בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • בבא מציעא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

הרב מרדכי צמ בן מזל טוב

בבא מציעא דפים ל"ג-ל"ה; שבועות דף מ"ג

מחלוקת הרי"ף והרמב"ם בשומר שמשלם

הרי"ף פסק שרק שומר שמצהיר שהוא ישלם - נשבע שהחפץ שנעלם אינו ברשותו; ואילו הרמב"ם פסק שגם שומר שמשלם ממש - נשבע על כך. שורש המחלוקת במחלוקת סוגיות בשיטת רב הונא.

undefined

הרב מרדכי הוכמן

יג כסלו תש"ע
7 דק' קריאה
דברי רב הונא בפרק המפקיד
וזו לשון המשנה בדף ל"ג ע"ב:
"המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים, ונגנבו או שאבדו, שילם ולא רצה לישבע, שהרי אמרו: שומר חנם נשבע ויוצא, נמצא הגנב - משלם תשלומי כפל. טבח ומכר - משלם תשלומי ארבעה וחמשה. למי משלם - למי שהפקדון אצלו".

וזו לשון הסוגיה בדף ל"ד ע"ב:
"אמר רב הונא: משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו. מאי טעמא - חיישינן שמא עיניו נתן בה".

וזו לשון רש"י שם בד"ה "משביעין אותו":
"אמתניתין קאי, אף על פי שהוא משלם , כדקתני שילם ולא רצה לישבע - משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו".

לשון הרי"ף שונה מלשון גרסתנו בסוגיה; וזו גירסתו:
"אמר רב הונא - אמר רב - אמר הריני משלם - משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו, מאי טעמא חיישינן שמא עיניו נתן בה".

בגירסת הרי"ף שני שנויים:
א. " אמר הריני משלם" - ממעט לכאורה מקרה שמשלם ממש.
ב. רב הונא אומר את דבריו בשם רב.
הרא"ש אמר שמפשטות הרי"ף משמע, שאם השומר שילם (או מביא את הכסף בידו כדי לשלם) - לא ישביעו אותו שבועה שאינה ברשותו. אולם הוא דחה את האפשרות הזו מפני שאין בה טעם.

אמנם לענ"ד נראה, שהרי"ף סבור כמו שדייק הרא"ש בדבריו בתחילה; ושיטת הרי"ף בברור דעת רב הונא, בנויה על כמה יסודות.
שיטת הרי"ף במחלקת הסוגיות ב"מלוה על המשכון"
הסוגיה בבבא-מציעא דפים ל"ד ע"ב - ל"ה ע"א שואלת על דינו של רב הונא - ממקרים של מלוה על המשכון ואבד המשכון:
"אמר רב הונא: משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו. מאי טעמא - חיישינן שמא עיניו נתן בה. מיתיבי: 'המלוה את חבירו על המשכון, ואבד המשכון, ואמר לו: סלע הלויתיך עליו, שקל היה שוה. והלה אומר: לא כי, אלא סלע הלויתני עליו, סלע היה שוה - פטור. סלע הלויתיך עליו, שקל היה שוה והלה אומר לא כי, אלא סלע הלויתני עליו, שלשה דינרים היה שוה - חייב (שבועת מודה במקצת). סלע הלויתני עליו, שנים היה שוה, והלה אומר לא כי, אלא סלע הלויתיך עליו, סלע היה שוה - פטור. סלע הלויתני עליו, שנים היה שוה והלה אומר לא כי, אלא סלע הלויתיך עליו, חמשה דינרים היה שוה - חייב. מי נשבע - מי שהפקדון אצלו, שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון.'
ואם איתא לדרב הונא, כיון דמשתבע מלוה שאינה ברשותו - היכי מצי מפיק לה? - ... אביי אומר: גזירה שמא יטעון ויאמר לו: אחר שבועה מצאתיה. רב אשי אמר: זה נשבע וזה נשבע - זה נשבע שאינה ברשותו, וזה נשבע כמה היה שוה. והכי קאמר: מי נשבע תחילה ... רב הונא בר תחליפא משמיה דרבא אמר: רישא דסיפא תיובתא לרב הונא: - 'סלע הלויתני עליו, שתים היה שוה, והלה אומר: לא כי, אלא סלע הלויתיך עליו סלע היה שוה; פטור.' - ואם איתא לדרב הונא, מגו דמשתבע מלוה שאינה ברשותו - לישתבע נמי אגילגול שבועה כמה היה שוה! - אמר רב אשי : אמריתה לשמעתא קמיה דרב כהנא , ואמר לי: תהא במאמינו."
ולכאורה תמוה, מדוע לא הקשו אביי ורב אשי כבר מלכתחילה - מרישא דסיפא?!
ומדוע, רק רב כהנא הוצרך לחדש, שלא מוזכרת שם שבועה, מפני שמדובר באוקימתא; שהלווה מאמין למלווה שאינו ברשותו.

