בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • עניני החג
לחץ להקדשת שיעור זה

והחֹדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה

סמיכות ורציפות התענית ליום הפורים, מידת הבטחון והראייה האמונית, צמיחת הישועה מתוך הצרה עצמה, הגאולה נגלית קמעא קמעא - בקצב מסחרר, רעיון מחצית השקל,. שמחה שלמה

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

אדר התשס"א
12 דק' קריאה
א. סמיכות ורציפות התענית ליום הפורים
חז"ל קבעו את יום הפורים, שהוא יום שמחה, מיד לאחר תענית אסתר שהִנָה יום צום. לכאורה הם תרתי דסתרי שהרי יום צום, יום זעקה ותחנונים, הוא ההפך מיום שמחה והודאה, אלא שחז"ל הורונו בכך, את מהותו של חג הפורים.
הזיכרון של פורים הוא כפול. מחד, אנחנו זוכרים שבימים ההם, כשהתרחשה הצרה והייתה סכנת הגזירה של "להשמיד להרג ולאבד את כל היהודים" 1 , עם ישראל זעק אל ד', וד' שמע והציל. דברים אלו מביאים אותנו לידי תפילה וזעקה שנינצל מהצרות הפוקדות אותנו בכל דור ודור.
מאידך, אנו זוכרים את הנס, את ההצלה, ואנו מודים לקב"ה ועושים יום של משתה ושמחה. יש כאן, אפוא, את שני הזִכְרונות יחד, זִכְרון הצרה והזעקה וזִכְרון הישועה. את הצרה והזעקה זוכרים בתענית אסתר, וההודאה על הגאולה ביום הפורים.

ב. מידת הבטחון והראייה האמונית
הקושי הגדול ביותר בימי מלחמה הנו הפחד. מעונשם של היהודים בשושן אפשר להבין את חטאם: "הם לא עשו אלא לְפָנִים, אף הקב"ה לא עשה עמהן אלא לפנים" 2 . ישראל בלבם דבקו בד', אבל כלפי חוץ זה לא ניכר. אדרבה, נראה כאילו היו רחוקים, כאילו התנתקו מן האמונה ואולי אפילו עומדים נגדה. אבל, זהו המראה החיצוני בלבד ואין זה אמתי, זה רק 'לפנים'. לכן גם העונש הוא רק לפנים. רק פחד, רק אשליה של סכנה. אבל באמת, לא ייטוש ד' את עמו ואת נחלתו לא יעזוב. באמת, ישראל בלבם דבקים בד' אלוקיהם.
כאשר נפגשים עם מצב של אִיוּם בכליה על עם ישראל, יש לזכור את הסייעתא דשמיא המרחפת מלמעלה ומסכלת כל ניסיון לממש את האיום.
המהפכה במציאות לא הייתה רק עניין של הצלה פיזית ממוות לחיים, אלא גם רוחנית. קודם לכן היה משבר רוחני חמור, עד כדי שנכשלו בהשתחוות לצלם. הייתה התבוללות, ונהנו מסעודתו של אותו רשע 3 , ואחר כך - "הדור קבלוה בימי אחשורוש" 4 . דהיינו קבלת התורה מרצון, התעוררות רוחנית אדירה, כזו שהשפיעה על הגויים: "ורבים מעמי הארץ מתיהדים" 5 .

כל המועדים הם זכר ליציאת מצרים. יציאת מצרים הייתה רק מעבדות לחירות ואילו לא נגאלו אז, היו נגאלים בימות המשיח. אבל בימי הפורים, אילו, חס וחלילה, לא ניצלו, הרי המן היה מכלה את ישראל, ועם ישראל כלל לא היה מגיע לימות המשיח: זאת אומרת, שעם ישראל הגיע בתקופה ההיא לנקודה מכרעת וגורלית בדבר קיומו.
מהמאורע ההוא למדנו לראות את המציאות באופן שונה. השכלנו לדעת שסכנה של השמדה טוטאלית יכולה להֵהָפֵך להצלחה ולהתעוררות מחודשת של חיים. ואכן, זמן קצר לאחר מכן, נבנה בית המקדש השני.
גם בימים קשים אפשר, גם אפשר, לשמוח. אמנם בחוץ המציאות נראית קשה, אך המראה החיצוני אינו משקף את המציאות באמת. זו, שונה לחלוטין מכפי שהיא נראית בתקשורת ובפוליטיקה.

