ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

המתנדבים בעם | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות בשלח Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אלול תש"ס

המתנדבים בעם


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד

השירה הגדולה, שירת דבורה, מעידה, שהנצחון על יבין וסיסרא היה מהגדולים והמיוחדים בכל מהלך תולדות ישראל. השאלה המתבקשת היא, כמובן, מה מיוחד היה במלחמה זו? האמנם היה זה הנצחון הגדול ביותר, שנחלו ישראל בתקופת השופטים?
האם נצחונו של עתניאל בן קנז, שהנחית את זרועו הארוכה הרחק על ארץ ארם נהריים, לא היה נצחון גדול יותר?
או שמא אז לא היה מי שישיר שירה?

יבין מלך חצור
ויספו בני ישראל לעשות הרע בעיני ד' ואהוד מת. וימכרם ד' ביד יבין מלך כנען אשר מלך בחצור ושר צבאו סיסרא והוא ישב בחרשת הגוים. ויצעקו בני ישראל אל ד' כי תשע מאות רכב ברזל לו והוא לחץ את בני ישראל בחזקה עשרים שנה.

תחילת הפרשיה מעלה קושיה חריפה נוספת.
הכתוב מספר על שליט בשם יבין מלך כנען, המולך בחצור, הלוחץ את בני ישראל בימי דבורה, באמצעות רכב הברזל המאומן שלו. ברם, על פי ספר יהושע הוחרמו העיר חצור שבגליל יחד עם יבין מלכה במהלך מלחמת מלכי הצפון. מלחמה זו היתה ממש בכניסת ישראל לארץ כנען!?

וישב יהושע בעת ההיא וילכד את חצור ואת מלכה הכה בחרב כי חצור לפנים היא ראש כל הממלכות האלה. ויכו את כל הנפש אשר בה לפי חרב החרם לא נותר כל נשמה ואת חצור שרף באש. ואת כל ערי המלכים האלה ואת כל מלכיהם לכד יהושע ויכם לפי חרב החרים אותם כאשר צוה משה עבד ד'. רק כל הערים העמדות על תלם לא שרפם ישראל זולתי את חצור לבדה שרף יהושע... 1


לא ברור כיצד קמו לתחיה העיר חצור ויבין מלך כנען. על פי הפסוקים לעיל הוכו העיר ומלכה בחיי יהושע, והנה הנביא מספר, שדמויות אלו שבו להטיל צל מאיים על קיומו של עם ישראל לאחר מותו של אהוד, כמאה ושלושים שנה 2 לאחר מותם שלהם?!

* * *
ניתן, כמובן היה להסביר את הפסוקים באחד משני האופנים הבאים:
1. היו שתי ערים בשם חצור. גם השם יבין, כמו הרבה שמות מלכים בימי קדם, יכול להיות שם שעבר בירושה.
2. העיר אמנם חרבה בימי יהושע, אך לאחר זמן הקים מי שהקים את העיר מחדש.
אלא שהמפרשים בחרו לפרש בדרך שלישית דווקא.

* * *
מהתבוננות בפסוקים עולה הדיוק הלשוני הבא:
וימכרם ביד יבין מלך כנען א ש ר מ ל ך ב ח צ ו ר
מלך - לשון עבר. כלומר: יבין זה, היושב בחרשת הגוים 3 , אינו מולך כיום בחצור. היום הוא מולך בחרשת הגוים, אך בעבר מלך בחצור.

מובן, שעדיין אין בדיוק זה כדי לפתור את הקושיה. לא יתכן, שיבין המולך בחרשת הגוים הוא אותו יבין, שחי ומת לפני דורות. מדובר, אם כן, בשני אנשים שונים. האיש שמלך בעבר בחצור אינו האיש המולך כיום בחרשת הגוים. המלך הנוכחי, המולך בחרשת הגוים, משתמש בשמו של יבין, שמלך בעבר בעיר חצור המפורסמת, ושלט על כל מרחבי הצפון.

וזהו פירוש רד"ק לפסוק:
אשר מלך בחצור - קודם שהכם יהושע והחריבם ושרף את חצור ומלכה הכה בחרב. ויבין הוא שהיה מלך חצור אז, ומה שנשארו מאותה משפחה הלכו לחרשת הגוים, ונתישבו שם והמלך נקרא ג"כ יבין כמו המלך הראשון...

פירוש הפסוקים הוא כזה:
בזמנו, השמיד יהושע את הגרעין הכנעני שישב בחצור. את העיר החריב ואת מלכה הרג, אבל ניצולים שרדו מן העיר הגדולה, שהיתה ראש הממלכות. אלו היגרו לאזור אחר והקימו לאחר זמן את העיר בחרשת הגוים. חרשת הגוים אינה אלא גלגול חוזר של העיר חצור, בפניה החדשות.

ניזכר בתאור המופיע בספר יהושע לעיר חצור:
כי חצור היא לפנים ראש כל הממלכות האלה

חצור היא מעצמה כנענית, המרכזת בידיה את השלטון על כל מלכויות כנען הקדומה ושבטיה שבצפון. תאור זה של העיר מחזק את ההנחה, בפרקנו, המספר על חרשת הגוים, מדובר בשיקומה מחדש של מלכות שנכחדה, מלכות חצור. מכיון שחצור העיר ריכזה בידיה את השלטון על כל ממלכות כנען הקדומה, אך טבעי הוא, שיקום לה יורש. כדי לבסס את מעמדו כראש מלכי הצפון, יעורר לתחיה את המלכות הקדומה מימות יהושע, שהיוותה מרכז שלטוני לכל ממלכות כנען. לכן הוא מאמץ לעצמו את השם "יבין", לומר, שכמוהו גם הוא ראש מלכי הצפון. העיר המשתקמת הוקמה בחרשת הגוים , היושבת הרחק מאד ממקומה של חצור הקדומה.
בימי דבורה, אפוא, נראה שלא היתה עיר בנויה בשם חצור, או במקומה של חצור הקדומה. עיר אחרת קמה בכנען ושמה חרשת הגוים. זו העיר שהעמידה בראשה יבין חדש, הנעזר בשר צבא אימתני בשם סיסרא. יחד שואפים השנים להשיב אליהם את השליטה בשטחי צפון הארץ, ואולי בכולה.

ישנה סבה טובה נוספת להבדיל בין התקופות והערים. לפי רב החוקרים חרשת הגוים יושבת בעמק זבלון, ממערב להר התבור. סיסרא תוקף את כוחותיו של ברק מכיוון מערב, ואם נכונה ההשערה בדבר מיקומה של חרשת הגוים, הרי שעיר זו מצויה במרחק עצום מחצור הקדמונית 4 . לא סביר, שחצור ישבה על תילה בגליל העליון, כשכל כחות הצבא שלה ישבו בעיר, הנמצאת במרחק חמשים קילומטר ממנה! נוסף לכך, חצור הקדומה יושבת סמוך לקדש נפתלי עירו של ברק. כיצד יתכן שצבא חצור וצבאו של ברק, הסמוכים זה לזה, יורדים שניהם דרומה, על מנת להפגש בדרום בעמק יזרעאל? מסתבר אם כן פירוש הרד"ק שחצור חרבה. הזכרתה בעניננו באה להסביר את המטרה של סיסרא ויבין מחרושת הגוים.

אשת לפידות

ודבורה אשה נביאה אשת לפידות היא שפטה את ישראל בעת ההיא. והיא יושבת תחת תמר דבורה בין הרמה ובין בית אל בהר אפרים ויעלו אליה בני ישראל למשפט.

התופעה, שאשה מנהיגה את ישראל היא תופעה שאינה מצויה, ויש בה עדות לעניותו של הדור. חז"ל התייחסו לתופעה הזו והישוו בין מנהיגותה של האשה המתוארת בפרקנו לבין דמותה של נביאה נוספת מסוף ימי הבית הראשון, שאמנם לא היתה מנהיגת האומה, אך בהחלט היתה לדמותה השפעה על עיצוב פני דורה.

