ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

האחדות בפורים | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש עם ישראל אחדות ומחלוקות Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

פורים תש"ס

האחדות בפורים


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
אשר ישעיהו בן רבקה

משפחה ומשפחה
אנו מוצאים במצוות פורים דגש מיוחד על אחדות בישראל, מה שלא מצאנו בחג אחר, כגון במצות משלוח מנות איש לרעהו, וכפי שפירש מצווה זאת בספר מנות הלוי, שטעם המצווה להרבות באהבה אחוה ורעות בישראל.

וכן נאמר במגילה (אסתר פרק ט,כח):
"והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור משפחה ומשפחה...".

ולמדו מכאן בגמרא (מגילה ג, א):
"והשתא דאמרת מדינה ומדינה, ועיר ועיר לדרשה, משפחה ומשפחה, למאי אתא? אמר רבי יוסי בר חנינא: להביא משפחות כהונה ולויה שמבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה. דאמר רב יהודה אמר רב: כהנים בעבודתן, ולוים בדוכנן וישראל במעמדן - כולן מבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה, תניא נמי הכי: כהנים בעבודתן, ולוים בדוכנן, וישראל במעמדן - כולן מבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה. מכאן סמכו של בית רבי שמבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה, קל וחומר מעבודה. ומה עבודה שהיא חמורה - מבטלינן, תלמוד תורה - לא כל שכן?".


לפי פירוש אחד בריטב"א, חדוש גדול נאמר כאן, שמבטלין את כל המצוות כולן למקרא מגילה, ואע"פ שמקרא מגילה מצוה מדברי סופרים, עקרו חכמים דבר מן התורה בשב ואל תעשה לכבוד הנס, (ואף לפי פירוש התוס' והר"ן, שהכוונה היא להקדים מקרא מגילה לשאר מצוות, ולא לבטלם לגמרי, יש כאן חדוש שלא מצאנו בשאר מצוות). ואע"פ שהטעם לדבר הוא כדי שיוכלו להאסף כולם ביחד לפרסומי ניסא, אולם מן הפסוק "משפחה ומשפחה" נראה שרצו לבטא כאן רעיון של אחדות, "משפחה ומשפחה" כולם ביחד.
וכך מודגש בכתוב "וקבל היהודים את אשר החלו לעשות" בלשון יחיד כאיש אחד בלב אחד. וכן "נקהלו ועמוד על נפשם" בלשון יחיד להביע את רעיון האחדות שאפפה את כולם.

מדוע הדגישו חז"ל כל כך את עניין האחדות בפורים?
נראה שזה היה חטאם של ישראל באותו הדור, ועל זה היו צפויים לעונש אלמלא באו מרדכי ואסתר ותקנו אותו פגם.
נראה למצוא זאת בדברי המן למלך אחשורוש, (חז"ל פרשו כל מקום שנאמר במגילה "המלך", כלפי מלכו של עולם, ורצו ללמדנו בכך, שהקב"ה הוא זה שהנהיג את העולם ע"י המלך אחשורוש), וכך אמר לו המן הרשע (אסתר פרק ג,ח):
"ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד מפזר ומפרד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שנות מכל עם ואת דתי המלך אינם עשים ולמלך אין שוה להניחם: אם על המלך טוב יכתב לאבדם ועשרת אלפים ככר כסף אשקול על ידי עשי המלאכה להביא אל גנזי המלך".

ופירשו חז"ל את דבריו (גמרא מגילה דף יג עמוד ב):
"אמר רבא: ליכא דידע לישנא בישא כהמן. אמר ליה: תא ניכלינהו! - אמר ליה: מסתפינא מאלהיו, דלא ליעביד בי כדעבד בקמאי. - אמר ליה: ישנו מן המצות. - אמר ליה: אית בהו רבנן. - אמר ליה: עם אחד הן. שמא תאמר קרחה אני עושה במלכותך - מפוזרין הם בין העמים, שמא תאמר אית הנאה מינייהו - מפורד, כפרידה זו שאינה עושה פירות".


