בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ויקהל
לחץ להקדשת שיעור זה
לפרשת ויקהל

שבת ומשכן

פרשת ויקהל פותחת במצות השבת וממשיכה במלאכת המשכן. וחז"ל למדו מסדר הדברים שמלאכת המשכן אינה דוחה שבת. ועל עניינים שונים ונוספים המקשרים בין השבת והמשכן.

undefined

הרב דוד דב לבנון

ויקהל תש"ס
6 דק' קריאה
פרשת ויקהל פותחת במצות השבת וממשיכה במלאכת המשכן. וחז"ל למדו מסדר הדברים שמלאכת המשכן אינה דוחה שבת. מובא בילקוט שמעוני (תורה פרשת כי-תשא רמז תח):
"ויקהל משה למה נאמר לפי שהוא אומר ועשו לי מקדש שומע אני בין בחול בין בשבת ומה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר כל המלאכות חוץ ממלאכת המשכן, [או אף במלאכת המשכן] ומה אני מקיים ועשו לי מקדש בשאר כל הימים [חוץ מן השבת, או אף בשבת] והדין נותן ומה אם עבודה שאינה באה אלא מכח המכשירין הרי היא דוחה את השבת מכשירי עבודה שאין עבודה באה אלא מכחן דין הוא שידחה את השבת, כגון שניטלה קרנו של מזבח או שנפגמה הסכין שומע אני יתקנם אף בשבת, תלמוד לומר ויקהל משה בחול ולא בשבת".


וכתב הרמב"ן (לא, יג) שדרשה זו היא עיקר, ולא מן הפסוק שבסדר כי תשא "אך את שבתותי תשמרו - אך למעט את מלאכת המשכן". בגלל ש"אך" ממעט את הנאמר בענינו היינו באיסוא שבת, ולפ"ז היה לנו ללמוד שמלאכת המשכן דוחה שבת, וכמו שלמדו מפסוק זה שפקוח נפש ומילה דוחים את השבת).
והנה הלכה זו שמלאכת המשכן אינה דוחה שבת, היא מיסודות הלכות שבת, שכן ל"ט מלאכות שנאסרו בשבת נלמדו מן המשכן, ונראה שרצתה התורה ללמדנו שמלאכות ימות המעשה של היהודי הן להקים משכן לשכינה, ובשבת שובת אף ממעשה זה, מפני שבשבת זוכה לאותה השראת השכינה בהתערותא דלעילא, כמו שאמרו "שבת קביעא וקיימא".

סעודת שבת מביאה ליראת שמים
מובא בגמרא (תלמוד בבלי מסכת יבמות דף צג עמוד א):
"דתניא: (דברים י"ד) למען תלמד ליראה את ה' אלוקיך כל הימים - אלו שבתות ויו"ט". וכתב רש"י שם "כל הימים אלו יו"ט ושבתות - הוי למד להזהר שלא יבטל עונג שבת בשביל תיקון הטבל".


משמע שסעודת שבת מביאה לידי יראת שמים! נראה ששחז"ל באו לדרשה זו, כדבר הלמד מעינינו, שכן הפסוק הזה מדבר במעשר שני שנאכל בירושלים, ואמרו בגמרא "גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד" שמביא לידי יראת שמים, וכתב התוספות בבבא בתרא דף כא: ע"י שרואה כהנים בעבודתם אוכלים מקורבנות בא לידי יראת שמים, וכך גם אכילת שבת משרה רוח שבת עליו וזוכה להרגיש בנשמה יתרה שלו וע"י זה בא לידי יראת שמים.

מלאכה שנעשית מאליה בשבת
מובא בילקוט שמעוני (תורה פרשת כי-תשא רמז תח):
"דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת כנגד מי, אמר רבי חנינא כנגד עבודות המשכן. רבי שמעון בן יוסי בן לקוניא אמר כנגד מלאכות שבתורה. בעי רב יוסף האי ויבא הביתה לעשות מלאכתו ממנינא הוא או לא. מספקא ליה משום דכתיב והמלאכה היתה דיים והיאך כמאן דאמר לעשות צרכיו נכנס, איכא דאמרי ויבא הביתה לעשות מלאכתו ממנינא והאי והמלאכה היתה דיים ה"ק דשלימא ליה עבידתא תיקו".


מפרש ר' צדוק הכהן מלובלין, ש"ויבא הביתה לעשות מלאכתו"- לפי פירוש אחד בחז"ל כוונתו ליצר הרע, אבל מלאכה זו לעמול כנגד יצר הרע אינה בתוקפה בשבת, שאדם מישראל משוחרר ממנה בשבת, וזה ע"י גלוי נשמה יתרה שבו, שעל ידה הוא גובר על יצרו. ואמרו בירושלמי שאף עם הארץ אינו משקר בשבת, וזה בא מקדושת השבת שפועלת עלינובהתערותאדלעילא.

