יום ג' כ"ה ניסן ה'תשע"ו (10 לעומר)
ספירת העומר באתר ישיבה
דף הבית בית מדרש ירושלים ובית המקדש ירושלים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

שבט תש"ע

ירושלים


נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
עם ישראל

הקדמה
שמה של ירושלים נזכר כאחת הערים המרכזיות והחשובות בארץ ישראל. החש את לב האומה ומתבונן ברוח הנבואה המרחפת מעל כתבי הקודש, יודע כי אין ירושלים עיר ככל הערים. ירושלים היא שם עצם מופשט הכולל בתוכו קדושה וטהרה, עצבות ותקוה, עיר וארץ, עולם הזה ועולם הנצח, וכל החיים הישראליים כולם.
בתנ"ך מוזכר שמה של ירושלים, פעמים אחדות, בפי ה' ככינוי לאומה הישראלית. כמובא בספר ירמיה 1 : "הלוך וקראת באזני ירושלים לאמר כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". הכונה בפסוק היא לעם ישראל ההולך במדבר, ולא לירושלים העיר. גם גאולתם של ישראל תלויה בגאולת ירושלים, כנאמר 2 : "התנערי מעפר קומי שבי ירושלים התפתחי מוסרי צוארך, שביה בת ציון". בפסוק זה מתאחד גורלה של העיר ירושלים עם גורל העם השבוי בידי אויביו.
ירושלים מצויינת במקרא ובחז"ל כעיר של תורה. כך נאמר בפרשת מינוי השופטים: "וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו... ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא" 3 . ובדברי חז"ל 4 : "מלמד שהמקום גורם". וכן בדברי הנבואה: "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה'... ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" 5 .
ואכן, במשך הדורות ישבו רוב גדולי הנביאים וחכמי הסנהדרין בירושלים. כך מוזכר בדברי חז"ל 6 כי כל נביא שלא נזכר מקום מגוריו בידוע שהוא מירושלים. בית הדין הגדול, הפוסק לכל ישראל, ישב בלשכת הגזית ומשם הפיץ תורה לכלל האומה. הכנסת הגדולה, בימי עזרא ונחמיה, שבה תוקנו כל התקנות שקבעו את צורת החיים הדתיים לדורות, ישבה גם היא בירושלים.
ירושלים נכנסה כאחד המרכיבים היסודיים בכל תפילות ישראל, ובברכת המזון נקבע לה ברכה בפני עצמה. יתר על כן, בכל מקום אשר בו שכנו ישראל, בין בארץ בין בגלות, התפללו לעבר ירושלים. כמו כן, קבעו תפילות עליה, והעלו את זיכרונה ברגעים המרכזיים והגורליים ביותר בחיי כל פרט ופרט. כגון: בשעת הנישואין נקבע כי על החתן להראות סימני צער על חורבנה של ירושלים, ולהישבע אליה שבועת אמונים במילים: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". גם במועדי ישראל נהגו לסיים את סדר התפילה והעבודה במילים: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", כך בליל הסדר וכך בתפילת הנעילה ביום הכיפורים.
דבקות מיוחדת ונפלאה זו של עם ישראל בירושלים הביאה ניסיונות חיקוי מצד הגויים להיאחז בה, ולהיבנות על ידה מבחינה רוחנית. במשך אלפי שנים עובר עם ישראל סבל קשה מאותם הדתות המנסים, בכפיות טובה, לשלול את זכותו לחזור אל עיר מחצבת נשמתו. אולם, זכה עם ישראל לדבוק בירושלים, למרות קשיים אלו, ולהיות מאוחד סביב שמה הקדוש ולקביעותה במרכז החיים הלאומיים. כך בימינו נמצאות בירושלים הישיבות הגדולות בעולם, ריכוז חכמי התורה שאין דומה לו בשום מקום, הרבנות הראשית, מושב הממשלה, משכן הנשיא, מוסדות המשפט ועוד.
אחרי מלחמת ששת הימים זכתה ירושלים להיות אבן שואבת לכל בני העם היהודי. בעיקר מקום הקודש ליד הכותל המערבי, הצופה אל הר הבית- הר המקדש, שהוא מוקד העבר וחזון העתיד גם יחד. מחזות השמחה של המון חוגג, הבא ברגלים לשחר את פני הקודש, הולכים וחוזרים. כך מממשת ירושלים את יעודה במועדי ישראל, דבר שנעדר ממנה במשך אלפי שנים.
