יום ד' כ"ה תמוז ה'תשע"ד
מבצע הפרסים הסתיים, אנו עדיין זקוקים לתמיכתכם
Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תש"ע

פרשת שמות - אלימות, ואלימות במשפחה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל

מה הקשר בין שבעים נפש לשבעים אומות?
שבעים נפש ירדו למצרים להשפיע לשבעים אומות. התורה מספרת לנו על שבעים נפש שירדו למצרים. האם המספר הזה הוא דומה באופן מקרי למספר של אומות העולם או שזה בכוונה? הפסוק בספר דברים (לב) אומר שהקב"ה קבע את מספר האומות לפי מספר בני ישראל. "בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". והסביר רש"י שם: "למספר שבעים נפש של בני ישראל שירדו למצרים הציב גבולות עמים שבעים לשון". מלבד המספר, מה באמת הקשר בין מספר האומות למספר בני ישראל?
עם ישראל כלפי העולם כמו "לב באברים ". רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי מסביר (מאמר שני לו) "כי ישראל באמות הם בבחינת הלב באברים". ישראל אינם מנותקים מהעולם. הם מיוחדים בהתנהגותם בנישואיהם ובמצוותיהם, אבל הם גם קשורים לעולם. הם צריכים להביא חיים לכל העולם. כך נאמר לאברהם אבינו: "ונברכו בך כל המשפחות האדמה". כך נאמר לו בהר המוריה כלפי יוצאי חלציו "וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ" (בראשית כב יח). תפקידנו ללמד לכל העולם תורה צדק וקשר לאלוקים. מקום הלימוד יהיה בירושלים. כמו שאנו אומרים כל יום בקדושה "יִמְלֹךְ ה' לְעוֹלָם, אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן לְדֹר וָדֹר הַלְלוּיָהּ".
מהו "לְעוֹלָם" - זמן או מקום? אפשר לומר שהכונה במילה "לְעוֹלָם" - לתמיד. אבל בתפילות של ראש השנה ויום כיפור אנו אומרים שהכוונה היא במובן של מקום. ימלוך ה' על עולם כולו.
"וְתִמְלֹךְ אַתָּה הוּא ה' אֱלֹהֵינוּ מְהֵרָה עַל כָּל מַעֲשֶׂיךָ. בְּהַר צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ. וּבִירוּשָׁלַיִם עִיר מִקְדָּשֶׁךָ. כַּכָּתוּב בְּדִבְרֵי קָדְשֶׁךָ: יִמְלֹךְ ה' לְעוֹלָם אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן לְדֹר וָדֹר הַלְלוּיָהּ".


מי הקטר שמושך את הרכבת?
מי הראשית? אומר האר"י (פרשת שמות) כי הגימטריה של "גוג ומגוג" היא שבעים, וזה לא במקרה. והוא כותב: "כי אז ימלוך גוג ומגוג על כל שבעים אומות וכולם יבאו יחד על ישראל". ופירוש דבריו הוא כי על עם ישראל נאמר "ראשית" "קודש ישראל לה' ראשית תבואתו". גם על עמלק נאמר ראשית - "ראשית גויים עמלק". העולם הוא כמו רכבת של שבעים אומות, לשבעים קרונות יש שני קטרים משני צדדים. כל אחד מושך לכיוון מנוגד לחבירו. השאלה היא מי ימשוך את העולם. הטוב או הרע?
כך היה במגילה - דוגמא זה ניתן לראות במגילת אסתר. בתחילת הסיפור המן מפעיל את אחשורוש מלך העולם נגדנו, אחריו נסחפת כל האנושות נגדנו. בסופו של דבר עם ישראל מתעשת, אסתר מפעילה נכון את אחשורוש מלך העולם נגד המן, נגד בניו ותלמידיו ההולכים בדרכו. המזימה העולמית להשמיד אותנו מתהפכת לכיוון השני
"וְכָל שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ מְנַשְּׂאִים אֶת הַיְּהוּדִים כִּי נָפַל פַּחַד מָרְדֳּכַי עֲלֵיהֶם: כִּי גָדוֹל מָרְדֳּכַי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ וְשָׁמְעוֹ הוֹלֵךְ בְּכָל הַמְּדִינוֹת כִּי הָאִישׁ מָרְדֳּכַי הוֹלֵךְ וְגָדוֹל".

הפחד שלהם הוא אולי לא אידיאלי, אבל הוא בודאי הרבה יותר טוב מאשר הפחד שלנו בזמן המן. זו היא רק ההתחלה. לכן זרש אומרת להמן: דע לך שיש כאן שאלה אחת: מי ה"ראשית". ישראל או עמלק?
כך הציב היטלר את השאלה . מי ישפיע על תרבות העולם? הם היהודים ישפיעו עם החסד, הצדקה, הרחמים והאנושיות שלהם. תכונות שבעזרתם הם "קילקלו" את טבע האנושות והסיטו אותה ממסלולה הטבעי. או שגרמניה תחזיר לעולם את הטבע הבריא, החזק שורד. הטבע החייתי, הטורף מנצח, החיה הצהובה. מי ינצח?
גם בימיהם, בתחילה הלכו עמים רבים אחרי היטלר. חלק העריצו אותו. חלק נכנעו. חלק קיבלו בהכנעה. גם מנהיגים וגם העם. רבים אימצו לאט לאט את דרכו הרוחנית מתוך השלמה. לא היה רחוק היום שהוא ישלוט על העולם כולו. גם "קנדי" שהיה בעל השפעה רבה באמריקה חשב שצריך להצטרף במלחמת העולם השניה לצידו של היטלר ולא לצד הלוחמים בו.
בתקופה ההיא גם הרוסים וגם האמריקאים לא היו אוהבי ישראל גדולים, בודאי לא האירופאים. כולם היו תחת השפעת היטלר ותורתו. בסופו של סיפור העולם התאחד נגד גרמניה, ובאופן פלאי הוא התאחד ברובו גם בעד הקמת מדינת ישראל. מאז ועד היום רוב מוחלט של העולם נגד התרבות הרעה הזאת. רובם בעד אנושיות ובעד שלום. רובם בעד עזרה ונגד מלחמות. זה כמובן עוד לא סוף הדרך.
על זה אומר האר"י (פרשת שמות) כי הגימטריה של "גוג ומגוג" היא שבעים, וזה לא במקרה. ועל זה אומר מו"ר הרב שליט"א אומר שלדעתו מלחמת גוג ומגוג שבה אמור כל העולם להיות נגדנו - היא כבר אחרינו.

"וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל" - למה הרג משה את המצרי?

"וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל משֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו: וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל". על סמך מה הרג משה את המצרי?

הרי המצרי לא הרג את העברי. איפה המידתיות בתגובה של משה?

מכות של גוי, סכנת מיתה - סיפורו של אריק קרפ
הכאת גוי - יכולה להיות סכנת חיים. יש אומרים שהכאת המצרי את העברי לא הייתה סטירת לחי כואבת, הכאה זו הייתה בגדר סכנת נפשות. כעין מה שראינו לפני מספר חודשים שחבורת ערבים מג'לג'וליה תקפו בטיילת במרכז את אריק קרפ שטייל עם משפחתו. הם הכוהו באלימות רבה כל כך עד שמת. במקרה זה צריך המותקף להרוג את המכים. לא לחכות עד שיהרגו אותו. על זה נאמר "הבא להרגך - השכם להרגו". במקרה כזה גם הרואים צריכים להרוג את המכים, לא לחכות לראות מה יהיו התוצאות. ולא עוד אלא ש"הבא להרוג את חברך - השכם להרוג את הרודף ולהציל את הנרדף".
בשעת מעשה או אחרי מעשה . אולי זה מה שכתוב בגמרא. במסכת סנהדרין (נח/ב) "אמר רבי חנינא גוי שהכה את ישראל - חייב מיתה. שנאמר "ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי", כך פוסק הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק פרק ה ג). ומקשים עליו מעצמו שהוא עצמו כתב בהלכות מלכים (פ"י ה"ו) "גוי שהכה ישראל, אפילו חבל בו כל שהוא - אע"פ שהוא חייב מיתה, אינו נהרג". ובאמת אינה סתירה כי יש הבדל בין שעת מעשה ולאחר מעשה. בשעת מעשה - יכול להצילו בנפשו כמו שהיה עם משה. אחרי מעשה שנתברר שרק הכה או רק פצע אותו - חייב מיתה בידי שמים ולא בידי אדם.
בגלל שזה אחר מעשה הרגו רק בשם המפורש - במדרש רבה (שמות א כט) יש דיון על משה "במה הרגו? ר' אביתר אמר: הכהו באגרוף. ויש אומרים: מגריפה של טיט נטל והוציא את מוחו. רבנן אמרי: הזכיר עליו את השם והרגו. שנאמר: "הלהרגני אתה אומר". הגרי"ז הלוי מסביר את המחלוקת בין החכמים בשאלה זו. לדעת חכמים משה הרגו למצרי אחר מעשה, לכן היה אסור למשה להרג את המצרי באגרוף את בכלי בניין. אבל הוא ידע שלא יהיה דין צדק, לכן הרגו בשם המפורש, שזו נקראת "מיתה בידי שמים".
רק בהריגה כזאת בודקים את העתיד. לראות שלא יצא ממנו שום בן צדיק שיתגייר בהמשך הדורות. כמו שמובא שם במדרש שם "וירא כי אין איש" ר' יהודה אומר: כי אין איש שיקנא להקב"ה ויהרגנו. ר' נחמיה אומר: ראה שאין מי שיזכיר עליו את השם ויהרגנו. ורבנן אמרי: ראה שאין תוחלת של צדיקים עומדות הימנו ולא מזרעו עד סוף כל הדורות. כיון שראה משה כך נמלך במלאכים ואמר להם: חייב זה הריגה? אמרו לו: הן!". אמר הגרי"ז הלוי. רק במיתה בידי שמים יש מקום לחשבונות האם יצא ממנו משהו טוב, אבל כשאדם רודף בפועל אחרי חברו להרגו. אפילו יצא מהרודף הזה דור של צדיקים - הורגים את הרודף להציל את הנרדף.