אמר רב נחמן לא יאה יהירותא לנשי, תרי נשי יהירן הויין וסניין שמיהו, חדא שמה זיבורתא וחדא שמה כרכושתא. זיבורתא כתיב בה "ותשלח ותקרא לברק", ואילו איהי לא אזלה לגבי. כרכושתא כתיב בה "אמרו לאיש" ולא אמרה "אמרו למלך ..." 5

זיבורתא - זו דבורה.
כרכושתא - היא חולדה 6 .

המדרש קושר בין התגובה של חולדה לשלוחי המלך יאשיהו בסוף ימי הבית הראשון - "אמרו לאיש אשר שלח אתכם אלי" - לבין השם, שבו היא מופיעה בכתובים, "חולדה". בדרך כלל אין מתרגמים שם, שהלא השם אינו משתנה משפה לשפה. ברם, דווקא כאן מצאו חז"ל לנכון "לתרגם" את שמה של חולדה למשמעותה הלשונית: "כרכושתא", נשכנית. היא חולדה נשכנית, שמשיבה למלך ישראל כאל אדם מן השורה, "אמרו לאיש". כך גם לגבי דבורה, "זיבורתא" - דבורה עוקצנית. היא אינה הולכת אל ברק, שהיה מנהיג הדור, אלא שולחת אליו שיבוא אליה.

כשסרב ברק ללכת לקרב בלעדי דבורה, אמרה לו "הלך אלך עמך אפס כי לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך כי ביד אשה ימכר ד' את סיסרא". משמעות הדברים היא, שמי שאינו רוצה להנהיג את כלל ישראל לא תבוא הישועה על ידו. "אם אינך רוצה להוביל את המהלך", אומרת דבורה, "אוביל אני על כל המשמעויות הנלוות לכך", הישועה תבוא בדרך עניה, על ידי הנשים, על ידי דבורה ויעל "כי ביד אשה ימכר ד' את סיסרא". הלוא אין דרך נשים להנהיג את העם במלחמה.

ברם, לכאורה מציג המדרש גישה הפוכה לזו העולה מן הפסוקים. מדובר, הרי, באשה נביאה השופטת את ישראל על פי רוח הקדש וכיצד יכול המדרש להציג את דמותה כדמות יהירה, התופשת בגאווה את ההנהגה על ישראל?

ביחס לחולדה, זו אכן לא נהגה בכבוד, שעה ששלח אליה יאשיה משלחת לאחר שנמצא ספר התורה בהיכל, וזו השיבה להם "אמרו לאיש אשר שלח אתכם אלי" 7 . חולדה קוראת ליאשיה, מלך ישראל, "האיש", ועל כן ייחס לה המדרש יהירות למרות היותה נביאה. אבל, אם עוד היה אפשר לומר, שאת ההנהגה הצבאית תפשה דבורה ביוזמתה ובכחה, הלא להנהגה הרוחנית היתה שלוחה מן השמיים, "ודבורה אשה נביאה אשת לפידות"?!

ועוד, מה משמעות הדברים של דבורה "הלך אלך...אפס כי לא תהיה תפארתך" האם דבורה מקנטרת? המדרש רואה באמרה זו עקיצה, אך מה משמעותה? אם ברק אינו רוצה ללכת מדוע דווקא נשים הן אלו שעל ידן תתגלגל הישועה?

* * *
נתבונן במדרש:
"ודבורה אשה נביאה אשת לפידות היא שפטה את ישראל בעת ההיא" וכי מה טיבה של דבורה, שהיא שפטה את ישראל בעת ההיא ומתנבאת עליהם, הלא פנחס בן אלעזר עומד? מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, בין גוי ובין ישראל, בין איש בין אשה, בין עבד ובין שפחה, הכל לפי מעשה שעושה, כך רוח הקדש שורה עליו. אמרו: בעלה של דבורה - עם הארץ היה. אמרה לו אשתו: בא ואעשה פתילות, והולך אותם לבית המקדש שבשילה. מה אם יהיה חלקך עם אנשים כשרים, ותבוא לחיי עולם הבא. והוא היה עושה פתילות עבות, כדי שיהא אורן מרובה, לפיכך נקרא שמו לפידות. וכן אמרו ג' שמות יש לו: ברק, לפידות, מיכאל. ברק, שפניו היה דומה לברק, לפידות, שהיה עושה לפידות עבות, ומה שמו מיכאל שמו. 8

המדרש, כאמור, נזקק לשאלה מדוע זכתה דבורה, מכל בני דורה, ובהם גדולים וטובים ממנה כמו פנחס והזקנים, לקבל את רוח הקודש ולשפוט את בני דורה, וכי לא היה אדם ראוי ממנה בכל ישראל לקבלת הנבואה?

תשובת המדרש היא, שהכל לפי המעשה. בדור המסוים הזה היו אלה מעשיה של דבורה דווקא, שהקנו לה את הזכות להנהיג את ישראל, על פי רוח הקודש.
ומה היו מעשיה של דבורה?
אמרה לו... בא ועשה פתילות, והולך אותם לבית המקדש שבשילה.

מה עניינן של הפתילות המאירות בבית המקדש?
נוכל להבין את דברי המדרש באמצעות ביטוי מקביל, מן המקרא, מסוף ימי השופטים. כמאתים וחמשים שנה לאחר ימיה של דבורה ניתק לחלוטין הקשר בין עם ישראל לבין המשכן. העם פסק מלבוא שילה, והמשכן הוזנח. גם אותם בודדים שניסו להגיע לשילה נתקלו בכהנים הקנאים, בני עלי, שהיו מרחיקים אותם מן הקודש. על הרקע הזה צומחת פעילותו של אלקנה 9 , ולאחריו של שמואל בנו.

וכך מספר הכתוב את סיפור התעוררות כח הנבואה באומה, מתוך אישיותו של שמואל הנביא:
והנער שמואל משרת את ד' לפני עלי ודבר ד' היה יקר בימים ההם אין חזון נפרץ. ויהי ביום ההוא ועלי שכב במקומו ועינָו החלו כהות לא יוכל לראות. ונר אלהים טרם יכבה ושמואל שכב בהיכל ד' אשר שם ארון האלהים. 10

מה פירוש הפסוק "ונר אלוקים טרם יכבה"?
בפשט הכתוב הכוונה היא שנר המנורה, שהיה דולק בהיכל, טרם כבה.
אך יש בכתוב רמז.
באותם הימים "אין חזון נפרץ". כמעט שפסקה הנבואה מישראל. עלי, הכהן הגדול, שהיה שופט האומה ומנהיגה כבר אינו מסוגל לקבל נבואה 11 , כבר אינו קורא נכון באורים ותומים. דבר ד' יקר בימים ההם וחזון הנבואה חדל להיות מצוי. נר האלוקים הוא הביטוי הרומז לשכינה המופיעה במשכן ובכנסת ישראל. שכינת הקודש, שאורה התעמעם בדורו של עלי, וכמעט שכבתה. אמנם עדיין לא נסתלקה השכינה, "ונר אלוקים טרם יכבה" , אך היא עומדת להסתלק, "ודבר ד' יקר בימים ההם אין חזון נפרץ".
"ונר אלוקים טרם יכבה ושמואל שוכב". ממש לפני, שכבה האור חזרה הופעת שכינה ונתחדשה בימי שמואל, בזכותו ועל ידו.

