ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

פרשת פקודי | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות פקודי Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אדר ב', תשס"ג

פרשת פקודי


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
אשר ישעיהו בן רבקה

"אלה פקודי המשכן משכן העדות".

במדרש תנחומא (ב):
אמר ר' יעקב ב"ר אסי, למה הוא אומר (תהילים, כו ח) ה' אָהַבְתִּי מְעוֹן בֵּיתֶךָ וּמְקוֹם מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ? בשביל ששקול כנגד בריאת העולם. כיצד? בְּרֵאשִׁית בָּרָא אלוקים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, וכתיב (תהילים, קד ב), נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה, במשכן יריעות עיזים. בשני, יְהִי רָקִיעַ וִיהִי מַבְדִּיל, ובמשכן כתיב (תהילים, כו ח), וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם. בשלישי כתיב, מַיִם, ובמשכן, וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה. ברביעי, מְאֹרוֹת, ובמשכן, מְנוֹרַת זָהָב. בחמישי, ברא עופות. ובמשכן כנגדן, לעשות קרבנות כבשים ועופות. בששי, נברא אדם. ובמשכן כתיב, אדם שהוא כהן גדול שנמשח בשמן המשחה. בשביעי, וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ. ובמשכן, וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת. ולמה המשכן שקול כנגד שמים וארץ? אלא מה שמים וארץ הם עדים על ישראל דכתיב (דברים, ל יט), הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ. אף המשכן עדות לישראל, שנאמר, מִשְׁכַּן הָעֵדוּת. לכך נאמר, ה' אָהַבְתִּי מְעוֹן בֵּיתֶךָ וּמְקוֹם מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ.


בריאת העולם נעשית בצורה מדורגת, היא מתחילה בגרמי השמים והיא נמשכת בחומרים שעל פני הארץ בבעלי החיים, והיא מגיעה לבסוף לבריאת האדם, תכלית הבריאה, וליצירת השבת - גמר מעשי החומר. והמשכן, המשך הוא לבריאת עולם זה. ולא רק בזה שהוא המקנה לעולם את כוח קיומו אלא שהוא עצמו שלב נוסף במטרת הבריאה, אותה מטרה המתגלמת בכהן גדול העומד במשכן ומקריב לבורא העולם. ולכך דוד המלך אומר (תהלים כו ח), ה' אהבתי מעון ביתך, ומקום משכן כבודך.

מעון ביתך הוא בית המקדש שבירושלים, הבנוי כולו, בו אין יריעות. לעומת זאת מקום משכן כבודך הוא המשכן בעל היריעות, אותו שהיה במדבר ואחריו בשילה. היריעות מסמלות את הארעיות, ולכך המשורר אומר, מקום משכן כבודך, שכל זמן שהיה המשכן עומד באותו מקום הריהו בקדושתו נסתלק המשכן, בטלה קדושת המקום, לא כן מעון ביתך שאין אחריו היתר.

אולם דוקא היריעות הן שדומות ליריעות השמים, להן יש יותר קשר לבריאת שמים וארץ. ומדוע? אלא, לפי שהמשכן היה גמר מעשה הבריאה מבחינה רוחנית, בהשראת שכינה בתוך מחנה ישראל, במשכן נעשה העולם לא רק מקום חומרי אלא מקום עבודת ה'. ולפיכך דוקא מהמשכן נמשכה קבלת התורה על ידי משה רבינו (עיין לעיל פרשת ויקהל), כשם שהמשכן הינו עראי כך הורדת תורה משמים לארץ אינה יכולה להמשך לעולם. לעומתו המקדש הוא בית קבוע בו ממשיך האדם את עבודת בוראו. וזוהי העדות לישראל, שיש קשר בין בריאת שמים וארץ מחד, לבין עבודת ה' מאידך. ולכן, העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ כי כאשר תלכו בדרך עבודת ה', השמים והארץ יתנו יבולם. ואילו כאשר לא תשמעו לכל מצות ה' ידמה הדבר כאילו תכריזו שאין התורה תכלית הבריאה, ממילא השמים לא ימלאו את תפקידם והארץ לא תתן את פריה. כל זאת מתממש וניכר רק כאשר המשכן והמקדש בנויים ועומדים על תילם, כי קירבת האלוקים לישראל היא הגורמת שמעשיהם משפיעים על עולם החומר אם לטובה אם לרעה חלילה. וכבר הסביר הרמב"ן שקיומם של הברכות שבתורה ואף של הקללות שבה, מעשה ניסים. לפי שאין סיבה טבעית שירדו גשמים ויבולי השדה יצליחו למשמרים את התורה, ולא שתהא עצירת גשמים וקללה במעשי ישראל משום ריחוקם ממצוותיה. התורה, היא המבטיחה שאכן הקדוש ברוך הוא ישנה את סדרי הטבע, ושינוי זה יהא בהתאם למצבם הרוחני של ישראל. ניסים מתרחשים רק כאשר אנו קרובים לאלוקים. ולכן בזמן המשכן העונש על העבירות כמו גם השכר הטוב על המצות ניכר היה, בולט ומיידי. זו היתה להם העדות שהשכינה שורה בישראל.

