בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בראשית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי צמח בן מזל

מתחיל בבראשית - והתכלית?

undefined

הרב יוסף כרמל

תש"ע
2 דק' קריאה
תיאורו של העולם בהליך הבריאה מופיע בפסוק השני של פרשת בראשית:
"וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם"(בראשית א' ב)

כיצד היה נראה העולם במצב זה? מצב של בריאה, אחרי צאת היש מתוך האין במאמר אלקי, שהרי המאמר הראשון הוא "בְּרֵאשִׁית".
רש"י מסביר: "שהתמהון וההשתוממות גרמו למבוכה והכל כתוצאה מן הריקנות. מעל הריקנות ריחף כסא הכבוד ב"רוח פיו" של הקב"ה.
'רשב"ם' נכדו ו'אבן עזרא' מסבירים רוח כפשוטו.
כך גם הרד"ק וז"ל: "ורוח אלהים - סמך אותו לאלהים בעבור היותו שליח ה' להתנועע על פני המים וליבשם קצת כמו שפירש החכם ראב"ע ז"ל. ואפשר שסמך אותו לאלהים לפי שהיתה חזקה, כי מנהג הלשון כשירצה להגדיל הדבר סמך אותו לאלהים".
הרמב"ם והרמב"ן בעקבותיו מסבירים כי התוהו הוא אומנם חומר, אך ללא צורה (מושגי יסוד בלשון הפילוסופים של תקופתו ואכמ"ל).

נחלקו הראשונים גם מהי משמעות הביטוי "מְרַחֶפֶת".
לרש"י: הריחוף משמעותו תנועה.
הרמב"ם והרלב"ג בעקבותיו פירשו מלשון מנוחה.
בעברית של ימנו הריחוף מקביל לדאיה שהוא מעוף ללא הנעת הכנפיים, דומה לפירוש השני שהבאנו.
האברבנאל מוכיח כרש"י מדברי ירמיהו:
"לַנְּבִאִים נִשְׁבַּר לִבִּי בְקִרְבִּי רָחֲפוּ כָּל עַצְמוֹתַי הָיִיתִי כְּאִישׁ שִׁכּוֹר וּכְגֶבֶר עֲבָרוֹ יָיִן מִפְּנֵי יְקֹוָק וּמִפְּנֵי דִּבְרֵי קָדְשׁוֹ " (כ"ג ט).

וז"ל: "הוא נגזר מלשון רחפו כל עצמותי שענינו הרעש וההתנועעות הבלתי מסודר...וענין הכתוב יורה שאמר 'כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו' שהם כלם תנועות לא מנוחת וכלל הענין שמרחפת מורה על התנועה או על ההנעה וההתעוררות לתנועה והוא אמרו 'כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף' שבבא הנשר עליהם ינשב ברוח כנפיו באופן שיעירם ויקיצם משנתם כדי שיוכל ללקחם ולשאת אותם על אברתו... תהיה מלת מרחפת מורה על ההערה וההנעה שעושה במים שהוא רמז לעלול".
הדוגמה שמביא האברבנאל משירת האזינו: "עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף" להסבר "מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" מביאה אותו למסקנה כי ההקבלה היא הרבה יותר נרחבת.

נשווה את פסוקנו בבראשית לפסוקים בשירת האזינו:
"יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ:
כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתו" (דברים ל"ב י-יא).ֹ

ה"תֹהוּ" מופיע בשני המקורות, ה"בֹהוּ" הוא "יְשִׁמֹן" כפי שרש"י הסביר, "מְרַחֶפֶת" מקביל ל"יְרַחֵף". אם כך, נוכל להמשיך ולטעון כי "יְבוֹנְנֵהוּ" מלשון בינה מקביל ל"ברא" ו"יִצְּרֶנְהוּ" מקביל ללשון "יצירה". אם כל זה נכון אזי, "יִמְצָאֵהוּ" יתפרש לא מלשון מציאה אלא מלשון המצאה, חידוש, בריאה.

המסקנה מהקבלה זו מאוד מעניינת. התורה פותחת בתאור הבריאה של העולם בידי הקב"ה - מעשה בראשית. תכלית בריאה זו ביציאת מצרים. לכן, התורה מסתיימת בשירת האזינו שם מצויה ההקבלה בין בריאת העולם לבריאת עם ישראל במדבר הריק "בְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן".
התהליך שמתחיל בבראשית מגיע לתכליתו רק עם הימצאותו של עם ישראל בעולם.

כמה אחריות מטילה ההקבלה הזו על כתפנו!
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il