דין הבא במחתרת - סיפור של שי דרומי
סיפור זה הוא סיפור הבא במחתרת שהתורה אמרה: "אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת - אֵין לוֹ דָּמִים: אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו - דָּמִים לוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם. אִם אֵין לוֹ - וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ" (שמות פרק כב א). מהו הפירוש "אם זרחה עליו השמש"? בפשט המילים מדובר בהבדל בין גנב יום לגנב לילה. שגנב יום אינו מסוכן כמו גנב לילה. גנב לילה יודע שהבעלים שיראוהו יעמדו מולו לעצור אותו מלגנוב. הוא שבא לגנוב מתכוון אולי גם להרוג את הבעלים שיעמדו מולו. לעומתו גנב יום - הוא פחות אלים ומסוכן, לכן אין לבעל הבית רשות להרגו (רשב"ם).
חכמינו אמרו שזה כמובן משל עקרוני להבין את כוונת הגנב. הם הרחיבו את הדוגמאות ואמרו שהסיפור של יום ולילה הוא כמו משל להבין את העקרון שעומד מאחרי הדין שאמרה תורה. חכמינו הביאו דוגמא מאבא שחותר לגנוב בבית בנו. שאע"פ שהאב חותר אצל בנו לגנוב ממנו, עם זאת רחמי האב על בנו, וכשיקום עליו בנו להגן על רכושו - לא יהרוג האב את בנו. לעומת זאת בן שחותר אצל אביו לגנוב ממונו, אם מצאו האב לבן במחתרת - עלול הבן הגנב לקום על אביו להרגו. שאין רחמי הבן על האב כרחמי האב על הבן. על כן מותר לאב להרוג את בנו הגנב. ואע"פ שראינו לצערינו כמה מקרים שבהם הורים הורגים את ילדיהם. אין זה משנה את רוב המוחלט של בני האדם שלא הורגים ולא מכים את ילדיהם.
בענין זה אין הבדל בין יהודי לגוי. שכל מי שבא בספק להרגך - השכם להרגו. אמנם צריך להיות בגדר ספק אמיתי שעלול להרגך, אע"פ שלכתחילה, הוא בא רק לגנוב. בלשון התורה, רק אם אתה בטוח "כשמש" שהוא לא יהרוג אותך - אל תהרוג אותו. חכמינו אמרו שצריך לדעת להעריך לפי האדם האם הוא עלול להרגך. בזה עשוי להיות הבדל בין מכה שהוא יהודי למכה שהוא גוי.

"וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ" - המרים יד על חבירו, נקרא רשע!
"בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ". האם הרשע קיבל את התוכחה? לא ולא. הוא אומר למשה הצעיר: "מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי". בעקבות הסיפור הזה, בעקבות הלשון הרע שנאמר על ידי דתן ואבירם הניצים נאלץ משה לעזוב את מצרים. זה לא היה לטובת עם ישראל. שהרי משה הביא לישראל בתחילת דרכו הטבות מבית המלך (שבת) כל זה נפסק בעקבות ההלשנה שלהם.
אלימות מילולית אסורה מהתורה - מהדיבור של משה למדו חכמים ש"כָל הַמֵּרִים יָד עַל חֲבֵרוֹ לְהַכּוֹתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִכָּהוּ, נִקְרָא רָשָׁע, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ", לָמָּה הִכִּיתָ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא "לָמָּה תַּכֶּה", אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא הִכָּהוּ, נִקְרָא רָשָׁע". בימינו קוראים להרמת יד בלי מכה - "אלימות מילולית". שאדם האחד מאיים על השני אף על פי שלא מכהו. אֲפִלּוּ שחבירו המאויים הוא גם "רָשָׁע", המאיים מקרא רשע. קַל וָחֹמֶר כשחבירו המאויים לא רשע כלל.
אלימות מעשית בודאי אסורה - חכמינו אמרו שכל שֶׁכֵּן אִם הִכָּהוּ לחבירו נקרא "רשע". ועבר איסור בלאו שנאמר (דברים כה ג) "לֹא יֹסִיף, פֶּן יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ". שזה איסור להלקות את החייב מלקות עוד מלקות אחת מיותרת. על זה הזהירה התורה "פֶּן יֹסִיף" למרות שמדובר באדם שחייב מלקות. כל שכן במי שלא נתחייב כלל שהמכהו עובר על "פֶּן יֹסִיף". וֶצָּרִיךְ לֵילֵךְ וּלְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה. וְלֹא יְכַפֵּר לוֹ עַל כָּךְ לֹא וִדּוּי וְלֹא נְתִנַּת צְדָקָה וְלֹא יוֹם הַכִּפּוּרִים אֶלָּא עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ (עי' חושן משפט סימן תכ)

המכה את חבירו - משלם
בפרשת שופטים (שמות כא) אנו קוראים: "וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב: אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא" כמה משלם המכה? נזק - מחיר הפגיעה. צער - כאב הפגיעה. ריפוי - עלות הריפוי. שֶבֵת - תשלום על ביטול מלאכה. בושת - תשלום מיוחד על הבושה שנגרמה לו בעקבות המכות. לפעמים המכה עלול להיות חייב לשלם את כל חמשת חלקי הנזק, לפעמים יכול המכה להיות חייב על חלק מהדברים כגון שרק בייש את חבירו. לפעמים רק על צער. תלוי במכה שנתן.
בשו"ע חושן (שם תכ ס"ע מא) מובא כמה בושת יש במכה רגילה. "הבועט בחבירו ברגלו - משלם ה' סלעים. הכהו בארכובתו - משלם ג' סלעים. קבץ אצבעותיו כמו אוגד אגודה והכהו בידו כשהיא אגודה - משלם י"ג סלעים. תקע את חבירו בכפו - משלם סלע. סטרו על פניו - משלם חמשים סלעים. סטרו באחורי ידו - משלם ק' סלעים. וכן אם צרם באזנו או תלש בשערו או רקק והגיע בו הרוק - משלם מאה סלעים. וכזה הוא משלם על כל מעשה ומעשה. כיצד: כגון שבעט בחבירו ארבע בעיטות, אפילו זו אחר זו משלם עשרים סלעים, סטרו על פניו שתי סטירות משלם מאה סלע, וכן בשאר.
בגמרא (בבא קמא צ:) "אמר ר' עקיבא אפי' עניים שבישראל רואין אותם כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם שהם בני אברהם יצחק ויעקב.
מַעֲשֶׂה בְאֶחָד שֶׁפָּרַע רֹאשׁ הָאִשָּׁה בַּשּׁוּק, בָּאת לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, וְחִיְּבוֹ לִתֵּן לָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. אָמַר לוֹ, רַבִּי, תֵּן לִי זְמַן, וְנָתַן לוֹ זְמַן. שְׁמָרָהּ עוֹמֶדֶת עַל פֶּתַח חֲצֵרָהּ, וְשִׁבֵּר אֶת הַכַּד בְּפָנֶיהָ, וּבוֹ כְּאִסָּר שֶׁמֶן. גִּלְּתָה אֶת רֹאשָׁהּ, וְהָיְתָה מְטַפַּחַת וּמַנַּחַת יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ, הֶעֱמִיד עָלֶיהָ עֵדִים, וּבָא לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, אָמַר לוֹ, לְזוֹ אֲנִי נוֹתֵן אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז? ! אָמַר לוֹ, לֹא אָמַרְתָּ כְּלוּם - הַחוֹבֵל בְּעַצְמוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי - פָּטוּר, אֲחֵרִים שֶׁחָבְלוּ בוֹ - חַיָּבִים.
והקוצץ נטיעותיו אף על פי שאינו רשאי - פטור. אחרים - חייבין".
לדעת להעריך כמה הם ארבע מאות זוז בערך הכסף של ימינו, נזכור כי במאתיים זוז אדם יכול לחיות במשך שנה שלימה - יש כאן מקום להעריך כמה שווה בושה של אשה ברחוב.

