יום ד' כ"ג ניסן ה'תשע"ד
Bookmark and Share



גירסת הדפסה
שלח לחבר

שבט תש"ע

ירושלים


נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
עם ישראל

הקדמה
שמה של ירושלים נזכר כאחת הערים המרכזיות והחשובות בארץ ישראל. החש את לב האומה ומתבונן ברוח הנבואה המרחפת מעל כתבי הקודש, יודע כי אין ירושלים עיר ככל הערים. ירושלים היא שם עצם מופשט הכולל בתוכו קדושה וטהרה, עצבות ותקוה, עיר וארץ, עולם הזה ועולם הנצח, וכל החיים הישראליים כולם.
בתנ"ך מוזכר שמה של ירושלים, פעמים אחדות, בפי ה' ככינוי לאומה הישראלית. כמובא בספר ירמיה 1 : "הלוך וקראת באזני ירושלים לאמר כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". הכונה בפסוק היא לעם ישראל ההולך במדבר, ולא לירושלים העיר. גם גאולתם של ישראל תלויה בגאולת ירושלים, כנאמר 2 : "התנערי מעפר קומי שבי ירושלים התפתחי מוסרי צוארך, שביה בת ציון". בפסוק זה מתאחד גורלה של העיר ירושלים עם גורל העם השבוי בידי אויביו.
ירושלים מצויינת במקרא ובחז"ל כעיר של תורה. כך נאמר בפרשת מינוי השופטים: "וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו... ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא" 3 . ובדברי חז"ל 4 : "מלמד שהמקום גורם". וכן בדברי הנבואה: "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה'... ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" 5 .
ואכן, במשך הדורות ישבו רוב גדולי הנביאים וחכמי הסנהדרין בירושלים. כך מוזכר בדברי חז"ל 6 כי כל נביא שלא נזכר מקום מגוריו בידוע שהוא מירושלים. בית הדין הגדול, הפוסק לכל ישראל, ישב בלשכת הגזית ומשם הפיץ תורה לכלל האומה. הכנסת הגדולה, בימי עזרא ונחמיה, שבה תוקנו כל התקנות שקבעו את צורת החיים הדתיים לדורות, ישבה גם היא בירושלים.
ירושלים נכנסה כאחד המרכיבים היסודיים בכל תפילות ישראל, ובברכת המזון נקבע לה ברכה בפני עצמה. יתר על כן, בכל מקום אשר בו שכנו ישראל, בין בארץ בין בגלות, התפללו לעבר ירושלים. כמו כן, קבעו תפילות עליה, והעלו את זיכרונה ברגעים המרכזיים והגורליים ביותר בחיי כל פרט ופרט. כגון: בשעת הנישואין נקבע כי על החתן להראות סימני צער על חורבנה של ירושלים, ולהישבע אליה שבועת אמונים במילים: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". גם במועדי ישראל נהגו לסיים את סדר התפילה והעבודה במילים: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", כך בליל הסדר וכך בתפילת הנעילה ביום הכיפורים.
דבקות מיוחדת ונפלאה זו של עם ישראל בירושלים הביאה ניסיונות חיקוי מצד הגויים להיאחז בה, ולהיבנות על ידה מבחינה רוחנית. במשך אלפי שנים עובר עם ישראל סבל קשה מאותם הדתות המנסים, בכפיות טובה, לשלול את זכותו לחזור אל עיר מחצבת נשמתו. אולם, זכה עם ישראל לדבוק בירושלים, למרות קשיים אלו, ולהיות מאוחד סביב שמה הקדוש ולקביעותה במרכז החיים הלאומיים. כך בימינו נמצאות בירושלים הישיבות הגדולות בעולם, ריכוז חכמי התורה שאין דומה לו בשום מקום, הרבנות הראשית, מושב הממשלה, משכן הנשיא, מוסדות המשפט ועוד.
אחרי מלחמת ששת הימים זכתה ירושלים להיות אבן שואבת לכל בני העם היהודי. בעיקר מקום הקודש ליד הכותל המערבי, הצופה אל הר הבית- הר המקדש, שהוא מוקד העבר וחזון העתיד גם יחד. מחזות השמחה של המון חוגג, הבא ברגלים לשחר את פני הקודש, הולכים וחוזרים. כך מממשת ירושלים את יעודה במועדי ישראל, דבר שנעדר ממנה במשך אלפי שנים.
עם זאת, המאבק העולמי הממושך בינינו לבין הגויים עובר ברחובות ירושלים, המתייסרת מפעם לפעם במעשי רצח נפשעים, המדמים לנשלנו מעל אדמתנו ולשבור את רוחנו. אבל היו לא תהיה. דברי הנביא מהדהדים באוזנינו, ואנו בעקביות נמשיך לשאוף לקיומם: "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט עד ייצא כנגה צדקה וישועתה כלפיד יבער... המזכירים את ה' אל דמי לכם. ואל תתנו דומי לו עד יכונן, עד ישים את ירושלים תהילה בארץ" 7 . ואכן, כדברי המשוררת בת זמננו, שמה של ירושלים צורב את השפתיים כלחישת שרף. זוהי ירושלים שכולה זהב.