סוגיה זו מושמטת ברי"ף, ונלענ"ד, שמתוך גירסת הרי"ף בסוגיה המקבילה בשבועות דף מ"ג ע"ב, ומתוך פרוש רבנו-חננאל שם, נראה שקיימת מחלקת בין אביי ורבא בהבנת דעת רב הונא. ולפי דעת אביי (ודעת רב אשי מתחילה) בדעת רב הונא, אין קושיה מרישא דסיפא.
ליתר בירור צריך לעיין בשיטת הרי"ף בשבועות; וזו לשון הרי"ף בדף כ"ד ע"ב מדפי הרי"ף בשבועות:
" '... מי נשבע מי שהפקדון אצלו שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון' גמ': אהייא אילימא אסיפא תיפוק ליה דשבועה גבי מלוה היא, אלא אמר שמואל ארישא וכן אמר חייא בר רב ארישא. מאי רישא סיפא דרישא, דתנן 'סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה, והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו וג' דינרין היה שוה', דשבועה גבי לוה היא, דקא מודה במקצת הטענה. וכיוון 1 דלוה נשבע שג' דינרין היה שווה, והמלוה נשבע שאינה ברשותו; אמרינן מי נשבע תחילה - מלוה נשבע תחילה שאינה ברשותו, ואחר כך ישבע הלוה כמה היה שוה; שמא ישבע הלוה תחילה ויוציא המלוה את המשכון, ונמצא שם שמים מתחלל." 2
הסוגיה בשבועות לא אמרה שרישא-דסיפא "תהא במאמינו"; ניתן היה לומר שהסוגיה שם סמכה עצמה הסוגיה בבבא-מציעא דף ל"ה. אך קשה, שהרי"ף אינו מביא באף אחת מן הסוגיות, שרישא-דסיפא "תהא מאמינו". יש לברר את הטעם לכך.

וזו לשון רבנו חננאל בשבועות דף מ"ג ע"ב:
"... והכי קתני מאחר שזה וזה נשבעין מי נשבע תחילה, ואמרינן מי שהפקדון אצלו נשבע תחילה, שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון. אבל סיפא דקתני 'סלע (הלויתיך) [הלויתני]
עליו ושתים היה שוה והלה אומר לא כי סלע (הלוויתני) [הלויתיך] עליו וה' דינרין היה שווה' שנמצא הלווה טוענו בסלע והודה לו המלוה בדינר, שהשבועה על המלוה היא; - אינו חייב לישבע שאינה ברשותו - אלא כמה היה שווה."
וכתב על כך המגיה (ה"חשק שלמה") וזו לשונו:
"דברי רבינו צ"ע קצת, ומצווה ליישב."

כוונת קושייתו היא, שבסוגיה בבבא-מציעא דף ל"ה ע"א מבואר שאם הלוה דורש מן המלוה להישבע - שאינה ברשותו - המלווה חייב לעשות זאת; שהרי לכן העמידה הסוגיה את הסיפא באוקימתא - שהלוה מאמין למלוה שאינה ברשותו.

מחלקת רב אחא מדפתי ורבינא
כדי ליישב את הקשיים שבשיטת רבנו חננאל ובשיטת הרי"ף צריך לומר, שהם סבורים שהסוגיה בשבועות נוקטת, שהחשוד על הממון חשוד על השבועה; ואם איני יכול לתלות ב"ספק מִלוה ישנה" - אין להשביעו.