הכאת אשה - חמורה יותר
"המכה אשתו - עבירה היא בידו, כמכה חבירו" (שו"ע אבן העזר, רמ"א סימן קנד ג). שעל המכה חבירה נאמר "כל המרים עליה יד להכות אע"פ שלבסוף לא הכה - נקרא רשע". ואצל אשתו זה חמור יותר כי היא קרובה להצטער. והמצער את אשתו עובר על איסור אונאה שהוא איסור תורה. בגמרא (בבא מציעא נט.) "אָמַר רַב, לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בְּאוֹנָאַת אִשְׁתּוֹ, שֶׁמִתּוֹךְ שֶׁדִּמְעָתָהּ מְצוּיָה, אוֹנָאָתָהּ קְרוֹבָה". היא הרבה יותר קרובה לבכות מגבר. ובמיוחד שהוא בעלה שצער אותה אפילו בלי מכות. כשבעלה שאמור להיות החבר הכי קרוב שלה מפנה אליה עורף ומכאיב לה. זה איסור תורה. וצריך להזהר בו.
לנקוט נגד בעל מכה סנקציות חמורות . חכמינו כתבו בשולחן ערוך כי בית הדין צריך לנקוט סנקציות חמורות כנגד בעל המכה את אשתו. מלקות וייסורים. חרם וכפיה. השבעה וכל דרך שבית הדין יראה כמועילה. "ואם רגיל הוא בכך - יש ביד בית דין לייסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפייה ולהשביעו שלא יעשה עוד". בסופו של דבר כופין אותו לגרש את אשתו בעל כורחו, אפילו לא הכה אותה רק רגיל "לכעוס, ולהוציא אשתו מביתו". אמנם לא נוקטים בכל החומרה הזאת אחרי פעם אחת, שבמקרה זה מדברים איתו להרגיעו ולהשכין שלום בינהם. רק אם רגיל בכך - נוקטים בצעדים חמורים לפי התדירות, החומרה והמצב.
לא ללמוד מהנצרות והאסלאם - כותב הרמ"א: "כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם, ומעשה נכרים הוא". למה כותב הרמ"א "מעשה נכרים"? להזהיר אותנו לא ללכת אחרי הנהוג בסביבה. גם היום בסביבה כשיש כל כך הרבה אלימות ברחובות או בעיתונות ובטלויזיה. כל יום מישהו נרצח. זילות של חיי אדם. צריך אדם להזהר לא להסחף אחרי האווירה הציבורית של הפקרות שלא תשפיע עליו.
בימיו של הרמ"א הדבר הזה היה מצוי ביותר בין הגויים שמכים את נשותיהם. מנהג זה היה בוסס משפטית על פי "החוק הקנוני" - חוק הכנסייה הקתולית שהתיר לבעל להכות את אשתו. גם במדינות האיסלאם היה מותר להכות אשה כל פי הכתוב בקוראן שאומר: "והכו אותן". כותבים על זה היסטוריונים של ברוב חלקי העולם עד לפני מאה שנה היה נהוג להכות אשה באופן תדיר. מנהג זה מקובל בקרב בכל המעמדות באירופה או במדינות ערב. (ססיל רות)
רק הנשים בעם ישראל הרוויחו מכן שלפני שלושת אלפים ושלוש מאות שנה נצטוו הגברים בעם ישראל "ואהבת לרעך כמוך". לא להפעיל כלפי הנשים שלהם לא אלימות מילולית ולא אלימות פיזית. ברוך ה' שכיום זה החוק ברוב חלקי העולם, גם במדינות שבסיס אמונתם הוא הנצרות או האסלאם.
חזקת כשרות לאשה. זכות האשה לא להיות מוכה היא לא אבסולוטית. אם היא נוהגת באלימות
כלפי בעלה היא לא מוגנת מאלימות. אמנם הבעל לא יכול לטעון אני מכה אותה כי היא התחילה. יש לאשה חזקת כשרות "ואם אינו ידוע מי הגורם, אין הבעל נאמן לומר שהיא המתחלת, שכל הנשים בחזקת כשרות". (שו"ע שם). הוא צריך להוכיח שהיא אלימה כלפיו. ו בשו"ע (חושן משפט תכ א) כתב הרמ"א כי על הכאת אשה או גבר יש "חרם קדמונים" והמכה - לא מצטרף למנין. וצריכין להתיר לו את החרם "כדי לצרפו למנין עשרה".