הסתכלות חיצונית רואה רק את הקליפה ואינה רואה את הפרי. וזו פעמים שהיא מרה למרות שהפרי מתוק. היא יכולה להיות קשה אף כי הפרי רך וטוב. ישנם תקופות שבהם יש פער בין המציאות הפנימית לבין המראה החיצוני - כך הוא זמן ההריון שבו האישה נראית חלשה ועייפה, היא אינה חשה בטוב, וכל זה מפני שבתוכה מתהווים חיים חדשים. מי שלא יודע שהיא בהריון חושב שהיא חולה ושרע לה, אך מי שיודע, שמח בשמחתה הפנימית.
תהליך התחייה של האומה, פעמים שהוא נראה בגלוי ופעמים שהוא מתכסה ולובש צורה 'הריונית', אבל התהליך נמשך ומתקדם ללא הפסק. אדרבה כאשר הוא מכוסה, דווקא אז ההתפתחות עמוקה ויסודית. ועל כן היא אינה נראית כדרך הדברים הגדולים המתפתחים בעומק האדמה ובהיחבא.
אם כן, כיוון שהמראה הקשה הוא שִטְחי ולא משקף את המציאות לאשורה; וזו הפנימית, האמתית, היא חיובית ומתקדמת - אפשר לשמוח כבר משנכנס אדר.

במבט של אמונה - המציאות אחרת. כשיש הכרה שהכל מכוּוָן על ידי הקב"ה, בורא עולם, אלוקי ישראל, לטובה ולברכה, אזי הטוב שבמציאות נעשה עיקר, והקשה הופך לטפל וצדדי. וגם הקוֹשִי מכוּוָן לטובה, כשם שהקליפה המרה תפקידה לשמור על הפרי המתוק. במבט של אמונה רואים את קיבוץ הגלויות הנמשך, בניין הארץ, התחזקות הרוח, התחזקות התורה; מבחינים שאלה הם הדברים העיקריים והמשמעותיים - ולעומתם, הקשיים הִנם חיצוניים וצדדיים.

ג. צמיחת הישועה מתוך הצרה עצמה
פעמים רבות במשך הדורות אירעה לנו ירידה לצורך עלייה, הירידה היא שמביאה לעלייה חדשה. כך אמרו חכמים על הפסוק - "כי אעלה ארֻכה לך וממכותיך ארפאֵך" 6 :
"אין מדותיו של הקדוש ברוך הוא כמידת בשר ודם, מידת בשר ודם שהוא מכה באיזמל ומְרפא ברטייה, אבל הקדוש ברוך הוא במה שהוא מכה הוא מרפא. שנאמר: 'ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה' (שמות טו, כג) - למה? 'כי מרים הם'. אמר רבי לוי: הדור היה מר במעשיו"(שמות רבה נ, ג).

"ועת צרה היא ליעקב וממנה יוָשֵע" 7 - הישועה צומחת מתוך הצרה עצמה. על כך אומר הגאון מוילנא בספר 'קול התור':
"יש לדעת מראש כי בעקבות משיחא, מכל צרה יוצאת ישועה, והישועה באה מתוך צרה על-פי הכתוב 'ועת צרה היא ליעקב וממנה יִוָשֵע'" (פרק ראשון, סעיף יג).

פעמים שהישועות באות בהפרעות, דרך מכשולים, מצד שָׂרוֹ של עשו, וגם על ידי ארמילוס, שר ה'ערב רב'. אבל, סופם שנופלים ביד שרו של יוסף. ולכן, חלילה לנו לסגת אחור, ועלינו להיות בטוחים כי דווקא ממנה ניוושע, ומן המֵצָר נגיע למרחביה.

