ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

פרשת נח - תפילת הגשם

דף הבית בית מדרש מדורים קול צופייך Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תש"ע

פרשת נח - תפילת הגשם


שוכתב על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל

מצב הרב
אנו מודים לה' על ההצלה לחיים שהייתה השבוע לרב פעם נוספת. שוב בעזרת התפילות של הציבור שהתגייס לכך. שוב בעזרת הצוות של בית החולים שערי צדק בניהול של פרופסור ביטרן וחבריו שלא איבדו תקווה ולא משו ממיטתו של הרב שעות ארוכות. אנו מברכים את כל המתפללים שיתקיים בהם כל המתפלל על חברו הוא נענה תחילה. וכל שכן אם מתפלל על הרב. ויענו בכל מילי שמיטב. אכי"ר.
השיעור היום יהיה על תפילת גשמים. הגמרא במסכת תענית (ח:) מספרת שבִּימֵי רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי היה גם רעב וגם מגפה רח"ל ורצו לגזור תענית ולא ידעו על איזה מהם. כיוון שלא מתענים על שני נושאים כמו שמובא בספר עזרא (ח) "וַנָּצוּמָה וַנְּבַקְשָׁה מֵאֱלֹהֵינוּ עַל זֹאת". למרות שהיה לעזרא עוד בעיות וסיבות לגזור תענית הם צמו וביקשו מה' בקשה אחת, לשמרם בדרך מבבל לארץ ישראל.
גם כאן לא ידעו מה לעשות עד שאמר להם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, שנתפלל על הרעב ואם נזכה ותשמע תפילתנו, בכלל זה יהיה גם חיים שהרי הקב"ה נותן אוכל לחיים. דִּכְתִיב, (תהלים קמה) "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן".
גם אנו יודעים כי בגלל זה כשמתפללים על הגשמים בכלל התפילה יש גם תפילה לחיים. שהרי הקב"ה גוזר גשמים לאנשים חיים. זאת כנראה הסיבה שברכת מחיה המתים כרוכה בברכת הגשמים.

מבול שיכול להפך לטובה
הקשר בין המבול לבין בקשה על גשמים
המבול התחיל בתור גשם. (ז יב) "וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה". רק אחר כך הוא נקרא מבול: "וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה וַתָּרָם מֵעַל הָאָרֶץ". מסביר רש"י שלפני שהתחיל המבול אם אנשי דור המבול היו חוזרים בתשובה, עוד הייתה עוד אפשרות למנוע את האסון. לכן התיאור של המבול מתחיל בגשם. שכשהוריד ה' את הגשמים "הורידן ברחמים. אם יחזרו - יהיו גשמי ברכה. וכשלא חזרו - היו למבול".
תאריך התחלת המבול היה שבעה עשר לחודש השני. "בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ". לדעת רבי אליעזר (סנהדרין קח) החודש השני הוא חודש חשוון.
יום זה היה יכול להיות תחילת גשמי הברכה. גם היום כך הוא. המשנה במסכת תענית (י.) קובעת שתאריך שזה היום המסוגל לגשמים. "הגיע שבעה עשר במרחשון ולא ירדו גשמים - התחילו היחידים (צדיקי הקהל) מתענין שלש תעניות".
ובגמרא (תענית ו.) יש שלוש דעות בין התנאים מהו התאריך המקודם האמצעי והמאוחר ביותר לירידת הגשמים הראשונים. שלושת הדעות חלוקות על שאר התאריכים אבל כולן כוללות את שבעה עשר במרחשון כאחד מהתאריכים שלהם. "דתניא איזו היא רביעה ראשונה (הגשם הראשון)? הבכירה - בשלשה במרחשון. בינונית - בשבעה בו. אפילה (המאוחרת) - בשבעה עשר בו. דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: בשבעה, ובשבעה עשר, ובעשרים ושלשה. רבי יוסי אומר: בשבעה עשר, ובעשרים ושלשה, ובראש חדש כסליו. להלכה י"ז במרחשוון הוא הנקרא "זמן הגשמים". לאדם שנודר לא לאכול פרי מסוים "עד הגשמים". אומרת הגמרא שהוא אסור עד שבעה עשר בחשוון שזהו עת הגשמים.

למה המבול היה שנה שלימה?
המבול התחיל בי"ז חשוון ונגמר בכ"ז חשוון שנה ואחד עשר יום אחר כך. למה הוסיפו עוד אחד עשר יום לשנה? על זה אמרו רז"ל "משפט דור המבול - י"ב חדש". אם היו יוצאים מהתיבה בי"ז חשוון זו הייתה שנת לְבָנָה, וכל שנת לְבָנָה חסרה אחד עשר יום משנת חמה. (בגלל זה מוסיפים כל שלוש שנים חודש חודש נוסף של שלושים יום (בערך). כך יש כאן שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ שלמים שהם זמן "מִשְׁפַּט רְשָׁעִים". (עדיות ב,)
מי הם הרשעים שצריכים י"ב חודש? אם הכוונה לאלה שמחוץ לתיבה - הרי בשביל לנקות את העולם מהם מספיק מבול של כמה שעות? אם רוצים למחוק את צורתם של כל היצורים שהשחיתו את דרכם, די במבול של ארבעים יום. (זוהר א' סח:). למה צריך שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ שלמים? חייבים לומר שהחינוך כאן גם גם לאלה שהיו בתוך התיבה. אע"פ שהם לא חטאו, בודאי החטא של הכלל נגע גם בהם. (עיין שבת לג:).
השהות במקום סגור שנה תמימה לימדה את כל היצורים שבתיבה לחיות ביחד, הם נהיו יותר מתחשבים זה בזה, קצת "עֲרֵבִים זֶה לָזֶה". המאמץ של נח להאכיל מידי יום את כל היצורים השריש בו את האחריות לקיום כל היצורים. הוא לימד אותו להתפלל על העולם (מה שלא נעשה קודם המבול). ההינזרות של כל היצורים במשך שנה שלימה, הסתפקות במקום מועט ובאוכל מועט השרישה בכולם קצת שליטה על תאוות. גם בבעלי החיים שיצאו מהתיבה "קבלו עליהם על מנת לידבק במינן", כך יוצאים נח, צאצאיו וכל בעלי החיים ומתחילים תהליך ארוך של תיקון שמגיע לשיאו אחרי עשר דורות, בימיו של אברהם אבינו.