תולדות ירושלים

תולדות ירושלים מתחלקים על פי התקופות הבאות: א. ירושלים מבריאת העולם ועד לשחרורה על ידי דוד המלך, וקביעתה לבירת מלכות ישראל. ב. ירושלים בבניינה מאז דוד ועד לחורבן בית המקדש הראשון והשני, שגרר את חורבנה המוחלט. ג. ירושלים בזמן הגלות כשהיא נשלטת על ידי בעלי הדתות שצמחו מתוך ישראל אך מבקשים את רעתם ואת נישולם מירושלים. בתקופה זו אנו עדים למאמצים כבירים ובלתי נלאים של היאחזות בירושלים על ידי עם ישראל. ד. ירושלים בתחייתה, הקמה בחבלי לידה קשים עם תקומת המדינה הישראלית. תהליכים אלו מקבילים ונמשכים עם תחיית האומה ושכלול המדינה, ומתוך כך אל החזון העתיד לה הנצפה מעבר לאופק הקרוב. זאת ירושלים שעליותיה וירידותיה, עברה ותקוות עתידה, קשורים קשר אמיץ בחיינו הלאומיים והרוחניים, והמקרינים על הארץ וצאצאיה, תבל ויושבי בה.
מעידים על כך דברי חז"ל במסכת ברכות 8 : אם יאמר לך אדם שנתקבצו גלויות ולא נבנתה ירושלים אל תאמין. מבאר רש"י 9 שתשועת ישראל היא בנין ירושלים. אשרינו שאנו זוכים לחיות בדור הרואה את ירושלים בבנינה. תפילתנו שיתן ה' חלקנו בשכלולה ועלייתה, עד להגשמת דברי הנביאים הצופים את הפיכתה למשכן ה', ומתוך כך ללבו של העולם כולו.

ירושלים בשנים קדמוניות
במסכת יומא 10 נזכר כי ירושלים היתה תחילת בריאתו של עולם כנאמר 11 : "מציון מכלל יופי אלוהים הופיע", כלומר מציון מוכלל יופיו של עולם. אולם, מאז בריאת העולם היתה העיר ירושלים נסתרת ולא ידועה בחשיבותה אצל בני אנוש. זאת ביחס לירושלים העיר. אך יוצא מן הכלל היה הר הקודש, ליבה של ירושלים, שניכר בחשיבותו מאז הבריאה.
מסורת בידינו שאדם הראשון נברא ממקום המזבח, שכן אדם ממקום כפרתו נברא 12 , ובהר הבית הקריב את הקרבן הראשון בעולם לכפר על חטאו באכילה מעץ הדעת. כמו כן, במקום המזבח הקריבו קין והבל את קורבנם, ושם נענה הבל באש מן השמים. לאחר החורבן העולמי, בימי המבול, כשיצא נח מן התיבה הקריב שם, מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור, את הקורבן שערב לה' כריח ניחוח. ובמקום זה נתקבלו שבעת מצות בני נח, ונשבע ה' כי לא יביא עוד חורבן על העולם.
בימי בנו של נח נבנתה העיר "שלם", ומלך עליה שם בן נח שהובטח בברכת אביו כי ישכן ה' באהליו. יתכן שבעיר זו החלה ישיבת שם ועבר, הישיבה הראשונה בעולם, שבה ישבו ועסקו בתורה. על שם תכונת העיר, שנחשבה כעיר הצדק, נקרא שם מלכה- מלכיצדק מלך שלם.
אברהם אבינו היה מודע להמצאות עיר קודש בארץ ישראל, ותיכף לכניסתו לארץ הלך וחיפש את מקום הצדק הקדוש. כך מבאר רש"י 13 את דברי הפסוק: "ויסע אברהם הלוך ונסוע הנגבה"- נסע לכיוון ירושלים. אולם, אברהם לא זכה למצוא את עיר הקודש בחיפושיו, ולשם השגתה נדרש לעמוד בניסיון, גדול מכל ניסיונות האדם- עקידת יצחק.
בניסיון העקידה נצטווה אברהם ללכת אל ארץ המוריה, מקום המצוין בתורה בהא הידיעה- "המקום". במשך שלושת ימים נעלם ממנו המקום. רק ביום השלישי, כאשר הגיע הניסיון לשיא גודלו, הצליח אברהם לראות את המקום מרחוק, ויחד עם בנו יצחק הגיעו לבדם אל המקום אשר אמר וייעד לו האלוהים. שם, בעוד יצחק עקוד על המזבח וצווארו פשוט אל המאכלת, קיבל אברהם את ההבטחה והשבועה העולמית מאת הבורא אודות בנין האומה, אשר תצא מחלציו, ותיבנה בארץ הקודש בנין נצחי. בהמשך הדורות, בשעת בנין המקדש על ידי שלמה, נודע כי מקום העקידה הוא מקום המקדש- בהר המוריה 14 .
בימיו של יצחק קיבל ההר כינוי מיוחד: "שדה", כנאמר 15 : "ויצא יצחק לשוח בשדה", וכן: "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'" 16 .