ד. הגאולה נגלית קמעא קמעא - בקצב מסחרר
חכמינו הודיעונו 8 שמזמור כ"ב בתהלים חוּבַּר על הגאולה שהייתה בימי מרדכי ואסתר. "למנצח על אילת השחר מזמור לדוד", כמו איילה שקופצת ממצב למצב כך הייתה הגאולה בימי מרדכי ואסתר. מסכנת כליה של עם ישראל כולו, לרווח והצלה. כדרך שהשחר עולה מתוך החשֵכה, כך נגאלו ישראל מעומק הגלות לאור גדול של ישועה. ונאמר דווקא בלשון "אילת השחר", כדי להזכיר לנו את המהירות הנפלאה של התרחשות המאורעות. כאיילה הקופצת ממקום למקום. הכל התרחש במהירות: "ויאמר המלך מהרו את המן" 9 ; "ויאמר המלך להמן מהר קח את הלבוש ואת הסוס" 10 ; "עודם מדברים... ויבהלו להביא את המן" 11 .
הרי כי הכל נעשה במהירות, וזה מורה שריבונו של עולם הוא שפעל ועשה את הגאולה הזו. ובקפיצה גדולה יצאו ישראל מעומק החשכה לאור הגדול.
כפי שמובא בירושלמי:
"רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה וראו איילת השחר שבקע אורה, אמר ר' חייא רבה לרבי שמעון בן חלפתא ברבי כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימאה קימאה כל מה שהיא הולכת, היא רבה והולכת, מאי טעמא? 'כי אשב בחושך ה' אור לי', כך בתחילה 'ומרדכי יושב בשער המלך'; ואחר כך 'ויקח המן את הלבוש ואת הסוס'; ואחר כך 'וישב מרדכי אל שער המלך'; ואחר כך 'ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות'; ואחר כך 'וליהודים הייתה אורה ושמחה'" (ברכות פרק א, הלכה ה).

המהר"ל בהקדמה ל'אור חדש' על מגילת אסתר 12 מבאר שמכיוון שהגאולה היא מאת ד' יתברך, אין הגאולה נעשית בפעם אחת אלא בשלבים. הואיל ואי אפשר לעלות למדרגה העליונה של הגאולה בפעם אחת. לכן דימו אותה לאיילה שהיא מתקדמת בקפיצות מהירות, קפיצה אחר קפיצה. כך, הגאולה - מחמת שהיא מתחילה מהמצב השפל של ישראל בגלותן ומגמתה לרום המעלה, היא מוכרחה להיות בהדרגה, ואי אפשר שתהא בפעם אחת. אבל, מכל מקום, השלבים באים במהירות בזה אחר זה. כדרך הזו, בגאולה שהייתה בימי מרדכי ואסתר היו כמה שלבים שנעשו בזה אחר זה, במהירות, ובתוך יום אחד התרחשה כל הגאולה והכל נהפך: "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשנאיהם" 13 .

ה. אופטימיות אמונית
ראיית המצב שבו אנו נמצאים תלויה בגישה, אחד מתבונן במציאות ורואה בה את החיובי והמשמח, והאחר יכול להביט במציאות זהה, לראות את החסר ולהתעצב.
כפי שמופיע בגמרא במסכת מכות:
"שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו, מקום שכתוב בו: 'והזר הקרב יומת' (במדבר א, נא) ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב: 'ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בין יברכיהו' (ישעיהו ח, ב), וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני! אלא, תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב: 'לכן בגללכם ציון שדה תחרש' (מיכה ג, יב), בזכריה כתיב: 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם' (זכריה ח', ד), עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה - הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה - בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: 'עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו'" (כד, ב).

רבי עקיבא רואה גם בשעת החורבן את תקוות הגאולה, ומכך שמתקיימת נבואת החורבן, הוא מבין מכך שגם נבואת הגאולה מתקיימת עכשיו; לכן הוא שמח.
ההיגיון הפשוט מורה, שהמציאות נראית לאדם בדרך שהוא מסתכל בה - לכן, טוב לו לאדם שיפַתֵּחַ אצלו הסתכלות אופטימית ומבט חיובי. לאנשים כאלה לא קיימת בכלל השאלה: האם מציאות היום טובה או רעה, לפי ראייתם היא טובה ואפילו טובה מאד - הם רואים את החיוב.