ומכאן לברק.
והוא היה עושה פתילות.
הרמז הוא אותו הרמז. "ודבורה אשה נביאה", לא פנחס ולא הזקנים יכולים עוד לקבל רוח הקודש, רק דבורה מסוגלת, מפני שהיא אשת לפידות. גם בדורה כמעט דועך נר האלוקים שבמשכן, כמעט ונסתלק חזון הנבואה מישראל. גדולי האומה אינם יכולים להנבא, כדברי המדרש "מעיד אני עלי שמיים וארץ בין איש בין אשה הכל לפי המעשה, כך רוח הקדש שורה עליו". פנחס והזקנים נוהגים בקנאות. בדברי חז"ל ידוע המאמר "פנחס הוא אליהו" 12 לשתי הדמויות הללו שורש נשמתי משותף: קנאות. הקנאות גורמת להרחקת העם מן המשכן בימי השופטים 13 . הדור כל כך עני, שאין מי שמסוגל לקבל נבואה, פרט לדבורה, מפני שהיא זו שדואגת לרומם את ישראל ולחבר את חייהם לנעשה במשכן. דבורה שומרת על נר האלקים שלא יכבה, כלומר: על השכינה, שלא תסתלק מישראל. אלא, שהמדרש רומז שעם כל רוממות רוחה של הנביאה ועם כל הרצון הכביר שלה לרומם ולהושיע את ישראל, עדיין ניכרו בה, לזמנים, גם צדדים של יהירות, של עוקצנות, כמו בתביעתה לברק לבוא אצלה, וכמו דבריה לברק "אפס כי לא תהיה תפארתך" וכדבריה בשירה "חדלו פרזון בישראל חדלו עד שקמתי דבורה", שעל מאמרה זה אמרו חז"ל, שכשאמרה אותו דבורה נסתלקה ממנה רוח הקדש, מפני שהיו דברי גאווה 14 .

מנהיגותה של דבורה, נושאת, אפוא אופי כפול: מצד אחד זו תוצאה של עניות הדור. אשה ולא פנחס ולא הזקנים, היא היחידה שיכולה לשפוט את הדור 15 . הדור דור שפל, והזקנים אינם מרוממים אותו, אלא אוחזים כלפיו במדת קנאות. אין מי שיכול לרומם את הדור, אלא דבורה, שאמנם מגלה יהירות בצד מה, (ואולי עצם מנהיגותה של אשה בפרהסיא יש בה יהירות) אך אין ברירה, כי היא היחידה שרוצה ויכולה לרומם את הדור. היא היחידה שבאה להושיע אותו רוחנית ומעשית. דואגת היא שהפתילות תמשכנה לדלוק במשכן, שלא יכבה נר האלוקים, שלא תסתלק הנבואה מישראל. לכן תהיה היא זו שתקבל את רוח הנבואה, ותושיע את ישראל מיד סיסרא. הדור עני ואין בכחו של ברק להושיע אותו. רק דבורה יכולה לקחת על עצמה את התפקיד. על פי המדרש ברק הוא בעלה של דבורה, הוא הוא לפידות, אבל שמו האמיתי מיכאל. במקומות רבים בדברי חז"ל מצאנו שמיכאל הוא שרן של ישראל, הוא סניגורם של ישראל 16 , על פי האמור בדניאל. אם כן דבורה בגדלותה מרוממת את כלל ישראל בנבואה. על כן היא זו שתאמר שירה.

מתוך הדברים האלה מתברר גם ענין מקומה של דבורה, בגבול שבין אפרים ובנימין. "בין הרמה ובין בית אל בהר אפרים" 17 . הלוא הרמה סתם - מנחלת בנימין, ובכל זאת בהר אפרים. אם כך היא יושבת קרוב לנחלת שכינה 18 . על פי חז"ל גם המשכן היה בנוי בנחלת בנימין, "שרצועה היתה יוצאת מחלקו של יוסף לחלקו של בנימין" 19 ובה מזבח בנוי, אם כי שילה עצמה בנחלת אפרים. הכתוב מדגיש את היות מקום מושבה של דבורה קרוב לנחלת השכינה ולמשכן. אולי בכוונה לא ישבה בשילה עצמה, שבה ישבו זקני העם, שלא זכו באותה עת לרוח הקודש.

לך ומשכת
שלושה מקומות נזכרים בקשר למלחמה זו:
1. הקרב המרכזי נערך סמוך להר תבור 20 , כפי שכתוב בפסוקים שלפנינו.
2. מגידו - "אז נלחמו מלכי כנען בתענך על מי מגדו". ביציאה הדרומית של עמק יזרעאל.
3. עמק יזרעאל - "ויששכר כן ברק בעמק שֻלח ברגליו", בתוך העמק.

דבורה משבחת את בני יששכר, שכמו ברק גם הם נלחמו. אלא שברק, כזכור, נערך על התבור, בלוית לוחמים מבני זבולון ונפתלי. יששכר נערך בתוך העמק עצמו, מה שסיכן אותו אולי יותר מכולם.
התמונה כעת ברורה באופן חלקי בלבד:
אנו יודעים כי ברק ולוחמי זבולון ונפתלי חיכו לסיסרא על הר תבור. יששכר ירד אל העמק, וכי לוחמים נוספים סגרו את היציאה הדרומית של העמק. השאלה היא מי היו הלוחמים, שהמתינו במגידו, והלא ראינו שהלוחמים עם ברק היו בתבור?!

את התשובה נותנת דבורה, בפסוקי השירה:
מגן אם יראה ורומח בארבעים אלף בישראל.
פשוט, אם כן, שהיו יותר מעשרת אלפים שהיו עם ברק 21 . אולי שלשים האלף הנותרים היו הלוחמים מבני יששכר, שלחמו בעמק ושלשה שבטים נוספים, שנערכו באזור תענך.
מני א פ ר י ם שרשם בעמלק אחריך ב נ י מ י ן בעממיך מני מ כ י ר ירדו מחקקים...
המלחמה התנהלה, אפוא בשלשה מוקדים: מגדו, תבור, עמק יזרעאל 22 .

התפרשות הכחות היא כזו:

הכח הלוחם מיקומו
ברק עם 10,000 לוחמים בני זבולון ונפתלי על הר התבור
דבורה עם לוחמים בני יששכר בעמק יזרעאל
לוחמי אפרים, בנימין ומנשה תענך על מי מגידו

תשע מאות רכב ברזל
מהם הגורמים להתפרשות הכחות בשלשה אזורים שונים, ומה הכריח את הכחות להתמקם בנקודות אלו דווקא?
לכאורה, התשובה פשוטה - השבטים נערכו בהתאם לנחלותיהם:
זבולון ונפתלי יושבים באזור נחלתם, בהר התבור.
דבורה, שעולה מן הדרום 23 אוספת בדרכה את לוחמי בנימין, אפרים ומנשה ומציבה אותם במגידו.
ויששכר נשאר בנחלתו, בעמק.

אלא, שמפת המלחמה המצטיירת בשני הפרקים מעלה תמונה רחבה יותר. הר תבור נמצא בקצהו הצפוני-מזרחי של עמק יזרעאל, ואילו תענך ומגידו נמצאות בקצהו הדרומי של העמק, מערבית לקו התבור. הסבה, שאילצה את ישראל להערך בקצוות העמק, ברורה, ותלויה ביחסי הכוחות בין שני הצבאות, כפי שנזכר בראשית הפרק.
וימכרם ד' ביד יבין מלך כנען אשר מלך בחצור ושר צבאו סיסרא והוא יושב בחרשת הגוים. ויצעקו בני ישראל אל ד' כי ת ש ע מ א ו ת ר כ ב ב ר ז ל לו והוא לחץ את בני ישראל בחזקה עשרים שנה.

באזור העמק, השליט הוא זה שלרשות צבאו רכבי ברזל. הוכחה לכך נמצא בפסוק יט בפרק א: "וירש יהודה את ישבי ההר כי לא יכלו להוריש את ישבי העמק כי רכב ברזל להם". אפילו יהודה, החזק בשבטי ישראל לא יכל להתגבר על היתרון של הצבא הכנעני הרכוב, שבא לידי ביטוי מכריע באזור העמק. המקום בו היתרון של צבא הרכב אינו בא לידי ביטוי בצורה משמעותית הוא באזור ההר. בהר אפשר וצריך להלחם לוחמה רגלית. משום כך אך טבעי הוא, שמגמת ישראל במלחמה היתה לנסות ולמשך את הקרב אל הרכסים.
ומדוע, בכל זאת יושב יששכר בעמק המסוכן?
ומדוע מתמקם זבולון בתבור, המצוי בקצה נחלתו ולא ברכסיו המערביים הקרובים יותר לאזור מחנות האויב 24 ?