נראה שדבריו של המן מכוונים כלפי שמיא, לקטרג עליהם, ולכן הוא אומר עליהם "ישנו מן המצות", "מפוזרין הם בין העמים", וכתבו בספרים שכוונתו לעורר על הפירוד שביניהם.

לפי זה מובן המשך הגמרא שם: "אמר ריש לקיש: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו". לפי המבואר בספרים (אלשיך ועוד), מצות מחצית השקל באה לעורר אותנו לענין האחדות, שכל אחד הוא רק חצי בלא חברו, וביחד עם חברו משלים לשקל שלם, ולכן ע"י הקדמת שקליהם הם מתקנים את חטא הפרוד שהיה באותו דור.
וזו הסיבה שאסתר אומרת (אסתר פרק ד) "לך כנוס את כל היהודים וגו'", לעורר אותם על ענין האחדות.

עמלק - גורם לפירוד

נאמר בתורה (שמות יז,טז) "ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדר דר", וכתב רש"י "כי יד על כס יה - ידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית, ומהו כס, ולא נאמר כסא, ואף השם נחלק לחציו, נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו", ונראה ששם הוי"ה מרמז על עם ישראל "כי שמי בקרבו", וכשאין השם שלם, הרי זה מפני שיש פרוד בעם ישראל.

(רעיון זה מצאנו בארבעה מינים שבלולב מרמזים לפי המדרש לד' מינים שבישראל, שיש בהם טעם וריח וכו', וכמו כן כל אחד מהמינים הוא כנגד שם הוי"ה ברוך הוא, ומובא שגדול אחד הראו לו בחלום שהוא מפריד בשם הוי"ה, ופירש האר"י ז"ל מפני שלא חבר את ארבעת המינים שבלולב ביחד).
ועמלק פועל זאת ע"י שמפריד בין ישראל לאביהם שבשמים, ולכן אין השם שלם, שכן יחוד קודב"ה ושכינתיה בארץ ע"י ישראל, ומרומזת ביחוד שם י' ה' ביחד עם ו' ה'.
והם הם הדברים, ע"י שמנתק את ישראל משורשם, הרי הוא מפריד ביניהם, שכן הנקודה הפנימית המקשרת אותם היא היותם בני א-ל חי.

עוד אמרו במדרש שעמלק פירושו "עם לק", ומליקה היא בצואר, ואפשר שרמזו לנו, שעמלק מנתק בין המוח ללב, וגורם שכל מה שיראו את יד ה', לא ירשים אותם הדבר בתוך לבם, משל לאמבטי רוטחת וכו', כללם של דברים שעמלק הוא שורש הפירוד.

עמלק פוגע במקום שיש פירוד
נאמר בתורה (דברים פרק כה): "אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך...".
ומפרש רש"י: "חסרי כח מחמת חטאם, שהיה הענן פולטן".
כי הענן מחבר בין כולם, ואלה שהענן היה פולטן היו נפרדים ממחנה ישראל, ולכן הצליח לפגוע בהם.
וכן מצאנו, בפעם השניה שפגע בהם עמלק, בספר במדבר (פרק כא פסוק א) "וישמע הכנעני מלך ערד ישב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל וישב ממנו שבי".
ואמרו חז"ל (ראש השנה דף ג עמוד א): "וישמע הכנעני מלך ערד, מה שמועה שמע - שמע שמת אהרן, ונסתלקו ענני כבוד, וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל". שוב אנו רואים, שכאשר נסתלקו ענני הכבוד שמחברים ביניהם, מצא עמלק פתח להלחם בהם. וענני הכבוד היו בזכות אהרן, שהיה "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", וא"כ כאשר נחלשה מידה זו של אהבת ישראל שבאה בזכות אהרן הכהן, היו חשופים לפגיעתו של עמלק.