בוודאי, להיות אופטימי או פסימי, זו תכונה נפשית, אבל תמיד אפשר לחזק את התכונות החיוביות. על כן, אומר האופטימי: דווקא מציאות ימינו מאוד משמחת, מצבינו היום טוב יותר מכל שנות גלותינו הארוכות. עתה אפשר לחוש את תקוות העתיד, ולדמיין מקרוב את ההתפתחויות הגדולות הצפויות לנו לטובה ולברכה - והלב שמח. כל מה שאדם עושה מתוך שמחה, נעשה יותר בשלמות. ובחודש אדר שבו מרבים בשמחה, השמחה כפולה - זהו זמן טוב לישראל.

ו. אחדות הנצח באומה
לאחר רצח חיים ארלוזורוב, ה' יקום דמו, היה פילוג נורא בעם. יהודים קמו נגד יהודים, אחים הפכו זה כנגד זה לזאבים ולנחשים, והפירוד אכל בכל פינה.
הרב אברהם יצחק הכהן קוק, כאב את המצב, וכתב מאמר על רקע אותה תקופה. הוא מדגיש שהצרה הגדולה ביותר היא ששבת 'שלום הבית' אצלנו:
"נזכר נא את הימים הללו ומאורעותיהם כמו שהם כתובים לפנינו במגילת אסתר, אשר ברוח הקודש נאמרה. ורוח הקודש עומד הוא ממעל לכל חליפות העתים ומלמעלה שלכל שינויי התכסיסים של הדורות. והאמרה הנצחית של 'לך כנוס את כל היהודים' (ד', טז) היא מוכרחת להחיות אותנו עוד הפעם... אמנם כל האומר ששקר בדה המן הרשע באמרו 'ישנו עם אחד מפזר ומפרד' אינו אלא טועה. באמת מפוזר ומפורד הוא העם האחד, אבל בכל זה עם אחד הוא. ושמא תאמר איך יתכן שיהיו שני הפכים בנושא אחד, עם אחד מצד אחד ומפוזר ומפורד מצד שני. אל תתמה על החפץ. ישנם פלאים בעולם. והעם הזה שכל עמידתו בעולם מרופדת היא בפלאי פלאות, הוא מראה בהוייתו גם כן את הפלא הזה, ובמהותו העצמית הרי הוא עם אחד, למרות מה שהוא מפוזר ומפורד" ('עד דלא ידע', 'מאמרי הראי"ה', עמ' 155).

אכן, דווקא מתוך המצב המפורד הזה, מתוך המתח והביקורת בין המחנות בישראל, ועל אף הדעות הקוטביות, שנראה לכאורה שאי אפשר לגשר ביניהם, בולטת יותר מכל האחדות בישראל. שהרי למרות כל הניגודים אין אנו נקרעים זה מזה, למרות כל הפערים התהומיים הננו נשארים, כולנו, מחוברים זה לזה. המתבונן בחידה זו מוכרח להגיע למסקנה שיש משהו פנימי, סמוי מן העין, שמחבר את עם ישראל, ושהוא חזק יותר מכל המתחים והניגודים. הגלות הארוכה שבה נתפזרנו לארבע כנפות הארצות מוכיחה זאת, נוּתקנו זה מזה ונוצרו עֵדוֹת שונות, ואף על פי כן נשארנו מאוחדים, והננו שבים לארץ ישראל, מתחברים ומגלים שהמֵאחד גדול לאין ערוך מהמחלק, והוא המושך אותנו להיקבץ יחד - בארץ ישראל.

