בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • בבא מציעא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

ורד מעינה בת יהודית עדנה

בבא מציעא דף ד' ב, שבועות דף ל"ב

שבועה בשעבוד קרקעות

הסוגיה בב"מ חידשה שגם הודאה בשעבוד קרקעות פוטרת משבועת התורה, אך מפשטות הסוגיה במסכת שבועות משמע שדווקא כפירה בשעבוד קרקעות פוטרת משבועה התורה. הרמב"ם פסק כסוגיה במסכת שבועות; ולפיכך הוא מבדיל בין שבועת הפקדון לבין שבועת העדות; ובין כפירה בשעבוד לבין הודאה בשעבוד.

undefined

הרב מרדכי הוכמן

טבת תש"ע
7 דק' קריאה
בסוגיה בבבא מציעא דף ד' מובאת מחלוקת בין רבי חייא לבין רב ששת. לשיטת רב ששת, כאשר הנתבע מודה במקצת החוב, והוא משלם אותו באופן מיידי למלוה - המצב מוגדר כ'הילך' - והוא פטור משבועת התורה. לשיטת רבי חייא, מצב של 'הילך' - נידון כמודה במקצת רגיל - וגם הוא חייב בשבועת התורה. הסוגיה מקשה על שיטת רבי חייא מברייתא, וזו לשון הסוגיה שם:
"...מיתיבי: 'סלעים, דינרין (שטר שכתוב בו: פלוני לוה מפלוני סלעין, ולא פירש כמה, וכן שטר שכתוב בו דינרין סתם; רש"י). מלוה אומר: חמש, ולוה אומר: שלש. רבי שמעון בן אלעזר אומר: הואיל והודה מקצת הטענה - ישבע, רבי עקיבא אומר: אינו אלא כמשיב אבידה, ופטור.' קתני מיהת 'רבי שמעון בן אלעזר אומר: הואיל והודה מקצת הטענה - ישבע'. טעמא - דאמר שלש, הא שתים - פטור, והאי שטר דקמודי ביה - 'הילך' הוא, ושמע מינה: 'הילך' פטור! - ... אלא, לעולם שתים פטור, ו'הילך' חייב. ושאני הכא - דקא מסייע ליה שטרא. אי נמי, משום דהוה ליה שטר שעבוד קרקעות - ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות. איכא דמותיב מסיפא: ..."

הסוגיה מחדשת יסוד שהיא לא ידעה אותו מתחילה - "אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות". כלומר, אין נשבעים על כפירה של טענה שכרוכה בשעבוד קרקעות. השטר משעבד את קרקעות החייב לפרעון החוב. כאשר החייב כופר בחוב שקשור לשטר הוא כופר גם בשעבוד הקרקעות; והתורה פוטרת אותו משבועה שקשורה לקרקעות.

בבאור היסוד הזה, כתב רש"י:
" אי נמי - להכי לא הוו שתים הודאה לחייבו שבועה - לפי שהשטר אומר כן, ושטר הוי שעבוד קרקעות, וכשם שאין נשבעין על כפירת קרקעות,- כך הודאתן אינה מביאה לידי שבועה ; דקרקעות אמעוט מתורת שבועה, במסכת שבועות פרק שבועת הדיינין (מב, ב) ..."

בדומה לכך כתב הרי"ף, וז"ל:
"ומיפטר משום דהוה ליה שטר שעבוד קרקעות; ואין נשבעין על כפירות - והודאות - שעבוד קרקעות"

רש"י והרי"ף מרמזים שהסוגיה קיצרה בלשונה. היא אמרה - שאין נשבעים על כפירת שעבוד קרקעות; אך כוונתה היתה לומר - שאין נשבעים במצב שיש הודאה בשעבוד קרקעות!!
במצב שהסוגיה מדברת בו, הלווה כפר בחלק התביעה, שאינו מוכח ומוכרח מהשטר עצמו; ולפיכך, כפירתו - לא היתה בשעבוד קרקע אמיתי. אולם בחלק שהעידו העדים עליו - ושקיים בו שעבוד קרקעות - הנתבע הודה ; והודאתו כוללת הודאה גם בצד השעבוד שקיים באותו חלק. וזהו היסוד שהתחדש בתירוץ שבסוגיה; - שגם הודאה בשעבוד קרקע פוטרת משבועה.