בימי יעקב, חותמת האבות, זכה ההר ונראה בייעודו הרצוי בשמים ובארץ, כדברי יעקב בחזון הסולם: "והאבן הזאת... יהיה בית אלוהים" 17 . כלומר, בית בנוי בידי אדם אך מחובר אל הארץ המבורכת. בכך מחברת ירושלים את מעשה האלוהים השלם אל עבודת האדם המשתלם. זוהי גם משמעות שמה של ירושלים, המחובר מהשם "שלם", שנקרא על ידי מלכי צדק שהכיר את טבעה הקדוש, עם חזון אברהם שקרא לה בשעת העקידה: "ה' יראה". בהתחברות יחד של שתי המילים, יראה ושלם, נוצרת שמה של ירושלים.
משמעות שמה מורה על יראת השמים של האדם הזוכה להשתלמות אלוהית מלמעלה. בנוסף, בשמה הנכתב בתנ"ך חסרה האות יו"ד, דבר שבו משמעות חידת הדורות של ירושלים. פעמים שהיא מתגלה ופעמים שהיא נסתרת, פעמים שהיא בנויה ופעמים שהיא נחרבת. בניינה וגילויה במובנים השמימיים והארציים גם יחד תלויים בשכלול מדרגותינו הישראליות הפנימיות, שבזכותן נזכה לירושלים שתשתכלל במעשינו מלמטה ובנועם ה' ממעל.
במעבר ההיסטורי המשתנה בין האבות לבנים, כאשר נעלמה זמנית העוצמה הרוחנית הכבירה שהכרנו אצל אבותינו, עמודי העולם, ועם ישראל הנבנה היה בתהליך צמיחה והתפתחות שלא הגיע אל התכלית המצופה, נעלמה ירושלים ולא נזכרה עוד בתורה. אמנם, בציווי התורה על בנין המקדש ועל קביעת מקום המשפט והצדק של הסנהדרין הגדולה, במקום אשר יבחר ה', לא הודיעה מהו המקום ובמה תלויה בחירתו. ובכל זאת, רמז רמזה לנו התורה כי בחירה זו תהיה בשעה שיגיעו ישראל אל המנוחה ואל הנחלה בשבתם בארץ לבטח: "כי אתם עוברים את הירדן... וירשתם אותה וישבתם בה... כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיכם מכל שבטיכם לשום את שמו לשכנו תדרשו ובאת שמה" 18 .
אף בכניסת יהושע וכל ישראל לארץ לא נודעה ירושלים בחשיבותה ובמרכזיותה. רק ברמז נודעה ערכה בהזכרת שם מלכה שנלחם בישראל- אדוניצדק. ישראל לא החשיבו באותו הדור את ירושלים ולא נתנו לה את ערכה הראוי. גם אחרי מות יהושע, בימי השופטים, לא קיבלה העיר את היחס הראוי לה. כך קרה שלאחר ניצחון חלקי, שזכו ישראל על יושבי העיר, הניחו אותה ביד היבוסי, יושב הארץ האלילי. במשך מאות שנים, בכל ימי השופטים, בזמן ההתלבטויות והמאבקים הפנימיים של ישראל עם עמי הארץ, ובין השבטים בינן לבין עצמם, נעלמה ירושלים. יש בכך כדי ללמד על מצבו של העם המפוזר והמפורד.
בתקופת מלכותו של שאול, המלך הראשון שאיחד את כל האומה במלכותו, אך לא זכה להגיע לאיחוד פנימי סביב הייעוד האלוהי, עדיין לא הופיעה ירושלים בנוף הארץ ישראלי. רק בסוף ימי שאול, בשעת קידוש ה' הגדול שנעשה על ידי דוד בהכותו את גולית הפלשתי הענק הערל, צצה ירושלים כאילו במקרה, עת מסופר בסיפור הקרב כי דוד הביא את חרב גולית אל ירושלים.
בנפילת שאול המלך במלחמת הפלישתים בגלבוע נחלקה מלכות ישראל לשתים: מלכות דוד בחברון ומלכות איש בושת במחניים בעבר הירדן. לאחר הרצחו של איש בושת, קיבלו כל ישראל את שלטונו של דוד והתאחדו כולם מסביבו. כמעשה ראשון ומתבקש מאליו כבש דוד את ירושלים מידי היבוסים וקבע בה את בירת מלכות ישראל- מאז ולעולם. הוא העלה אליה את ארון ה' והודיע בזאת את ערך הקודש שיש לעיר, כמו למלכות ישראל היושבת בה.

ירושלים בתקופת המקדש
באחרית ימי דוד פרצה מגפה בישראל ועל מנת לרפא את השבר נדרש דוד, בדבר גד הנביא, לבנות מזבח בגורן ארונה היבוסי. דוד קנה את הגורן ובנה שם מזבח ונענה באש מן השמים. מאוחר יותר, נתברר כי זהו המקום המקודש מימות עולם מעקידת יצחק וחלום יעקב, והוא המקום המיועד לבנין המקדש. על שמו של בית זה נקרא ההר: הר הבית. את התפקיד לבנות את הבית קיבל שלמה, שעליו נאמר בדבר ה': "כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו. הוא יבנה בית לשמי והוא יהיה לי לבן ואני לו לאב" 19 .