כעת הננו נמצאים בעיצומו של תהליך האיחוד מחדש; מתקרבים האברים השונים זה לזה ותהליך זה מבליט את הניגודים; הניתוח המחבר את האיברים יחדיו כואב ומייסר, אבל אלו ייסורים של רפואה, של איחוי האברים המרוסקים, וחיבורם לגוף אחד.
למראית העין נראה כי הפערים הולכים ומתרחבים, שתהום הולכת ומעמיקה בין חלקי העם, ושהפירוד גובר על האחדות. אבל כל זה הוא רק ראייה חיצונית. לאמתו של דבר, במבט פנימי יותר, המציאות הפוכה לגמרי, ככל שהייסורים גוברים, הננו מתקרבים זה אל זה והאיחוי הוא שכואב, אלו ייסורים של התחברות. בהחלט יש מקום להשמיע את האמרה הנצחית שוב ושוב "לך כנוס את כל היהודים" 14 .

ז. רעיון מחצית השקל
באחד באדר משמיעים על השקלים. חז"ל 15 חושפים בפנינו שמשה רבנו התקשה במצוות מחצית השקל עד שהקב"ה הראה לו כמין מטבע של אש מתחת כיסא הכבוד. חכמינו למדו זאת מלשון הכתוב "זה יתנו" 16 כלומר הראה לו הקב"ה את המטבע ואמר:"זה" .
עניין זה מעלה מספר תמיהות. ראשית, מה היה קשה למשה, שהקב"ה הצטרך להמחיש לפניו ולהראות לו את צורת המטבע של מחצית השקל? האם הבעיה הייתה שמשה רבנו היה אדם רוחני, שלא התמצא בכסף, ולכן לא ידע איך נראית המטבע של מחצית השקל עד שהקב"ה הראה לו?
נראה שלא זו הייתה הבעיה אצל משה רבנו. שכן אילו היה כך, מדוע הראה למשה מטבע של אש? וכי אפשר להכיר על פי מטבע של אש את צורת המטבע?
שנית, מדוע ציינו חכמים שהקב"ה לקח כמין מטבע של אש, מתחת כיסא הכבוד דווקא?

נראה, שהקב"ה הראה למשה את תוכנה העמוק של מצוות מחצית השקל, ולימדו כי מצווה זו באה לכפר על חטא העגל. איך מכפרת מצווה קטנה כל כך, של נתינת מטבע קטן אחד בלבד, על חטא כה חמור? אלא שערך מצווה זו אינו נמדד במעשה הפרטי של כל אחד ואחד, אלא במשמעות הכללית היוצאת מן המצווה, והיא שעולה עד לכיסא הכבוד.

המטבע הניתנת על ידי כל אחד ואחד הופכת למטבע של אש. כלומר, הם יתנו מחצית השקל, אבל, בעצם, המצווה הזו מתעלה מעלה מעלה והופכת למטבע של אש תחת כסא הכבוד. הואיל וכאשר כל ישראל משתתפים יחד במצווה אחת, וכולם נותנים בכמות שווה: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" (שמות ל, טו), האחדות השלמה של כל ישראל בעבודת בית המקדש, מביאה להשראת שכינה בישראל, וכבוד ד' נראה - זה הדיוק של חז"ל בתארם את "כיסא הכבוד".

עבודת בית המקדש, קרבנות הציבור, התמידים והמוספים, צריכים להיקנות מכסף מחצית השקל דווקא ואין להביא אותם מנדבת יחיד. קרבנות הציבור צריכים להיות משל הציבור כולו. "כֻּלך יפה רעיתי ומום אין בך" 17 - כלל ישראל תמיד צדיק וטהור ואלו החטא נמצא רק ביחידים. לכן כל מצווה כללית יש לה ערך מיוחד ושלמות מיוחדת. אף על פי שכל יחיד משתתף בסכום קטן, התחייבותו אל הכלל מעלה אותו למדרגה של שלֵמות.
במצווה זו נתקן חטא העגל. הפרט מתחבר אל הכלל ומִטָּהר על ידו. ועל ידי מצווה זו של עבודת ד' הכללית בבית המקדש, תוקן החטא של עבודה זרה.