מעלת הגשם - קשר לאלוקים
גשם - מעלתה של ארץ ישראל
כשהתורה רוצה לבטא את מעלותיה של ארץ ישראל היא אומרת שהיא לא כמו מצרים "ערות הארץ". (דברים יא י) "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ, לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק" ומה מעלתה? שאנשיה שותים מים מהגשם ולא מהנילוס? "וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם".
שכשאדם תלוי בגשם הוא מרגיש שהוא תלוי באלוקים כעין מה שהיה לבני ישראל עם נחש הנחושת. "וְכִי נָחָשׁ מֵמִית?! אוֹ מְחַיֶּה?! אֶלָּא בִזְמַן שֶׁיִשְׁרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה, וּמְשַׁעְבְּדִין לִבָּן לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְרַפְּאִין וְאִם לָאו, הָיוּ נִמּוֹקִין". וה שונה לגמרי מארץ מצרים שבה אדם עלול לחשוב שהכל תלוי בו. עד כדי כך שהוא אומר: "לא ידעתי את ה'". למה? כי "לי יאורי ואני עשיתני". אני חפרתי את כל התעלות שליד היאור להביא מים לשדות. הכל מידי. הכל שלי. מי הוא אלוקים שיגיד לי מה לעשות? "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל? לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ!".
העובדה שארץ ישראל תלויה בגשמים מחייבת אותנו לתלות עיניים כל יום לאלוקים. לכן אחרי הפסוק שמתאר את מעלת ארץ ישראל שתלויה בגשמים הוא קריאת שמע שמדברת על משמעות התלות הזו בגשמים: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" - ונתתי גשמכם בעיתם. ואם לא "לא יהיה מטר והאדמה לא תן את יבולה וכו'". כל זה כדי לזכור באמצעות הגשם את אלוקים תמיד - לא כמו במצרים. ה"חובה" הזאת גורמת לכך שגם הקב"ה שם עלינו עין תמיד. כמה שכתוב שם באותו פסוק: "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד. עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה".
עד כמה במצרים שוכחים את אלוקים אפשר לראות בתורה. עד שיוסף יורד למצרים שם ה' מוזכר מאה שישים וארבע פעמים. מפרק מ' עד פרק נ' שהוא סוף ספר בראשית. לא מוזכר בתורה שם ה' כלל!! רק שם אלוקים!! גם בשני הפרקים הראשונים של ספר שמות כך הוא, מקביל לתקופה שבני ישראל בארץ מצרים. (חוץ ממקום אחד "לישועתך קיוותי ה'").
זאת המציאות של מצרים, כמו שאומר המלך שלה "לא ידעתי את ה'". המציאות של מצרים משפיעה לא רק עליו אלא על כל מי שנמצא שם, אפילו על בני ישראל. כל הגאולה של אז וגם של היום היא להודיע את שם ה' בעולם. "וידעתם כי אני ה'".

התגלות ה' - קול מים רבים
התגלות ה' היא על ידי גשמים. הגשם הוא לא רק שוט להרגיל את בני ישראל לדעת את ה'. הגשם והמים הם הקול של הקב"ה. כך אומר יחזקאל הנביא (א) על חיות הקודש "וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל כַּנְפֵיהֶם כְּקוֹל מַיִם רַבִּים כְּקוֹל שַׁדַּי". קולם של החיות הוא כמו קול שדי והוא כמו קול מים רבים. כך אומר יחזקאל גם בסוף הספר (בפרק מג ב) "וְהִנֵּה כְּבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא מִדֶּרֶךְ הַקָּדִים וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבֹדוֹ".
כדי לסבר קצת את האוזן אפשר להסביר ולומר שאלוקים הוא מקור החיים בעולם, הוא נןפח באדם נשמת חיים. "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם". וכיוון שבעולם הזה איפה שיש מים - יש חיים, אין מים - אין חיים. התגלות ה' היא דרך מים רבים.
מכאן נבין למה מתן תורה היה מלווה במים רבים. (תהילים סח ט) "אֶרֶץ רָעָשָׁה אַף שָׁמַיִם נָטְפוּ מִפְּנֵי אֱלֹהִים זֶה סִינַי מִפְּנֵי אֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים, נַחֲלָתְךָ וְנִלְאָה אַתָּה כוֹנַנְתָּהּ". הגשם הזה החייה את העם העייף והחלש שיצא ממצרים - עם ישראל. הגשם הזה החזיק אותו על מכונו. כך אומרת גם דבורה הנביאה: (שופטים ה ד) "ה' בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם: הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי ה'. זֶה סִינַי מִפְּנֵי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל".
מכאן נבין את המזמורים שמדברים על התגלות ה' במים אדירים בכמה מקומות בתהילים (כט ג) "קוֹל ה' עַל הַמָּיִם, אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים, ה' עַל מַיִם רַבִּים" וכן בפרק צג "נָשְׂאוּ נְהָרוֹת ה' נָשְׂאוּ נְהָרוֹת קוֹלָם יִשְׂאוּ נְהָרוֹת דָּכְיָם: מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה'".
כל זאת אנו אומרים כל שבת כדי להזכיר לנו כי בכל פעם שאנו שומעים את קול הגשמים או קול המים הזורמים בנחלים שנדע כי הקול הזה הוא בבואה דבבואה של הקול ששמעו הנביאים כשראו את המרכבה של השכינה. הקול ששמעו בני ישראל כשה' ירד על הר סיני.
זו אולי אחת הסיבות שעל ידי המים אנו מטהרים מטומאה, גם בנטילת ידים וגם בטבילה. בגשמים או במי מעיין. במים חיים, במים שלא נשאבו על ידי בן אדם.

