולות 'ממלכתו' של המהר"ל בפראג והגיעה גם לשאר "קהילות קדושות קרובות ורחוקות".

ר' יום טוב הלך בעקבות רבו לא רק בנושא לימוד המשנה אלא גם בדגש על לימוד הרא"ש, כאשר חיבר חיבורים חשובים על פסקי הרא"ש. גם בנושא העמידה על האמת והיושר הוא הלך בעקבות רבו. מסופר שכשנפטר ר' יום טוב לא הניח אחריו כסף אפילו כדי לקנות עבורו תכריכים למרות שהיה רבה של העיר החשובה קראקא, "וכל זה מפני שלא פשט ידו בממון שאינו של יושר".

עשר שנים לאחר בואו של המהר"ל לפראג נפטר רב העיר. המועמד הטבעי לרשת את כסאו היה המהר"ל, שהתכבד בנשיאת הדרשה החשובה של שבת 'שובה'. ניתן היה לצפות כי דרשה זו של המועמד לכס הרבנות תהיה בנויה לתלפיות אך נינוחה ונעימה לאוזן. הדרשה באמת היתה בנויה בצורה נפלאה, אך לא נינוחה כלל וכלל. בהזדמנות זו מצא המהר"ל לנכון לזעוק על נגע ה'נאדליר', ולהטיל חרם על המוציא אותו. ככל הנראה רצה המהר"ל להראות לבני קהילתו מה תהיה דרך הנהגתו כרב העיר. הוא לא התכוון לעשות הנחות לאיש, אלא למלא את תפקידו ולהוכיח את העם. פרנסי הקהילה כנראה לא אהבו את הגישה הזו והחליטו למנות במקומו את אחיה (או אחיה חורגה) של אשתו, שדעתו על דרך לימוד התורה היתה שונה לחלוטין מזו של המהר"ל.

המהר"ל התייחס לתוכחה לא כאל משהו שמעיד על קטנות הדור, אלא להיפך, כדבר המראה על בריאותו. ב'נתיב התוכחה' שבספר המוסר שלו, 'נתיבות עולם', הוא כותב כי מציאותה של התוכחה מראה דווקא על מציאות חיובית, שבה יש משהו שיתנגד לרע. לעומת זאת, "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה". כאשר לא היתה תוכחה "כאילו היה הפקר כל המעשים מבלי מוכיח, ובוודאי דבר זה הוא חורבן כאשר העולם הוא הפקר ולא היה יושר ואמת".

המהר"ל חשש כנראה שתלמידיו בפראג ינסו להמשיך ולקדם את מועמדותו של רבם, ובכך ייפגע מעמדו של הרב החדש. לכן מחליט המהר"ל לעזוב את פראג, כנראה לפוזנא עיר הולדתו, ולכהן בה כרב. אולם רבה החדש של פראג מתקשה לעמוד מול פרנסי העיר והוא עוזב אותה. לאחר ארבע שנים בפוזנא המהר"ל שב לפראג ונושא בה בשנת שמ"ט (1589) את דרשת שבת הגדול. גם בדרשה זו המהר"ל אינו חושך את שבטו מפרנסי הקהילה, ומוכיח אותם על העדר השלום, וכנראה גם על הצרות שגרמו לרב הקודם. בהגעתו השנייה לפראג המהר"ל מכהן למעשה, גם אם לא באופן רשמי, כרבה של העיר.

ביום ראשון, ג' (או י') באדר שנ"ב (1592) קורה מאורע נדיר, שאגדות שונות עתידות להתלוות אליו. המהר"ל נקרא אל חצר הקיסר רודולף השני. קיסר זה, שכשליט מדיני לא היה מזהיר במיוחד, התעניין במדעים, באומנות ובמיסטיקה. שליטה של 'הקיסרות הרומית הקדושה' ישב אז בטירה הסמוכה לפראג, כשבחצרו אסטרונומים כמו טיכו ברהה ויוהנס קפלר, וכן פסלים וציירים. לא פלא שהוא מצא עניין בשיחה עם המהר"ל, שמלבד היותו איש הלכה היה גם איש הגות, מקובל, ואף עסק במדעים. מספר ר' דוד גאנז, ההיסטוריון, האסטרונום והמתמטיקאי תלמיד המהר"ל, כי הקיסר קיבל את רבו בסבר פנים יפות "ודיבר איתו פה אל פה כאשר ידבר איש אל רעהו". על מה מצא הקיסר לנכון לשוחח עם רב היהודים? ר' דוד כותב: "ומהות ואיכות הדברים סתומים וחתומים ונעלמים הם". מכאן אפשר ללמוד עד כמה היתה גדולה דמותו של המהר"ל גם בעיני הגויים. באמת, בשנת תרע"ז (1917), כשבנתה פראג את בית העירייה החדש שלה, היא הציבה בסמוך אליו גם את פסלו של המהר"ל, בצורה בה שיער הפסל פרופ' לדיסלאוס שלוין לעצמו את מראהו של הרב המיתולוגי גבה הקומה.