תשובה לשאלה זו משיבה דבורה עצמה בשירה.
בימי שמגר בן ענת בימי יעל חדלו ארחות והלכי נתיבות ילכו ארחות עקלקלות. חדלו פרזון בישראל חדלו עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל.

השלטון המוחלט של גדודי הכנענים באזורי העמקים אילץ את בני ישראל היושבים שם לחפש הגנה. הישובים הסתגרו בערי מבצר 25 והולכי הדרכים עזבו את המסילות הרחבות לדרכים חלופיות, צרות ומפותלות יותר 26 . הכנענים סגרו את כל הדרכים המרכזיות בעמק, וכך ניתקו את המעברים אל הצפון ויושביו. עמק יזרעאל מצוי בנחלת זבולון ופירושה של המפה הצבאית וההתיישבותית, שמשרטטת דבורה בשירה הוא, שזבולון נדחק צפונה ומזרחה, אל שולי נחלתו, ועל כן נאלץ להערך בתבור, ביחד עם שבט נפתלי, שיורד מן הצפון לעזרת אחיו. הוא אינו יכול להערך בעמק, על אף שזו נחלתו כיון ששם אורבת לו סכנה מתמדת.

התמונה המצטיירת, אפוא, עגומה למדי. ההתפשטות הכנענית זוחלת אט אט מן המערב לכוון מזרח, כשהישוב היהודי נסוג צפונה ומפנה לה את אזור העמקים. פירושה של התקדמות זו הוא, שאם ימשיך הכנעני להתקדם בכוון הזה, בשלב מסוים הוא יפרוץ את קו התבור-גבעת המורה. אז תפתח לפניו הדרך לבקעת בית שאן, שהוא המחסום האחרון לפני הירדן. או אז תחולק הארץ ושבטי הצפון יהיו מנותקים מן העם, צבאית, לאומית וחברתית. יששכר עומד במלחמה בעמק כדי לשמש בגופו קו הגנה אחרון בפני צבאות סיסרא, האומר לגזור את הארץ לשנים ולבודד את יושבי הצפון. מגמתו של הכנעני היושב בחרשת הגוים היא לחדור את שרשרת העמקים עד הירדן, לחתוך את ארץ ישראל לרחבה ולחסל את ההתישבות היהודית בצפון. כך מתכוונים סיסרא והאיש המכנה עצמו בשם הקדום ורב העצמה, "יבין", לשוב ולקנות את ההגמוניא על מלכות הצפון. כך תשוב המעצמה המשתקמת ותקנה את מעמדה מימי קדם.

הסבר זה משמש תשובה לשאלה נוספת, המתעוררת למקרא פסוקי פרק ד':
מדוע טרח הנביא להזכיר את חצור, שעה שזו כלל לא נטלה חלק במלחמה 27 ?
פשט הכתובים מגלה את התשובה. באיזכור שמה של העיר חצור החרבה רומז הנביא על הצהרת הכוונות של האיש המולך כיום בחרשת הגוים. חצור היא עיר, שאינה קיימת. האיש, המולך בחרשת הגוים הקים בה ממלכה גולה, ששמה לה למטרה להשיב את חצור למעמדה הראשון, שהיה לה לפני כניסתו של יהושע וצבאותיו לארץ ישראל, לפני למעלה ממאה שנה.

משום כך קשה האיום הכנעני על ישראל מאי פעם. הפעם מרחפת סכנת ביתור באמצעה של הארץ. הכנעני מאיים לנתק את יושבי הצפון מאחיו שבמרכז ובדרום, ולהשמידם. מעבר לכך יכולה להיות לכיבוש הזה משמעות רוחנית חמורה מאין כמותה. חיסול ההתיישבות הישראלית בצפון ישיב את גלגל ההתנחלות אחורנית. תהא זו נסיגה גמורה ממהלך הכבוש, שהחל בימי יהושע. ברור, אם כן, מדוע מוצאים עצמם דבורה וברק נצבים מול איום, שכמוהו לא ידעו ישראל בכל התקופה.

* * *
"אם תלכי עמי והלכתי"! איזו מין תשובה היא זו? מבחירתו על ידי ד' מובן שברק הוא בעל אמונה גדולה. כיצד העז להמרות את פי הנביאה. דבורה אמרה בפרוש "הלא צוה ד' אלהי ישראל" וכיצד מסרב ברק בן אבינעם לציווי שנאמר לו מפי הגבורה? ועוד, כיצד הוא מעז להציב תנאים לנביאה?

ברק אינו מסרב ללכת. ברק מוכן, מצדו, לעשות ככל אשר נצטווה, אך הוא אינו מוכן ללכת לבדו. התופעה של שלוחי ד', שמסרבים לקבל על עצמם את התפקיד בפעם הראשונה, מצויה לא אחת בתנ"ך, כדוגמת סירובו של משה בסנה 28 , של ירמיה 29 , של ישעיה 30 ושל גדעון 31 . בכל המקרים הללו, כמו אצל ברק, הסירוב אינו נובע מחוסר אמונה של השליח ביכולתו של הקב"ה לקיים את דבר השליחות, שעליה נצטוה. ברק מאמין שהקב"ה יכה את סיסרא, אך הוא יודע כי אינו מסוגל להושיע את ישראל לבדו. הוא זקוק לרוח הקדש של דבורה, הוא צריך את גבורת האלוקים המופיעה בה כדי שיוכל למלא את השליחות. "אם תלכי עמי, והלכתי".
ומדוע כה הכרחית דווקא דבורה במלחמה הזו?
גם התשובה לשאלה זו מתבררת מתוך פסוקי השירה.

* * *
עם חרף נפשו
על ארבעה שבטים מאיים הכובש הכנעני במישרין.
בשלב ראשון מאיימת הסכנה על שבטי יששכר וזבולון ובשלב שני על שבטי אשר ונפתלי, הצפוניים יותר. דבורה מעידה כי שלשה מארבעת השבטים הללו אכן נטלו חלק פעיל במלחמה. "זבולון עם חרף נפשו למות ונפתלי על מרומי שדה". זבולון, כצפוי, מחרף נפשו למות משום שהסכנה מאיימת בראש ובראשונה עליו. גם יששכר, כאמור, נטל תפקיד מרכזי במערכה.

רק שבט אחד מתוך הארבעה, שעליהם איימה הסכנה, לא הופיע למלחמה.
אשר.
אשר ישב לחוף ימים ועל מפרציו ישכן.

ניתן היה לחשב ,שאשר לא הגיע למלחמה משום שהוא בלאו הכי היה מנותק, אפילו מיושבי הצפון עצמם, כמו שכתוב בפרק א:
וישב האשרי בקרב הכנעני 32
אלא, שאם אכן כך היו פני הדברים בפועל, לא היה צריך אשר להימנות על אותם השבטים, שזוכים לבקורת נוקבת בשירה. מכיון שדבורה מגנה את התנהגותו של אשר משמע, שאילו רצה, יכול היה להופיע.

ומה היא הסבה, שבגללה לא הגיע אשר לשדה הקרב?
דבורה משיבה:
אשר ישב לחוף ימים ועל מפרציו ישכון.
לאשר מערכות מסחר ודיג ענפות. הוא אינו יכול להרשות לעצמו לסכן את מעמדו הכלכלי היציב באזור, ואת מערכות היחסים בינו ובין הכנעני ועמים אחרים, רק בשביל טובת אחיו יושבי הצפון. זהו מצב עלוב ומוכר, שבו טובת ההנאה המונחת אל מול עיניו של השבט היחיד מטשטשת את יכלתו להבחין בסכנה המוחשית המרחפת על כלל הצבור, ועליו בתוכם.

ישנם שבטים נוספים, מדרום לאזור העמקים, שלהם אמנם לא נשקפה סכנה מיידית, אך כמובן היה עליהם ליטול חלק באחריות לגורל אחיהם. מתוך שבטים אלו, שלשה עשו את המוטל עליהם ואותם משבחת דבורה בשירה, והם: בנימין, אפרים ומנשה.
ארבעה שבטים מבקרת דבורה, והם: ראובן, גד, דן ומנשה 33 .