עם זאת, המאבק העולמי הממושך בינינו לבין הגויים עובר ברחובות ירושלים, המתייסרת מפעם לפעם במעשי רצח נפשעים, המדמים לנשלנו מעל אדמתנו ולשבור את רוחנו. אבל היו לא תהיה. דברי הנביא מהדהדים באוזנינו, ואנו בעקביות נמשיך לשאוף לקיומם: "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט עד ייצא כנגה צדקה וישועתה כלפיד יבער... המזכירים את ה' אל דמי לכם. ואל תתנו דומי לו עד יכונן, עד ישים את ירושלים תהילה בארץ" 7 . ואכן, כדברי המשוררת בת זמננו, שמה של ירושלים צורב את השפתיים כלחישת שרף. זוהי ירושלים שכולה זהב.

תולדות ירושלים

תולדות ירושלים מתחלקים על פי התקופות הבאות: א. ירושלים מבריאת העולם ועד לשחרורה על ידי דוד המלך, וקביעתה לבירת מלכות ישראל. ב. ירושלים בבניינה מאז דוד ועד לחורבן בית המקדש הראשון והשני, שגרר את חורבנה המוחלט. ג. ירושלים בזמן הגלות כשהיא נשלטת על ידי בעלי הדתות שצמחו מתוך ישראל אך מבקשים את רעתם ואת נישולם מירושלים. בתקופה זו אנו עדים למאמצים כבירים ובלתי נלאים של היאחזות בירושלים על ידי עם ישראל. ד. ירושלים בתחייתה, הקמה בחבלי לידה קשים עם תקומת המדינה הישראלית. תהליכים אלו מקבילים ונמשכים עם תחיית האומה ושכלול המדינה, ומתוך כך אל החזון העתיד לה הנצפה מעבר לאופק הקרוב. זאת ירושלים שעליותיה וירידותיה, עברה ותקוות עתידה, קשורים קשר אמיץ בחיינו הלאומיים והרוחניים, והמקרינים על הארץ וצאצאיה, תבל ויושבי בה.
מעידים על כך דברי חז"ל במסכת ברכות 8 : אם יאמר לך אדם שנתקבצו גלויות ולא נבנתה ירושלים אל תאמין. מבאר רש"י 9 שתשועת ישראל היא בנין ירושלים. אשרינו שאנו זוכים לחיות בדור הרואה את ירושלים בבנינה. תפילתנו שיתן ה' חלקנו בשכלולה ועלייתה, עד להגשמת דברי הנביאים הצופים את הפיכתה למשכן ה', ומתוך כך ללבו של העולם כולו.

ירושלים בשנים קדמוניות
במסכת יומא 10 נזכר כי ירושלים היתה תחילת בריאתו של עולם כנאמר 11 : "מציון מכלל יופי אלוהים הופיע", כלומר מציון מוכלל יופיו של עולם. אולם, מאז בריאת העולם היתה העיר ירושלים נסתרת ולא ידועה בחשיבותה אצל בני אנוש. זאת ביחס לירושלים העיר. אך יוצא מן הכלל היה הר הקודש, ליבה של ירושלים, שניכר בחשיבותו מאז הבריאה.
מסורת בידינו שאדם הראשון נברא ממקום המזבח, שכן אדם ממקום כפרתו נברא 12 , ובהר הבית הקריב את הקרבן הראשון בעולם לכפר על חטאו באכילה מעץ הדעת. כמו כן, במקום המזבח הקריבו קין והבל את קורבנם, ושם נענה הבל באש מן השמים. לאחר החורבן העולמי, בימי המבול, כשיצא נח מן התיבה הקריב שם, מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור, את הקורבן שערב לה' כריח ניחוח. ובמקום זה נתקבלו שבעת מצות בני נח, ונשבע ה' כי לא יביא עוד חורבן על העולם.
בימי בנו של נח נבנתה העיר "שלם", ומלך עליה שם בן נח שהובטח בברכת אביו כי ישכן ה' באהליו. יתכן שבעיר זו החלה ישיבת שם ועבר, הישיבה הראשונה בעולם, שבה ישבו ועסקו בתורה. על שם תכונת העיר, שנחשבה כעיר הצדק, נקרא שם מלכה- מלכיצדק מלך שלם.
אברהם אבינו היה מודע להמצאות עיר קודש בארץ ישראל, ותיכף לכניסתו לארץ הלך וחיפש את מקום הצדק הקדוש. כך מבאר רש"י 13 את דברי הפסוק: "ויסע אברהם הלוך ונסוע הנגבה"- נסע לכיוון ירושלים. אולם, אברהם לא זכה למצוא את עיר הקודש בחיפושיו, ולשם השגתה נדרש לעמוד בניסיון, גדול מכל ניסיונות האדם- עקידת יצחק.