חודשיים לאחר פגישתו עם הקיסר עוזב המהר"ל את פראג ושב לפוזנא, שם הוא מתמנה לרבה של העיר, ראש הישיבה המרכזית ואב בית הדין לכל גלילות פולין. בשנת שנ"ז (1597) המהר"ל שב בפעם השלישית לפראג, וכעת הוא מתמנה לרב הרשמי של העיר ושל בוהמיה כולה, כשהוא כבר בן שמונים וחמש.

גם בתקופה זו, בה כבר נחשב למפורסם מבין חכמי דורו, שריד מדור הנפילים של הרמ"א, המהרש"ל וחבריהם, לא תמיד השביעה אותו קהילתו נחת. הקהילה סירבה למנות את בנו ר' בצלאל לממלא מקומו, והבן עבר לעיר אחרת ושם מת בחיי אביו. בנוסף, לפני שנים לא רבות פורסמה כרוניקה המספרת כי בשבת ט' באב שס"ב (1602), כשהמהר"ל היה כבר בן תשעים(!), נאסרו המהר"ל וכמה מראשי הקהילה בעקבות הלשנה של שנים מאנשי הקהל, ורק לאחר מאמצים מרובים ותשלומים גבוהים הם שוחררו.

ספריו בהלכה ובמחשבה
המהר"ל נחשב בעיני חכמי דורו ל'פוסק הדור', ואף כונה 'גדול הראשונים' או 'גדול האחרונים'. בשער ספרו האחרון, שנדפס בונציה עודו בחיים, כותב עליו המדפיס: "אריה דבי עילאי, איש אלוקים קדוש ונורא, אין על עפר כמוהו כמלאך אלוקים צב-אות", תארים שאיננו מוצאים כמותם אפילו אצל ר' יוסף קארו והרמ"א באותם ימים. גדולי הדור, ביניהם הב"ח, שאלו אותו שאלות הלכתיות.

מלבד ספרי המחשבה הידועים שלו, המהר"ל כתב גם ספרים בהלכה. אלינו הגיעו ביאוריו הקצרים לטור שולחן ערוך, הגהותיו על המרדכי, חידושי 'גור אריה' על כמה מסכתות בש"ס ופסק גדול בעניין עגונה. כמו כן נדפסו תשובות שלו בספרי שו"ת, ודעותיו ההלכתיות מוזכרות במקומות רבים בפוסקים. גם בספרי המחשבה שלו ישנם קטעים הלכתיים. לפני כשלושים שנה נדפס מכתב יד קובץ תשובות שלו בספר הזיכרון לרב ז'ולטי, רבה של ירושלים.

יחד עם זאת, ידוע שהיו למהר"ל כמה חיבורים חשובים. החשוב שבהם הוא כנראה תלמוד שסידר המהר"ל למשניות של סדרי זרעים וטהרות, שעליהם אין תלמוד בבלי. את החומר לתלמוד זה לקח המהר"ל מארבעת הסדרים שיש בידינו, והוסיף עליהם שני פירושים, האחד פשוט כרש"י והשני חריף כתוספות. ספר זה נשרף בשנת תמ"ט (1689) יחד עם שאר חידושיו על הש"ס ועם תשובות רבות שלו. גם גיליון הש"ס שלו עם חידושיו אבד.

ככל הנראה, העובדה שפסקי המהר"ל מפוזרים בין חיבורים רבים היא שגרמה לכך שפעמים רבות קיימת התעלמות מהכרעתו ההלכתית גם אצל אלו שהעריצוהו, כמו נכדיו או בני קהילתו פראג. כך לדוגמא, כמעט אף פוסק אינו מזכיר את דעתו של המהר"ל שיש להדליק נרות חנוכה בשמן זית מעיקר הדין, ולא רק כהידור. גם דעתו שנר שעווה הינו בגדר אבוקה שפסולה לנרות חנוכה לא יושמה אפילו בבתי היהודים בפראג, ורק בבתי הכנסת הקפידו על זה בחייו.