אולם נראה, שהרמב"ם דחה את היסוד הזה; וכן כתב המשנה למלך בפרק ט"ז מהלכות אישות הלכה כ"ה, ודבריו יובאו לקמן.

שיטת הרמב"ם בהלכות שבועות
דחיית היסוד הזה מדויקת גם מלשון הרמב"ם בהלכות שבועות פרק ח' הלכות י"ב-י"ג:
"מי שהיה חייב ממון לשני שותפין, ותבעו אחד מהן וכפר בו ונשבע, - חייב בשבועת הפקדון שהרי כפר ממון. תבעוהו שניהם והודה בכל לאחד מהם, ואמר לא לויתי אלא מזה לבדו ונשבע, פטור משבועת הפקדון - שהרי לא פטר עצמו מכלום אבל חייב בשבועת ביטוי.
וכן - מי שהיתה עליו מלוה בשטר וכפר בה ונשבע - פטור משבועת הפקדון, שהרי בשטר נשתעבד הקרקע ונמצא זה ככופר בקרקע , וכבר בארנו שהכופר בקרקע פטור משבועת הפקדון וחייב בשבועת ביטוי שהרי נשבע על שקר."

הרמב"ם מצמיד את דין אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות, לדין הקודם שמדבר בכופר לשני שותפין. שם רק אם הכופר כפר לשניהם - ונמצא שהרוויח - חייב בקרבן. ונראה מהצמדה זו שהרמב"ם סבור, שדווקא בכפירת שטר - קיים פטור משבועה; ומפני שרק כאשר בנוסף לחוב המטלטלין - הנתבע מוסיף לכפור בשעבוד הקרקע - הוא מרוויח מהכפירה. ונמצא שהרווח נוצר מכפירת חלק הקרקע.
אולם הרמב"ם משמיט שם את הדין שהביא הרי"ף, שגם הודאה בשטר פוטרת. סיוע לשיטת הרמב"ם יש בסוגיה בדף ל"ב בשבועות, וז"ל:
"גופא, אמר אביי: הכל מודים בעד סוטה (- אם הביא שני עדי קינוי שהתרה בה אל תסתרי עם פלוני ושני עדי סתירה שנסתרה עמו אחרי כן ויש עד אחד שנטמאת בסתירה זו והשביע הבעל את העד להעיד ויפטר מכתובתה וכפר עדותו חייב דהא מפסידו ממון ממש. רש"י) ... דרחמנא הימניה (- כדאמר במסכת סוטה (דף לא) ואם העיד היה פוטרו מכתובתה והואיל וכפר עדותו חייב. רש"י), דכתיב: 'ועד אין בה', כל שיש בה. ...
אמר רב פפא: הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב, ... (- בעד אחד היודע באשה שמת בעלה והשביעתו שיעיד בה כדי שתטול כתובתה מן היורשים. רש"י) - דלא אמר לדידה ולא אמר להו לבית דין. שמע מינה: משביע עדי קרקע חייב? דלמא דתפישא מטלטלי.( - לשון שאילה היא מהכא נשמע דסבירא ליה לרב פפא שהמשביע עדים על עדות קרקע וכפרו שחייבים ולקמן (דף לז:) פליגי תנאי ואמוראי, ועד אמיתה עד קרקע הוא שהכתובה אינה נגבת אלא מן הקרקע , ומשני דלמא הא דרב פפא דהוי תפסה מטלטלי דבעל מחיים ואם העיד זה עדותו היתה תופסתן בכתובתה. רש"י)"

ממרוצת הסוגיה משמע שהקושיה "שמע מינה: משביע עדי קרקע חייב?" נשאלת רק על שיטת רב פפא, ואין להקשות אותה על שיטת אביי. התוספות אמרו שמשמעות זו אינה מוכרחת; וז"ל:
" שמע מינה משביע עדי קרקע חייב - קאי נמי אהכל מודים בעד סוטה."

ונראה לעניות דעתי, שהרמב"ם סבור שלא כתוס'. הרמב"ם נקט שהסוגיה מבדילה בין גביית כתובה מחיים - שאביי דן בה - שאז הכתובה נגבית הן מן הקרקע והן מן המטלטלין , ונמצא שזו עדות ביחס לשעבוד קרקע; 1 לבין גביית כתובה מן היתומים - שרב פפא דן בה - שאז הכתובה נגבית רק מן הקרקע , ונמצא שזו עדות רק ביחס לקרקע. 2
ונראה שכן מדוייק בלשון הרמב"ם בפרק י' מהלכות שבועות. וזו לשון שם בהלכה ו':
"תבע את שני עדיו שיעידו לו שזנתה אשתו וכפרו ונשבעו הרי אלו חייבין בשבועת העדות, שאילו העידו היו מפסידין לה כתובתה ויפטר זה שתבען; והרי כפרו בעדות ממון ".