עוד מצאנו קשר בין השבת שהיא סוף יצירת מעשה שמים וארץ, לבין המשכן והמקדש. שכן משה רבינו כאשר ירד מהר סיני הקהיל את העדה, אנשים ונשים, כדי שישמעו מפיו מצות הקמתו של המשכן, והנה באותו מעמד הקדים להם משה את איסור מלאכה בשבת. ורש"י מפרש טעם הדבר הוא, להודיעם שאין מלאכת המשכן דוחה את השבת, שכן הקדוש ברוך הוא בסיום הצווי לבניית המקדש ובגדי הכהנים בפרשת כי תשא (לא, יב) הוסיף, אך את שבתותי תשמורו כי אות היא ביני ובינכם לדרתיכם לדעת כי אני ה' מקדישכם (עיין לעיל בתחילת דברינו לפרשת ויקהל). בין כך ובין כך נראה שיש קשר עמוק בין השבת לבין השראת השכינה בישראל באמצעות המשכן. וכן דוד המלך אמר במזמור שיר ליום השבת (תהלים, צב):
"טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון... כי שמחתני ה' בפעלך, במעשי ידיך ארנן. מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך, איש בער לא ידע וכסיל לא יבין אח זאת...".

ופירשו במדרש תנחומא (בסוף פרשת פקודי):
כִּי שִׂמַּחְתַּנִי ה' בְּפָעֳלֶךָ זה אהל מועד. בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ אֲרַנֵּן זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו. עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ שהיית חושב לערב שמחה בשמחה (שמלאכת המשכן נגמרה בחודש כסלו ולא הוקם עד חודש ניסן) יום שנולד יצחק אבינו. ואותו היום נטל עשרה עטרות. ולפיכך אִישׁ בַּעַר לֹֹא יֵדָע אלו הליצנין והטפשין שבדור שלא היו יודעים מחשבתו של הקדוש ברוך הוא. וּכְסִיל לֹא יָבִין שלא היה יכול אחד מהם להקימו ולא בצלאל ולא אהליאב ולא החכמים העושים את כל המלאכה כדי שיבוא משה ויטול את שלו. לפי שהיה מצטער שלא עשה בו כלום לפיכך וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן.


עוד במדרש שם:
כיון שגמרו מלאכת המשכן היו יושבין ומצפין אמתי תבוא שכינה ותשרה בו,.... מה עשו הלכו אצל חכמי לב... ביקשו להעמידו ולא היו יודעין, ולא יכולין להעמידו. וכשהן חושבין להעמידו הוא נופל... התחילו מסיחין ומרננין ואומרים ראו מה עשה לנו בן עמרם שהוציא ממונינו במשכן הזה והכניס אותנו לכל הטורח הזה ואמר לנו, כי הקדוש ברוך הוא יורד מן העליונים ושורה בתוך יריעות עיזים. ולמה לא היו יכולים להעמידו? אלא שהיה משה מיצר... עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא לפי שהיית מיצר שלא היה לך עשייה ולא חלק במלאכת המשכן לפיכך לא יכלו החכמים להעמידו... אמר משה להקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם איני יודע להעמידו. אמר ליה, עסוק בידיך ואתה מראה להעמידו והוא עומד מאליו ואני כותב עליך שאתה הקימתו שנאמר, וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן... בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן. ומי העמידו משה שנאמר, וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן.


חז"ל ביארו בזה שאף משה בחיר ה', לא היה בכוחו להקים את המשכן על כן הראה בעצמו כאילו הוא מקימו והמשכן קם מאליו. כפי שביארנו בפרשיות הקודמות (תרומה, ואתה תצוה) המשכן המשך הוא לבריאת העולם. כי הוא המקשר בין העולם לבין בוראו. כך מהווה הוא מקור החיים עלי אדמות. וכשם שבריאת העולם מיוחדת רק לקדוש ברוך הוא, אף הקמת המשכן כך. ואם כי בעשייתם של כלי המשכן ובעשיית האהל עצמו עסקו ישראל, דוקא ישראל ולא משה כי הם המקושרים לכלים, לצד היותר חומרי שבמשכן, ואילו משה שהוא נעלה וקרוב להקדוש ברוך הוא אינו שייך לעשיה זו. משה מקושר לעצם הקמת הבית בו שורה השכינה, לעצם האפשרות של השראת שכינה בתחתונים. על כן עצם ההקמה שייכת למשה, ולפיכך לא יכלו להקים את המשכן חכמי הלב, בצלאל ואהליאב. רק משה איש האלוקים, מקבל התורה משמים ומורידה לארץ, הוא העוסק בידיו והמשכן קם מאליו.