כוחה של תפילת גשמים
תפילה על הגשם של הבבא סאלי
הגשם נועד בשביל התפילה. כך היה עם הגשם הראשון עלי אדמות. לא ירד גשם ולא צמח כלום עד שלא בא אדם הראשון והתפלל. "וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ" למה. כי"אָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה".
עד כמה כוחה של תפילה על הגשמים אפשר ללמוד מהסיפור של אליהו הנביא בהר הכרמל. כי כשבני ישראל עובדים את הבעל, לוקח זמן אבל בסופו של דבר הם ללא גשמים כמה וכמה שנים. וכשאליהו מתפלל בהר הכרמל - באמצע הבצורת בא גשם שוטף.
הרב תמיד מביא את הסיפור על הבבא סאלי שהגיע לעיר אחת במרוקו וראה שהם לא טובלים במקווה כי באותו מקום נדירים הגשמים. לא היו מעיינות ואין אפשרות למלא מקווה שלא על ידי מי גשמים או מעיינות. אמר להם הבבא סאלי: אנחנו נעשה את שלנו והקב"ה יעשה את שלו. לקח בידו כלי עבודה ונכנס לבור המקווה שהיה מלא בוץ ולכלוך והחל לנקותו.
ראו בני הקהילה את הרב עושה כן, מיד שינסו את מותנם וגם הם סייעו בידו לסחוב את הפסולת, לנקות את הלכלוך מהמקווה, לתקן את החורים שלא יהיו נזילות בקירות וברצפת המקווה. אחרי שתיקנו את הכל כראוי. אמרו לו: חכם מה עכשיו? אמר להם אנחנו עשינו את שלנו, נבקש מהקב"ה שיעשה את שלו. התפלל הרב התפללו כולם יחד איתו, נקשרו שמים בעבים, ירדו גשמים של בורות שיחין ומערות והתמלא המקווה על גדותיו. שמחו כולם על כך שיש להם מקווה עם מים נקיים וביותר על כך שכולם ראו בחוש איך שהקב"ה שמע תפילתם. תוך כדי שהמים יורדים רואה הבבא סאלי שהמים נכנסים למקווה דרך צינור ברזל. אמר להם: זה לא לפי דעתו של הנודע ביהודה שאומר כי מקווה צריך להיות על ידי טהרה. אפילו שהצינור ברזל הוא קבוע בקרקע - לדעתו של החכם הזה המקווה פסול.
בואו נרוקן את המים, נתקן את הצינור הזה שלא יהיה ברזל שמקבל טומאה, ומי שעשה לנו נס ושמע בקולנו פעם ראשונה יעשה כן גם פעם שנייה. הקהל שמע וחשש. אמרו לו: רבנו בבקשה, אנחנו לא נוהגים כמו דעת הרב "נודע ביהודה" שהוא דעת יחיד בזה. אבל הבבא סאלי החל לרוקן את המים מהמקווה וליבש אותו. מיד אחר כך באו האנשים ותיקנו את המרזב המביא את המים שיהיה עשוי עץ לפי דעתו של הנודע ביהודה. כשהמקווה היה מוכל בשנית החל הרב בבא סאלי להתפלל שנית ואמר: רבינו הנודע ביהודה. אנו עשינו זאת על פי הפסק שלך. תעתיר עלינו בשמים שיתמלא המקווה הזה שנית.
מיד נתקשרו השמים בעבים בפעם השנייה באותו יום. שוב החל לרדת גשם בכמות מרובה. שוב התמלא המקווה במים מתחילתו ועד סופו וגם גלש החוצה. כולם ראו בחוש את כוח התפילה של הבבא סאלי. את כוחם של תלמידי חכמים שבעולם הזה ושבעולם העליון.

תפילה על הגשם של יהודי פשוט
פעם שמעתי סיפור ממו"ר אבא סיפור בעניין תפילת הגשם של יהודי פשוט. הרב היה בביקור ליד קברו של רבי אלעזר פאפו זצוק"ל בעל הפלא יועץ וחיפש מקווה לטבול בו. לפי דעת הפלא יועץ צריך אדם לטבול לפני שהולכים לקברי צדיקים. שאל את אנשי המקום, אמרו לו שיש מקווה במרחק של כמה עשרות קילומטרים משם. שאל אותם הרב: למה לא תעשו מקווה אצלכם? אמרו לו: זה מסובך ביותר. אמר להם הרב: לא מסובך. תמצאו בור ריק, תיצקו בתוכו בטון שיכיל בערך קוב מים. לידו תעשו עוד בור אחד שיהיה להשקה וזריעה.
היה שם יהודי אחד מבני המקום שאמר לרב: לך זה פשוט כבוד הרב. לנו זה מסובך. אני מוכן לעשות הכל מיד עכשיו, ובלבד שתעמוד לידי ותראה לי בדיוק איך עושים. הסכים הרב. מיד הביא אותו יהודי פועלים וכלי עבודה. בנו תבנית מקרשים, יצקו בטון והכל בפיקוח הרב ובהנחיתו.
כשסיימו רצה אותו האיש להביא צינור מים ולמלא את המקווה, אמר לו הרב שצריך למלא מקווה במי גשמים או במי מעיין. התעצב האיש אל ליבו ואמר: עד שיבואו גשמים למלא מקווה יקח כמה חודשים. חשבתי שנוכל לטבול היום. אמר לו הרב: נתפלל. אתה עשית את שלך - תן להקב"ה שיעשה את שלו. עמד אותו יהודי ואמר: רבינו אליעזר פאפו! עשינו את המקווה הזה לכבודך. לפי הפסק הלכה שלך. תבקש מהקב"ה שיוריד לנו גשם שיתמלא המקווה שבנינו.
אמר אותו יהודי פשוט: "אנא ה' אבינו שבשמים. בנינו מקווה לכבוד הצדיק. אנחנו עשינו את שלנו מיד כשאמר הרב. בבקשה תן לנו גשמי ברכה למלא את המקווה הזה". שמעתי ממו"ר אבא שליט"א שהוא היה נוכח שם וראה את הפלא. מיד אחרי התפילה של אותו יהודי פשוט, נתקשרו שמים בעבים והחל לרדת גשם כבד עד שהמקווה התמלא על כל גדותיו.
יכול להיות שגם הרב צירף את תפילתו לתפילת אותו יהודי פשוט, וכך אנו עושים תמיד בתפילת הגשמים מצרפים את כל התפילות של כולם והם עושות רושם. יהי רצון שזכות הרב בעל ה"פלא יועץ" וזכותו של הרב בבא סאלי שהרב תמיד מזכיר את כוח ברכתו וכוח תפילתו תעמוד בשמים לזכותו של מו"ר אבא הרב שליט"א שהרבה פעמים מביא את דבריהם. ויתפללו בשמים לרפואתו השלימה במהרה.