איסור הכאת ילדים
איסור הכאת ילדים - כמו מבוגרים . החובה של אדם לאהוב כל אחד ואחד מישראל כגופו וכמאודו קיימת גם על ילדים. האיסור להכות או להרים יד קיים כלפי ילדים כמו כלפי מבוגרים. "ואהבת לרעך כמוך".
אוהב ילדים - לא מכה כלל, רק מחנך. כל מי שמכה מזכיר את הפסוק במשלי (יג כד) "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר". יש אנשים שלמדו מכאן שמי שאוהב את בנו - מכה אותו וזו טעות בהבנת הפסוק. שהרי הפסוק אומר: "וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר". ולא "וְאֹהֲבוֹ - מכה אותו מכות נמרצות". על זה אמר שלמה המלך בספר משלי (יז) "תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה" דיבור נכון עדיף ממאה מכות.
אמנם אם האב לא חינך את בנו כראוי ובנו גונב או מציק לחבריו או לאחיו. אם האב שווה נפש כלפי בנו - הוא שונא אותו. לבסוף יצא בנו איש אלים ומזיק ואלים וסופו רע. הוא צריך להזהירו ואם לא שמע - להכותו. כדלקמן. אמנם מי שאוהב את בנו צריך להימנע ממצב שבנו גונב או מצער אחרים. מי שאוהב את בנו מלמדו כבר בשחרית ימיו מוסר ודרך ארץ. "וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר". מדריך אותו לנהוג בדרך נכונה. מראה לו כיצד להתנהג. במקרה זה ההורים לא מגיעים לעולם למצב שהם צריכים להכות את בניהם.
להכות ילד קטן - רק בשרוך נעל. בבא בתרא כא מובאים הלכות מורה בבית ספר. שם מובאת הלכה שרב מסביר לרַב שְׁמוּאֵל בַּר שֵׁילָת: "כִּי מַחִית לִינוּקָא, לָא תִּמְחִי לֵיהּ אֶלָּא בְעַרְקְתָא דִּמְסַנָא". תרגום: כשאתה מכה את התלמיד - לא תכה אלא בשרוך של נעל. לא בסרגל ולא בחגורה. כשההכאה באה מתוך אהבה - שרוך של נעל יכול לפעול ולהשפיע יותר מכל המכות הכואבות שבעולם. כך גם נפסק בשולחן ערוך (יו"ד רמה י) כתוב "לא יכה אותו המלמד מכת אויב, מוסר אכזרי. לא בשוטים ולא במקל". רק בשרוך קטן. ושמעתי את מו"ר הרב שליט"א אומר פעם למורים שאור לעולם להרביץ לילד מתוך כעס. אסור לעולם מכה כואבת. שהרי מצוות "ואהבת לרעך כמוך" קיימת גם בילדים.
אסור להכות ילד גדול –
אָסוּר לָאָדָם לְהַכּוֹת אֶת בְּנוֹ הַגָּדוֹל. וְאֵין גַּדְלוּת זוֹ תְּלוּיָה בַּשָּׁנִים, אֶלָּא הַכֹּל לְפִי טִבְעוֹ שֶׁל הַבֵּן, כָּל שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁיַּתְרִיס כְּנֶגְדּוֹ בְּדִבּוּר אוֹ בְּמַעֲשֶׂה אֲפִלּוּ אֵינוֹ בַּר מִצְוָה אָסוּר לְהַכּוֹתוֹ, אֶלָּא יוֹכִיחוֹ בִּדְבָרִים. וְכָל הַמַּכֶּה אֶת בְּנוֹ הַגָּדוֹל, מְנַדִּין אוֹתוֹ, שֶׁהֲרֵי הוּא עוֹבֵר עַל לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִּתֵּן מִכְשֹׁל. הגמ' (מו"ק יז.)

מספרת על אבא שהכה את בנו הגדול. ראתה אותו אחת הנשים שעבדו בבית רבי ונידתה אותו. אמר לה: למה את מנדה אותי? אני צריך לחנך אותו. אמרה לו: מחנכים בפה ולא במכות. ובמיוחד ילד גדול שהמכה אותו עובר על 'לפני עיוור לא תתן מכשול' (ויקרא י"ט) שגורם לילד להתמרד. הרמב"ם מביא את המקרה הזה להלכה בין הדברים שמנדים אדם בגללם. (הלכות ת"ת פ"ו הי"ד)
חינוך נכון, מעשה אבות סימן לבנים - החינוך הנכון הוא הדוגמא האישית. כפי שהוא מתנהג עם אחרים, כך יתנהגו בניו אחריו. מסופר בשם הבא"ח, מעשה בילד אחד שאכל בלי נט"י ובלי ברכה ולא רצה לשמוע לאמו. אמרה לו אמו שכשיבוא אביו היא תספר לו אודותיו. והנה, אותו האב בעצמו לא הקפיד כל כך על נט"י ועל ברכה, כך שלא היווה דוגמה אישית חיובית לבנו. כשהגיע האב, סיפרה לו אשתו את הדברים, קרא האב לבנו ורצה להכותו עם סרגל על אצבעותיו. החזיק האב את ידו של בנו בתוך ידו אחת ובידו השנייה הניף את הסרגל להכותו מכה נמרצת. כשהתקרב הסרגל המצליף לידו של הבן, פחד הילד ומשך את ידו בחוזקה מתוך ידו של אביו, והסרגל נחת בעוצמה רבה על היד של האבא. נתמלא האב כעס על חוצפתו של בנו וכאב לו מאוד בידו. בנתיים ברח הבן מאימת אביו הכועס. אמרה האשה לאב המכה אחרי שנרגע: דע לך שאתה קיבלת ביושר את המכה. אם לבן הייתה מגיעה מכה על היד בסרגל בגלל שהוא לא נוטל ידים לפני האוכל. גם לך מגיע מכה על היד מאותה סיבה. והוא פחות כי הוא למד ממך את הדבר הרע הזה.
גערה וביוש תלמידים - כך כתב הרמב"ם (בהלכות דעות פרק ב הלכה ה) "וילמד לתלמידים בשובה ונחת בלא צעקה ובלא אריכות לשון. הוא שאמר שלמה 'דברי חכמים בנחת נשמעים'". ובהלכות תלמוד תורה (פרק ד הלכה ד) "הרב שלמד ולא הבינו התלמידים - לא יכעוס עליהם וירגז אלא חוזר ושונה הדבר אפילו כמה פעמים עד שיבינו עומק ההלכה". כך כתב הרמב"ם שם (פרק ה הלכה יב) "כשם שהתלמידים חייבין בכבוד הרב כך הרב צריך לכבד את תלמידיו ולקרבן כך אמרו חכמים יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך וצריך אדם להזהר בתלמידיו ולאוהבם שהם הבנים המהנים לעולם הזה ולעולם הבא".