ואמנם, בימי שלמה, תור הזהב של ישראל מאז ועד היום, נבנה המקדש בתקופת שלום ושקט והפך את ירושלים מבירת ישראל לבירת העולם, למקום משכן אלוהי ישראל לעולם ועד. כך נאמר על מקום זה בספר תהילים 20 : "כי בחר ה' בציון איוה למושב לו. זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי איויתיה". בספר דברי הימים א 21 מובא כי תוכנית בנין המקדש, יחד עם כל הציוד והחומרים הראויים לו, הוכנה על ידי דוד ושמואל הנביא בחזון נבואי.
ואכן, כאשר התייצבה מלכות שלמה, הוא כרת הסכם עם חירם מלך צור לספק עצי ארזים מן הלבנון למלאכת בנין המקדש. לשם הכנת העצים והאבנים נדרשו מאה וחמישים אלף איש, מלבד שלושת אלפים ושלוש מאות המפקחים על הבנין. הבית נבנה ביראת קודש, מתוך זהירות שלא להניף ברזל על האבנים. מלבד קומתו המרהיבה, שלושים אמה גובהו, היה הבית מרהיב ביופיו ובקישוטיו הנפלאים. הבית היה מצופה בזהב ורצוף בצורות תמרים וכרובים, העשויים עץ ומצופים זהב. בכניסה אל הבית עמד ים הנחושת המכיל מים בכמות השווה למאה וחמישים מקוואות, כך בלטה הדרישה לטהרה המחייבת לעבודה בבית המקדש. במרכז האולם עמדו שני עמודי נחושת כבירים, המקושטים במאתים רימונים לכל אחד מהם. להיכל הפנימי הוכנסו כלי המשכן: מזבח הזהב, השולחן והמנורה, המוכנים מקדם על ידי משה רבנו.
לשם חנוכת הבית הקהיל שלמה את כל עם ישראל בחודש תשרי, לפני יום הכיפורים. במסגרת החנוכה הוכנס ארון הברית, עם לוחות העדות מהר סיני, אל הדביר הפנימי. באירוע זה היתה השתתפות שמימיית נפלאה, מיוחדת במינה, כאשר הבית כולו כוסה בערפל שירד עליו מן השמים. שלמה נשא תפילה ארוכה שבתוכה קבע את מרכזיותו העולמית לנצח של בית המקדש, כתל שכל פיות האדם יפנו אליו. הן בתפילות הנקבעות בשעות משבר לאומיות, ולהבדיל בשעת שמחה, והן בשעת צרה וצוקה של יחידים מישראל. לא רק למתפלל בארץ, אלא גם לנמצא בארץ רחוקה ישמש המקדש, ובזכותו ירושלים, מרכז כוונה לתפילה שתענה מן השמים.
שלמה הוסיף ופאר את ירושלים בארמונות מלכות, ובהם אולם גדול למשפט. על ידי אולם זה נקבעה ירושלים כעיר בה נמצאת התורה בכוחה המשפיע הדרכה מעשית לכל ישראל ולעולם כולו. זכה שלמה ונענה בנבואה מן השמים שקבעה את הסכמת ה' לקדושת ירושלים לנצח, אפילו אם תחרב העיר ויהרס הבית.
בימיו האחרונים של שלמה המלך החלו להופיע בקיעים במעמדה של ירושלים. נשותיו הנוכריות הכינו בהר הזיתים במות לעבודה זרה. חטא זה, שהיה סמוך בזמן ובמקום לבנין המקדש, חרץ את גורלה של ירושלים. על כך מובא במסכת שבת 22 כי בשעה שנשא שלמה את בת פרעה נעץ גבריאל קנה בים, העלה בו שרטון ועליו נבנתה רומי. בכך הוכנה הדרך לחורבנה העתיד של ירושלים על ידי הצוררים הרומאים.
אחרי מות שלמה הרים ירבעם נס מרד במלכות בית דוד, ומלך על עשרת השבטים בצפון הארץ. חלוקת העם הביאה לניתוק מירושלים, כאשר ירבעם קבע שומרים שימנעו בעד העם מלעלות לרגל למקדש. הניתוק הארוך מירושלים גרם להדרדרות קשה של מלכות ישראל הצפונית, ובסוף ארבע שושלות של מלכות נחרבה מלכות הצפון. עשרת השבטים יצאו לגלות בדרך שלא חזרו ממנה עד היום. בידיעה זו מתברר כמה חיונית ירושלים, והקשר עימה, לגורלו ותחייתו של עם ישראל.
מלכות יהודה, שנמשכה מצאצאי דוד ושלמה, נקבעה בירושלים בחסד ה' ועל ידה נותרה שארית פליטה לישראל. היחס לירושלים ולמקדש שהיה נתון ביהודה, בעליות וירידות, קבע גם את מצבה של מלכות יהודה. בירושלים היו מלכים צדיקים שהתרכזו מסביב לעבודת הקודש, אך מאידך היו גם מלכים שהושפעו ממלכות ישראל ומתרבות הגוים מסביב.
