ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

פורים לעומת שאר המועדים | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים פורים וחודש אדר עניני החג Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

פרשת תצוה תש"ס

פורים לעומת שאר המועדים


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
אשר ישעיהו בן רבקה

תופעה מופלאה היא שבפרשת תצוה שמו של משה אינו מוזכר כלל, ואין עוד פרשה כמותה מאז הופעתו של משה רבינו, עמד על כך בעל הטורים בתחילת הפרשה:
"לא הזכיר משה בזה הסדר מה שאין כן בכל החומש שמשעה שנולד משה אין סדר שלא הוזכר בה חוץ ממשנה תורה. הטעם משום שאמר מחני נא מספרך אשר כתבת וקיללת חכם אפילו על תנאי באה ונתקיים בזה".


נשאלת השאלה למה אמר משה "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת", וכי מה זה יכול לתרום לתפילתו ובקשתו שלא יענשו ישראל, ולא יקיים בהם את הגזירה של "הרף ממני והשמידם ואעשה אותך לגוי גדול"?
נראה שאמר זאת כלמוד זכות על ישראל, שהם היו באותו הזמן כקטן הזקוק לאביו ולרבו, ובלעדיו אינם יכולים לקיים את התורה, וכך מיד כאשר "בושש משה לבא", הרגישו חוסר בטחון בהמשך קיום התורה, וזה הביא אותם לחטא. וזה כוונתו באומרו "מחיני נא מספרך אשר כתבת", היינו פניה אל הקב"ה שינסה ויראה שאם לא היה משה בתורה, לא היתה מתקיימת בידם, וממילא כאילו לא חטאו.

וכך אפשר להסביר את המדרש הבא. (שמות רבה מג):
"אמר רבי יהושע בן לוי בשם רבי שמעון בר יוחאי: פתח של תשובה פתח לו הקב"ה (שמות כ) אנכי ה' אלוקיך בסיני למשה, בשעה שעשו ישראל העגל היה משה מפייס את האלוקים ולא היה שומע לו, אמר לו אפשר שלא נעשה בהם מדת הדין על שבטלו את הדיבור, אמר משה: רבון העולם כך אמרת בסיני: "אנכי ה' אלוקיך" - אלוקיכם לא נאמר, לא לי אמרת שמא להם אמרת ואני בטלתי את הדבור אתמהא לי, הוי "ויחל משה...", אמר רבי שמעון דסכנין בשם ר' לוי לפיכך חזר וכתבה בלשון רבים (ויקרא יט) "אני ה' אלוקיכם", וכן בכל המצות אומר אני ה' אלוקיכם ולא אמר עוד אני ה' אלוקיך".

ולכאורה אינו מובן, וכי זאת כוונת הקב"ה לומר את עשרת הדברות בלשון יחיד רק למשה? אלא שמשה מלמד עליהם זכות ואומר שהם קבלו את התורה דרכו ויכולים לקיימה עמו, וממילא כאשר נשארו לבד חטאו שלא באשמתם. ולעתיד לבא יגדלו ויתרגלו בתורה עד שיוכלו לקיימה בעצמם, ועל מצב זה אמר להם בלשון רבים "אני ה' אלקיכם".

ונראה שזה הטעם לשבירת הלוחות, כפי שאמרו חז"ל (שמות רבה מו):
"ראה משה שחטאו ושבר את הלוחות, משל לשר שנטל אשה וכתב לה כתובה ונתנה ביד השושבין, לאחר ימים יצא עליה שם רע, מה עשה השושבין קרע את הכתובה אמר מוטב שתהא נדונית כפנויה ולא כאשת איש, כך עשה משה אמר אם אין אני משבר את הלוחות אין לישראל עמידה שנאמר (שמות כב) "זובח לאלהים יחרם", מה עשה שברם אמר לו להקב"ה לא היו יודעין מה היו כתוב בהם",

ולכאורה אינו מובן, הרי משה כבר קבל את הלוחות עבור ישראל, ואיך יהיו נדונים כפנויה? אלא שמבחינה פנימית רק משה קבל תורה, והם עדין לא בשלים לקבל תורה מצד עצמם, ולכן כאילו לא קבלוה עדין.

ולפי זה מובן מדוע קיים במשה קללת צדיק שאפילו על תנאי היא באה, הרי כל כוונתו היתה לטובה, והקב"ה אף שיבח אותו על כך, ולמה הגיע לו דבר זה? אלא שזאת היתה משאלת משה שישראל יוכלו להתמודד עם התורה בעצמם, וזה התקיים בפרשה זו שבה נתמנה אהרן לכהן, והוא מסמל את מעלת ישראל מצד עצמם, כפי שמובא בזהר הק' שהוא שושבינא דמטרוניתא, היינו כנסת ישראל, ובמדרש נאמר שהוא פדגוגם של ישראל, מה שאין כן משה הוא שושבינא דמלכא. ואם נעיין בפרשה נראה שאמנם ששמו של משה אינו מופיע, אבל אין לך פרשה שרוחו של משה מופיע בה יותר ממנה, "ואתה תצוה" "הקרב אליך...".