על הרקע הזה מקבלים דברי ברק "אם תלכי עמי והלכתי" משמעות אחרת: ברק לבדו פשוט אינו מסגל לגייס את האנשים. הם פוחדים להלחם. אולי אם יראו נביא הולך לפניהם ובפיו דבר ד', יצטרפו למערכה. בסופו של דבר התברר, שלמרות בואה של דבורה - נשארו יותר ממחצית בני ישראל בביתם, ולא באו לעזרת אחיהם.

תשובתה של דבורה לטיעון, שהעלה ברק הוא, שלפי גודל מסירות הנפש כך גודל הישועה. במערכה שכזו נדרשת מסירות נפש. אם ברק אינו מסוגל להוביל את המערכה גם לא יזכה לראות את הישועה כולה באה בזכותו ועל ידו. "אפס כי לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הלך כי ביד אשה 34 ימכר ד' את סיסרא.." כי הגבורה מופיעה אצל מי שזוכה לרוח ד'. (עיין בפרק על אהוד) גם מתוך השבטים, שנחלצו לעזרת יושבי הצפון לא הצליחה דבורה לגייס, אלא ארבעים אלף לוחמים, מתוך ששה שבטים.

לא זו בלבד. דבורה מגלה כי כדי לאפשר את קיום המלחמה היתה צריכה לפנות לציבור מיוחד בעם.

לבי לחוקקי ישראל המתנדבים בעם ברכו ד'
מי היו מחוקקי ישראל המתנדבים?
על הפסוק "לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו" דרשו חז"ל, שהמדובר הוא על הסנהדרין, המחוקקת ודנה את ישראל. המחוקקים הם הדיינים, אנשי התורה. פירוש הדבר הוא, שלא נמצא בעם מי שילחם. פשוטי העם כמו גם הלוחמים העזים בדרך כלל, היו שבויים בפחד נורא מן הכנענים. היחידים שעמד להם עז רוחם להלחם היו שופטי העם. משום כך, כשלא נמצא מי שיסכים להלחם בגלל הסכנה בדרכים, פנתה דבורה אל אלו, שבדרך כלל אינם יוצאים למלחמה, אל גדולי התורה, שהתייצבו לקול הקריאה האלקית. עד כדי כך היה הרפיון הלאומי קשה, שיוצאי הצבא לא רצו להלחם. רק אלו, שדבר ד' בנפשם, יצאו למלחמה.

הזכרנו, שהשבט שישב במקום המסוכן ביותר היה יששכר. ואכן, חז"ל דורשים על בני יששכר, שהיו ראשי סנהדרין 35 . השירה משלימה, אפוא, את תמונת המלחמה, כשהיא מסבירה מדוע היה צורך באנשי הרוח גדולי האומה לקחת על עצמם את המשימות המסוכנות במערכה הזו.

הרקע ההתישבותי והצבאי, שבו התמודדו ברק וסיסרא הוא כזה:
בגליל - רוב כנעני. העמקים - כולם בסכנה. עמק זבלון נתון בידי הכנעני, המלחמה עברה לאזור עמק יזרעאל והסכנה כבר אורבת לפתחו של עמק בית שאן. תכניתו של סיסרא להשתלט על דרך העמקים החוצה את ארץ ישראל כולה לרחבה, עומדת על סף ביצוע.

מלחמות של מהומה
...וירד ברק מהר תבור ועשרת אלפים איש אחריו. ויהם ד' את סיסרא ואת כל הרכב ואת כל המחנה לפי חרב לפני ברק וירד סיסרא מעל המרכבה וינס ברגליו. וברק רדף אחרי הרכב ואחרי המחנה עד חרשת הגוים ויפל כל מחנה סיסרא לפי חרב לא נשאר עד אחד".


חז"ל מוצאים קשר בין שלש "מלחמות של מהומה" (מלחמות, שהכתוב מתאר בפועל מן השורש ה,מ,ם את תבוסת הגוים בידי הקב"ה) שהתחוללו בין הכניסה לארץ לבין בנין המקדש.

"ויהי שמואל מעלה העולה ופלשתים נגשו למלחמה בישראל וירעם ד" וגו' אמר רבי אבא בר כהנא שלש מלחמות של מהומה הבטיח הקב"ה שהוא עושה לישראל, ושלשתן עשה להם, הראשונה בימי יהושע "ויהמם ד' לפני ישראל" וגו' השניה בימי סיסרא "ויהם ד' את סיסרא" והשלישית בימי שמואל, "ויהי שמואל מעלה וגו' וירעם ד' בקול גדול ביום ההוא על פלשתים ויהמם"... 36
ובגירסה שונה מופיע בחז"ל הנוסח הבא:
אחת בימי פרעה, שניה בימי סיסרא ושלישית לעתיד לבא 37 .

מלחמת סיסרא היא היחידה המשותפת לשני המדרשים.
צריך להבין, כמובן, מהם "מלחמות של מהומה"?

* * *
על קריעת ים סוף ועל מפלת סיסרא אומרת הגמרא במסכת פסחים 38 כך:
"ואמת ד' לעולם 39 - דגים שבים אמרוהו, כדרב הונא, דאמר רב הונא ישראל שבאותו הדור מקטני אמנה היו, וכדדרש רבה בר מרי מאי דכתיב "וימרו על ים בים סוף" 40 מלמד שהמרו ישראל באותה שעה ואמרו כשם שאנו עולים מצד אחד כך מצריים עולים מצד אחר!
אמר לו הקב"ה לשר של ים: פלוט אותן ליבשה, אמר לפניו: רבש"ע כלום יש עבד שנותן לו רבו מתנה וחוזר ונוטל ממנו? אמר לו, אתן לך אחד ומחצה שבהן. אמר לו: רבונו של עולם, יש עבד שתובע את רבו? אמר לו, נחל קישון יהא לי ערב. מיד פלט אותן ליבשה ובאו ישראל וראו אותן, שנאמר "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים" 41 .

מאי אחד ומחצה שבהם? דאילו בפרעה כתיב "שש מאות רכב בחור" 42 ואילו בסיסרא כתיב "תשע מאות רכב ברזל" 43 . כי אתא סיסרא אתא עלייהו בדקרי דפרזלא (בחרבות של ברזל), הוציא הקב"ה עליהם כוכבים ממסלותם, דכתיב "מן שמים נלחמו הכוכבים" כיון דנחיתו כוכבי שמים עלייהו אקדירו (הרתיחו) הני דקרי דפרזלא, נחיתו לאקרורי למיסחי נפשיהו (להתקרר, לרחוץ עצמם) בנחל קישון, אמר לו הקב"ה לנחל קישון, לך והשלם ערבונך. מיד גרפם נחל קישון והשליכן לים, שנאמר "נחל קישון גרפם נחל קדומים" מאי נחל קדומים? נחל שנעשה ערב מקדם, באותה שעה פתחו דגים שבים ואמרו "ואמת ד' לעולם".

מה פשר העניין? ומה הבסיס להשוואה שהמדרש עורך בין פרשת קריעת ים סוף לפרשת מלחמת סיסרא?

מלחמות של מהומה הן מלחמות, שבדרך הטבע אין לישראל הכח לנצח בהם. ישנם מצבים, שבהם יכולת העמידה של עם ישראל רעועה ביותר. עם זאת, בזמן שהוא זועק לקב"ה, הרי הוא נושע. "בזעקך יצילֻך קבוציִך" מבטיח להם הנביא ישעיה לישראל 44 . בזמן שהאומה נעשית אגודה אחת לבקש רחמי שמים, אפילו יהיו במצב הרוחני השפל ביותר - באה סיעתא מן שמיא וישראל נושעים 45 .
כך בדיוק היה על הים במלחמה עם מצרים. "ויזעקו בני ישראל אל ד" זהו המפתח לישועה. הקב"ה מתערב במהלך המלחמה ועצמתם של מצרים נשברת בפתאומיות. "וישקף ד' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן ויהם את מחנה מצרים". משמים מוטלת מהומת המוות אל המחנה. הסוסים מתעקרים והמרכבות נתקעות.