קבע הקדוש ברוך הוא שמחת הקמתו של המשכן דוקא ליום לידת יצחק. כי יצחק אבינו היה עולה תמימה לו יתברך, ומועד לידתו הוא המסוגל ביותר לכינון דבקות אלוקית בעולם. הוא הראשון שהקריב עצמו להקדוש ברוך הוא בהר המוריה. וממנו נמשך לישראל כח הדבקות הגמורה בה', כוח המקדש (עיין בדברינו פרשת וירא). והנה הליצנים וטפשי הדור לא הבינו את מחשבת הקדוש ברוך הוא. הם לא ידעו כי כל זמן ש"יציצו כל פעלי און" אין השראת שכינה בעולם בשופי. רק משיקויים, "להשמדם עדי עד ואתה מרום לעולם ה' כי הנה איביך יאבדו", רק אז "הצדיקים שתולים בבית ה', ובחצרות אלוקינו יפריחו". וכבמשכן שבמדבר, כן יהיה בבית המקדש שבעתיד. כשם שבתחילה כאשר הוקם המשכן, היה צורך להמתין לזמן מיוחד. לזכות יצחק אבינו, ולהקמתו על ידי הקדוש ברוך הוא, כן לעתיד לבוא כאשר יאבדו אויבי ה' וישמדו פועלי און גם אז יתכונן מקדש ה' על ידי הקדוש ברוך הוא בעצמו. הבית האחרון שיבנה במהרה בימינו יהא בנין עולמים, בנין שלא יחרב עוד. קדושתו תהיה מיוחדת, והיא שתבטיח את נצחיותו. מקדש זה צריך יהיה הקדוש ברוך הוא עצמו לא רק להקים אלא אף לבנות מהמסד. אין בכוח אדם ליצור דבקות אלוקית כה עליונה, מקור חיים, כשם שלא היה בכח אדם להקים המשכן. לא כן המקדש הראשון שהוקם על ידי שלמה המלך, ולא כן המקדש השני שהוקם על ידי זרובבל ועזרא, שניהם אפשר היה שיחרבו, כי היו יצירה של אדם אשר מעצם טיבעה מוגבלת היא גם בקדושתה. וזהו שקשר דוד את המשכן עם המקדש דוקא בשיר מזמור לשבת. דוד המלך ראה וחש בשבת רוחניות של מעין עולם הבא ועל כן התפלל על המשכן שהוא פעלך ומקדש העתיד שהוא מעשי ידיך. שני משכני שכינה אלו אינם אנושיים, המשכן הוא פעלך שאם כי ישראל הכינוהו אך הקדוש ברוך הוא הוא שהקימו )לכן הוא נקרא פעלך הקדוש ברוך הוא הוא המפעיל), ויותר ממנו מקדש העתיד שהוא כולו מעשי ידיך הוא יותר עליון בבנינו, באמצעו יגיע האדם לרום הפסגה של הדבקות באלוקים.

נמצאנו למדים עתה כי הן השבת והן עבודת המקדש מעין עולם הבא הינן כל אחת לפי דרגתה. לכן כאשר פתח משה את מצות המשכן הקדים וציוה על השבת לאוסרה במלאכה לפי שאינו בדין שתבטל מעשה האחת את קדושתה של רעותה. ועוד הוסיפו חז"ל וביארו, שאף בשעה שאין המקדש קיים, וביתר תוקף בזמן שהמקדש קיים בן הזוג של השבת הוא לימוד התורה. על זה נאמר, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים הביטוי העמוק של ירושלים והמקדש הוא, בדבר ה', זו תורה היוצאת מירושלים. שלושת אלה, שבת, מקדש ותורה, הינן החוט המשולש אשר לא ימוט לעולם.

_______________________
לאחרונה יצאה לאור מהדורה רביעית של הספר "אבני ברקת" בארבעה חלקים,
שני חלקים על החומש, חלק שלישי על מועדים וימים מיוחדים.
חלק רביעי הגדה של פסח עם שיר השירים וביאור הגר"א.
ניתן להשיג בחנויות או בטלפונים: 9972675-02, 050-7126758 או באימייל: kilab@netvision.net.il

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il