כיום מוכר המהר"ל בעיקר כהוגה דעות מעמיק ומקורי. למרות שלשונו אינה קבלית במובן הידוע, הוא ינק גם מהקבלה. חוקר הקבלה הרב יוסף אביב"י אומר כי ספר הקבלה המאוחר ביותר בו השתמש המהר"ל הוא 'עבודת הקודש' של ר' מאיר אבן גבאי. "את קבלת האר"י הוא לא הכיר", אומר הרב אביב"י. "למרות שהוא חי במקביל לאר"י, הרי שקבלת האר"י הגיעה לאשכנז רק כשנתיים לפני פטירת המהר"ל. גם קבלת הרמ"ק (ר' משה קורדוברו) הגיעה מאוחר יחסית, כ-15 שנים קודם לכן".

על פי רוב מקובל לראות את המהר"ל כבעל שיטה מחשבתית עצמאית, שונה מאוד מאלו שהיו לפניו ושבאו אחריו. גם הרב אביב"י סבר כך, עד שהתגלגל לידו הספר 'נווה שלום' של ר' אברהם שלום, שחי מעט לפני המהר"ל. "זה היה דומה מאוד לספרי המהר"ל", הוא מספר. הסתבר כי המהר"ל הוא בן נאמן לתקופתו. "בתחילה פעלו הפילוסופים, הרמב"ם ואחרים, כשמולם פעלו המקובלים: הראב"ד, הרמב"ן ור' יוסף ג'יקטיליה בעל 'שערי אורה'. התפתח ויכוח חריף בין שני המחנות שבסופו של דבר הוביל לשריפת התלמוד".

האירוע הטראומתי הזה גרם לכך שהמחלוקת דעכה, ואז הגיע במאה ה- 15 הרשב"ץ (ר' שמעון בן צמח דוראן) שאמר שאין מחלוקת בין הפילוסופים למקובלים, ולמה שהראשונים קוראים תארים האחרונים קוראים ספירות. בעקבותיו התחילה מאה שלמה שבה פעל זרם ברוח זו, והמהר"ל נמנה עליו. אותם חכמים מכונים 'דרשנים', לאו דווקא על שם דרשותיהם בבית הכנסת, אלא על שמיזגו פילוסופיה וקבלה. מצד אחד מופיעים אצלם רעיונות קבליים, כמו למשל מרכזיותו של עם ישראל, ומן הצד השני הם השתמשו במושגים פילוסופיים, כמו: 'ראשית' ו'יושר'.

לדעת הרב אביב"י, זהו מקור היניקה של המהר"ל. הוא אינו מסכים לטענות כאילו המהר"ל פיתח את שיטתו כתגובה או כהשפעה של הרוחות החדשות החלו לנשב באירופה של ימי הרנסנס והרפורמציה בנצרות, כי המהר"ל היה בעצם בן נאמן לתקופתו. יחד עם זאת, יש לזכור, כי המהר"ל הוא היחיד מנציגי זרם זה שמוכר היום בציבור הרחב. למען האמת, למרות שספרי המהר"ל הודפסו בימיו, הם לא הודפסו שוב עד מאתים שנה מאוחר יותר, שאז חזרו והדפיסום כנראה בעקבות השפעת החסידים, שהשתמשו בספרים האלה.

השפעתו במהלך הדורות
מקובל לראות במהר"ל מצד אחד את אבי שיטת החסידות, ומצד שני את אבי שיטת הגר"א, או לפחות שיטת תנועת המוסר שהגיעה מבית המדרש הליטאי. רבים מראשוני החסידות מצטטים את דברי המהר"ל. בקרב חסידי חב"ד מקובל כי מה שנכתב בשער ספר 'התניא' כי תוכן הספר "מלוקט מפי סופרים ומפי ספרים", הרי ש'ספרים' מרמז על ספר השל"ה הקדוש ועל ספרי המהר"ל, שבעל התניא היה מצאצאיו ואף נולד ביום השנה לפטירתו.

אם לפני כמאתים שנה הודפסו ספרי מהר"ל מחדש בזכות תנועת החסידות, הרי שבמאת השנים האחרונות אפשר לזקוף את הדפסת הספרים לזכות תנועת המוסר, שהשתמשה הרבה בכתביו.

בתחילת ספרו גבורות ה' פורס המהר"ל תכנית לפיה הוא מעוניין לכתוב חיבור בן שישה חלקים שיכלול "את כל סדר הנמצאים" ויחולק על פי לוח השנה. הוא בונה את החיבור על הפסוק "לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ". הגדולה - על שבת, הגבורה ('גבורות ה'') - על פסח, התפארת ('תפארת ישראל') - לחג מתן תורה, הנצח ('נצח ישראל') - סדר תשעה באב על הגלות והגאולה, ההוד - לסוכות, בו מודים ומהללים לה' בארבעת המינים, ספר השמים והארץ לראש השנה וליום הכיפורים. הספרים על שבת, סוכות וימים נוראים לא הגיעו לידינו, ולא ידוע אם המהר"ל כתב אותם.