וכך אפשר לפרש "והמלאכה היתה דיים" שאינו ממנין המלאכות, מפני שבשבת צריך לראות כאילו כל מלאכתו עשויה, וזה לא רק מפני שאסור לחשוב בשבת על מלאכת חול,אלא שגם בפועל ממש השבת משלימה את החסר שלא נעשה, וממילא כאילו מלאכתך עשויה. וכמו שהקב"ה ברך את השבת בלחם משנה, שירד ביום השישי לחם יומיים והשלים את החסר בשבת, כך כל המלאכות שלא הושלמו בשבת, מתברכות ומושלמות בזכות השבת.

וכך אפשר לפרש את הפסוק "והמלאכה היתה דיים והותר". והתקשה אור החיים הקדוש "אם דיים - לא הותר, ואם הותר לא דיים"? אלא הפירוש כנ"ל, שהמלאכה היתה דיים בגלל השבת שהשלימה את החסר , והנותר עשה שיהיה דיים.

והנה בגמרא אמרו למדו מהבאת התרומות למשכן את מלאכת ההוצאה, כמובא בגמרא (תלמוד בבלי מסכת שבת דף צו עמוד ב):
"מכדי, זריקה תולדה דהוצאה היא, הוצאה גופה היכא כתיבא? - אמר רבי יוחנן: דאמר קרא (שמות לו) ויצו משה ויעבירו קול במחנה. משה היכן הוה יתיב - במחנה לויה, ומחנה לויה רשות הרבים הואי, וקאמר להו לישראל: לא תפיקו ותיתו מרשות היחיד דידכו לרשות הרבים. וממאי דבשבת קאי, דילמא בחול קאי, ומשום דשלימא לה מלאכה? כדכתיב (שמות לו) והמלאכה היתה דיים וגו'. - גמר העברה העברה מיום הכפורים. כתיב הכא ויעבירו קול במחנה וכתיב התם (ויקרא כה) והעברת שופר תרועה, מה להלן - ביום אסור, אף כאן - ביום אסור".


ולכאורה קשה לבאר דרשת חז"ל בפשט הכתוב, שהעבירו קול במחנה, שלא להביא בגלל השבת, הרי פסוק מפורש אומר שזה בגלל השבת, הרי פסוק מפורש אומר שזה בגלל שהמלאכה היתה דיים והותר?
אלא שלפי דברנו לעיל הרי זה גופא שהמלאכה היתה דיים זה בזכות השבת, ולכן העבירו קול במחנה שלא יוסיפו להביא. מכל זה מובן מדוע מלאכת המשכן אינה דוחה שבת.

המשכן שלאחר חטא העגל
הרמב"ן (שמות פרק לה פסוק א), הסביר את הציווי על המשכן לאחר חטא העגל, שהוא להשרות עליהם שכינה מחדש כפי שהיה מקדם במעמד הר סיני:
"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל - יכלול "כל עדת בני ישראל" האנשים והנשים, כי כלם התנדבו במלאכת המשכן. והנה משה אחר שצוה לאהרן והנשיאים וכל בני ישראל האנשים כל אשר דבר ה' אתו בהר סיני אחרי שבור הלוחות, ונתן על פניו המסוה, חזר וצוה והקהילו אליו כל העדה אנשים ונשים. ויתכן שהיה זה ביום מחרת רדתו. ואמר לכולם ענין המשכן אשר נצטוה בו מתחלה קודם שבור הלוחות, כי כיון שנתרצה להם הקב"ה ונתן לו הלוחות שניות וכרת עמו ברית חדשה שילך השם בקרבם, הנה חזרו לקדמותם ולאהבת כלולותם, ובידוע שתהיה שכינתו בתוכם כענין שצוהו תחלה, כמו שאמר (לעיל כה ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ולכן צוה אותם משה עתה בכל מה שנצטוה מתחלה".


והנה הרמב"ן כאן הוא לשיטתו, שהמשכן הוא המשך מעמד הר סיני, שבו השרה שכינתו בתוכם, והמשכן בא כדי שהשראת השכינה תתמיד בתוך ישראל. אלא שלאחר חטא העגל הסתלקה שכינה מהם, ולאחר שחזרו בתשובה ונתנו להם לוחות שניות חזרה השכינה לשרות בתוכם, ולכן נצטוו כאן על המשכן. ולפי זה נראה לבאר את הצווי המחודש על המשכן כאירוע המקביל למעמד הר סיני בכמה ענינים:

א. ויקהל משה - פירש הרמב"ן אנשים ונשים כפי שהיה במעמד הר סיני שנאמר:
"הקהילו אלי את כל קהלכם" "ויחן שם ישראל נגד ההר"- כאיש אחד.
ב. נצטוו כאן על השבת, מפני שבשבת נתנה תורה (ובין לאומרים בו' בסיון ניתנה תורה, ובין לאומרים בז' בו, כולי עלמא לא פליגי שבשבת נתנה תורה).וכנראה שבשביל לקבל תורה צריך שיהיה קודם שבת, שמכח השבת יהיו מסוגלים לשמוע את התורה. וכן כאן כדי שיוכלו לכרות ברית חדשה עם ה' צריכים הדברים להאמר בשבת, ולכן מצות השבת קודמת לצווי המשכן.