בירח שמת בו משה

מובא בגמרא (מגילה דף יג עמוד ב):
"תנא: כיון שנפל פור בחדש אדר שמח שמחה גדולה, אמר: נפל לי פור בירח שמת בו משה. ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד".


ולכאורה אינו מובן, מה לי שבאותו חודש נולד, סוף כל סוף באותו חודש מת, וזה היה לאחר מכן, ונשארנו חסרים בחודש זה את משה?

נראה להסביר זאת כך: משה רבינו מסמל את המצב של גלוי שכינה, במעמד הר סיני, ובניסי מצרים, ומציאותו מסלקת כל ספק באמונת האלוקים. לעומתו מופיע עמלק שהוא שורש הכפירה, ורוצה להטיל ספק האמונת אלוקים, (עמלק בגימטריא ספק), וזהו כוונת הכתוב "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, וכאשר יניח ידו וגבר עמלק", היינו כאשר משה מושך את תשומת לב עיני ישראל גוברת האמונה בהם והם מתגברים על הספק שמעורר בהם עמלק, ואם חלילה נופלות ידיו, ואינם רואים אותם, אין לישראל קיום מול הכפירה של עמלק. ולכן שמח המן שהגורל יצא בחודש שמשה רבינו נסתלק, אבל לא יצא שגם באותו חודש נולד, היינו שבחינה זו של לידת משה גם קיימת, שמשה חי וקיים בתוך לבותיהם של ישראל, וכמו שאמרו בגמרא (סוטה דף יג עמוד ב) "ויש אומרים: לא מת משה, כתיב הכא: וימת שם, וכתיב התם: (שמות לד) ויהי שם עם ה', מה להלן עומד ומשמש, אף כאן עומד ומשמש". הרעיון כאן הוא, שמשה אולי מת שם אבל הוא קיים במקום אחר פנימי יותר "עומד ומשמש", וישראל קדושים חשים בזאת.

והנה החידוש של חודש אדר הוא, שאע"פ שמשה מת בו, היינו שאין בחודש זה גלוי השכינה המתאים למשה רבינו, אדרבא, שולטת בו מציאות של הסתר פנים, ישראל מצד עצמם מתגברים על הספק של עמלק, ומתגלה משה רבינו שבקרבם, כמו שאמרו בזהר הק' "התפשטותא דמשה בכל דרא ודרא".

וימי הפורים אינם בטלים לעולם
מובא במדרש (מדרש משלי פרשה):
"שכל המועדים עתידים בטלים, וימי הפורים [אינם בטלים לעולם, שנאמר וימי הפורים] האלה לא יעברו מתוך היהודים (אסתר ט כח). אמר ר' אלעזר אף יום הכפורים אינו בטל לעולם, שנאמר והיתה זאת לכם לחקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה (ויקרא טז לד)".


וצריך להבין במה נתיחד פורים מכל המועדים שלא יתבטל? וכיצד אפשר לומר ששאר המועדים יתבטלו, הרי התורה היא נצחית?
הרשב"א בתשובה חלק א, סימן צג כתב על כך:
"שאלת מה שאמרו במדרש ספר משלי בפסוק (משלי ט) טבחה טבחה. שכל המועדים בטלים וימי הפורים לא יהיו בטלים שנאמר (אסתר ט) וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם. ומי הוא זה שיאמר שיבטל מן התורה אפילו אות אחת ואפילו קוצו של יו"ד. ורבו המפרשים הגדה זו באזני ולא נכנס בה אחד מהם הודיעני פירושה.
תשובה: דברים נוספים עוד בהגדה זו. והוא שאמרו שם אמר רבי אף יום הכפורים אינו בטל לעולם שנאמר (ויקרא יז) והיתה זאת לכם לחקת עולם. ואם כן זה קשה יותר שהרי גם בפסחים כתב חקת עולם שנאמר (שמות י"ב) והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו חג לה' לדורותיכם חקת עולם תחגוהו. וכתוב (שם) ושמרתם את היום הזה לדורותיכם חקת עולם. על כן נראה לי פירושו שכל המועדים לא הבטיח עליהם יתברך שלא יגרום החטא ביטולם באחד מן הזמנים. וכמו שכתב (איכה ב) שכח ה' בציון מועד ושבת. אבל בימי הפורים הבטיח דכתוב (אסתר ט) לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם. לא יעברו ולא יסוף עשאום הבטחה לא אזהרה. וכן יום הכפורים והיתה זאת לכם הבטחה שתהיה לחקת עולם. שהיום יכפר ואפילו לא ישמרוהו. ודעת רבי כאן כדעתו בגמרא דאמר יום הכפורים מכפר בין על השבים בין על שאינן שבים. אבל חקת עולם האמור בפסח אזהרה לא הבטחה דכתוב (שמות י"ב) חקת עולם תחגוהו ושמרתם לדורותיכם".