כאשר אדם נותן לחבירו חפץ כפיקדון או כמשכון, סביר להניח שאין בינם מקרה של ספק מלוה ישנה; שהרי אם היה מקרה כזה הוא לא היה מפקיד בידו את החפץ או את המשכון. שומר שבא ומשלם, ברור לחלוטין שאין לו תביעת ספק מִלוה ישנה על המפקיד; אלא שהצבור חושדו, שהוא חמד 3 את החפץ ורוצה לקנותו בכפיה - דהיינו שעובר על הלאו של "לא תחמוד". 4
ואמנם בסוגייה בבבא-מציעא דף ה' ע"ב רבינא נקט ש"לא תחמד לאינשי בלא דמי משמע להו"; אולם הרי"ף ורבנו-חננאל סברו, שהסוגיה בשבועות נוקטת כרב אחא מדפתי שם; 5 ובנוסף לכך הסוגיה נוקטת שם שבעיני הצבור - "חשיד אממונא חשיד אשבועתא".

ומעתה, מכיוון שהצבור חושד את הנפקד שעבר על "לא תחמוד", - אין להשביעו את שבועת "אינה ברשותי"; מפני שהדבר גורם לחלול שבועה. וגם אם החשוד על הממון אינו חשוד לבית דין על השבועה; מכיוון שבעיני הצבור הוא נראה כחשוד על השבועה, הרי שמסירת שבועה לידיו, תגרום לחילול שבועה בצבור. ולפיכך, אין להשביעו.

לשיטת הרי"ף, הסוגיה בשבועות (וכן אביי ורב אשי בתחילת הסוגיה בבבא-מציעא דף ל"ד), נוקטים שרב הונא פסק ששבועת "אינה ברשותי" קיימת רק כאשר השומר מתמהמה. 6 מצד אחד הוא אינו רוצה להישבע שבועת שומרים, ומצד שני הוא עדין אינו משלם ממש; אלא רק דוחה את המפקיד בהבטחות תשלום.
במקרה זה, יש צד לומר שהוא רוצה ליטול לעצמו, אלא שחושש משבועה. ומאחר שניכר לצבור, שהוא חושש משבועה; לא יגרם זלזול שבועה בצבור, אם בי"ד ימסרו לו שבועה זו.
ולפיכך הדגיש הרי"ף בגירסתו בסוגיה בהמפקיד, שהשבועה אינה קיימת במצב שהנפקד בא עם התשלום לב"ד; אלא רק כשהשומר אומר שישלם.
ולשיטת הרי"ף אין קושיה מן הסוגיה בשבועות, וכן מדעת אביי (ורב אשי מתחילה) בסוגיה בבבא-מציעא דף ל"ד. מפני שהם נוקטים שאין קושיה מהסיפא. שהרי שם הנפקד "משלם" ע"י קיזוז החוב מן הפקדון, ויש לחושדו בלא תחמוד; ורב הונא לא אמר את דבריו - בשומר שמשלם ממש.
ואמנם מהמשך הסוגיה בבבא מציעא בדף ל"ה ע"א משמע שרבא נקט שרב הונא אמר את דבריו גם בשומר שמשלם - (וכפי שהיא גירסתנו בדברי רב הונא בתחילת הסוגיה). ומשמע שרב אשי קיבל את דבריו, והסכים לתרוץ רב כהנא.

אולם הרי"ף סבור שהסוגיה בשבועות היא מאוחרת לסוגיה בבא-מציעא, ולכן הלכה כמוה; ולפיכך הרי"ף השמיט את מהלך הסוגיה בב"מ.
הרמב"ם לעומתו, קיבל את שיטת המשך הסוגיה בפרק המפקיד בהבנת דברי רב הונא, ולכן הוא פסק בהלכות מלוה ולוה פרק י"ג הלכה ד' שהמלוה נשבע תמיד שבועה שאינה ברשותו - וגם ברישא דסיפא, וזו לשונו:
"... אמר הלוה סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והמלוה אומר סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה ישבע המלוה שאינו ברשותו וכולל בשבועתו שהיה המשכון כנגד החוב ..."