כך גם בדורה של דבורה. באופן טבעי נראה היה ששום כח לא יוכל לעצור את שעטת הסוסים של צבא סיסרא, החותכים את עמק בית-שאן בדרכם לירדן. כוחם הדל של ישראל בודאי אינו יכול לעמוד מול העדיפות הצבאית הברורה של היריב. בכל זאת מוצאים בני ששה שבטים את האומץ והכח להתכנס יחדיו לקול קריאתה של הנביאה.

אז מטיל הקב"ה אל המערכה את איתני הטבע, להכריעה לטובת ישראל. "מן שמים נלחמו, הכוכבים", "נחל קישון גרפם". גורמים חדשים אלו משנים את פני המערכה. גאוות המשעבד ושיכרון כוחו מפנים את מקומם למהומת מוות ומבוכה, המתפשטים בגדודי לוחמיו. חיילי סיסרא יורדים אל המים לקרר את חרבותיהם הרותחות מקרינת אור הכוכבים. הם רצים אל הנחל, אך מימי הנחל, שהיו שלוים ורוגעים עד לפני רגע הופכים את פניהם לנקום נקמת ישראל. חיילי האויב טובעים בזרם שוצף. איתני הטבע הופכים ברגע את מה שעומד היה להיות ניצחון גדול לתבוסה גדולה, כי "בזעקך יצילוך קבוציך". כינוס האומה, ולו החלקי, של כנסת ישראל דיו להביא את המפנה.
כעת מתברר מדוע כה נוקבת היא דבורה בשירתה בעשית דין וחשבון מדוקדק עם השבטים, שלא הגיעו, לשדה הקרב. במצבים שבהם ישראל אינם יכולים ואולי גם אינם זכאים לנצח באופן טבעי, התשועה היא פועל יוצא של גורם אחד ויחיד: התכנסות הכלל. השבטים שלא הופיעו למלחמה העמידו את כל התשועה בספק, ועל כך החשבון הנוקב עימם, שנשאר לדראון עולם.
גם בדורו של שמואל נצרכו ישראל למלחמה של מהומה. היה זה בתום תקופת השופטים, כשמצבם הרוחני של ישראל היה בכי רע, ובפועל היו נתונים שנים רבות תחת לחץ הפלשתים. שמואל קורא לכנס התעוררות גדול של כלל ישראל במצפה "קבצו את כל ישראל המצפתה ואתפלל בעדכם אל ד'. ויקבצו המצפתה וישאבו מים וישפכו לפני ד' ויצומו ביום הוא ויאמרו שם חטאנו לד'.." 46 הפלשתים, ששמעו "כי התכנסו בני ישראל המצפתה" עלו מיד להילחם בישראל. גם אז, אף על פי שלא היה בכוחם של ישראל לנצח בכל זאת הושיעתם יד ד'. "וירעם ד' בקול גדול ביום ההוא על פלשתים ויהמם וינגפו לפני ישראל".

זו אינה מעלה, לנצח במלחמה של מהומה. נהפוך הוא. במצב השלם צריכים ישראל להילחם בדרך הטבע, ולנצח מכח השכינה המצויה במחנה, ברוח הגבורה המופיעה בידיהם. הצורך בהתערבות גורם שמיימי על-טבעי הוא עדות לחולשתם של ישראל, שלא יכלו להכריע את המערכה בכוחם שלהם, הרוחני והמעשי. הדרך השלמה היא מלחמה עצמאית בסיעתא דשמיא, בה מוצא עם ישראל בקרבו די כוחות להכניע, בשעת הצורך, את הקמים עליו 47 . תקופת השופטים מפגישה אותנו במציאות חיים לאומית חסרה. אין לישראל החוסן הרוחני לגבור על אויבו, אלא שהתעוררות פתאומית לזעקה כלפי שמיא, גורמת לקב"ה להפוך באחת את הקערה על פיה. אלו מלחמות של מהומה.

ברם, ישנה דרגה שבה עולה דורה של דבורה על דור יוצאי מצרים, כפי שמלמדת הגמרא במסכת פסחים. עם ישראל במצרים לא היה מסוגל לומר שירה גם אחרי שהקב"ה חולל עבורו את המהומה, גם אחרי שנהפכו סדרי הטבע. עם ישראל של יום בקיעת ים סוף הוא עם משותק, שאינו מסוגל כלל להלחם. "ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נסע אחריהם וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ד'. ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר.." 48 תשובת משה היא, שאמנם את המלחמה הזו לא בני ישראל אמורים לבצע. "ד' ילחם לכם ואתם תחרישון". ועדיין, היה מקום לצפות שאחרי שכבר נלחם ד' והמם את מחנה מצרים, אחרי שקרע את הים, אחרי ששבו המים וכסו את הרכב ואת הפרשים, אז לפחות היו ישראל צריכים לומר שירה.

אבל, ישראל שבאותו הדור מקטני אמנה היו דכתיב "וימרו על ים בים סוף"! אמרו: כשם שאנו עולים מצד אחד כך מצרים עולים מצד אחר! ישראל לא היו מסוגלים לומר שירה גם אחרי שהים שינה עבורם סדרי בראשית. יתרה מזו, הם אפילו לא האמינו שהמערכה מאחוריהם. עדין קינן הספק בליבם שמא יגיח מחנה האדונים מעברו השני של הים ויתקוף אותם. לכן היה צריך הקב"ה לומר לים לפלוט את המצרים אל היבשה, כדי שישראל יאמינו ויוכלו לומר שירה. לפעולה זו של התערבות נוספת בדרכי הטבע לא היתה הצדקה. דיו לים שפעם אחת שינה את הנהגתו. אך מה אפשר לעשות וישראל עדיין לא השתחררו מפחד המצרים? לכן משנה הים את טבעו בשנית ומטיל את גופות המצרים אל היבשה. רק אז מתחילים כוחות אמונה רדומים להתעורר לחיים בלבבות ישראל. "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, וירא ישראל את היד הגדלה אשר עשה ד' במצרים, וייראו העם את ד', ויאמינו בד' ובמשה עבדו". רק אז פורצת השירה, "אשירה לד'...כי גאה גאה" אלמלי ראו בעיניהם את מצרים מת על שפת הים לא היתה פורצת האמונה.

כמה דורות מאוחר יותר, דבורה הנביאה מגלה את ישראל בעמדה רוחנית גבוהה יותר, אמנם בלא יכולת להלחם, עדיין במצב של אובדן רוח האמונה והגבורה, אך כל זה עד לרגע המפנה. ברגע המפנה התעוררו בבת אחת כל כוחות האמונה והשיר. נחל קישון לא היה צריך לנהוג כמעשה ים סוף אחיו. את מתי הכנעני לא דרשו ישראל לראות מתים על שפת הנחל, משום שהאמינו והכירו בתשועה הגדולה. לפיכך "נחל קישון גרפם". גרפם, ואינם עוד. בכך חזר וערב את פרעון החוב שהיה לקב"ה לדגים שבים. ישראל יכולים לומר שירה אחרי הנצחון "לבי לחקקי ישראל המתנדבים בעם, ברכו ד" מאז החלה ההתעוררות בקרב ישראל על ידי חוקקי ישראל המתנדבים בעם התגלתה שירת האומה.

מיכאל
עכשיו מתבהר המאמר על שמותיו של ברק עוד יותר:
אמרו, בעלה של דבורה עם הארץ היה, אמרה לו אשתו, בוא ועשה פתילות והולך לבית המקדש שבשילה, מה אם יהא חלקך עם אנשים כשרים ותבוא לחיי העולם הבא, והוא היה עושה פתילות עבות, כדי שיהא אורן מרובה, לפיכך נקרא שמו לפידות. אמרו, שלשה שמות יש לו, ברק ולפידות ומיכאל, ברק, שפניו דומין לברק, לפידות, על שם שהוא עושה פתילות והולך לבית המקדש שבשילה, מיכאל.