בניסיון העקידה נצטווה אברהם ללכת אל ארץ המוריה, מקום המצוין בתורה בהא הידיעה- "המקום". במשך שלושת ימים נעלם ממנו המקום. רק ביום השלישי, כאשר הגיע הניסיון לשיא גודלו, הצליח אברהם לראות את המקום מרחוק, ויחד עם בנו יצחק הגיעו לבדם אל המקום אשר אמר וייעד לו האלוהים. שם, בעוד יצחק עקוד על המזבח וצווארו פשוט אל המאכלת, קיבל אברהם את ההבטחה והשבועה העולמית מאת הבורא אודות בנין האומה, אשר תצא מחלציו, ותיבנה בארץ הקודש בנין נצחי. בהמשך הדורות, בשעת בנין המקדש על ידי שלמה, נודע כי מקום העקידה הוא מקום המקדש- בהר המוריה 14 .
בימיו של יצחק קיבל ההר כינוי מיוחד: "שדה", כנאמר 15 : "ויצא יצחק לשוח בשדה", וכן: "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'" 16 .
בימי יעקב, חותמת האבות, זכה ההר ונראה בייעודו הרצוי בשמים ובארץ, כדברי יעקב בחזון הסולם: "והאבן הזאת... יהיה בית אלוהים" 17 . כלומר, בית בנוי בידי אדם אך מחובר אל הארץ המבורכת. בכך מחברת ירושלים את מעשה האלוהים השלם אל עבודת האדם המשתלם. זוהי גם משמעות שמה של ירושלים, המחובר מהשם "שלם", שנקרא על ידי מלכי צדק שהכיר את טבעה הקדוש, עם חזון אברהם שקרא לה בשעת העקידה: "ה' יראה". בהתחברות יחד של שתי המילים, יראה ושלם, נוצרת שמה של ירושלים.
משמעות שמה מורה על יראת השמים של האדם הזוכה להשתלמות אלוהית מלמעלה. בנוסף, בשמה הנכתב בתנ"ך חסרה האות יו"ד, דבר שבו משמעות חידת הדורות של ירושלים. פעמים שהיא מתגלה ופעמים שהיא נסתרת, פעמים שהיא בנויה ופעמים שהיא נחרבת. בניינה וגילויה במובנים השמימיים והארציים גם יחד תלויים בשכלול מדרגותינו הישראליות הפנימיות, שבזכותן נזכה לירושלים שתשתכלל במעשינו מלמטה ובנועם ה' ממעל.
במעבר ההיסטורי המשתנה בין האבות לבנים, כאשר נעלמה זמנית העוצמה הרוחנית הכבירה שהכרנו אצל אבותינו, עמודי העולם, ועם ישראל הנבנה היה בתהליך צמיחה והתפתחות שלא הגיע אל התכלית המצופה, נעלמה ירושלים ולא נזכרה עוד בתורה. אמנם, בציווי התורה על בנין המקדש ועל קביעת מקום המשפט והצדק של הסנהדרין הגדולה, במקום אשר יבחר ה', לא הודיעה מהו המקום ובמה תלויה בחירתו. ובכל זאת, רמז רמזה לנו התורה כי בחירה זו תהיה בשעה שיגיעו ישראל אל המנוחה ואל הנחלה בשבתם בארץ לבטח: "כי אתם עוברים את הירדן... וירשתם אותה וישבתם בה... כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיכם מכל שבטיכם לשום את שמו לשכנו תדרשו ובאת שמה" 18 .
אף בכניסת יהושע וכל ישראל לארץ לא נודעה ירושלים בחשיבותה ובמרכזיותה. רק ברמז נודעה ערכה בהזכרת שם מלכה שנלחם בישראל- אדוניצדק. ישראל לא החשיבו באותו הדור את ירושלים ולא נתנו לה את ערכה הראוי. גם אחרי מות יהושע, בימי השופטים, לא קיבלה העיר את היחס הראוי לה. כך קרה שלאחר ניצחון חלקי, שזכו ישראל על יושבי העיר, הניחו אותה ביד היבוסי, יושב הארץ האלילי. במשך מאות שנים, בכל ימי השופטים, בזמן ההתלבטויות והמאבקים הפנימיים של ישראל עם עמי הארץ, ובין השבטים בינן לבין עצמם, נעלמה ירושלים. יש בכך כדי ללמד על מצבו של העם המפוזר והמפורד.