'משיב הרוח ומוריד הגשם' - הודאה על גשמים
תפילת רבים על הגשם
מתחילים לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם" במוסף של שמחת תורה. הסיבה שבגללה לא מתחילים לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם" בליל שמחת תורה כמו כל תפילה שמתחילה בערבית "יעלה ויבוא", "רצה" או "על הניסים" כולם מערב עד ערב. טעם העניין הוא בגלל שרוצים שהקהל יאמר ביחד את הודאת הגשמים. כך מובא בירושלמי "רבי אבא בשם רבי פדת אמר: אסור להזכיר עד שיזכיר שליח ציבור". והביא הטור בשם הראב"ד שטעם הענין הוא "כדי שלא יהא דבר מעורב ביניהם. זה מזכיר וזה אינו מזכיר". לתפילת מוסף מגיעים כולם, גם המאחרים הגדולים.
לכן אנו מודים בשמחת תורה מיד אחרי הכרזת השליח ציבור במוסף כשכולם נמצאים. ולא מתחיל כל אחד להודות בערבית של שמחת תורה למרות שכבר אף אחד לא יושב בסוכה. עם זאת לא מודים על הגשמים עד שכולם יתאספו ויבקשו יחד על הגשמים וזה קורה בעיקר במוסף.
וצריך לומר שתפילת גשם היא במיוחד תפילה של ציבור, לכן מחכים שהשליח ציבור יכריז על כך ואז יכולים כל הקהל להתפלל על כך בתפילת היחיד שלהם. הלכה אומרת שאם יש מישהו שמתפלל מוקדם בבוקר ביחיד, לא יכול להתפלל על הגשם רק אחרי שהשליח ציבור באותו מקום מתפלל על גשמים. אם הציבור מתפלל מאוחר באותו מקום - גם הוא לא יכול להזכיר בקשת "גשם" בתפילת מוסף שלו אפילו שמתפלל מוקדם.

הודאה על גשמים - היא קצת בקשה
אף על פי ש"משיב הרוח" זאת הודאה ולא בקשה, עם זאת כל "הודאה" - יש בה "בקשה" באופן רמז, כמו שכשאנו מודים ואומרים לאשה שהאוכל היה טעים במיוחד, מיד היא תשאל: "אולי אתם רוצים עוד מנה". בין אם נתכוונו לכך ובין אם לא.
כך אפשר להסביר את המעשה הפלאי של רבי חייא ושני בניו שהתפללו כשליחי ציבור. (ב"מ פה:) "גָּזַר רַבִּי תַּעֲנִיתָא, אַחְתִּינְהוּ לְרַבִּי חִיָּא וּבָנָיו, אָמַר, "מַשִּׁיב הָרוּחַ" וְנָשַׁב זִיקָא, אָמַר, "מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם" וַאֲתָא מִטְרָא. מָטָא לְמֵימַר, "מְחַיֵּה הַמֵּתִים" רָגַשׁ עָלְמָא, אָמְרֵי בָּרָקִיעַ, מַאן גָּלֵי רַזְיָא בְּעָלְמָא? אַמְרֵי, אֵלִיָּהוּ, אַתְיוּהָ לְאֵלִיָּהוּ, מַחְיוּהָ שִׁתִּין פּוּלְסֵי דְנוּרָא, אֲתָא, אִידְמֵי לְהוּ כְּדֻבָּא דְנוּרָא, עָל בֵּינַיְיהוּ, וְטַרְדִינְהוּ".
תרגום פירוש: אחרי שאליהו הנביא גילה לרבי שרבי חייא ושני בניו שקולים כנגד שלושת האבות גזר רבי תענית וביקש מרבי חייא ושני בניו שירדו לפני התיבה ויתפללו כשליחי ציבור. כשהתפללו ואמרו: "מַשִּׁיב הָרוּחַ" נשבה רוח, כשאָמַרו: "מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם" בא גשם. באו לומר: "מְחַיֵּה הַמֵּתִים" ונעשתה סערה בעולם העליון. שאלו: מי גילה את הסוד של רבי חייא ושני בניו לעולם? אמרו: אֵלִיָּהוּ הנביא וכו'. עד שבא אליהו והפריע את תפילתם. למה? שלא יגידו "מחיה מתים" ועדיין לא הגיע זמן תחיית המתים.
למדנו מכאן שהודאה היא גם קצת בקשה. ולכן אומרים בשבת "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא".כי בשבת לא מבקשים "רפאנו" בתפילה. אבל אומרים בתפילה "מכלכל חיים בחסד, מחיה מתים ברחמים רבים. סומך נופלים ורופא חולים וכו". וכיוון שכל הודאה יש בה גם קצת בקשה. אנו מכוונים בה בשבת אם יש לנו חולה בתוך ביתנו. זה אומרים מיד בתחילת התפילה ולכן אומרים שתפילת הרפואה קרובה לבוא.

מהלכות "משיב הרוח ומוריד הגשם"
1.
בארצות אשכנז היו כאלה שלא היו נוהגים בקיץ לומר "מוריד הטל", רק בחורף היו אומרים "משיב הרוח ומוריד הגשם". כך כותב הרמ"א (קיד ב) "ואנו בני אשכנז, לא מזכירין טל לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, רק אומרים בימות החמה ורב להושיע מכלכל חיים וכו'". כאן בארץ היום רוב ככל של קהילות האשכנזים והספרדים גם יחד נוהגים באותה דרך. דהיינו בחורף אומרים "משיב הרוח ומוריד הגשם" ובקיץ אומרים "מוריד הטל". ההלכות דלהלן הם לפי מנהג זה.
2. אם אמר בחורף אמר: "מוריד הטל" במקום "משיב הרוח ומוריד הגשם" - אין זה סימן קללה, אך אין זאת הודאה מושלמת מכיוון שבחורף יורד גם גשם וגם טל. על כן אם לא נזכר בזמן - לא חוזר על תפילתו. וזה שונה ממקרה שבו אדם אמר בקיץ "משיב הרוח ומוריד הגשם" שגשם בקיץ אינו סימן ברכה לכן רק בקיץ צריך לחזור לתחילת תפילתו אם טעה ולא תיקן בזמן. לא בחורף.
3. בחורף - למרות שלא צריך לחזור לתחילת התפילה, אם יכול לתקן - יתקן. ולכן אם לפני שסיים את ברכת "מחיה המתים" נזכר שלא אמר: "משיב הרוח ומוריד הגשם" - יחזור ויתחיל "אתה גיבור" ויאמר "משיב הרוח ומוריד הגשם". אמנם אם נזכר אחרי שאמר כבר מילת "ברוך אתה ה'" של ברכת "מחיה המתים" - אין מחזירים אותו [שו"ע קיד ה ונו"כ].