ניתן גם לפרש, ש"העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" פירושו - לא רק בכמות הכסף, אלא גם באיכות הכוונה. אדם שהוא דל בכוונתו ואינו מתכוון בכל הלב, אין זה גורע מן המצווה, וכוונתו איננה ממעיטה מערך המצווה מכיוון שכל יחיד בטל בציבור כולו; ועשיר, במובן שהוא עשיר בכוונת המצווה, לא ירבה ולא יפריז בערך כוונתו האישית, שכן כוחה המיוחד של מצווה זו הוא בהיותה מצווה כללית של כל ישראל כאחד.

ח. סגולת ישראל המוטבעת בנשמתנו
פורים אינו רק זיכרון לנס שאירע פעם, אדרבה, עלינו ללמוד מנסיון העבר! מלכות אחשורוש היא מלכות של משתאות, תענוגות, נשים ומתירנות. האווירה המתירנית פועלת ומשפיעה גם על חלק לא מבוטל מבני ישראל, ואף הם נהנים מסעודת אותו רשע. המן הוא השר הבכיר המוציא לפועל את השיטה. והנה הוא נוכח שאמנם רבים מבני ישראל מתאימים את עצמם לאווירה; אבל מרדכי היהודי ממשיך בדרך מורשתו, הוא אינו כורע ומשתחווה להמן ולדרכו. המן הרשע מרגיש, שכל עוד מרדכי נמצא, הוא מפריע להופעת הדרך הפרסית בשלמות. במחשבה עמוקה יותר הוא מבין, שמרדכי מייצג את הרוח הפנימית של האומה הישראלית, ואין ערך להיפטר רק ממרדכי לבדו. אפילו אם חלק מהעם אינו שומר על דרכו היהודית, העם הזה בטִבעו - שייך לדרכו של מרדכי. הוא לעולם לא יתבולל בתוך שאר העמים, לעולם לא יוותר על דרכו. אפילו אם רובו עזב לשעה את התורה והמצוות, אין כל ביטחון שהוא לא ישוב לדרכו - המלחמה במרדכי תצליח רק על ידי השמדת כל העם, אפילו אותם שכבר מתבוללים למחצה.

התפיסה המרושעת הזו, רוצה לעקור את ישראל מן העולם, יודעת שעם ישראל יישאר לעולם נאמן לעצמו ולדרכו, וש"אף על פי שחטא ישראל הוא" 18 ; אבל מה שהגישה הזו איננה יודעת זה - שכשם שלא ניתן לעקור את היהדות מהעם היהודי, כך גם לא ניתן לעקור את העם היהודי מהעולם: "וגם נצח ישראל לא ישקר" 19 .

ברוסיה הקומוניסטית נעשה ניסיון לעקור את העם היהודי מדרכו. זה כשבעים שנה אין שם חינוך יהודי, יש חינוך אנטי-יהודי, אנטי-דתי, אנטי-ישראלי. במשך שני דורות ומעלה נולדו יהודים בלי לדעת שהם יהודים. ההורים לא גילו להם, ואף הסתירו מהם, לא פיתחו בהם שום יחס חיובי לעם ישראל. והנה, למרות הכל, הננו עדים להתעוררות יהודית, ונערים חסרי כל חינוך יהודי, מחפשים דרך להכיר את עמם ולהתחבר אליו. תופעה זו אין לה כל הסבר רציונאלי. היא מופלאה, והיא נובעת מתוך תוכי הנפש הפנימית, וכל ניסיון לעקור את הנקודה הפנימית היהודית, אינו צולח! היא נמצאת בעומק הלב פנימה במקום שהשפעות חיצוניות אינן מגיעות.

ט. שמחה שלמה
ב'שולחן ערוך' נאמר:
"יום י"ד וט"ו שבאדר ראשון אין נופלים על פניהם ואין אומרים מזמור 'יענך ה' ביום צרה' (תהלים כ) ואסורים בהספד ותענית, אבל שאר דברים אין נוהגים בהם; ויש אומרים דאף בהספד ותענית מותרים" ('אורח חיים' תרצז, א).