בתקופת מלכותו של שאול, המלך הראשון שאיחד את כל האומה במלכותו, אך לא זכה להגיע לאיחוד פנימי סביב הייעוד האלוהי, עדיין לא הופיעה ירושלים בנוף הארץ ישראלי. רק בסוף ימי שאול, בשעת קידוש ה' הגדול שנעשה על ידי דוד בהכותו את גולית הפלשתי הענק הערל, צצה ירושלים כאילו במקרה, עת מסופר בסיפור הקרב כי דוד הביא את חרב גולית אל ירושלים.
בנפילת שאול המלך במלחמת הפלישתים בגלבוע נחלקה מלכות ישראל לשתים: מלכות דוד בחברון ומלכות איש בושת במחניים בעבר הירדן. לאחר הרצחו של איש בושת, קיבלו כל ישראל את שלטונו של דוד והתאחדו כולם מסביבו. כמעשה ראשון ומתבקש מאליו כבש דוד את ירושלים מידי היבוסים וקבע בה את בירת מלכות ישראל- מאז ולעולם. הוא העלה אליה את ארון ה' והודיע בזאת את ערך הקודש שיש לעיר, כמו למלכות ישראל היושבת בה.

ירושלים בתקופת המקדש
באחרית ימי דוד פרצה מגפה בישראל ועל מנת לרפא את השבר נדרש דוד, בדבר גד הנביא, לבנות מזבח בגורן ארונה היבוסי. דוד קנה את הגורן ובנה שם מזבח ונענה באש מן השמים. מאוחר יותר, נתברר כי זהו המקום המקודש מימות עולם מעקידת יצחק וחלום יעקב, והוא המקום המיועד לבנין המקדש. על שמו של בית זה נקרא ההר: הר הבית. את התפקיד לבנות את הבית קיבל שלמה, שעליו נאמר בדבר ה': "כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו. הוא יבנה בית לשמי והוא יהיה לי לבן ואני לו לאב" 19 .
ואמנם, בימי שלמה, תור הזהב של ישראל מאז ועד היום, נבנה המקדש בתקופת שלום ושקט והפך את ירושלים מבירת ישראל לבירת העולם, למקום משכן אלוהי ישראל לעולם ועד. כך נאמר על מקום זה בספר תהילים 20 : "כי בחר ה' בציון איוה למושב לו. זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי איויתיה". בספר דברי הימים א 21 מובא כי תוכנית בנין המקדש, יחד עם כל הציוד והחומרים הראויים לו, הוכנה על ידי דוד ושמואל הנביא בחזון נבואי.
ואכן, כאשר התייצבה מלכות שלמה, הוא כרת הסכם עם חירם מלך צור לספק עצי ארזים מן הלבנון למלאכת בנין המקדש. לשם הכנת העצים והאבנים נדרשו מאה וחמישים אלף איש, מלבד שלושת אלפים ושלוש מאות המפקחים על הבנין. הבית נבנה ביראת קודש, מתוך זהירות שלא להניף ברזל על האבנים. מלבד קומתו המרהיבה, שלושים אמה גובהו, היה הבית מרהיב ביופיו ובקישוטיו הנפלאים. הבית היה מצופה בזהב ורצוף בצורות תמרים וכרובים, העשויים עץ ומצופים זהב. בכניסה אל הבית עמד ים הנחושת המכיל מים בכמות השווה למאה וחמישים מקוואות, כך בלטה הדרישה לטהרה המחייבת לעבודה בבית המקדש. במרכז האולם עמדו שני עמודי נחושת כבירים, המקושטים במאתים רימונים לכל אחד מהם. להיכל הפנימי הוכנסו כלי המשכן: מזבח הזהב, השולחן והמנורה, המוכנים מקדם על ידי משה רבנו.
לשם חנוכת הבית הקהיל שלמה את כל עם ישראל בחודש תשרי, לפני יום הכיפורים. במסגרת החנוכה הוכנס ארון הברית, עם לוחות העדות מהר סיני, אל הדביר הפנימי. באירוע זה היתה השתתפות שמימיית נפלאה, מיוחדת במינה, כאשר הבית כולו כוסה בערפל שירד עליו מן השמים. שלמה נשא תפילה ארוכה שבתוכה קבע את מרכזיותו העולמית לנצח של בית המקדש, כתל שכל פיות האדם יפנו אליו. הן בתפילות הנקבעות בשעות משבר לאומיות, ולהבדיל בשעת שמחה, והן בשעת צרה וצוקה של יחידים מישראל. לא רק למתפלל בארץ, אלא גם לנמצא בארץ רחוקה ישמש המקדש, ובזכותו ירושלים, מרכז כוונה לתפילה שתענה מן השמים.