'ברך עלינו' - בקשה על גשמים
תפילת האחרון שבישראל
המשנה במסכת תענית אומרת שדוחים את תפילת הגשם לז' חשוון כדי לצרף אלינו את תפילת האחרון שבישראל: כך אומרת הגמרא: (תענית י' ע"א) "בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים. רבן גמליאל אומר בשבעה בו, חמשה עשר יום אחר החג, כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת". והלכה כרבן גמליאל.
החזון איש מסביר כי גם הסיבה של תנא קמא שאומר כי שואלים גשמים בג' במרחשוון, היא מאותה סיבה "שיגיע האחרון שבישראל לנהר פרת", אלא שנחלקו כמה זמן לוקח עד לאחרון שבישראל להגיע לנהר פרת.
אמר הרב שליט"א: "ראה זה פלא, יש כאן התחשבות בתפלתו תפלת יחיד, תפלת עובר דרכים, שלא ירדו עליו גשמים כל עוד הוא בדרך. עד כדי כך שחכמי ישראל קובעים לכל עם ישראל את זמן בקשת הגשמים בז' חשוון בגלל ה"אחרון שבישראל" שלא רוצה גשם עד שיגיע לביתו. מכאן תראה מהי כוח תפלה של יחיד, נותן הקב"ה ברכה בתפלה אפילו של יחיד. רוצה הקב"ה שהתפילה תהיה של כולם יחד בלב אחד. וזה עניין הקטרת של כהן גדול ביום כיפור בקודש הקודשים ובכל יום.
כך אומרת הגמרא במסכת כריתות (ו) "אָמַר רַב חַנָא בַּר בִּיזְנָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא: כָּל תַּעֲנִית שֶׁאֵין בָּה מִפּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל - אֵינָה תַּעֲנִית, שֶׁהֲרֵי חֶלְבְּנָה - רֵיחָה רַע, וּמְנָאָה הַכָּתּוּב בֵּין סַמָּנֵי הַקְּטֹרֶת."

תפלתו הראשון שבישראל
כשכהן גדול ביום כיפור מקטיר קטורת בקודש הקודשים הוא מתפלל ואומר "ולא תכנס לפניך תפלת עוברי דרכים בענין הגשם בשעה שהעולם צריך לו". מיד הגמ' מביאה מעשה ברבי חנינא בן דוסא: "רַבִּי חֲנִינָא בֶן דּוֹסָא הֲוַה קָאֲזִיל בְּאוֹרְחָא, שָׁדָא מִטְרָא עֲלֵיהּ. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹן הָעוֹלָם, כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְנַחַת, וַחֲנִינָא בְצַעַר?! - פָּסַק מִטְרָא. כִּי אֲתָא לְבֵיתֵיהּ, אָמַר, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְצַעַר, וַחֲנִינָא בְנַחַת?! - אֲתָא מִטְרָא. אָמַר רַב יוֹסֵף, מַאי אַהַנְיָא לֵיהּ צְלוֹתֵיהּ דְּכַהֲנָא רַבָּא לְגַבֵּי רַבִּי חֲנִינָא בֶן דּוֹסָא?"
בעין יעקב כתוב שהייתה לרבי חנינא צלחת עם מלח. צערו של רבי חנינא בן דוסא היה בכך שיכול המלח להתקלקל לגמרי בגשם. התפלל רבי חנינא בן דוסא על עצמו ואמר, "רבונו של עולם, כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער?" הפסיק הגשם. כשחזר לביתו אמר כל העולם כולו בצער כי אין כעת גשם. חזר הגשם. אמר רבי יוסף, מה הועילה תפילת כהן גדול לגבי רבי חנינא בן דוסא". כלומר, שהכהן הגדול ביום הכיפורים בשעה שנכנס לפני לפנים מתפלל שלא תבא לפניו יתברך תפלת עוברי דרכים, אבל לגבי רבי חנינא בן דוסא, אין תפלתו נחשבת.
ומבאר בעל ה'בן איש חי', שהרי סוף סוף הגשם הוא ברכה, איך מתפלל רבי חנניא בן דוסא להפסיק את הברכה? על זה אומר הרב בעל הבן איש חי שרב חנינא בן דוסא לא התפלל שייפסק הגשם, אלא אמר לאלוקים שהוא בצער כי היה המלח מתרטב. היה יכול הקב"ה להמציא לו מחסה או מטרייה וכדומה. על זה התפלל רבי חנניא בן דוסא. אבל אין בתפלתו שום כוונה שייפסק הגשם כלל!
ולמה הפסיק הקב"ה את הגשם? ללמדנו שתפלתו של רבי חנינא בן דוסא גדולה משל כהן גדול. מכאן נלמד מהי כוחה של תפלה, וזו זכות גדולה שנתן לנו הקב"ה להתחיל ולהתפלל על הגשם מתאריך ז' מרחשוון והלאה.

בקשה בז' חשוון כשאין בית המקדש קיים
הרי"ף הרמב"ם פסקו לבקש גשמים בשבעה בחשוון גם כשאין בית המקדש קיים. לדעת הר"ן בימינו שאין בית המקדש היו צריכים לבקש על גשמים מיד בשמחת תורה. אבל הוא מבטל את דעתו בפני דעתם. ומסביר שהוא שמע כי גם בימיו היו עולים לרגל אף על פי שאין בית המקדש, כמו שהיו עולים בזמן בית המקדש. אם כן, יש קצת הצדקה למנהג שגם בימינו ממתינים לז' מרחשוון.
מהפסוק בירמיה (ל) "כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ נְאֻם ה' - כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ. צִיּוֹן הִיא. דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ" למד רבן יוחנן בן זכאי שצריך לעורר את האנשים שידרשו את בנין ירושלים ויזכרוה גם בחורבנה. רבן יוחנן בן זכאי תקן על זה כמה תקנות. כל זה נועד להזכיר לנו שהסדר הראוי של חיי כל יהודי הוא עליה לרגל בחגים. ומה שעכשיו אין בית מקדש - זה ארוע זמני שיחלוף כל רגע. לכן אנו לא מתפללים על גשמים עד ז' חשוון.
דבר דומה נוהגים אנשי חו"ל שמתפללים על הגשמים לפי סדר החיים של ארץ ישראל למרות שאצלהם צריכים גשמים בזמנים אחרים. למה? כי כל רגע הם עשויים לעלות לארץ ישראל ולכן אין טעם שיתפללו לפי צורך הגשמים בארצות הברית או באוסטרליה. וכמו שהחיים בחו"ל הם ארעיים. כך החיים בלי בית המקדש הם ארעיים.