ברק, כמו לפידות, כמו כל הדור של דבורה היה לדברי המדרש עם הארץ. הקב"ה יכול להושיע את ישראל גם באמצעות איש בודד, כמו שעשה אהוד בן גרא, אבל זו אינה ישועה גדולה. זו פתילה דקה, שאינה יכולה לדלוק לאורך זמן. גם אין בדור דמות כמו אהוד. דבורה אינה בונה ישועה על בסיס אדם אחד, בעל אישיות גדולה. הישועה בנויה על בסיס החיבור בין כל השבטים. כשהיא מצליחה להביא ששה שבטים למלחמה היא מצליחה לשזור היטב את סיבי החוטים לפתילה עבה. דבורה הצליחה לחבר, ולו חלקית, את כלל ישראל. לא מצאנו בכל תקופת השופטים זמן, שבו הצליח מישהו לחבר את כלל ישראל לחטיבה אחת. לכן הישועה כה גדולה. לכן ברור מדוע דבורה מקפידה כל כך על השבטים, שנעדרו משדה הקרב. הצלחת המערכה או כשלונה היתה תלויה בשלב שבו התגייסו השבטים. עניינה של דבורה היה לחבר את כלל ישראל לגוף אחד.

כאן מתברר יותר עניין השמות. ברק ולפידות שניהם הופעה של אור. ברק הוא הופעת האור מלמעלה, הסייעתא דשמיא האלוקית. לפידות הוא על שם הנרות הנדלקים מלמטה. כח הגבורה האלוקית המופיע בתוך מחנה ישראל. מיכאל הוא הוא שרם של ישראל המלמד סנגוריה על האומה שבעצם אבדה בדור זה את כוחה. מכוח סוד הפתילות העבות, המחברות את ישראל יחד לאבוקה אחת, מכח התכנסותם של נציגי ששה שבטים זכו ישראל להבטחה האלקית, "כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כד' אלקינו בכל קראנו אליו". הקריאה אל ד' של כלל ישראל גם בדור נכשל אינה מושבת ריקם. "הוא ברק, הוא לפידות. ומה שמו מיכאל שמו". המחבר את כלל ישראל. זהו שמו האמיתי של ברק בן אבינועם. כל זה מתגלה מכח דבורה, מכח חוקקי ישראל, אנשי התורה, המתנדבים בעם ברכו ד'.