שלמה הוסיף ופאר את ירושלים בארמונות מלכות, ובהם אולם גדול למשפט. על ידי אולם זה נקבעה ירושלים כעיר בה נמצאת התורה בכוחה המשפיע הדרכה מעשית לכל ישראל ולעולם כולו. זכה שלמה ונענה בנבואה מן השמים שקבעה את הסכמת ה' לקדושת ירושלים לנצח, אפילו אם תחרב העיר ויהרס הבית.
בימיו האחרונים של שלמה המלך החלו להופיע בקיעים במעמדה של ירושלים. נשותיו הנוכריות הכינו בהר הזיתים במות לעבודה זרה. חטא זה, שהיה סמוך בזמן ובמקום לבנין המקדש, חרץ את גורלה של ירושלים. על כך מובא במסכת שבת 22 כי בשעה שנשא שלמה את בת פרעה נעץ גבריאל קנה בים, העלה בו שרטון ועליו נבנתה רומי. בכך הוכנה הדרך לחורבנה העתיד של ירושלים על ידי הצוררים הרומאים.
אחרי מות שלמה הרים ירבעם נס מרד במלכות בית דוד, ומלך על עשרת השבטים בצפון הארץ. חלוקת העם הביאה לניתוק מירושלים, כאשר ירבעם קבע שומרים שימנעו בעד העם מלעלות לרגל למקדש. הניתוק הארוך מירושלים גרם להדרדרות קשה של מלכות ישראל הצפונית, ובסוף ארבע שושלות של מלכות נחרבה מלכות הצפון. עשרת השבטים יצאו לגלות בדרך שלא חזרו ממנה עד היום. בידיעה זו מתברר כמה חיונית ירושלים, והקשר עימה, לגורלו ותחייתו של עם ישראל.
מלכות יהודה, שנמשכה מצאצאי דוד ושלמה, נקבעה בירושלים בחסד ה' ועל ידה נותרה שארית פליטה לישראל. היחס לירושלים ולמקדש שהיה נתון ביהודה, בעליות וירידות, קבע גם את מצבה של מלכות יהודה. בירושלים היו מלכים צדיקים שהתרכזו מסביב לעבודת הקודש, אך מאידך היו גם מלכים שהושפעו ממלכות ישראל ומתרבות הגוים מסביב.
בימי אחז נסגר המקדש לעבודת הקודש ובמקומו העתיקו את צורת הפולחן מדמשק. החורבן שבא בימי אחז על מלכות ישראל פגע גם בארץ יהודה שירדה ממעמדה. חזקיהו, בנו של אחז, החזיר את עבודת הקודש ואת ירושלים למעמדה. בימיו עלה סנחריב, מלך אשור, בנסיון להחריב את ירושלים ולהגלות את יהודה, כמו את עשרת השבטים לפניהם. בנס גדול שהיה לכבודה של ירושלים ולכבוד חזקיהו מלך יהודה, ודרך הקודש שבחר בה, נשרפו בלילה אחד כל החיילים האשורים, וסנחריב נאלץ לברוח בבושת פנים אל ביתו. אולם, זו היתה שעתה הגדולה האחרונה של ירושלים.
בתום תקופת מלכות חזקיהו מלך מנשה. הוא שם את פסל האשרה בבית המקדש, ובמשך שנים רבות הרחיק את עם ישראל מתורת ה'. נכדו יאשיהו, המלך הצדיק, עשה מאמצים רבים להחזיר את ישראל אל התורה. אך הוא לא הצליח, ונהרג במלחמה בידי פרעה מלך מצרים. בכך התקרב סופה של ירושלים, כמו גם סופו של הישוב היהודי בארץ. נבוכדנצר מלך בבל הגיע לארץ והגלה ממנה את יהויכין המלך עם כל חשובי העם והארץ.
לאחר מרד צדקיהו חזר נבוכדנצר בשנית, הפעם על מנת להחריב את ירושלים. הוא שרף את המקדש והגלה את עם ישראל כולו מחוץ לגבולות ארץ ישראל. חורבן המקדש בתשעה באב הפך ליום אבל לאומי המרכז את הצער על כל המאורעות שעברו על ישראל מאז ועד היום. עם חורבן המקדש בטלה מלכות ישראל ובטלה הנבואה שליוותה את עם ישראל במשך כשמונה מאות שנה. אמנם, נותרו עוד נביאים אחרונים שניבאו בבבל מכח נבואתם בארץ, אך נבואה חדשה לא התחדשה.