מכה קטנה עלולה לגרום נזק גדול - מו"ר הרב שליט"א הביא פעם את המדרש ללמד שלפעמים מכה קטנה עלולה להתפתח לנזק גדול:
"ר' אבהו הוא יתיב ומתנא בהדא כנישתא חמא חד בר נש דטעין קטיתא ואזל למימחי חבריה. חמא מזיקא קאי אבתריה, דטעין קטיתא דפרזלא. קם וצריח, אמר ליה: מה את בעי קטיל חברך. אמר ליה, בהדא, ברנש קטיל חבריה? אמר ליה הא מזיקא קאים בתריה דטעין קטיתא דפרזלא, את מחי ליה בהדא והוא מחי ליה בהדא ומית" (איכא רבה א כט).

תרגום פירוש: ר' אבהו היה יושב ולומד, ראה איש אחד רץ אחרי חברו להכותו במקל קטן (ענף של פרח). קם ר' אבהו וצעק עליו: אתה רוצה להרוג את חברך? אמר לו: זה רק מקל קטן, ובזה אי אפשר להרוג את החבר. אמר ר' אבהו: מאחוריך יש מזיק רוחני עם מקל של ברזל, כשאתה תכה את חברך במקל הקטן - המזיק הרוחני יכה את חברך במקל של ברזל והחבר ימות (עיין מתנות כהונה מדרש נשא, פרשה י"ב, י"ג).

איסור מיוחד להכות יתום ואלמנה
כתב הרמב"ם בהלכות דעות (פרק ו) "חייב אדם להיזהר ביתומים ואלמנות מפני שנפשן שפלה למאד ורוחם נמוכה אע"פ שהן בעלי ממון, אפילו אלמנתו של מלך ויתומיו מוזהרים אנו עליהן. שנאמר "כל אלמנה ויתום לא תענון". והיאך נוהגין עמהן? לא ידבר אליהם אלא רכות, ולא ינהוג בהן אלא מנהג כבוד, ולא יכאיב גופם בעבודה ולבם בדברים קשים, ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו.
כל המקניטן או מכעיסן או הכאיב להן או רדה בהן או אבד ממונן - הרי זה עובר בלא תעשה. וכל שכן המכה אותם או המקללן. ולאו זה אע"פ שאין לוקין עליו הרי עונשו מפורש בתורה "וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב". ברית כרת להן מי שאמר והיה העולם שכל זמן שהם צועקים מחמס הם נענים שנאמר "כי אם צעק יצעק אלי - שמוע אשמע צעקתו".
"במה דברים אמורים בזמן שעינה אותן לצורך עצמו, אבל אם ציער אותם הרב כדי ללמדן תורה או אומנות או להוליכן בדרך ישרה, הרי זה מותר. ואע"פ כן לא ינהוג בהן מנהג כל אדם אלא יעשה להם הפרש וינהלם בנחת וברחמים גדולים וכבוד. שנאמר "כי ה' יריב ריבם". אחד יתום מאב אחד יתום מאם. ועד אימתי נקראים יתומים לענין זה? עד שלא יהיו צריכין לאדם גדול להסמך עליו ולאמנן ולהטפל בהן, אלא יהיה עושה כל צרכי עצמו לעצמו כשאר כל הגדולים".