בימי אחז נסגר המקדש לעבודת הקודש ובמקומו העתיקו את צורת הפולחן מדמשק. החורבן שבא בימי אחז על מלכות ישראל פגע גם בארץ יהודה שירדה ממעמדה. חזקיהו, בנו של אחז, החזיר את עבודת הקודש ואת ירושלים למעמדה. בימיו עלה סנחריב, מלך אשור, בנסיון להחריב את ירושלים ולהגלות את יהודה, כמו את עשרת השבטים לפניהם. בנס גדול שהיה לכבודה של ירושלים ולכבוד חזקיהו מלך יהודה, ודרך הקודש שבחר בה, נשרפו בלילה אחד כל החיילים האשורים, וסנחריב נאלץ לברוח בבושת פנים אל ביתו. אולם, זו היתה שעתה הגדולה האחרונה של ירושלים.
בתום תקופת מלכות חזקיהו מלך מנשה. הוא שם את פסל האשרה בבית המקדש, ובמשך שנים רבות הרחיק את עם ישראל מתורת ה'. נכדו יאשיהו, המלך הצדיק, עשה מאמצים רבים להחזיר את ישראל אל התורה. אך הוא לא הצליח, ונהרג במלחמה בידי פרעה מלך מצרים. בכך התקרב סופה של ירושלים, כמו גם סופו של הישוב היהודי בארץ. נבוכדנצר מלך בבל הגיע לארץ והגלה ממנה את יהויכין המלך עם כל חשובי העם והארץ.
לאחר מרד צדקיהו חזר נבוכדנצר בשנית, הפעם על מנת להחריב את ירושלים. הוא שרף את המקדש והגלה את עם ישראל כולו מחוץ לגבולות ארץ ישראל. חורבן המקדש בתשעה באב הפך ליום אבל לאומי המרכז את הצער על כל המאורעות שעברו על ישראל מאז ועד היום. עם חורבן המקדש בטלה מלכות ישראל ובטלה הנבואה שליוותה את עם ישראל במשך כשמונה מאות שנה. אמנם, נותרו עוד נביאים אחרונים שניבאו בבבל מכח נבואתם בארץ, אך נבואה חדשה לא התחדשה.

ימי בית שני
לאחר שבעים שנות גלות נפלה מלכות בבל ועם ישראל קיבל היתר לשוב לארץ ולבנות בה מקדש בירושלים. כורש מלך פרס מינה את זרובבל, צאצאו של יהויכין המלך, לנציב ביהודה ושלח בידו וביד הכהנים את כלי המקדש שהיו בבבל. גדולה היתה התקוה שירושלים תיבנה ועם ישראל יגאל. אולם, רוב העם שתקוותו להיגאל נפלה אחרי החורבן הקשה, לא התאמץ דיו לעלות בהמוניו. כך עלו באותם עליות רק כארבעים אלף איש, אך רוב העם נשאר בבל.
שלושת הנביאים: חגי זכריה ומלאכי, המריצו את העולים לבנות את המקדש, למרות ההרס הרב ששרר בארץ כולה. לאחר מאבקים קשים נבנה בית המקדש השני. בחנוכת הבית חלק מהזקנים, שזכרו את המקדש הראשון, פרצו בבכי שהתערב עם קולות שמחת הבונים. המקדש הבנוי, ללא ירושלים וללא מסגרת לאומית, לא הספיק לתת את כוחו. לשם בנין ירושלים עלה נחמיה, שר המשקים של מלך פרס, ובמאמץ גדול הצליח לבנות את ירושלים ולהציב את חומותיה. במקביל לו עלה עזרא הסופר, אחד מאנשי השם החשובים בעולם הרוח בכל תולדות ישראל. שניהם יחד עמלו ובנו את עם ישראל מחדש, בהפרידם את המתבוללים ונושאי הנשים הנוכריות.
עזרא ונחמיה הוסיפו והקימו מוסד לאומי רוחני הנקרא: כנסת הגדולה. בתקנות הכנסת הגדולה נקבעו אורחות חיים שהיה בכוחם להעמיד ולייצב את צורת האומה, הן בזמן היות המקדש בנוי והן לתקופת החורבן. הכנסת הגדולה סידרה את סדר התפילות, את ברכות המצוות, מסגרת החיים הדתית בבית הכנסת, וקידוש הבדלה והדלקת נרות ביום השבת בבית הפרטי. כך נבנו מסגרות יהודיות שבכוחם להתמיד אלפי שנים.
השלטון בהארץ היה נתון בידי האימפריה הפרסית, ולמרות זאת ירושלים נבנתה ומסביב לה גדל הישוב בארץ יהודה. זאת בזכות הסנהדרין ועבודת המקדש שנעשתה על ידי הכהנים. אולם, ברור היה שמצב זה של צורה רוחנית ללא שום כח לאומי מלכותי יביא במוקדם או במאוחר להתפרקות שתאיים גם על החלק הרוחני. ואכן כך היה הדבר בימי היוונים, יורשי האימפריה הפרסית, שהשתלטו על המזרח.