מדברי הרמב"ם משמע, שהכתובה שתובעת האשה מבעלה החי נחשבת שעבוד קרקע ונחשבת לעדות ממון . ולפיכך, שבועת העדות על מצב זה של שעבוד-קרקע חייבת בקרבן.
וזו לשונו שם בהלכות י"א-י"ב:
"האשה שהשביעה עד אחד שיעיד לה במיתת בעלה וכפר חייב בשבועת העדות שאילו העיד היתה נשאת ונוטלת כתובתה.
במה דברים אמורים כשהיה לה לגבות כתובתה מן המטלטלין . 3 אבל אם אין לה לגבות כתובתה אלא מן הקרקע 4 הרי זה פטור משבועת העדות, וכן אם היו שנים, שהמשביע עדי קרקע פטורין כמו שבארנו."


מתוך השוואת הדינים מתברר שהרמב"ם מבדיל בין כפירה לתובע שבועת העדות הקשורה לשעבוד קרקע, - לבין כפירה לתובע שבועת הפקדון בתביעת שעבוד קרקע . 5
סברת ההבדל היא, שקרבן שבועת הפקדון בא על הטענות שהרויח 6 מהם. והרי אילו היה כופר וטוען שאינו חייב מעות אך מודה שחייב קרקע בשווי המעות, היה פטור מקרבן שבועת הפקדון - ואע"פ שנשבע לשקר. 7 ורק מפני שהוסיף לטעון שאינו חייב אף קרקע בשווי זה - והתורה פטרה פטור מיוחד במרוויח מכפירה בקרקע - לכן פטור גם כאן מקרבן שבועת הפקדון .

ואלו בשבועת העדות החיוב הוא על אי-אמירת העדות דהיינו ה" אמת " בפני בית הדין; וה" אמת " אינה קרקע אלא " שעבוד קרקע ". 8 ושעבוד-קרקע כל עוד צד הקרקע שבו, אינו בא לידי חשיבות עצמית - אינו נחשב לקרקע. וגם אם נתייחס לעדותם כעדות על שני דברים, הרי שאדרבה, מצאנו בדין "זוקקין", 9 שהודאת קרקע אינה פוטרת את הודאת המטלטלין אלא להיפך, הודאת המטלטלין זוקקת לשבועה גם את חלק הקרקע שבדבריו.

וכן, חיוב השבועה בהודאה במקצת הוא משום צד ה"אמת" שבהודאה; 10 ולפיכך, הודאה בשעבוד קרקע לא תפטור משבועה; שהרי בצד ה"אמת" - שעבוד קרקע נחשב לממון. וגם אם נתייחס להודאתו כהודאה בשני דברים, הרי שאדרבה, מצאנו בדין "זוקקין", שהודאת קרקע אינה פוטרת את הודאת המטלטלין אלא להיפך, הודאת המטלטלין זוקקת לשבועה גם את חלק הקרקע שבדבריו.

ומעתה, מכיוון שהשבועה בעדות עדים במקצת (מדין רבי חייא קמייתא) - בנויה על קל-וחומר מהודאה במקצת, לא יהיה פטור בעדות על שעבוד קרקע.
ואמנם הסוגיה בבבא-מציעא דף ד' ע"ב חידשה בתרוץ השני - שגם הודאה ועדות בשעבוד קרקע פוטרים משבועה; אולם קיימת מחלקת לגבי יסוד זה; ופשטות הסוגיה בשבועות דף ל"ב חלקה על יסוד זה. 11

שיטת הרמב"ם בהלכות עדות
סיוע נוסף להבנה, שהרמב"ם סבור ש"עדות" ו"הודאה" בשעבוד קרקע אינן פוטרות משבועה - יש מדבריו בהלכות עדות פרק כ"ב הלכות א-ב, וזו לשונו שם:
"שתי כתי עדים המכחישות זו את זו... מקבלין כל אחת מהן בפני עצמה.
ראובן שהוציא על שמעון שני שטרות אחד במנה ואחד במאתים, וכפר שמעון בשני השטרות, ועדי שטר זה כת אחת מאותן השנים שהכחישו זו את זו, ועדי השטר השני הכת השניה; הרי שמעון משלם מנה שיד בעל השטר על התחתונה וישבע על השאר. יראה לי ששבועה זו שישבע על השאר בנקיטת חפץ כדין מודה במקצת, שהרי עליו שני עדים כשרים מעידין במקצת הממון שכפר בכולו, ולא תהא הודאת פיו גדולה מעדות עדים כמו שבארנו."