איסור לשוטר להכות מפגין
אחרי המכות הנמרצות שהכו השוטרים אנשים שהיו בעמונה וחלקם נפצעו גם לאורך זמן. אמרתי לקבוצת שוטרים שהיו בשיעור אצלי כי "כל המרים יד על חבירו - נקרא רשע" גם שוטר או איש יס"מ. כל מה שהותר לשוטר להשתמש בכוח, זה להשליט סדר - גם זה רק במסגרת החוק, גם אז ברחמנות. אבל אם ראש הממשלה משתמש בכוח שוטרים לצרכים פולטיים לא חוקיים. אפילו אם בית המשפט מעלים עין בקריצה, זה לא נהיה חוקי. אפילו אם המפקדים נותנים אישור לשוטרים להכות שלא על פי החוק -לא יכול השוטר המכה להסתתר אחרי הפקודה ולומר אני רק שליח. "אין שליח לדבר עבירה". השוטר המכה שלא כדין צריך לדעת שעליו גם נאמרו כל האזהרות על המכה חבירו שנקרא "רשע" וכו'.
במיוחד השוטרים שגרמו נזק גופני למפגינים - צריכים לדעת שיש דין ויש דיין. הם חייבים לשלם את הנזק אפילו אם בית המשפט פטר אותם מחוסר הוכחות או מטעמים פוליטיים. והמפקדים שנתנו את הפקודה בקריצה, גם הם נושאים חלק באשמה. הם לא יכולים להסתתר מאחרי הטיעון של "אין שליח לדבר עבירה". הם לא יכולים לומר אנחנו לא נתנו פקודה מפורשת, רק רמזנו שראש הממשלה רוצה לראות דם. כל זה אולי יועיל להם בבית המשפט של מטה. אבל כלפי שמיא המפקדים חייבים יותר מהשוטרים שהכו.
אמרו לי חלק מהשוטרים, לא הייתה פקודה להכות, רק הגבנו לאלימות של המפגינים. המפקד שלהם שהיה נוכח בשיחה אמר להם: הרב צודק. לא הייתה פקודה לא חוקית להכות את האנשים. אבל היו רמזים עבים מאוד מצד המפקדים לנהוג באלימות יתירה. זה מה שעשו השוטרים. על זה הם צריכים תשובה. לבקש סליחה ממי שפגעו בו בעבר, ולקבל על עצמם לעתיד לא לעשות כן.
אחרי הגירוש מגוש קטיף הייתי בכנס מפקדי משטרה בכירים במחוז הצפון והם הציגו בפנינו מצגת ערוכה היטב על התגברות האלימות במשפחה ובבתי הספר. מול ילדים ומול נשים. בבית הספר ובפאבים. בתאונות דרכים ובכל מקום. אמרתי להם שהם צריכים לעשות גם מדד של אלימות השוטרים. הם כמובן קפצו ממקומותיהם בכעס. אמרתי להם כי לפי מה שראיתי בעיני בגירוש גוש קטיף, השוטרים עצמם נוהגים באלימות שלא על פי מה שמותר להם. אם הם מדברים על אלימות - הם צריכים לבדוק קודם כל את עצמם. זה שאדם שוטר או איש יס"מ או חייל או מפקד - זה לא פוטר אותו מהחובה של איסור הכאה. ואולי זה רק חמור יותר.

מה קורה כשמדכאים הפגנה באלימות
חכמינו למדו כי אחד מכ"ו חסדים שאנו מודים עליהם בהלל הגדול הוא ההפגנה של בכורי מצרים. שהרי הפסוק אומר: "לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם - כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (תהילים קלו י). אומר רש"י: "בכוריהם" לא נאמר אלא "בבכוריהם". יש פה רמז להפגנה שערכו הבכורים על מנת שפרעה ישלח את בני ישראל מארץ מצרים.
כך מובא במדרש תהילים ש"בשעה ששלח הקב"ה מכת בכורות, אמר לו: 'כחצות הלילה ומת כל בכור'. נכנסו כל הבכורות אצל אבותיהם, ואמרו להם: כל מה שאמר משה הביא עלינו, אין אתם מבקשים שנחיה? בואו והוציאו את העברים האלו מבינינו, ואם לאו אנו מתים. השיבו להם ואמרו: אפילו כל המצרים מתים אינן יוצאים מכאן.
מה עשו? נכנסו כל הבכורות אצל פרעה והיו מצווחין לפרעה ואומרים: בבקשה ממך הוציא את העם הזה שבשבילם רעה תבוא עלינו ועליך. מה עשה פרעה? אמר לעבדיו: צאו וקפחו שוקיהם של אלו. מה עשו הבכורות? מיד יצאו ונטלו כל אחד חרבו והרג את אביו, שנאמר: 'למכה מצרים בבכוריהם'. "למכה בכורי מצרים" - אין כתיב כאן, אלא "למכה מצרים בבכוריהם"? ששים רבוא הרגו הבכורות באבותיהם". פרעה לא מקבל את ההפגנה של הבכורים במצרים, הוא שולח את עבדיו להכות את המפגינים. זה עובד הפוך. הם הופכים את ההפגנה לאירוע אלים בלי פורפורציה. שישים ריבוא הרוגים!

מכות לבעלי חיים
איסור התאכזרות הוא גם לבעלי חיים, איסור צער בעלי חיים הוא מהתורה. (שמות פרק כג ה) "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ - עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ". (ויקרא פרק כב כח) "וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד" (דברים פרק כב י) "לֹא תַחֲרשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו" וכן רבים על זה הדרך. ולכן כשאדם נוסע עם חמורו בדרך - אסור להכות את החמור את הסוס מכת אויב ואכזרי. ואסור להעמיס עליו יותר ממה שיכול לסחוב. וצריך לנהוג עימהם ברחמים. "ורחמיו על כל מעשיו".
זה חלק מהסיפור של בלעם. המכות לאתון. חוץ מהרמז לבלעם יש כאן רמז לשרי מואב ומדיין עם מי יש להם עסק.
(במדבר כו-כט) "וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ ה' עֲבוֹר וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל'. וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ. וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה וַיֹּאמֶר לֹא".
אמרה האתון לבלעם שזה שהוא נקלע למקום שאין דרך לנטות ימין ושמאל בא כאות משמים שהוא נקלע למקום צר שאין לברוח ממנו, ועדיין יש לו אפשרות לעמוד ולעצור, ולחזור על עקבותיו - אבל בלעם במקום לשמוע לה, הכה אותה. מהמכות הללו הוא מתבזה לפני שרי מואב ומדיין. הם אומרים לו: חשבנו שאתה אדם שיכול לפתור בעיות באמצעות הדיבור, הנה אפילו את אתונך אתה לא מצליח להנהיג בלי מכות. אולי טעינו בך?