מובא בשפת אמת, שהענן נבע מענן הקטורת שהיא עבודתו של הכהן הגדול, והקטורת מרמזת על האחדות שבישראל, מלשון "קטירא" (קשר), ויש בקטורת י"א סממנים, ובהם גם החלבנה שריחה רע, אבל כאשר היא מתחברת עם שאר מיני הקטורת, הופך ריחה לריח טוב, ואדרבה היא נותנת לקטורת את תוקפו של הריח, ומכאן למדו חז"ל (ילקוט שמעוני עמוס רמז תקמח) "אמר רב חיננא בר ביזנא אמר ר' שמעון חסידא: כל תענית שאין מתענין בה מפושעי ישראל אינו תענית שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב בין סמני הקטרת".

עוד אמרו חז"ל שם:
"אביי אמר: ואגודתו על ארץ יסדה כשישראל שוין בעצה אחת מלמטה שמו הגדול משתבח מלמעלה שנאמר ויהי בישורון מלך אימתי בהתאסף ראשי עם..., וכה"א ואגודתו על ארץ יסדה ולא כשהם עשויות אגודות אגודות. רבי שמעון בן יוחאי אומר: משל לשתי ספינות קשורות בהוגנין ובעשתות ובנו עליהם פלטין והעמידום על גביהם כל זמן שהספינות קשורות פלטין קיימים פרשו הספינות אין פלטין קיימים, כך כשישראל עושים רצונו של מקום עליותיו בשמים וכשאין עושין רצונו של מקום ואגודתו על ארץ יסדה".


ולפי זה מובן מדוע הקטורת היתה התרופה למכת המגיפה שפשטה בעם בזמן קרח ועדתו, מפני שקרח עשה מחלוקת בישראל, והקטורת באה לאחד אותם.
ולכן מצאנו בזמן שמשה עלה למרום לקבל את התורה, והמלאכים התווכחו עמו על כך, ולבסוף הודו לו, מובא שאף מלאך המות נתן לו מתנות, וגילה לו את סוד הקטורת. מפני שמלאך המות הוא כנגד עמלק השאור שבעיסה, שורש החטא שגרם מיתה לעולם, וכמו שאמרו בגמרא (חולין) "המן מן התורה מנין? שנאמר המן העץ", משמע ששורש חטאו נעוץ בעץ הדעת. והוא המפריד בין הגוף והנשמה, ויוצר פירוד בעם ישראל, וכאשר הוא משלים עם משה, מתברר לו הופכו של מלאך המות בסוד הקטורת.

היש ה' בקרבנו אם אין
מובא ברש"י (שמות פרק יז):
"ויבא עמלק - סמך פרשה זו למקרא זה, לומר תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם, ואתם אומרים (פסוק ז) היש ה' בקרבנו אם אין, חייכם שהכלב בא ונושך אתכם ואתם צועקים אלי ותדעון היכן אני. משל לאדם שהרכיב בנו על כתפו ויצא לדרך, היה אותו הבן רואה חפץ ואומר, אבא טול חפץ זה ותן לי, והוא נותן לו, וכן שניה וכן שלישית, פגעו באדם אחד, אמר לו אותו הבן ראית את אבא. אמר לו אביו אינך יודע היכן אני, השליכו מעליו ובא הכלב ונשכו".


והקשה אור החיים הקדוש: איך זה שלא האמינו בה', אחרי שראו את כל הניסים הגדולים שעשה להם במצרים ובמדבר, שהוריד להם מן ושלו וסוככם בענני הכבוד? ותירץ שבודאי האמינו בכל זה, אבל לא האמינו בכוחם להתפלל אל ה' ולבקש צורכיהם. היינו חוסר אמונה בהנהגת ה' בדרך הטבע, שהיא גם כן על ידו, ואנו מביאים את אמונתינו בכך על ידי תפילות.

ואפשר להוסיף עוד, שבהנהגת ה' בדרך הטבע יש חידוש גדול יותר, ולכן אמרו ז"ל ש"גדולה פרנסה יותר מן הגאולה", הגאולה הניסית משולה לבן שאביו מוליך אותו בידו, והוא רואה אותו כל הזמן, והולך בצילו, והפרנסה בדרך הטבע משולה לבן שרכוב על כתפי אביו, אינו רואה אותו, אבל דוקא במצב הזה הוא מרומם יותר והוא נשא על כתפיו של אביו.