ימי בית שני
לאחר שבעים שנות גלות נפלה מלכות בבל ועם ישראל קיבל היתר לשוב לארץ ולבנות בה מקדש בירושלים. כורש מלך פרס מינה את זרובבל, צאצאו של יהויכין המלך, לנציב ביהודה ושלח בידו וביד הכהנים את כלי המקדש שהיו בבבל. גדולה היתה התקוה שירושלים תיבנה ועם ישראל יגאל. אולם, רוב העם שתקוותו להיגאל נפלה אחרי החורבן הקשה, לא התאמץ דיו לעלות בהמוניו. כך עלו באותם עליות רק כארבעים אלף איש, אך רוב העם נשאר בבל.
שלושת הנביאים: חגי זכריה ומלאכי, המריצו את העולים לבנות את המקדש, למרות ההרס הרב ששרר בארץ כולה. לאחר מאבקים קשים נבנה בית המקדש השני. בחנוכת הבית חלק מהזקנים, שזכרו את המקדש הראשון, פרצו בבכי שהתערב עם קולות שמחת הבונים. המקדש הבנוי, ללא ירושלים וללא מסגרת לאומית, לא הספיק לתת את כוחו. לשם בנין ירושלים עלה נחמיה, שר המשקים של מלך פרס, ובמאמץ גדול הצליח לבנות את ירושלים ולהציב את חומותיה. במקביל לו עלה עזרא הסופר, אחד מאנשי השם החשובים בעולם הרוח בכל תולדות ישראל. שניהם יחד עמלו ובנו את עם ישראל מחדש, בהפרידם את המתבוללים ונושאי הנשים הנוכריות.
עזרא ונחמיה הוסיפו והקימו מוסד לאומי רוחני הנקרא: כנסת הגדולה. בתקנות הכנסת הגדולה נקבעו אורחות חיים שהיה בכוחם להעמיד ולייצב את צורת האומה, הן בזמן היות המקדש בנוי והן לתקופת החורבן. הכנסת הגדולה סידרה את סדר התפילות, את ברכות המצוות, מסגרת החיים הדתית בבית הכנסת, וקידוש הבדלה והדלקת נרות ביום השבת בבית הפרטי. כך נבנו מסגרות יהודיות שבכוחם להתמיד אלפי שנים.
השלטון בהארץ היה נתון בידי האימפריה הפרסית, ולמרות זאת ירושלים נבנתה ומסביב לה גדל הישוב בארץ יהודה. זאת בזכות הסנהדרין ועבודת המקדש שנעשתה על ידי הכהנים. אולם, ברור היה שמצב זה של צורה רוחנית ללא שום כח לאומי מלכותי יביא במוקדם או במאוחר להתפרקות שתאיים גם על החלק הרוחני. ואכן כך היה הדבר בימי היוונים, יורשי האימפריה הפרסית, שהשתלטו על המזרח.
בתחילת מלכות היוונים, כאשר מרכז השלטון היה במצרים, נשמרו יחסי כבוד לתורת ישראל ויכולת העבודה, ללא פגיעה מצד היוונים. אמנם, כאשר עבר השלטון לאנטיוכוס מלך סוריה החלה התערבות נוכרית בעיניני המקדש, ומאוחר יותר נגזרו גזירות על קיום התורה והמצוות. ירושלים הפכה לעיר אלילית, כאשר צורת החיים היוונית שולטת בה. היוונים, שלא הסתפקו בהישגים אלו, ניסו לחדור גם לשאר הישובים היהודים בארץ, והגיעו לעיר מודיעין, קצה גבולה של ירושלים על פי ההלכה המחייבת בענין קורבן פסח 23 .
במודיעין ישב מתתיהו, ממשפחת הכהנים הגדולים, שהרים את נס המרד כנגד היוונים. לאחר שנים של מאבקים קשים וקרבות בלתי שקולים, מעטים כנגד רבים, הצליחו המכבים לגרש את היוונים מן הארץ, לעלות למקדש ולטהרו. אז זכו לנס המנורה שדלקה שמונה ימים והראתה את חסד ה' ורצונו בישראל.