האם גם בימות המשיח יחכו לז' בחשוון?
הרב שאל באחד השיעורים הקודמים: מה נעשה בימי המשיח? הרי בימינו אפשר ביום אחד להגיע למקום הרחוק ביותר בעולם? האם נחכה גם כן שבועיים? באמת יכול להיות שבזמן המשיח יקדימו את שאלת הגשמים לפי העניין ולפי המהירות שבה מגיעים לכל מקום.
ועוד יותר יתכן שכשיבואו היהודים מחו"ל לארץ ישראל, יופיה של הארץ וקדושתה יעכבו אותם לבל יחזרו לארצם. מה להם ולחוץ לארץ? הרי בתקופה ההיא אומות העולם ינהרו לירושלים לראות את בית המקדש. מה ליהודים לעשות בחו"ל? אדרבה עליהם להישאר כאן ולקיים מצוות התלויות בארץ בלבד, ולהיות בקרבת ירושלים ובמחיצת בית המקדש וכו'. על כן כנראה שלא יהיו כלל עיכובים בגלל החוזרים, כי לא יהיו כאלה שיחזרו.
היום לצערינו יש יהודים שיושבים היום בחו"ל וחבל, בגללם שואלים היום גשם רק בז' במרחשוון. ואולי בתחילת התקופה של ימות המשיח נשאר עם המתנת השבועיים הללו, למה? שעולי הרגלים לא יזדרזו לשוב לבתיהם מיד אחרי החג. יש איסרו חג. קושרים את חג. קשורים לחג. לארץ ישראל. לקדושה. מטיילים קצת בארץ ישראל. לומדים קצת. הולכים לשיעורים. ממלאים את המצברים הרוחניים. ואפשר שבתחילה יקח שבועיים לאותם העולים מחוץ לארץ, שבודאי יעמדו בתור בפתחי בתי הדיינים, לבקש היתר לחזור לחוץ לארץ כדי ללכת ולהביא את חפציהם לכאן ולגור בארץ.

מהלכות 'ברך עלינו'
1.
בז' חשוון מתחילים לבקש על הגשמים, בברכה התשיעית "ותן טל ומטר לברכה". ספרדים בנוסח אחד ארוך יותר שכולל גם תפילה על אומות העולם. אשכנזים בנוסח אחר. אם מישהו אמר בנוסח השני לא מעכב. כי עיקר התפילה היא "ותן טל ומטר לברכה". ואם אמר את התפילה הזאת בנוסח זה או אחר - יצא.
2. מתחילים לבקש גשמים בתפילת ערבית של ליל ז' בחשוון. ולא מחכים למוסף כיוון שבז' חשוון אין מוסף (בדרך כלל) ואין התכנסות של כל הקהל ביחד. לכן לא מחכים לבוקר ומתחילים כמו כל תפילה בליל אותו תאריך.
3. אם בימות הגשמים לא ביקשו גשם, התפילה כל כך חסרה ואם לא תיקן עד סוף תפילת שמונה עשרה - חוזר לתחילת התפילה. אם נזכר בטעותו בעודו בתוך הברכה עצמה יפסיק ויתחיל את הברכה מהתחלה.
4. אם נזכר בטעותו אחרי שאמר: "ברוך אתה ה'" לפני שסיים "מברך השנים", יאמר "למדני חוקיך", ויחזור לתחילת "ברך עלינו". אם נזכר בטעותו אחרי "מברך השנים" לפני שאמר "תקע וכו'" - יאמר שם "ותן טל ומטר לברכה" ואח"כ ימשיך ויאמר "תקע בשופר".
5. אם נזכר אחרי שהתחיל "תקע" - ימשיך להתפלל ויאמר בסיום ברכת "שומע תפילה": "ותן טל ומטר לברכה. כי אתה שומע תפילת כל פה. ברוך אתה ה' שומע תפילה".
6. אם נזכר בטעותו אחרי "שומע תפילה" לפני שהתחיל "רצה", יאמר שם "ותן טל ומטר לברכה", ואח"כ ימשיך "רצה" וכו' אבל אם נזכר בטעותו אחרי שהתחיל "רצה", אע"פ שאמר מילת "רצה" בלבד, יחזור ל"ברך עלינו" ויתחיל להתפלל משם לפי הסדר הרגיל.
7. אם נזכר בטעותו אחרי שאמר "יהיו לרצון אמרי פי" האחרון, אע"פ שלא עקר רגליו ולא אמר "עושה שלום", חוזר לתחילת תפילת י"ח.
8. אם הוא מסופק אם אמר "ברכנו" בקיץ, ובן אם הוא מסופק אם אמר "ברך עלינו" בחורף. - אם הוא בתוך שלושים יום מסוכות - צריך לחזור, כי חזקה שאמר לפי הרגלו, אבל לאחר שלושים יום הסתפק אין צריך לחזור, כי כבר הוחזק שלושים יום שהזכיר כהוגן.
9. בחו"ל מתחילים לבקש גשם רק שישים יום אחרי תקופת תשרי. ומכיון שה"תקופות" מחושבות לפי מהלך השמש, מחשבים אותן על פי לוח אומות העולם שבנוי על פי מהלך השמש [הלוח העברי משלב מהלך השמש והירח גם יחד]. לכן מתחילים לבקש גשם ולומר "ברך עלינו" בחו"ל ב 5- בדצמבר כשחודש פברואר שלאחריו הוא 28 יום. אם חודש פברואר שלאחריו הוא בן 29 יום - מתחילים לומר "ברך עלינו" בחו"ל ביום 6 בדצמבר, וממשיכים באמירת "ברך עלינו" עד מנחה של ערב חג הפסח (עיין ב"י קיז שהגוים שינו את חדשיהם).
10. יש כמה ארצות בחוץ לארץ שנגררו אחרי התאריך של ארץ ישראל, ומתחילים לומר ברך עלינו בז' מרחשוון. במדינת תוניסיה יש אי גדול וחשוב שכולו כהנים מיוחסים, ג'רבה. שם היו נוהגים להתחיל ברך עלינו בז' מרחשוון. גם בצור וצידון נהגו לבקש גשמים בז' מרחשוון. אפילו בארגנטינה הנהיגו לומר ברך עלינו בז' מרחשוון, למרות ששם הקיץ והחורף משתנה, ואין האקלים שם כמו של ארץ ישראל.
11. תושבי ארץ שצריכים מטר בתקופת ימי החמה שבארץ ישראל - אומרים בתפילה "ברכנו" ולא "ברך עלינו". רק בתפילת לחש יכול היחיד לומר ב"שומע תפילה", "ותן טל ומטר לברכה", כי בקשת המטר היא לפי צורכי ארץ ישראל.