יש להתירא ממי שהזהיר על המקדש
מובא בגמרא (תלמוד בבלי מסכת יבמות דף ו עמוד א):
"דתניא: יכול יהא בנין בית המקדש דוחה שבת? ת"ל: (ויקרא י"ט) את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, כולכם חייבין בכבודי".


ולכאורה קשה וכי המקדש הוא ישות עצמית שחייבת בכבוד השכינה, שעליה יאמר "כולכם חייבים בכבודי"? (הא ניחא מה שמובא בגמרא שם "שאתה ואביך חייבים בכבודי"), הדבר יובן ע"פ המובא שם בגמרא בהמשך (מסכת יבמות דף ו עמוד א):
"לכדתניא: יכול יתיירא אדם ממקדש? תלמוד לומר: את שבתותי תשמורו ואת מקדשי תיראו, נאמרה שמירה בשבת ונאמרה מורא במקדש, מה שמירה האמורה בשבת -לא משבת אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על השבת, אף מורא האמורה במקדש - לא ממקדש אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על המקדש".


והנה כאן התורה הזהירה שלא נטעה לחשוב שיש קדושה עצמית במקדש, רק הקדושה נובעת ממי ששיכן שמו בבית הזה. וכדי שלא נטעה טעות זאת הקדים צווי השבת להראות שגם המקדש הוא לא קדושה עצמית. (וכך מבואר בגמרא שם שנחשב ל"מכשירי מצוה" ולפי פשט התוס' שם, שהוא רק הכנה למצוה).

השבת מכפרת על חטא העגל ומכשירה להקמת המשכן
כתב, וצריך לומר מפני שמשה זכה לקרון מפני שלקח את קרני ההוד של ישראל לאחר חטא העגל כפי שנאמר "ומשה יקח את האהל" וכתב התוס' מלשון "בהילו נרו עלי ראשי", אבל בשבת הוא מחזיר להם את הכתרים, וכנראה משום שבשבת נמחל להם על חטא העגל שהוא חטא עבודה זרה ונאמר "אשרי אנוש יעשה זאת... שומר שבת מחללו" - אפי' עבר על עבודה זרה כבדור אנוש ושמר שבת נמחל לו. וממילא לאחר שבת זוכה לצווי על המשכן.

להקהיל קהילות בשבת ללמוד תורה
מובא בילקוט שמעוני (על פרשת כי-תשא רמז תח):
"ויקהל משה, רבותינו בעלי אגדה אומרים מתחלת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה ויקהל אלא זאת בלבד אמר הקב"ה עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהלות בכל שבת ושבת ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני, מכאן אמרו משה תקן להם לישראל שיהיו דורשין בענינו של יום הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות החג בחג, אמר משה לישראל אם אתם עושים כסדר הזה הקב"ה מעלה עליכם כאילו המלכתם אותי בעולמי שנאמר ואתם עדי נאם ה' ואני אל, וכן דוד הוא אומר בשרתי צדק בקהל רב וכי מה בשורה היו ישראל צריכין בימי דוד והלא כל ימיו של דוד מעין דוגמא של משיח היה אלא פותח ודורש לפניהם דברי תורה שלא שמעתן אזן מעולם".


נראה שגם למסקנת הגמרא, חדושי התורה שדוד חדש היובעניני דיומא, אלא שלמד כיצד להשתית את העולם על הצדק. ואמר בענין זה "חדושים שלא שמעתן אוזן מעולם". נראה שהכוונה כאן לחדושיו הגדולים בענין המקדש, שזה היה החדוש הגדול של דוד שמצא את המקום הנבחר למקדש, ע"פ המקורות האמורות בתורה.

נמצא, שבזכות השבת זכו למקדש. ועל זה אמר הקב"ה לדוד "טוב יום בחצרך מאלף בחרתי" שטוב יום אחד של דוד בעסק התורה מאלף קרבנות של שלמה, וצריך להבין כוונת המאמר הזה, וכי הקב"ה אינו חפץ בכך שדוד יבנה מקדש ועדיף לו תורה על קורבנות, אם כן מדוע מצוה עליהם? אלא שבלא תורה לא יהיה מקדש, ולכן ההקדמה של דוד בלמוד תורה בחצרות ה', היא הגורמת למקדש, ולכן למוד התורה קודם למקדש במעלה.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il