ולכאורה קשה, אם כוונתו לומר שיש הבטחה שלא יגרום החטא את בטול היום, מצד זה שלא יהיו גזירות שיפריעו את שמחת היום, הרי אנו יודעים שהיו גזירות קשות באותו היום? (ובפרט בזמן השואה האיומה שצוררי ישראל הזכירו לנו את פורים ועשו בכוונה פוגרומים באותו היום), ואולי כוונתו לומר שעצומו של יום מכפר אף בלא תשובה כיום הכפורים אליבא דרבי, וכך מובא בספרי חסידות שמבחינה זו גדול יום הפורים מיום הכפורים "שכל הפושט יד נותנים לו" שהקב"ה מקבל אף את שאינם שבים.

ונראה לבאר עוד, ע"פ העיון בהבדל בין פורים לשאר המועדים. כתב המהר"ל בספר אור חדש, שכל המועדים הם זכר ליציאת מצרים, מה שאין כן פורים אינו זכר ליציאת מצרים. ונראה לבאר זאת, ע"פ מה שכתבנו לעיל, שיציאת מצרים היא נס מחוץ לדרך הטבע, וכל המועדים קשורים עם יציאת מצרים או מתן תורה שהיה כנס, בגלוי שכינה, מה שאין כן בפורים היתה הישועה בדרך הטבע. ועל כן בשעת גזירה קשה להרגיש את הארת המועדים שעוסקים בגלוי שכינה בדרך נס, אבל פורים שעינינו הכרת אלוקים שבתוך הטבע, זה לא יתבטל לעולם.

ומה שהקשה הרשב"א איך אפשר שהמועדים עתידים להתבטל, הרי מבואר בגמרא (ברכות דף יב עמוד ב):
"תניא, אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח? והלא כבר נאמר: (ירמיהו כ"ג) הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם! - אמרו לו: לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר, ויציאת מצרים טפל לו".


ולכאורה מדוע תהיה גאולה העתידה עיקר, האם זה בגלל שיהיו ניסים גדולים יותר, אין בכך שינוי מהותי, ובגמרא שם בארו זאת כך: "משל, למה הדבר דומה - לאדם שהיה מהלך בדרך ופגע בו זאב וניצל ממנו, והיה מספר והולך מעשה זאב; פגע בו ארי וניצל ממנו, והיה מספר והולך מעשה ארי; פגע בו נחש וניצל ממנו, שכח מעשה שניהם והיה מספר והולך מעשה נחש; אף כך ישראל - צרות אחרונות משכחות את הראשונות". היינו שהגאולה האחרונה תהיה יותר מוחשית להם, ונראה שככל שתהיה הגאולה יותר בדרך הטבע, ויכירו שהיא מאת ה', תהיה ההרגשה חזקה יותר שהם גאולים, והקב"ה לא עוזב את עמו בכל מצב, והכרה זו אינה מתבטלת גם בזמן יסורים וצרות, ולכן פורים לא יתבטל לעולם.

ידו הנטויה בזמן הגלות
מובא בגמרא (חגיגה דף ה עמוד ב):
"רבי יהושע בן חנניה הוה קאי בי קיסר, אחוי ליה ההוא מינא: עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיניה. אחוי ליה: ידו נטויה עלינו. אמר ליה קיסר לרבי יהושע: מאי אחוי לך? - עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיניה, ואנא מחוינא ליה: ידו נטויה עלינו. אמרו ליה לההוא מינא: מאי אחויית ליה? - עמא דאהדרינהו מריה מיניה. - ומאי אחוי לך? - לא ידענא. אמרו: גברא דלא ידע מאי מחוו ליה, במחוג יחוי קמי מלכא? אפקוהו וקטלוהו".


מה באו חכמינו ללמדנו בספור זה? נראה שאותו מין הראה סימן בידו שהקב"ה החזיר פניו מאתנו, והראה זאת בלא אומר ודברים, ורצה להביע בכך את החלטיות הדבר במעשה, שאין לדון ולדבר עליו, אולם נתברר שהוא לא הבין את הסימן שהראה לו בחזרה ר' יהושע, וזה בא ללמד שין הוא מבין את המציאות האילמת של ישראל, שנמצאים במצב של הסתר פנים, ואפשר לטעות שחלילה ה' עזבם, אבל באמת, עוד ידו נטויה עלינו, ביטוי זה של יד נטויה מופיע בקריעת ים סוף, ומכאן למדנו שכך הם הדברים גם בזמן הגלות באופן בנסתר. ועד באו לרמוז לנו בספור זה, שמי שלא מבין בתנועות הידים אסור לו לעסוק בזה לפני המלך, והנמשל הוא כלפי מלכו של עולם, שמי שאינו מכיר במציאות ה' בתוך מהלכי הטבע, אל לו לקטרג ולהביע דעתו על הנהגת ה' את עולמו בזמן הסתר פנים.