ויש לברר, כיצד יכלכל הרמב"ם את גירסת הרי"ף ורבנו-חננאל בסוגיה בשבועות?

פרוש המשניות לרמב"ם בשבועות פ"ו מ"ז
ניתן לומר שהסוגיה בשבועות קיצרה מפני שסמכה עצמה על מסקנת הסוגיה בהמפקיד.
אך ניתן לומר הסבר אחר, וניתן לדלות אותו מתוך דברי הרמב"ם בפרוש המשניות שם בשבועות פ"ו מ"ז.
הסוגיה בבבא-מציעא נקטה שמדובר בחפץ מיוחד, שקשה להשיג חפץ הדומה לו בכל פרט; ולכן נשבע בתקנת חכמים - שבועה שאינה ברשותו - שמא עיניו נתן בו; ואע"פ שהשני אינו דורש זאת. וברישא-דסיפא כשנשבע שאבד ואינה ברשותו, 7 מגלגלין עליו גם כמה היה שווה.
אולם הסוגיה בשבועות נקטה שמדובר בחפץ שרבים כמותו בשוק, וכלשון הרמב"ם בפרוש המשניות שם:
- "כגון שהיה המשכון לשון זהב או חתיכת כסף וכיוצא בהן שאין שום צד לומר שמא עיניו נתן בו".

במקרה כזה יש הבדל בין הרישא לסיפא מהטעם המבואר בתוספות (בדף ל"ה ע"א בד"ה - "תהא במאמינו"). שכאשר הלווה צריך להישבע שבועת מודה-מקצת, הוא חושש שמא המלווה יוציא את המשכון ויפסול אותו; ולכן הוא דורש מן המלווה שבכל-אופן ישבע שבועת התורה שאבד.
אולם ברישא-דסיפא שהלווה אינו צריך להישבע, אזי הלוה לא דורש מן המלווה שישבע שאבד. ואף חכמים לא תקנו שישבע שאינה ברשותו - במשכון מסוג כזה.


^ 1 וזו לשון הסוגיה בגרסתנו: - "... והשתא דאמר רב אשי, דקיימא לן: זה נשבע שאינה ברשותו וזה נשבע כמה שוה, הכי קאמר: מי נשבע תחלה? מי שהפקדון אצלו, שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון."
^ 2 וזו לשון התוספות בשבועות דף מ"ג ע"א: - "ויוציא הלה את הפקדון - פירש בקונטרס שמא לא דקדק זה בשומא ויפסלנו לעדות ולשבועה וכן פר"ח כאן, אבל בריש המפקיד (ב"מ דף לד:) הקשה לדברי המפרש כן וכי עבדינן תקנה לרשיעי אלא טעמא שמא יוציא הלה הפקדון ונמצא שבועת לוה לבטלה."
^ 3 והרי"ף סבור שלא כתוס' ד"ה "בלא דמי" בדף ה' ע"ב, ועיין בבבא-קמא בסוף פרק הכונס.
^ 4 בחלק הראשון של המשנה שההלוואה שווה יותר מן המשכון. לפיכך, אין לחושדו ש"קונה בכפייה" את המשכון; שהרי קיים חשש בלבו, שהלווה יתנקם בו, ויטען שהיה שווה כנגד ההלוואה, ויפסיד.
^ 5 ולפיכך, השמיט הרי"ף מהלכותיו בב"מ את שיטת רבינא, שהרי לפי גירסתו במסכת שבועות - שיטת רבינא נדחתה.
^ 6 בחלק הראשון של המשנה ההלוואה שווה יותר מן המשכון. במקרה זה אין לחושדו ש"קונה בכפייה" את המשכון. שהרי קיים חשש בלבו, שהלווה יתנקם בו, ויטען שהיה שווה כנגד ההלוואה, ויפסיד.
^ 7 ועיין בלשון הרמב"ם בהלכות שאלה ופקדון פרק ו' הלכה א'.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il