מלכות ישראל קמה לתחיה על ידי החשמונאים, שביססו את הישוב. השלטון היהודי בארץ התפשט מצפון ועד דרום: מעבר הירדן ועד רמת הגולן.
שמעון, אחרון האחים מבית חשמונאי, זכה לשחרר את ירושלים מהמבצר היווני הנקרא: "חקרא", ששכן מול הר הבית. בזאת הפך את ירושלים כולה לעיר ישראלית. על פי בקשת העם, וכאות הוקרה לפועלם של המכבים, הוכתר שמעון לנשיא וכהן גדול גם יחד. החשמונאים בנו ארמונות בירושלים, והיא שמשה כבירתם למעלה ממאה ושלושים שנה.
בימי ינאי המלך, נכדו של שמעון החשמונאי, החלה ירידה רוחנית. המלך נטה אחרי הצדוקים וזילזל במסורת ההלכה, ופרצה מלחמת אחים שנמשכה שנים אחדות. בעקבותיה ברחו ראשי החכמים למצרים, והמרכז הרוחני שהיה בירושלים שבת לזמן מה. באחרית ימיו חזר בו ינאי המלך והחזיר את שמעון בן שטח, נשיא הסנהדרין שהיה גם גיסו, לירושלים. בעקבותיו חזרו גם חכמי הסנהדרין.
לאחר מותו שלטה בירושלים שלומציון המלכה, אשתו של ינאי ואחותו של שמעון בן שטח. בימיה היה תור הזהב לישראל בארץ, בימי בית שני. חז"ל מספרים על הברכה העצומה שהיתה בארץ בעקבות שלטון חכמי התורה, בהנהגתה של המלכה החסידה. החשמונאים הגדילו את שטחה של ירושלים, ואף נבנתה שכונה חדשה שנקראה: העיר העליונה. הם הרבו לבנות בירושלים ובארץ כולה, אולם עקב המלחמות הקשות והחורבנות שבאו מאוחר יותר לא נשארו שרידים רבים כעדות לתקופה זו. יתכן שבחלקם של מגדלי החומה, מגדל דוד ועוד, שנבנו מאוחר יותר על ידי הורדוס יסודותיהן הם מימי המכבים.
ערכה הגדול של ירושלים בא לידי ביטוי במטבעות שנמצאו מאותה תקופה, ובהם נכתב ליד העיטורים: "ירושלים הקדושה", ובמטבע מימי שמעון נכתב: "לגאולת ציון".
לאחר פטירתה של שלומציון המלכה חלה ירידה רוחנית ולאומית בארץ, שבסופה גרמה להרס המפעל הישראלי כולו. ריב קשה על הירושה, בין שני בניה, גרם למלחמת אחים קשה. כאשר לא ניתן היה להכריע את המערכה, קרא הורקנוס, אחד האחים, בעצת יועצו האדומי אנטיפטר לפומפיוס הרומאי, שהיה בעת ההיא במסע מלחמה במזרח התיכון. הרומאים כבשו את ירושלים בעזרת הורקנוס וצבאו היהודי, ונדהמו לראות עד כמה גדולה הערצת בית המקדש בידי עם ישראל.
מסופר כי הכהנים לא הרפו מהעבודה גם כשהתהלכו בין חיצים מעופפים ואבני קלע, וגם כאשר חיילי רומי עלו בחרבות שלופות. באותו יום נהרגו בירושלים שניים עשר אלף יהודים. פומפיוס שלל את השלטון מידי החשמונאים, והשאיר רק תואר כבוד בידי הורקנוס. ואילו את השלטון המעשי על ירושלים הפקיד בידי אניפטר האדומי ובנו הרשע הורדוס.
אלה האחרונים מצאו את הדרך להרוג את כל בני משפחת החשמונאים, ובעזרת מרמה וחנופה קיבלו את השלטון בארץ כולה מידי הרומאים. הורדוס הרשע שלט בארץ באכזריות מרובה והמיט הרג רב בקרב חכמי ישראל. על מנת לתקן את הרושם החליט לבנות את בית המקדש מחדש, ברוב פאר והדר, כדי למצוא חן בעיני עם ישראל.
ואמנם, ירושלים נבנתה בבניני פאר עד שאמרו עליה כי: "מי שלא ראה ירושלים בתפארתה לא ראה כרך נחמד מעולם. מי שלא ראה בית המקדש בבנינו לא ראה בנין מפואר מעולם" 24 . שרידים מאותה תקופה נשארו עד היום בחומות הר הבית, הכותל המערבי והדרומי ובמגדל דוד. הם מרשימים בעוצמתם ותפארתם עד היום, אחרי למעלה מאלפיים שנה.