מדברי הרמב"ם מבואר, שלמרות שבמצב שנוצר קיים שעבוד קרקע על מנה 12 , אין הדבר פוטר משבועת התורה - שהיא בנקיטת חפץ.

הראב"ד הקשה שם, שדברי הרמב"ם סותרים את חידוש הסוגיה בבבא-מציעא - שאין שבועת התורה במצב כזה. השגה זו של הראב"ד מופיעה גם כן בפרק ט"ז מהלכות אישות הלכה כ"ה על דברי הרמב"ם שם. המשנה למלך התייחס שם לקושיית הראב"ד, זו לשונו:
"ובהשגות 'אמר אברהם שבועת התורה אין כאן שהרי כפירת שעבוד קרקעות היא'... דעתו כדעת הרי"ף בפ"ק דמציעא ורבים דעימיה - דבהודאת כל שטר אינו נשבע משום דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ... אלא שקושיית הראב"ד זו לשיטתו ולשיטת הרי"ף קשיא. אבל רבינו ז"ל כנראה דלא פטר הודאת כפירת שטר משום כפירת שעבוד קרקעות..."

המפרשים הקשו שדברי הרמב"ם בהלכות עדות ובהלכות אישות סותרים יסוד שהרמב"ם חידש בהלכות מודה-במקצת, והדברים יבוארו בפרקים הבאים.


^ 1 דהיינו, חוב ממון שמשועבד לו גם קרקע.
^ 2 ובענין שיטת הרמב"ם בגביית כתובה מחיים, עיין גם בחדושי הגר"ח על הרמב"ם בהלכות אישות פרק ט"ז הלכה כ"ה. וההבדל בין כתובה מחיים לבין כתובה לאחר-מיתה מבואר באחרונים נוספים.
^ 12 ונלענ"ד שהרמב"ם נקט - "במה דברים אמורים כשהיה לה לגבות כתובתה מן המטלטלין", ולא נקט "כשתפסה מטלטלין"; כדי להוסיף מקרה שהבעל כתב לה במפורש שתגבה גם מן המטלטלין לכשתתאלמן; שאז נמצא שדינה שווה לדינו של אביי, שהוזכר לעיל מיניה.
^ 3 כדין סתם יתומים.
^ 4 בהלכות שבועות פרק י' הלכה ו'.
^ 5 וכן מצאנו שתוקף דברי הנתבע שונה מתוקף דברי עדים; וכל עוד לא באו עדים ומכחישים את דברי הנתבע - הנתבע יכול להחליף מטענה לטענה.
^ 6 שהרי לא הרוויח מכפירתו, וכמבואר ברמב"ם בפרק ח' הלכה י"ב.
^ 7 אמנם אם הבעל מת - והכתובה נגבית מן היתומים מקרקע בלבד - קיים פטור משבועה, מכיון שזוהי עדות קרקע.
^ 8 וז"ל המשנה בשבועות דף ל"ח ע"ב : - "... טענו כלים וקרקעות והודה בכלים וכפר בקרקעות בקרקעות וכפר בכלים פטור הודה במקצת הקרקעות פטור במקצת הכלים חייב שהנכסים שאין להן אחריות זוקקין את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהן ..."
^ 9 וכפי שמבואר בקצוה"ח בסימן ל"ד ס"ק ד'; והתבאר לעיל באריכות, שנראה שבענין זה מודה לו מוהרי"ן לב.
^ 10 שהסוגיה הקשתה "שמע מינה משביע עדי קרקע חייב" רק על
עדות מיתה ולא על עדות סוטה; ושלא כתוס'.
^ 11 הש"ך (בחו"מ סימן ל"א ס"ק ב') הוכיח שקיים שעבוד קרקע במנה במצב זה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il