נוסף לכך, חסרון האמונה שיש ה' בקרבנו, מתיחס לשכינה שבתוך כל אחד ואחד, שאינו מאמין שה' שוכן בקרבו, וכך משמע במדרש (תנחומא, פרשת יתרו ג):
"ורבותינו אומרים אם מהרהרין אנו בלבנו ויהא יודע מה אנו מהרהרין נעבדנו ואם לאו לא נעבדנו שנאמר היש ה' בקרבנו אם אין".

ולא נראה לומר שלא האמינו ביכולת ה' לדעת מה שבלבם, אלא שלא האמינו שהרהורי לבם לשם שמים נובעים מהשכינה השורה בתוכם. והידיעה הזאת שה' בקרבם, היא הגורם האחד את כולם, שאז גם כאשר יש מחלוקת "הללו מטהרים והללו מטמאים", בכל זאת יודעים "שכולם מרועה אחד נתנו".

ירושלים כעיר שחוברה לה יחדיו
מובא ברש"י (שמות יז,טז):
"כי יד על כס יה - ידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית, ומהו כס, ולא נאמר כסא, ואף השם נחלק לחציו, נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו, וכשימחה שמו יהיה השם שלם והכסא שלם, שנאמר (תהלים ט ז) האויב תמו חרבות לנצח, זהו עמלק שכתוב בו (עמוס א יא) ועברתו שמרה נצח, (תהלים שם) וערים נתשת אבד זכרם המה, מהו אומר אחריו (תהלים ט ח) וה' לעולם ישב, הרי השם שלם, (תהלים שם) כונן למשפט כסאו, הרי כסאו שלם".


והנה כסא ה' הוא בירושלים, כפי שנאמר "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו", ואת הכסא מכינים ישראל, וגלות שכינה בעולם, והדבר תלוי בהם עד כמה יהיו מאוחדים ביניהם כיאה לבני א-ל חי. ולכן התנאי לבנין ירושלים הוא האחדות בישראל, ככתוב "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדו - עיר שעושה כל ישראל חברים זה לזה", עיר "שלא נתחלקה לשבטים", מפני שהיא שייכת לכל ישראל. נקראת "תל תלפיות - שכל פיות פונים אליה", וכך מאחדת את כולם. ולכן כל זמן שעמלק קיים אין הכסא שלם, מפני שעמלק גורם לפירוד ומפריע לבנין ירושלים סמל השלימות והאחדות.

ולכן מצאנו בגמרא (סנהדרין כ:) "וכן היה רבי יהודה אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה". והסדר של המצוות הוא לעכובא, שמצות מחיית עמלק קודמת לבנין בית הבחירה, מהסיבה הנ"ל שאין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק, שכן הוא המעכב את אחדות ישראל.

וכן מנוי המלך קודם למלחמת עמלק, ויש ללמוד מכאן שמצות מחית העמלק היא מצוה על הצבור ולא על היחיד, (כפי שמדויק בחנוך מצוה תר"ד), ולדברינו הסיבה לכך, כיון שעמלק בא "להפריד אלוף", לכן המלחמה בו צריכה להיות בדרך של אחדות, במלחמה ע"י מלך כאיש אחד.

קבלת תורה - מתוך אחדות
חז"ל מפליגים בערך קבלת התורה שהיתה בימי אחשורוש, עד שאמרו שערכה רב יותר מקבלת תורה בסיני, בסיני כפה עליהם הר כגיגית, ובפורים "הדור קבלוה בימי אחשורוש", מפני שאז קבלוה ברצון ומאהבת הנס.

והנה תנאי הכרחי לקבלת תורה הוא האחדות שלהם, כמו שנאמר בבואם להר סיני "ויחן ישראל כנגד ההר - כאיש אחד בלב אחד", שרק אז הם ראוים לקבל תורה באיכות כזאת. ועאכו"כ כאשר מדובר על חדושי תורה, שבאים מהבנת לבם של ישראל, כפי שהיה בימי אחשורוש, שתנאי הכרחי לכך הוא האחדות ביניהם. ואכן כך היה בזמן מרדכי ואסתר "וקבל היהודים את אשר החלו לעשות" בלשון יחיד כאיש אחד בלב אחד, וכן "נקהלו ועמוד על נפשם", כמו שנאמר בסיני "הקהילו אלי את כל קהלכם".