לאחר מותו של הורדוס הרשע העבירו הרומאים את השלטון בארץ לידי נציבים רומאים. אמונתם האלילית לא קבעה בקרבם יחס כבוד לישראל המאמינים באלוהי שמים נעלם. מעת לעת עשו הרומאים מעשה הרג אכזריים, ומהם גם בזמן העליה לרגל בתוך המקדש שהיה מלא וגדוש באלפי עולים שבאו לקיים את מצוות החג.
אחד הנציבים, פונטיוס פילטוס, התפרסם בצליבת משיח השקר ישו הנוצרי. מאמיניו הנוצרים קידשו את שמו ואת סיפור מותו ומאז הפכה ירושלים למקום מקודש עולמי גם לנוצרים. עובדה זו שמשה בעבר, ומשמשת בהווה, אבן נגף לחזרת ישראל לירושלים, כאשר עד היום רוב אומות העולם, וביניהם כאלה הנחשבות ידידותיות לישראל, עושות כל אשר ביכולתן להפקיע את חלקה הקדוש מידי היהודים ואינם מכירים בה כבירת ישראל.
לאחר תקופת הנציבים הראשונים זכתה ירושלים לעדנה קצרה כאשר הומלך עליה אגריפס המלך, צאצא משותף של הורדוס ומשפחת החשמונאים. אגריפס הראשון, כפי שנקרא, היה מלך חסיד ששמר מצוות ולא חש לכבודו המלכותי. מתוך דאגתו לבטחון ישראל ניסה להקים חומה בצורה, שאילו קמה יתכן ולא היתה ירושלים ניתנת לכיבוש בידי הרומאים. הרומאים הפסיקו את בנין החומה, הנקראת החומה השלישית, ששרידים ממנה נמצאים עד היום באיזור מגרש הרוסים, ליד שכונת מאה שערים.
אחרי מותו של אגריפס החזירו הרומאים את השלטון בארץ לידי הנציבים. אלה התעללו בתושביה היהודים בדרכים שונות ומשונות, עד שכשל כח הסבל ופרץ בארץ מרד גדול כנגד הרומאים. היתה זו מלחמה אבודה מראש, אם נזכור את עוצמתה של רומי שלגיונותיה שלטו בבריטניה שבמערב, אירופה המרכזית והדרומית, אפריקה הצפונית וכל אסיה המזרחית. אמנם האמונה בקדושת ירושלים והמקדש נתנה תקוה למורדים, המעטים והבלתי מאומנים, שבאומץ ליבם ובמסירותם יזכו לנס משמים כבימי המכבים.
ואכן, בתחילת הדרך הצליחו המורדים להרוס את השלטון הרומאי בארץ ולהתגבר על הליגיונות שהגיעו מסוריה. המורדים זכו לתמיכת חכמי ישראל, שבראשם היו הסנהדרין והכהנים הגדולים. תמיכה זו נפסקה מאוחר יותר בגלל מלחמות האחים הקשות שפרצו בארץ בין שני מפלגות קנאים של שמעון בר גיורא ויוחנן מגוש חלב ובין המתונים שישבו בירושלים. הקנאים רצחו את הכהן הגדול והשביתו את שלטון המתונים, והחלו במלחמה קשה בינם לבין עצמם. לאחר שכילו את כל אוצרות המזון נחלשו ביותר, והרומאים ניצלו חולשה זו ושמו מצור על ירושלים. הרעב הנורא גבר ביותר ולמרות המצב הקשה הגיעו בחג הפסח מאות אלפי יהודים לבית המקדש. עובדה זו נוצלה על ידי הרומאים להגברת הרעב והסבל, כך שלמרות מעשי הגבורה והמסירות הנפלאים נחלשו הלוחמים מאוד. הדבר גרר את פריצת החומות בשבעה עשר בתמוז על ידי הרומאים.
חיילי רומי הציתו אש בבית המקדש ביום תשעה באב, ומאז הפך יום זה ליום אבל לאומי שנחשב לאסון הגדול ביותר בתולדות ישראל. תוקנה תפילה מיוחדת הנאמרת בתשעה באב, ובכל תפילה אנו מבקשים את בנין ירושלים ברחמים. מנהגים רבים נקבעו לזכור את חורבן ירושלים. כך אומר חתן יהודי בשעת חופתו: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", מילים אלו נאמרות גם על ידי אבי הבן בשעת ברית המילה.