האם ברכה מסתיימת בסופה, או בתחילת הברכה הבאה?
מחלוקת הראבי"ה והרא"ש
האם ברכה מסתיימת בסופה, או בתחילת הברכה הבאה? יש בדבר זה מחלוקת ראשונים בין הראבי"ה לבין רבינו יונה.
מחלוקת זאת שייכת בכל ההזכרות השונות שיש בתפילות ובברכות, אם בעניין הזכרת גשמים במשיב הרוח ומוריד הגשם, או בחתימת המלך הקדוש או המלך המשפט בעשי"ת, הן בדין שאלת גשמים בברך עלינו, הן בדין אמירת יעלה ויבוא בתפלה או בברכת המזון, וכן באמירת רצה והחליצנו בשבת.
דעת הראבי"ה - רבנו אבי העזרי. הבית יוסף מביאים את דעת הרא"ש והמרדכי שהם מביאים את דעת הראבי"ה - לדעתם כל עוד לא התחיל את הברכה שלאחריה, נחשב לו כאילו עדיין עומד באותה הברכה עצמה.
לדוגמה בנדון שלנו, אם למשל אדם אמר בתפלתו 'ברכנו' במקום לומר 'ברך עלינו', או שאמר 'ותן ברכה' במקום לומר 'ותן טל ומטר', ונזכר לאחר שחתם ברוך אתה ה' מברך השנים, אבל עוד לא התחיל בברכת 'תקע'. על זה אומר הראבי"ה, שכיון שהוא עוד לא התחיל ברכת 'תקע בשופר', נחשב לו כאילו עוד לא סיים את אותה הברכה ועדיין עומד בה, וממילא יכול לומר במקומו 'ותן טל ומטר לברכה על כל פני האדמה', כמו שהיה אומר כן אם לא היה מסיים עדיין מברך השנים, ואחר כך ימשיך תקע בשופר גדול כסדר.
כמו כן אם לא אמר 'יעלה ויבוא' קודם ברכת "המחזיר שכינתו לציון", ונזכר לאחר שחתם כבר "המחזיר שכינתו לציון" אבל עוד לא התחיל לומר אפילו את המלה 'מודים'; כיון שהוא עוד לא התחיל 'מודים', נחשב לו הדבר כאילו לא חתם את ברכת 'המחזיר' כלל, ויכול לומר יעלה ויבוא במקומו.
דעת רבינו יונה - שכל ברכה תחומה עד חתימתה, מרגע שחותם ואומר לדוגמה 'ברוך אתה ה' מברך השנים', נחשב לו שסיים את הברכה לגמרי, ואפילו אם לא התחיל עדיין תקע בשופר, נחשב כאילו התחיל אותה, שאז היה הדין לכל הדעות שהתנתק לגמרי מברכת השנים לגמרי.

מחלוקת מרן והמ"ב למעשה
מרן בשולחן ערוך פסק כמו דעת הראבי"ה. זה לשון מרן (שו"ע או"ח סימן קי"ד ס"ו) "ואפילו אם סיים הברכה, ונזכר קודם שהתחיל אתה קדוש, אין צריך לחזור, אלא אומר "משיב הרוח ומוריד הגשם" בלא חתימה".
הרמ"א לא חלק על מרן בדין זה כלל, ושתק מלהזכיר דעה אחרת. דעתם של מרן ושל רמ"א היא כדעת הראבי"ה, נגד דעתו של רבינו יונה. אלא שחלק מהאחרונים פסקו דווקא כדעתו של רבינו יונה לחומרא.
המשנה ברורה גם כן מתייחס לדעתו של הראבי"ה בעניין מי שלא אמר ותן טל ומטר בברכת מברך השנים, ונזכר קודם שהתחיל ברכת תקע, וזה לשונו (סימן קי"ז ס"ק ט"ו) "עיין במגן אברהם ובשערי תשובה שכתבו דאם נזכר קודם שהתחיל תקע בשופר אומרו שם", ומיהו דעתו שלו לפסוק לחומרא כדעת רבינו יונה ומסתמך על הרבה אחרונים שפסקו נגד דעתו של מרן - תמצא את הדברים בהרחבה בביאור הלכה. (סימן קי"ד בד"ה בלי חתימה). שם מביא המשנה ברורה כמה ראשונים שפוסקים כמו רבינו יונה וכותב כן גם בשם הגר"א. אמנם המעיין בדברים היטב יראה שאדרבה דעת הגר"א היא כדעת מרן השו"ע.
והנה אף דהמשנה ברורה הכריע נגד השו"ע אנו לא פוסקים כמותו כי הרבה והרבה מגדולי האחרונים פסקו כמו השו"ע שפסק כדעת הראבי"ה, וזו ההלכה קיימת בכל פרטי ההלכות שהזכרנו לעיל, בין בעניין הזכרת ושאלת גשמים, והן ביעלה ויבא, או בדין רצה בברכת המזון בשבת.