לכלב תשליכון אותו
"דָּרַשׁ רַבִּי יוֹנָה אַפִּתְחָא דְבֵי נְשִׂיאָה, מַאי דִּכְתִיב, (משלי כט) "יוֹדֵעַ צַדִּיק דִּין דַּלִּים", יוֹדֵעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְכֶלֶב שֶׁמְּזוֹנוֹתָיו מוּעָטִים, לְפִיכָךְ שׁוֹהָה אֲכִילָתוֹ בְמֵעָיו שְׁלֹשָׁה יָמִים, כְּדִתְנָן, כַּמָּה תִּשְׁהֶה אֲכִילָתוֹ בְמֵעָיו וִיהֵא טָמֵא? בְּכֶלֶב - שְׁלֹשָׁה יָמִים מֵעֵת לְעֵת. וּבְעוֹפוֹת וּבְדָגִים - כְּדֵי שֶׁתִּפּוֹל לָאוּר וְתִשָּרֵף. אָמַר רַב הַמְנוּנָא, שְׁמַע מִינָיהּ, אוֹרַח אַרְעָא לְמִשְׁדָּא אוּמְצָא לְכַלְבָּא, וְכַמָּה? אָמַר רַב מָרִי, מָשַׁח אוּדְנֵיהּ - וְחוּטְרָא אַבַּתְרֵיהּ. הָנֵי מִילֵּי בְדַבְּרָא, אֲבָל בְּמָתָא לָא, דְּאָתָא לְמִסְרָךְ" (שבת דף קנה:).
תרגום: אחרי שאנו רואים שהקב"ה רחמן אפילו על כלב. אנו למדים שכשאדם רואה כלב משוטט רעב, צריך לתת לו לאכול. ללכת בדרכי ה'. אמנם מיד אחר כך צריך להרים עליו מקל להרחיקו, שלא יסרך ויבוא אליך כל יום לקבל אוכל.

דבריו של ד"ר שוסהיים
אוירה של זלזול בחיי אדם
חכמינו אמרו כי בגלעד יש הרבה רוצחים. כך כתוב במסכת מכות (י:) שיש שלוש ערי מקלט לרוצחים בשגגה בעבר הירדן המזרחי ועוד שלוש בעבר הירדן המערבי. למרות בעבר הירדן המזרחי היו רק שתים וחצי שבטים ובמערבי היו תשע וחצי שבטים - הם קיבלו אותה כמות של ערי מקלט. הגמרא מסבירה מפני מה ההבדל הזה? "אָמַר אַבַּיֵי, בַּגִּלְעָד שְׁכִיחֵי רוֹצְחִים". בגלעד יש הרבה רוצחים ולכן הם צריכים יותר ערי מקלט. על זה יש לשאול הרי ערי מקלט נועדו למי שרצח בשוגג. ואיך שכיחות הרוצחים משפיעה על רצח בשוגג?
צריך לומר שכשיש הרבה רוצחים במזיד, יש זילות בחיי אדם. והיא משפיעה גם על הזהירות של האנשים שלבסוף רוצחים בשגגה. אני אומר את הדברים הללו על כך שיש היום זילות רבה בחיי אדם. ואולי הקלות הנוראה שבא נוטלים הרופאים חיי אדם בהפלות תורמת לקלות שבה אנשים נוטלים את חיי חביריהם מסיבות שונות.

הפלות מסכנות את החברה
מספר ההפלות החוקיות בישראל הוא כמאה וחמישים בכל יום. מאז שהופסקו על פי החוק ההפלות מחמת בעיות כלכליות, לא השתנה מספר ההפלות בישראל. זאת אומרת שהוועדות מעבירות את כל
הבעייות הכלכליות להפלות מסיבות רפואיות. מישהו משקר פה. לשמחתנו על פי דיווחים של משרד הבריאות יש ירידה בשנים האחרונות בהפלות הרשמיות לסוגיהם השונים. זה אומר שהציבור מטמיע לאט לאט את ההבנה שהפלות הם למעשה רצח של עוברים. במיוחד שחלק מההפלות הם הפלות בשבוע שלושים ותשע שיש ממש ילד והוא לא חולה ולא פגום, רק ההורים שלו לא רוצים בו והורגים אותו כשהוא ממש חי.
בשנה האחרונה תמכנו כלכלית ונפשית דרך ארגון אפרת ביותר מארבעת אלפים תינוקות שהיו בסכנת הפלה. בעזרת שלושת אלפי המתנדבות שלנו הילדים הללו בחיים. כך כל שנה אנחנו עוזרים לאלפי נשים ללדת. ועם ישראל מתחזק.
אני מזכיר את כל הדברים הללו כי לפני שלושים שנה שהתחלנו את המפעל הזה של "אפרת" מי שעמד מאחרינו ועודד ודחף את כל המפעל. היה הרה"ג מרדכי אליהו שליט"א. והיה עוזר לנו לאסוף כספים. לדבר עם הנשים שחושבות להפיל. לבא להיות סנדק בבריתות לעודד את נשים. בקיצור הוא היה הרוח החיה מתחילתו של מפעל זה.
אנחנו מתפללים שהקב"ה יחזיר לנו את מו"ר הרב שליט"א בריא ושלם במהרה. שכל כך הרבה הצלת חיים באה בזכותו, אלפי ילדים כל שנה. אכי"ר.
חזרה למעלה