ובהגהת הרמ"א מוסיף:
"והמנהג כסברא הראשונה (=זאת אומרת שאסורים בהספד ובתענית). יש אומרים שחייב להרבות במשתה ושמחה בי"ד שבאדר ראשון ואין נוהגין כן. מכל מקום ירבה קצת בסעודה לצאת ידי המחמירים 'וטוב לב משתה תמיד' (משלי טו, טו)".

הביאור הפשוט בדברי הרמ"א שתמיד עדיף להיות בשמחה, ולכן במקום שיש דעות שיש חיוב לשמוח, בוודאי שיש להרבות בסעודה לצאת ידי חובת המחמירים.
ואכן התקופה שמפורים קטן ועד פורים עצמו, זהו זמן שמתאים במיוחד לעבוד על מידת השמחה שהיא מידה גדולה ועל ידה אדם יכול לעבוד את ד' בשלמות. התורה הֲלָא ציוותה עלינו לעבוד את ד' בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. ומבאר האר"י 20 שצריך לעבוד את ד' בשמחה גדולה ויתרה, גדולה יותר, אפילו משמחה שיש לאדם מרוב כל.

ובעל התניא 21 מקדיש כמה פרקים לכך שצריך לעבוד את ד' בשמחה, ושאין כל הצדקה להיות בעצבות. אין להתעצב בגלל מילי דשמיא אלא בזמנים המיוחדים לכך, ולא בגלל מילי דעלמא כגון: 'בני חיי ומזוני', אלא לקבל הכל בשמחה, כי כל מה שעושה ריבונו של עולם - הוא לטובה. אדרבא צריך לדעת שטובה שאינה נראית, זו טובה עליונה שאי אפשר להשיגה. יש טובה גלויה שאדם רואה אותה, ויש שאדם לא רואה, ונראה שנסתלקה ממנו כל טובה. אך באמת, זהו רק חיסרון של ראייה, מפני שהיא כל כך גדולה עד שאינה מושגת, ובעתיד יתגלה כמה הייתה טובה.

ואם נופלת על האדם עצבות בגלל מעשיו שאינם כשורה, צריך לסלק את העצבות ולדעת שהיא באה ממקור שלילי, כדי לייאש אותו מעבודת ד'. יש מקום לעצבות וחשבון נפש רק בזמנים מיוחדים לכך: בעת הווידוי ונפילת אפיים, או בזמן תיקון חצות. אך מיד לאחר מכן עליו להאמין שריבונו של עולם קיבל את תפילתו וסלח לו, עליו להיות בשמחה, באמונה ובביטחון שריבונו של עולם חנון ומרבה לסלוח, וכעת הוא אהוב ונחמד. כי הקב"ה שמח בתשובה, חפץ בה ומקבלהּ מיד. ככל שהאדם יהיה מלא יותר באמונה, בביטחון ובשמחה, כך יהיו לו יותר כוחות לעבודת ד', ויותר כוחות להתמודד מול כל הנסיונות. גם המצב הכללי אינו צריך לגרום עצבות חס וחלילה, אלא יביט אדם במבט של אמונה וידע שהכל לטובה, גם הקשיים וגם העיכובים. מתוך ביטחון ואמונה אלה ילך ויפעל לתקון המצב הכללי במה שהוא יכול, וסוף הטובה לבוא - "וטוב לב משתה תמיד" 22 .


^ 1 ג', יג.
^ 2 מגילה יב ע"א.
^ 3 שם.
^ 4 שבת פח ע"א.
^ 5 ח', יז.
^ 6 ירמיה ל', יז.
^ 7 שם ז.
^ 8 פירוש רש"י על תהלים כ"ב, א.
^ 9 ה', ה.
^ 10 ו', י.
^ 11 ו', יד.
^ 12 עמ' נב-נג.
^ 13 ט', א.
^ 14 ד', טז.
^ 15 במדבר רבה יב, ג.
^ 16 שמות ל', יג.
^ 17 שיר השירים ד', ז.
^ 18 סנהדרין מד ע"א.
^ 19 שמו"א ט"ו, כט.
^ 20 שער המצוות א.
^ 21 פרקים: כ"ו, ל"א, ל"ג.
^ 22 משלי ט"ו, טו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il