בתחילת מלכות היוונים, כאשר מרכז השלטון היה במצרים, נשמרו יחסי כבוד לתורת ישראל ויכולת העבודה, ללא פגיעה מצד היוונים. אמנם, כאשר עבר השלטון לאנטיוכוס מלך סוריה החלה התערבות נוכרית בעיניני המקדש, ומאוחר יותר נגזרו גזירות על קיום התורה והמצוות. ירושלים הפכה לעיר אלילית, כאשר צורת החיים היוונית שולטת בה. היוונים, שלא הסתפקו בהישגים אלו, ניסו לחדור גם לשאר הישובים היהודים בארץ, והגיעו לעיר מודיעין, קצה גבולה של ירושלים על פי ההלכה המחייבת בענין קורבן פסח 23 .
במודיעין ישב מתתיהו, ממשפחת הכהנים הגדולים, שהרים את נס המרד כנגד היוונים. לאחר שנים של מאבקים קשים וקרבות בלתי שקולים, מעטים כנגד רבים, הצליחו המכבים לגרש את היוונים מן הארץ, לעלות למקדש ולטהרו. אז זכו לנס המנורה שדלקה שמונה ימים והראתה את חסד ה' ורצונו בישראל.
מלכות ישראל קמה לתחיה על ידי החשמונאים, שביססו את הישוב. השלטון היהודי בארץ התפשט מצפון ועד דרום: מעבר הירדן ועד רמת הגולן.
שמעון, אחרון האחים מבית חשמונאי, זכה לשחרר את ירושלים מהמבצר היווני הנקרא: "חקרא", ששכן מול הר הבית. בזאת הפך את ירושלים כולה לעיר ישראלית. על פי בקשת העם, וכאות הוקרה לפועלם של המכבים, הוכתר שמעון לנשיא וכהן גדול גם יחד. החשמונאים בנו ארמונות בירושלים, והיא שמשה כבירתם למעלה ממאה ושלושים שנה.
בימי ינאי המלך, נכדו של שמעון החשמונאי, החלה ירידה רוחנית. המלך נטה אחרי הצדוקים וזילזל במסורת ההלכה, ופרצה מלחמת אחים שנמשכה שנים אחדות. בעקבותיה ברחו ראשי החכמים למצרים, והמרכז הרוחני שהיה בירושלים שבת לזמן מה. באחרית ימיו חזר בו ינאי המלך והחזיר את שמעון בן שטח, נשיא הסנהדרין שהיה גם גיסו, לירושלים. בעקבותיו חזרו גם חכמי הסנהדרין.
לאחר מותו שלטה בירושלים שלומציון המלכה, אשתו של ינאי ואחותו של שמעון בן שטח. בימיה היה תור הזהב לישראל בארץ, בימי בית שני. חז"ל מספרים על הברכה העצומה שהיתה בארץ בעקבות שלטון חכמי התורה, בהנהגתה של המלכה החסידה. החשמונאים הגדילו את שטחה של ירושלים, ואף נבנתה שכונה חדשה שנקראה: העיר העליונה. הם הרבו לבנות בירושלים ובארץ כולה, אולם עקב המלחמות הקשות והחורבנות שבאו מאוחר יותר לא נשארו שרידים רבים כעדות לתקופה זו. יתכן שבחלקם של מגדלי החומה, מגדל דוד ועוד, שנבנו מאוחר יותר על ידי הורדוס יסודותיהן הם מימי המכבים.
ערכה הגדול של ירושלים בא לידי ביטוי במטבעות שנמצאו מאותה תקופה, ובהם נכתב ליד העיטורים: "ירושלים הקדושה", ובמטבע מימי שמעון נכתב: "לגאולת ציון".
לאחר פטירתה של שלומציון המלכה חלה ירידה רוחנית ולאומית בארץ, שבסופה גרמה להרס המפעל הישראלי כולו. ריב קשה על הירושה, בין שני בניה, גרם למלחמת אחים קשה. כאשר לא ניתן היה להכריע את המערכה, קרא הורקנוס, אחד האחים, בעצת יועצו האדומי אנטיפטר לפומפיוס הרומאי, שהיה בעת ההיא במסע מלחמה במזרח התיכון. הרומאים כבשו את ירושלים בעזרת הורקנוס וצבאו היהודי, ונדהמו לראות עד כמה גדולה הערצת בית המקדש בידי עם ישראל.
מסופר כי הכהנים לא הרפו מהעבודה גם כשהתהלכו בין חיצים מעופפים ואבני קלע, וגם כאשר חיילי רומי עלו בחרבות שלופות. באותו יום נהרגו בירושלים שניים עשר אלף יהודים. פומפיוס שלל את השלטון מידי החשמונאים, והשאיר רק תואר כבוד בידי הורקנוס. ואילו את השלטון המעשי על ירושלים הפקיד בידי אניפטר האדומי ובנו הרשע הורדוס.