^ 1 יהושע י"א י-יג.
^ 2 על פי סדר עולם רבה הנהיג יהושע 28 שנה. אחריו הנהיג עתניאל 40 שנה, ואהוד - 80 שנה. ימי דבורה וברק, אפוא, מאוחרים לימי יהושע ב 130 - 150 שנה.
^ 3 הפועל בפסוק "והוא יושב בחרשת הגוים" מוסב, כמובן, על יבין ולא על סיסרא. "הוא" זה יבין, כמו "והוא לחץ את ישראל" שבפס' ב.
^ 4 תל חצור נמצא כ - 3 ק"מ צפונית לצומת מחנים, ליד קבוץ אילת-השחר. בתל נמצאו שרידים מרשימים מתקופת ההתנחלות ומימי בית ראשון.
^ 5 מגילה יד: תרגום: שתי נשים יהירות היו, ושמותיהן מכוערים, אחת שמה דבורה ושניה שמה חולדה. דבורה כתוב אצלה "ותשלח ותקרא לברק", ואילו היא לא הלכה אליו, חולדה כתוב אצלה "אמרו לאיש" ולא אמרה אמרו למלך...
^ 6 המדרש "מתרגם" את שמותיהן של דבורה וחולדה, חולדה היא, בארמית, כרכושתא, ודבורה היא זיבורתא.
^ 7 מלכים ב כ"ב טו, דברי הימים ב ל"ד כג.
^ 8 תנא דבי אליהו פרק י'.
^ 9 בניגוד לדמותם של בני עלי, המתוארים בתחילת ספר שמואל, כקבועים במשכן ("ושם שני בני עלי") וכמרחיקים את הציבור מן המשכן ("אשר ישכבון את הנשים הצבאת"; "ובא הנער הכהן ומזלג שלש השנים בידו...", ע"ש) מתאר הכתוב את אלקנה כאיש העולה ממקומו, מדי שנה אל המשכן. מסלול הליכתו אל המשכן, כך מלמדים חז"ל, היה שונה בכל שנה, כך שבדרכו יכול היה לאסוף בכל שנה אנשים נוספים ולהביאם אל המקדש.
"כי האלהים מענה בשמחת לבו" - זה אלקנה שהיה מדריך את ישראל ומעלה אותם לשילה בכל שנה ושנה בדרך אחרת, לכך הכתוב מקלסו (שמואל א א') "ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה". (קהלת רבה ה, א[יט])
גם את דרך הנהגתו של שמואל, בנו, מתאר הכתוב, בפסוקי הסיום לימי הנהגתו, כדרך של אדם הבא אצל הקהל ומתערה בחייו.
וישפט שמואל את ישראל כל ימי חייו. והלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל והמצפה ושפט את ישראל את כל המקומות האלה. ותשבתו הרמתה כי שם ביתו ושם שפט את ישראל ויבן שם מזבח לד' (שמואל א', ז', טו-יז)
^ 10 שמואל א ג' א - ג.
^ 11 ספר שמואל מספר על תגובתו של עלי לתפילתה של חנה במשכן. "ויחשבה עלי לשכרה. ויאמר אליה עלי עד מתי תשתכרין הסירי את יינך מעליך". לדברים אלו מגיבה חנה "לא אדני. אשה קשת רוח אנכי ויין ושכר לא שתיתי...". חז"ל במסכת ברכות, דף לא: אומרים כך: "לא אדני - לא אדון אתה בדבר זה, ולא רוח הקדש שורה עליך, שאתה חושדני בדבר זה". לקראת סוף תקופת השופטים איבד עלי, מנהיג העם, את יכולת הנבואה.
^ 12 ילקוט שמעוני א' תשעא'. וכן בזוהר פרשת כי תשא קצ.
^ 13 חז"ל במדרש בראשית רבה ס', ג, מדייקים מהפסוק בדברי הימים א ט', כ, שרוח הקדש פסקה גם מפנחס:פנחס נטלה ממנו רוח הקדש, הה"ד פנחס בן אלעזר נגיד היה עליהם, הוא נגיד עליהם אין כתיב כאן, אלא נגיד היה, לפנים ד' עמו.
חז"ל מציינים שם את סיבת הסתלקותה של רוח הקדש מפנחס, כעונש על הדרך הקנאית, שבה נהג ביחסו למנהיג הדור, יפתח הגלעדי:
"...ולא היה שם פנחס שיתיר לו את נדרו? אלא פנחס אמר הוא צריך לי ואני אלך אצלו?...ושניהם נענשו בדמיה של נערה. יפתח - מת בנשילת אברים... פנחס - נסתלקה הימנו רוח הקדש..."
^ 14 בתלמוד בבלי פסחים סו:
"אמר רב יהודה אמר רב: כל המתיהר, אם חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא - נבואתו מסתלקת ממנו...אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו - מדבורה, דכתיב חדלו פרזון בישראל חדלו עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל וגו' וכתיב עורי עורי דבורהעורי עורי דברי שיר"
רש"י:
עד שקמתי דבורה - יוהרא, שהיתה משפלת המנהיגים שלפניה, ומתפארת לעצמה.
עורי עורי דבורה - שנשתתקה מחמת סילוק נבואתה.
^ 15 ביטוי נוסף לעניותו של הדור הוא נפילתו של סיסרא ביד אשה שאינה יהודיה - "יעל אשת חבר הקיני". עיין להלן.
^ 16 דניאל י' כא; י"ב א. יומא עז. מדרש רבה על אסתר ז'. פסיקתא רבתי מו. ילקוט שמעוני ישעיהו רמז תק"ז.
^ 17 השם "הר אפרים" במקרא מציין בדרך כלל את איזור ההר המרכזי, שבנחלת אפרים. כך הוא בפסוקים כמו: "ויאמר אליהם יהושע אם עם רב אתה עלה לך היערה ובראת לך שם בארץ הפרזי והרפאים כי אץ לך הר אפרים" (יהושע י"ז טו) וכן: "ויקדשו את קדש בגליל בהר נפתלי ואת שכם בהר אפרים" (שם כ' ז). ברם, בית-אל ידועה לנו כעיר גבול, המצויה בנחלת שבט בנימין, כנזכר ביהושע י"ח יג. הרמה, שבנחלת בנימין מזוהה בכפר א-רם, הסמוך לאזור התעשיה עטרות, מצפון לאל-בירה. ערים אלו אינן, אפוא, בהר אפרים?! יתרה מזו, ההר באזור בית-אל נושא את שם העיר - "הר בית אל", ולא "הר אפרים", עיין בשמואל א י"ג ב.
להלן שתי אפשרויות להסבר הפסוק:
1. היו שתי ערים בשם בית-אל ושתי ערים בשם רמה. לגבי בית אל - רש"י בפירושו ליהושע פרק י"ח פסוק יג מציין שישנן שתי ערים בשם בית-אל. האחת נקראה בעבר לוז, והיא בהר אפרים: "למדנו ששתים היו ולוז לא בחלק בנימין... נמצאת לוז מן החוט ולחוץ בנחלת בני יוסף ובית אל היתה בחלק בנימין כמו שכתוב למטה בענין". וכן בשופטים א' כב, בנוגע לשאלה מדוע "בית יוסף" עלו על בית-אל להלחם בה, במסגרת ההתנחלות, כותב רש"י שהמדובר בבית-אל, שנפלה בגורלם של בני אפרים. ע"ש.
2. ובאשר לרמה - אין ספק כי היו כמה "רמות". אמנם בדרך כלל הרמה מזוהה בנחלת בנימין, כך ביהושע י"ח כה, שופטים י"ט יג, שמואל א כ"ב ו, מלכים א ט"ו כב, ישעיהו י' כט, הושע ה' ח, עזרא ב' כו. אבל די אם נציין את "רמתים צפים בהר אפרים", מקום מושבו של אלקנה. יתכן, אם כן, שגם בהר בנימין וגם בהר אפרים היו ערים בשם "רמה" ו"ביתאל". אשר על כן מציין הנביא שמקום ישיבתה של הנביאה היה בהר אפרים ולא בבנימין. ב. מכיון, שמבחינה טופוגרפית אין הבדל גדול בין הר אפרים ובנימין, מכנה הכתוב גם את הר בנימין בשם הכולל: הר אפרים.
^ 18 בבלי זבחים קיח:
בשלשה מקומות שרתה שכינה על ישראל: בשילה, ונוב וגבעון, ובית עולמים, ובכולן לא שרתה אלא בחלק בנימין, שנאמר: "חופף עליו כל היום", כל חפיפות לא יהו אלא בחלקו של בנימין.
^ 19 בבלי זבחים קיח: ברם, ראוי לציין כי הדבר שנוי במחלוקת התנאים, ויש מי שמפרש, כפשוטו, שמשכן שילה היה בנחלת אפרים, ולא על גבי רצועה, השייכת לשבט בנימין. עיין לדוגמא במקור להלן בבלי, מסכת מגילה דף טז:
"ויפל על צוארי בנימן אחיו - כמה צוארין הוו ליה לבנימין?- אמר רבי אלעזר: בכה על שני מקדשים שעתידין להיות בחלקו של בנימין, ועתידין ליחרב. ובנימן בכה על צואריו - בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף, ועתיד ליחרב".
^ 20 זו הוכחה נוספת, שאכן חצור הקדומה אינה קיימת עוד, שהרי לא יתכן שברק יורד מן הצפון בלוית עשרת אלפים איש מבני שבטו כשהוא חולף על פני חצור השלטת. מלבד העובדה הזו, פירוש הדבר הוא, שברק נערך בתבור, כשלאורך כל המערכה היתה חצור בערפו.
^ 21 "לך ומשכת בהר תבור ולקחת עמך עשרת אלפים איש מבני נפתלי ומבני זבלון", וכן: "ויזעק ברק את זבלון ואת נפתלי קדשה ויעל ברגליו עשרת אלפים איש ותעל עמו דבורה", וכן בפסוק יד: "וירד ברק מהר תבור ועשרת אלפים איש אחריו".
^ 22 מן הפסוק "נחל קישון גרפם, נחל קדומים נחל קישון" אין להוכיח על מקום נוסף, משום שנראה שנחל קדומים הוא הוא נחל קישון, אלא שנקרא בשירה בלשון נחל קדומים, ולא כציון מקום נוסף.
^ 23 מושבה בין הרמה ובית-אל.
^ 24 באזור הרי נצרת.
^ 25 "חדלו פרזון בישראל" משמעו שהישוב חדל לקים אורח חיים מפורז ופתוח. ערים ביצרו עצמן בחומות ויושביהן הסתגרו בתוכן, מאימת הכנעני, השולט בדרכים. יושבי הכפרים עזבו את בתיהם וברחו לערים מפחד הכנעני.
^ 26 "והלכי נתיבות ילכו ארחות עקלקלות".
^ 27 חצור לא נזכרת כלל בהמשך הפסוקים המפרטים את ספור המלחמה, ואם כך נשאלת השאלה איזו חשיבות ראה הנביא באזכור עניינה בתחילת הפרשיה.
^ 28 עיין במעמד הסנה, שמות ג' - ד'. משה מנסה, לא פחות מחמש פעמים, להשתמט מן השליחות בדרכים שונות.
^ 29 "ואמר אהה ד' אלקים הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי" (ירמיה א' ו)
^ 30 "ואמר אוי לי כי נדמיתי כי איש טמא שפתים אנכי ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב" (ישעיה ו' ה)
^ 31 "ויאמר אליו בי ד' במה אושיע את ישראל הנה אלפי הדל במנשה ואנכי הצעיר בבית אבי" (שופטים ו' טו)
^ 32 פסוק לב.
^ 33 שבט מנשה נחלק, כידוע, לשניים. חצי השבט שבעבר הירדן המערבי יצא למלחמה ועליו אמרה דבורה "מני מכיר ירדו מחקקים". אנשי מנשה, שישבו בגלעד השתמטו מן המלחמה, והם אלו, שזכו לבקורת "גלעד בעבר הירדן שכן", שנשארו בנחלתו ולא יצא להלחם.
^ 34 יעל.
^ 35 יששכר חמור גרם, מה חמור זה גרמיו ברורין כך היה תלמודו של יששכר ברור עליו, רובץ בין המשפתים, אלו שלש שורות של תלמידי חכמים שהן יושבים לפניהם, וירא מנוחה כי טוב, זו התורה, שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם, ואת הארץ כי נעמה זו התורה דכתיב ארוכה מארץ מידה וגו', ויט שכמו לסבול, עולה של תורה, ויהי למס עובד, אלו מאתים ראשי סנהדראות שהיו משבטו של יששכר (בראשית רבה צ"ח יב)
^ 36 מדרש שמואל י"ג, ג.
^ 37 עיין מדרש תהילים מזמור י"ח, וכן בילקוט שמעוני משפטים רמז ש"ס.
^ 38 קיח:
^ 39 תהלים קי"ז.
^ 40 תהילים ק"ו ז.
^ 41 שמות י"ד ל.
^ 42 שם פס' ז.
^ 43 900=1.5 * 600
^ 44 ישעיה נ"ז יג, עיין בבראשית רבה פ"ד א.
^ 45 וכך מנמק הרמב"ם, בפרק ח' הלכה א מהלכות תפילה את החשיבות העילאית של תפילה בציבור:
"תפלת הציבור נשמעת תמיד ואפילו היו בהן חוטאים אין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים, לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור, ולעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת שאין תפלתו נשמעת בכל עת אלא בבית הכנסת, וכל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו מתפלל בו עם הציבור נקרא שכן רע".
^ 46 שמואל א ז' ה-ו
^ 47 לכן קים החשש "ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה. וזכרת את ד' אלקיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל" (דברים ח' יז-יח).
^ 48 שמות י"ד יא
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il