מלבד זאת, המהר"ל כתב את 'דרך חיים' על פרקי אבות, 'באר הגולה' על התורה שבעל פה ואגדות חז"ל תמוהות, 'אור חדש' על מגילת אסתר ו'נר מצווה' על חנוכה. כמו כן יצאו לאור דרשותיו, ובעשרות השנים האחרונות הודפסו מכתב יד חידושי אגדות שלו על הש"ס. ככלל, המהר"ל בונה את חיבוריו על אגדות חז"ל, ועליהם הוא מסמיך את רעיונותיו העמוקים.

תורת המוסר של המהר"ל, המופיעה בספרו 'נתיבות עולם', היא ייחודית. הרב ראובן פיירמן, העוסק רבות בהוראת כתבי המהר"ל ואף הוציא לאור את הספר 'נתיב למהר"ל', אומר כי תורת המוסר של מהר"ל איננה דברי תוכחה ומוסר רגילים אלא עומק המוסר. "הוא לא אומר: 'תן צדקה כי כך כתוב בתורה', אלא מסביר מהי המהות הרוחנית של הצדקה. כשהאדם יבין את המהות הרוחנית של הצדקה, הוא גם ייתן אותה". הרב פיירמן אומר כי זהו גם הכיוון של תנועת המוסר הליטאית, ולכן היא אימצה לה את המהר"ל לאחד מחשובי מורי דרכה.

הרב פיירמן אומר גם כי ביסוד תורת המוסר של המהר"ל עומדת בקשת קרבת אלוקים. "זה אינו מוסר תועלתי שאומר שכך נכון להתנהג כי כך טוב יותר מבחינה חברתית, או שזו התנהגות טובה הנותנת שכר בעולם הבא. זהו מוסר שתכליתו להביא את האדם לידי קרבת אלוקים"

מי שעסק רבות בכתבי המהר"ל היה גם הראי"ה קוק, שכתב עליו באגרותיו שהוא "מקובל בעל סגנון פילוסופי". הרב אביב"י אמנם מתקשה למצוא שורה בכתבי הרב קוק שאפשר לומר שהיא נשאבה ממש מהמהר"ל, אבל הביוגרף האחרון של המהר"ל, ד"ר אברהם עובדיה (גוטסדינר), בספרו 'הארי שבחכמי פראג', כבר עמד על הצד הלאומי, אוהב ארץ ישראל והמצפה לגאולה שיש בספריו של המהר"ל, מה שמאוד מחבר אותו לתורת הרב קוק.

הלומדים את כתבי המהר"ל נתקלים בחזרות המרובות לכאורה שהוא חוזר על דבריו. הרב משה צוריאל, מחבר 'אוצרות גדולי ישראל - אוצרות המהר"ל' מביא את דברי ר' מנחם מנדל מקוצק, שהסביר כי המהר"ל התקשה לנסח את הרעיון אותו רצה להביע ולכן חזר על דבריו מספר פעמים כדי לוודא שהרעיון יובן. דברים דומים אומר הרב ראובן פיירמן, הסבור כי דרכו של המהר"ל בהרצאת דבריו אינה קווית אלא מעגלית-ספירלית, כך שהוא מזכיר בתחילה רעיון בצורה מסוימת, עוזב אותו, וחוזר ומבאר אותו מזווית התבוננות אחרת ובלבוש שונה.

למרות שבקרב ההמון מפורסם המהר"ל בעיקר בגלל הגולם שברא, לא נתייחס בדברינו אלה לסיפור זה, שיצאו עוררין על מידת מהימנותו. אולם יפה אמר שי"ר (ר' שלמה יהודה רפפורט), מראשוני תנועת 'חכמת ישראל', שישב על כסאו של המהר"ל בפראג: "לא בו (בגולם) הראה את חכמתו הגדולה, כי אם בחילופו, בחכם גדול וגאון, תפארת ישראל, הוא תלמידו הרב בעל תוספות יום טוב ז"ל, אשר הלך בכל דרכיו ולא מש מנתיבותיו".

ובעצם אפשר לומר כי המהר"ל, שנפטר בי"ח באלול שנת שס"ט (1609), ברא לא גלמים אלא בני אדם, אם על ידי תיקון הלימוד בזמנו, ואם על ידי הגותו, שהיוותה בסיס לכמה תנועות חשובות בעם ישראל, ורבים מושפעים ממנה עד היום, ארבע מאות שנה לאחר פטירתו.
חזרה למעלה