אלה האחרונים מצאו את הדרך להרוג את כל בני משפחת החשמונאים, ובעזרת מרמה וחנופה קיבלו את השלטון בארץ כולה מידי הרומאים. הורדוס הרשע שלט בארץ באכזריות מרובה והמיט הרג רב בקרב חכמי ישראל. על מנת לתקן את הרושם החליט לבנות את בית המקדש מחדש, ברוב פאר והדר, כדי למצוא חן בעיני עם ישראל.
ואמנם, ירושלים נבנתה בבניני פאר עד שאמרו עליה כי: "מי שלא ראה ירושלים בתפארתה לא ראה כרך נחמד מעולם. מי שלא ראה בית המקדש בבנינו לא ראה בנין מפואר מעולם" 24 . שרידים מאותה תקופה נשארו עד היום בחומות הר הבית, הכותל המערבי והדרומי ובמגדל דוד. הם מרשימים בעוצמתם ותפארתם עד היום, אחרי למעלה מאלפיים שנה.
לאחר מותו של הורדוס הרשע העבירו הרומאים את השלטון בארץ לידי נציבים רומאים. אמונתם האלילית לא קבעה בקרבם יחס כבוד לישראל המאמינים באלוהי שמים נעלם. מעת לעת עשו הרומאים מעשה הרג אכזריים, ומהם גם בזמן העליה לרגל בתוך המקדש שהיה מלא וגדוש באלפי עולים שבאו לקיים את מצוות החג.
אחד הנציבים, פונטיוס פילטוס, התפרסם בצליבת משיח השקר ישו הנוצרי. מאמיניו הנוצרים קידשו את שמו ואת סיפור מותו ומאז הפכה ירושלים למקום מקודש עולמי גם לנוצרים. עובדה זו שמשה בעבר, ומשמשת בהווה, אבן נגף לחזרת ישראל לירושלים, כאשר עד היום רוב אומות העולם, וביניהם כאלה הנחשבות ידידותיות לישראל, עושות כל אשר ביכולתן להפקיע את חלקה הקדוש מידי היהודים ואינם מכירים בה כבירת ישראל.
לאחר תקופת הנציבים הראשונים זכתה ירושלים לעדנה קצרה כאשר הומלך עליה אגריפס המלך, צאצא משותף של הורדוס ומשפחת החשמונאים. אגריפס הראשון, כפי שנקרא, היה מלך חסיד ששמר מצוות ולא חש לכבודו המלכותי. מתוך דאגתו לבטחון ישראל ניסה להקים חומה בצורה, שאילו קמה יתכן ולא היתה ירושלים ניתנת לכיבוש בידי הרומאים. הרומאים הפסיקו את בנין החומה, הנקראת החומה השלישית, ששרידים ממנה נמצאים עד היום באיזור מגרש הרוסים, ליד שכונת מאה שערים.
אחרי מותו של אגריפס החזירו הרומאים את השלטון בארץ לידי הנציבים. אלה התעללו בתושביה היהודים בדרכים שונות ומשונות, עד שכשל כח הסבל ופרץ בארץ מרד גדול כנגד הרומאים. היתה זו מלחמה אבודה מראש, אם נזכור את עוצמתה של רומי שלגיונותיה שלטו בבריטניה שבמערב, אירופה המרכזית והדרומית, אפריקה הצפונית וכל אסיה המזרחית. אמנם האמונה בקדושת ירושלים והמקדש נתנה תקוה למורדים, המעטים והבלתי מאומנים, שבאומץ ליבם ובמסירותם יזכו לנס משמים כבימי המכבים.
ואכן, בתחילת הדרך הצליחו המורדים להרוס את השלטון הרומאי בארץ ולהתגבר על הליגיונות שהגיעו מסוריה. המורדים זכו לתמיכת חכמי ישראל, שבראשם היו הסנהדרין והכהנים הגדולים. תמיכה זו נפסקה מאוחר יותר בגלל מלחמות האחים הקשות שפרצו בארץ בין שני מפלגות קנאים של שמעון בר גיורא ויוחנן מגוש חלב ובין המתונים שישבו בירושלים. הקנאים רצחו את הכהן הגדול והשביתו את שלטון המתונים, והחלו במלחמה קשה בינם לבין עצמם. לאחר שכילו את כל אוצרות המזון נחלשו ביותר, והרומאים ניצלו חולשה זו ושמו מצור על ירושלים. הרעב הנורא גבר ביותר ולמרות המצב הקשה הגיעו בחג הפסח מאות אלפי יהודים לבית המקדש. עובדה זו נוצלה על ידי הרומאים להגברת הרעב והסבל, כך שלמרות מעשי הגבורה והמסירות הנפלאים נחלשו הלוחמים מאוד. הדבר גרר את פריצת החומות בשבעה עשר בתמוז על ידי הרומאים.
חיילי רומי הציתו אש בבית המקדש ביום תשעה באב, ומאז הפך יום זה ליום אבל לאומי שנחשב לאסון הגדול ביותר בתולדות ישראל. תוקנה תפילה מיוחדת הנאמרת בתשעה באב, ובכל תפילה אנו מבקשים את בנין ירושלים ברחמים. מנהגים רבים נקבעו לזכור את חורבן ירושלים. כך אומר חתן יהודי בשעת חופתו: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", מילים אלו נאמרות גם על ידי אבי הבן בשעת ברית המילה. בחגים ובמועדים נהגו ישראל לסיים את התפילה במילים: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".