המהר"ל מסביר את שכחת התורה בזמן הגלות, כמבואר בגמרא (שבת קלח:) "תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, שנאמר (דברים לא) 'כי לא תשכח מפי זרעו'. אלא מה אני מקיים 'ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו' - שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד". ופירש המהר"ל, כיון שישראל נמצאים בפיזור לכן גם תורתם אינה במקום אחד!

וכך אפשר לפרש בגמרא (חגיגה ה:) "כיון שגלו ישראל ממקומן - אין לך ביטול תורה גדול מזה". ואין זה רק מחמת יסורי הגלות, אלא עצם פיזורם של ישראל גורם לפיצול בתורה ובמיעוט בערכה של תורה בישראל.

משלוח מנות
ידוע בשם האר"י ז"ל שיום הכיפורים יום פורים, וקטן נתלה בגדול, והנה הצד השווה בשני הימים הללו, שבשניהם קבלו תורה. ביום הכפורים קבלו לוחות שניות, וביום הפורים קיימו וקבלו היהודים, קבלת תורה מרצון, והוסיפו מגילה לכתבי הקודש.

ולפי מה שהבאנו לעיל, שהאחדות בישראל היא תנאי לקבלת תורה, יש למצוא בשניהם את רעיון האחדות, בכמה הלכות ומנהגים: א. ביוה"כ אנו מתחילים את התפילה באמירה "אנו מתירים להתפלל עם העברינים", ב. וכן נהגו להשאיל בגדיהן שלא לבייש את מי שאין לה כפי שאמרו בגמרא תענית כו:) "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו", ג. וכן הלכה שחייב כל אחד לרצות את חברו בערב יוה"כ, שאין יוה"כ מכפר על עבירות שבין אדם לחברו עד שירצה את חברו. ונראה שהלכות אלו מקבילות להלכות פורים: כנגד מתנות לאביונים, אנו מתירין להתפלל עם העברינים, וכן נותנים כלים למי שאין לו, וכנגד מתנות איש לרעהו, מצוה לרצות איש את רעהו.

לא תתגודדו בפורים
לאחר כל הנאמר לעיל, מופלא הדבר שדוקא בפורים מתעוררת השאלה של "לא תתגודדו - לא תעשו אגודות אגודות", מובא בגמרא (יבמות יג:) "תנן התם: מגילה נקראת באחד עשר, ובשנים עשר, ובשלשה עשר, ובארבעה עשר, ובחמשה עשר, לא פחות ולא יותר. אמר ליה ר"ל לר' יוחנן, איקרי כאן: (דברים י"ד) לא תתגודדו, לא תעשו אגודות אגודות?".
ואולי זה החידוש של פורים, שאף דבר שנראה כמחלוקת, בפורים הוא אפשרי ומתקבל בישראל בלא רושם של מחלוקת, כיון שבפורים זכינו לדרגת האחדות, ומורגש בו שגם המחלוקת נובעת משורש אחד.

והנה ה"שם משמואל" (פורים דף קע) הקשה בשם אביו האבני נזר, מדוע בספק מוקפין מברכין ביום י"ד על מקרא מגילה, לפי רוב העולם, מאחר שהוא ספק שלא הוכרע, וקורין את המגילה בשני ימים? ותירץ, שבאמת שורש אחד לשני הימים, ולכן האסור בהספד ותענית אסור של זה בזה, ורק הנגלה מחולק לשנים, וכאשר יש ספק אם מוקף, ואי אפשר לדעת ע"פ הנגלה איזה יום הוא פורים, נקבע לנהוג על פי השורש שהוא אחד, שאפילו הוא מוקף יכול לקרוא בי"ד ולברך בו. אלא שמכלל ספק לא יצאנו וצריך לנהוג מספק שני ימי פורים.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il