דבר הנראה לעולם
מובא בגמרא (תענית דף ד עמוד א):
"אמר רבי ברכיה: אף כנסת ישראל שאלה שלא כהוגן, והקדוש ברוך הוא השיבה כהוגן, שנאמר (הושע ו') ונדעה נרדפה לדעת את ה' כשחר נכון מצאו ויבוא כגשם לנו. אמר לה הקדוש ברוך הוא: בתי, את שואלת דבר שפעמים מתבקש ופעמים אינו מתבקש, אבל אני אהיה לך דבר המתבקש לעולם, שנאמר (הושע י"ד) אהיה כטל לישראל. ועוד שאלה שלא כהוגן, אמרה לפניו: רבונו של עולם, (שיר השירים ח') שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך. אמר לה הקדוש ברוך הוא: בתי, את שואלת דבר שפעמים נראה ופעמים אינו נראה, אבל אני אעשה לך דבר שנראה לעולם, שנאמר (ישעיהו מט) הן על כפים חקתיך".


והקשה בפירוש ענף יוסף בעין יעקב בשם יערות דבש מה שייך אצל הקב"ה נראה ואינו נראה? וראיתו בשם הגרמ"ש שנס גלוי הוא נראה, וישראל שאלו בתחילה שיעשה להם נס, ענה להם הקב"ה שנס גלוי לא יכול להעשות תמיד (כפי שכתב הרמב"ן סוף פר' בא), אבל נס שבתוך הטבע, הוא דבר הקיים לעולם, וזהו "על כפים חקותיך", הכפים הם הפועלות ועושות, ובהם חקוקות מעשה הקב"ה תמיד.

החזרת עטרה ליושנה
מובא בגמרא (יומא דף סט עמוד ב):
"דאמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה - שהחזירו עטרה ליושנה. אתא משה אמר (דברים י) האל הגדל הגבר והנורא, אתא ירמיה ואמר: נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו? לא אמר נורא. אתא דניאל, אמר: נכרים משתעבדים בבנין, איה גבורותיו? לא אמר גבור. אתו אינהו ואמרו: אדרבה, זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים. ואלו הן נוראותיו - שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות? ורבנן היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה! - אמר רבי אלעזר: מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו".


ומפרש המהרש"א בחדושיו:
"עד דאתי אנשי כנסת הגדולה שהיו בסוף שבעים שנה של גלות בבל וראו באותם השנים שניצלו ישראל מכמה צרות, כגון מעשה המן שנצלו על ידי מרדכי שהיה מכלל כנסת הגדולה חזרו לומר זו היא גבורתו, שכובש את יצרו וזו היא מוראו שאומה אחת מתקיימת בין האומות".

היינו, שאחרי שהיה נס פורים התברר לכולם הנהגת ה' שבתוך הטבע, ואף בזמן הגלות לא סרה השגחתו מאתנו, ואפשר לראות את גבורותיו של הקב"ה גם בזמן החורבן.

פורים סוף הלילה
מובא בגמרא (יומא דף כט עמוד א)
"אמר רב אסי: למה נמשלה אסתר לשחר? לומר לך: מה שחר סוף כל הלילה - אף אסתר סוף כל הנסים. - והא איכא חנוכה! - ניתנה לכתוב קא אמרינן".


מדוע אסתר נחשבת לסוף הלילה, וכאילו מכאן ואיך יום, הא אדרבא, עד פורים היו סיני מצרים, ועשרה ניסים בבית המקדש, והיתה נבואה בישראל, ונתנו להכתב בין כתבי הקדש, משא"כ אחר כך שבטלו הניסים, והנבואה לא שמשה יותר?

ונראה שבאו להראות את הצד השני של המציאות הזאת שהיתה עד פורים, שכל הניסים היו נצרכים בגלל קטנותם של הדורות שהיו זקוקות לכל הגלויים האלו, ואם כן הם בבחינת לילה, אבל המציאות של פורים היא כבר בדרך הטבע ואם כן היא בבחינת שחר שהוא סוף הלילה, ומכאן היתרון של המיצאות הטבעית הזאת, וכפי שהבאנו לעיל שהיא אף עולה על ניסי יציאת מצרים, ולכן היא בבחינת הגאולה שלעתיד לבא.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il