סגולות נגד שכחה
עצה לא לשכוח - להסתייע במלאכים
יש לדעת שעל ידי לימוד ההלכות כמו שצריך יינצל האדם ממכשול ומטעות באותה ההלכה שלמד. ולא רק בגלל שלמד את אותה ההלכה, וממילא לא יטעה כי יש לו ידיעה בזאת ההלכה, אלא שתהיה לו סייעתא דשמיא מיוחדת שתלווה אותו בקיימו את אותה ההלכה שלא יטעה בה.
צריך לדעת שעל כל הלכה שאדם לומד את ההלכה המתייחסת למצוה מסויימת, הוא בורא לו מלאך מיוחד שילווה אותו בשעה שיקיים את אותה המצווה. אם למשל לומדים הלכות "ברך עלינו" כמו שצריך, נברא לאותו הלומד מלאך שיהיה ממונה עליו בעניין אמירת ברך עלינו; כמו כן אם אדם לומד הלכות ברכת הלבנה, נברא לו מלאך שממונה על ברכת הלבנה, וכך על לימוד של כל הלכה והלכה. והתפקיד של אותו המלאך הוא לשמור על מי שלמד את ההלכה ושבגללו הוא נברא, ולהגן עליו שלא יגיע לידי טעות כלל באותה ההלכה. ונקל לתאר שכיון שאותו המלאך במיוחד בא להגן עליו שיתפלל כראוי על פי ההלכה, בודאי שתפלה כזו תתקבל בהתייחסות מיוחדת בשמים, אחרי שיראו הממונים על התפלות שיש בתפלה זו מלאך שנתלווה אליה. מכאן ילמד אדם לעצמו מוסר ויתחזק בלימוד הלכות מאוד, שמלבד שכר לימוד תורה, ומלבד רכישת ידיעות בהלכה, גם בורא לו מלאך מיוחד שישמור ויגן עליו לבל יטעה באותו עניין.

סגולת החיד"א
הרב ברכי יוסף כותב לגבי אדם שטעה ולא אמר ותן טל ומטר וכבר אמר תקע, שאז הדין הוא שיאמר אותו בשומע תפלה.-.שיש לחשוש שעד שיגיע לשמע קולנו ישכח, שכן טבעו של האדם שבשעת תפלתו של האדם הוא מסיח דעת וזאת למרות כל ההכנות שתקנו חז"ל להקדים לתפלה כדי לעמוד מתוך הכנעה ויראת שמים, והכרה בגדלות הבורא, וכי לפניו יתברך שמו ויתעלה עומד ומתפלל - מסיח דעתו מיד מכל עניין התפלה, ומיד מפליג בדעתו למחנה יהודה, וכבר עומד הוא וסוחר בשוק הבורסה, והנה הוא חוצה מדינות ויבשות, עד שמכח ההרגל צריך לפסוע ג' פסיעות אחורה, מה ש'מנחית' אותו למציאות שבה הוא עומד.
על זה אומר הרב חיד"א, שאדם שמתפלל והגיע לברכת תקע בשופר גדול, ושם לב שלא אמר ותן טל ומטר, מותר לו לדפדף בסידור קדימה כמה דפים עד לברכת שומע תפלה, ויניח על ברכת שומע תפלה את אצבעו, ויחזיר את הדפים אחורה וימשיך להתפלל כסדר, ובהגיעו לברכת שומע תפלה יראה שאצבעו מונחת שם ויתמה על כך שזה דבר משונה הוא, עד שיזכור שהוא צריך לומר ותן טל ומטר שם, בגדר 'אצבע אלקים היא'. וזה יזכיר לו לומר ותן טל ומטר לברכה.

אל תאמין בעצמך - מעשה א'
הרב תמיד מזכיר עצה כדי שלא לשכוח "ברך עלינו" או "משיב הרוח" זה להתפלל בסידור, במיוחד בתקופה של השינוי. אדם לא צריך לסמוך על עצמו שהוא לא שוכח. פעם אחת היה איש אחד בשיעור שלימדתי בערב ראש חודש ולימדתי את הלכות היום, הלכות "יעלה ויבוא". מתי חוזר ומתי לא חוזר אם שכח. האדם הזה הקשה לי איך יכול אדם לשכוח "יעלה ויבוא"? האם הוא לא רואה את ההארה של ראש חודש. שאלתי אותו אם הוא לא שכח אף פעם? ואמר לי איך אפשר? אדם שומע ברכי נפשי. איך אפשר לשכוח?
אחרי השיעור התפללנו ערבית של ראש חודש עם "ברכי נפשי" . אחר התפילה נגשתי ושאלתי אותו: האם גם עכשיו לא שכחת לומר "יעלה ויבא"? התפלא אותו אדם ואמר לי: למה לומר "יעלה ויבוא"? היום לא ראש חודש!! שאלתי אותו וכי לא שמעת שאומרים "ברכי נפשי" כולם ביחד במנגינה. וכי לא ראית את הארת ראש חודש?
אחז אותו יהודי בראשו ואמר: אבוי לי. שישים שנה ולא שכחתי יעלה ויבוא בראש חודש. איך זה קרה? דווקא היום פעם ראשונה? בודאי בגלל שדיברתי על עצמי!!

אל תאמין בעצמך - מעשה ב'
מסופר על אימו של הרה"ג ר' יהודה צדקה זצוק"ל שהייתה בקיאה בהלכות, והייתה בת אחותו של בעל הבן איש חי ושמעה ממנו שיעורים והייתה בקיאה בהם. והייתה לומדת הלכות מספר "בן איש חי" בצורה מעמיקה ומדוקדקת, עד כדי כך שאפילו הרב בעל כף החיים ע"ה כשהיה לו ספק בהלכה היה הולך לשאול אותה. וכשהייתה מתפללת שחרית, היו עוברים שני מנינים מרוב שהייתה מכוונת ומתפללת מילה במילה.
פעם התפללה בראש חודש שחרית ומוסף בבית כנסת וביציאתה ראה אותה החזן דיבר אליה בלעג קל על זה שהיא כמו רבנים מתפללת באורך כמניין שתי תפילות. אמרה לו: מחילה מכבודו, אבל מרוב מהירות אתה שכחת 'יעלה ויבוא' בחזרת הש"ץ. נזכר השליח ציבור שכן הוא ואף אחד מהמתפללים לא שם לב ולא העיר לו. אמר שליח הציבור לעצמו: נקרא לציבור לחזור ולהתפלל. אמרה לו: זה לא חול המועד. זה ראש חודש. אם היית נזכר באמצע התפילה לפני מודים - היית יכול לחזור, אבל גם סיימת את תפילת שחרית וגם התפללת מוסף. אינך יכול לחזור ולהתפלל. אחר כך שאלו אותה למה לא הזכרת לו "יעלה ויבוא" באמצע החזרה כששמה לב לכך? אמרה להם: חשבתי על זה והחלטתי שזה יכול להיות הלבנת פנים ברבים. וגם זה לא צנוע להעיר לחזן מעזרת נשים. במיוחד שכל המתפללים לא שמו לב ולא העירו לו, וגם הם היו מתביישים קצת.
יהי רצון שזכות הבן איש חי תגן על הרב שליט"א שיאריך ימים על ממלכתו וילמד אותנו מתורתו. אכי"ר.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il