ירושלים בחורבנה
דעת השולחן ערוך 25 לחורבנה של ארץ ישראל (על פי המבואר בבית יוסף), המחייב הלכות אבילות, היא: כל זמן שהשלטון עליה הוא בידי אומות העולם. לפי הגדרה זו חורבנה של ירושלים כולל תקופה בת כאלף ותשע מאות שנה.
תקופה זו מתחלקת לשתי תקופות עיקריות, בהן שלטו לסירוגין אויבי ישראל, ממשיכי רומא ויוצאי אירופה, המיוחסים בספרי ישראל לעשו, וצאצאי הערבים ומאמיני האיסלאם המתייחסים לישמעאל. בתקופה הראשונה שלטו הרומאים, עובדי האלילים וממשיכיהם הביזנטים, במשך כ-600 מאות שנה. ואילו התקופה השניה, של השלטון המוסלמי, האריכה כמעט פי שניים, כשבתוכה תקופה קצרה, כמאה שנה, של שלטון הצלבנים מאירופה.
מאמיני הנצרות השתדלו להטביע את חותמם על ירושלים. אולם, כשלונם המדיני לא השאיר שום אחיזת שלטון בידיהם, ורק המוסלמים, שהאריכו ימים בארץ, עדיין מנסים לאחוז בירושלים גם בימינו.
נעבור לתאר את תקופת בני עשו הרומאים והביזנטים, ומאוחר יותר נעסוק גם בגלות ישמעאל.

ירושלים בידי אדום
בשעת חורבן בית המקדש הרסו הרומאים את ירושלים עד היסוד והושיבו בה ליגיונות צבא, על מנת לאבד כל תקוה לתקומת ישראל. הם הוסיפו והתפארו בניצחונם על ישראל, ואף קבעו שער ניצחון ברומא שעליו חרותים צורות חיילים רומאים הנושאים בידם את כלי המקדש: המנורה, שולחן הפנים וחצוצרות הכהנים. שער זה ניצב עד היום ומשמש, בעצם עמידתו, קריאת תגר על ירושלים. יתכן כי לכך מתכוונת האגדה במסכת סנהדרין 26 המספרת כי ר' יוסי אמר לתלמידיו כי הגאולה תהיה כאשר יפול אותו שער.
כשבעים שנה היתה ירושלים וסביבתה שוממה מישוב יהודי. הרומאים, שהתפארו בכוחם הגדול, ישבו שאננים ולא חששו מפני סכנת מרד יהודי. עם עלות אדריאנוס הרשע לקיסרות רומי, הציעו הרומאים לבנות את בית המקדש מחדש. שמחה גדולה הקיפה את כל עם ישראל. אולם, תיכף לבשורת בנין המקדש קבעו הרומאים כי בית המקדש לא יבנה במקומו. המעבר הקשה, משמחה עצומה ליאוש גדול, הביא מאוחר יותר להתפרצות מרד שהיה מהקשים ביותר לרומאים בכל ימי מלכותם. היה זה מרד בר כוכבא שנתמך על ידי גדול חכמי ישראל, ר' עקיבא, שהספיק בילדותו לחיות בירושלים הבנויה.
בראשית המרד הצליחו היהודים לכבוש את ירושלים, ולהביס את צבאות הרומאים תבוסה מוחלטת. לזכר נצחונם טבעו מטבעות שעליהם מצוייר המקדש, ונכתב: לחרות ירושלים וגאולת ישראל. בצורה זו הראו את כמיהתם לבנין ירושלים, אשר כרוך בידי היהודים בגאולתם השלמה.
ככל שהמרד הלך והתחזק, גברו בלב הרומאים תחושות השנאה ליהודים והרצון לשבור את כוחם. נסיונות דיכוי המרד הביאו להרס גדול בכל מרחבי הארץ, ולהריגה איומה בנסיון לעשות כליה מוחלטת של העם היהודי. בנוסף, נגזרו גזרות שמד קשות על היהודים, כגון: גזרת מיתה על כל יהודי המתקרב לירושלים, אפילו ממרחק של עשרות מיל. נעשו מעשי הרג אכזריים בגדולי החכמים (עשרה הרוגי מלכות) כדי לשבור את אמונת ישראל, שהרומאים הבינו שהיא מקור כוחם ועוז רוחם.
בתקופה זו נבנתה ירושלים כעיר אלילית בשם: איליה. בהר הבית הועמד פסל מאלילי רומא. גם שמה של ארץ ישראל שונה לשם: פלשתינה. עד היום משמשים שמות אלה, פלשתינה ואיליה, כשמות הארץ וירושלים בפי הערבים. עובדה זו מעידה כי החורבן הנורא, שהיה מנת הארץ וירושלים בתקופה ההיא, השאיר את רשמיו עד היום. נדרשת תעוזה גדולה מצד עם ישראל כדי למחוק השפלה זו, ולהחזיר את שמה של הארץ ואת ירושלים הקדושה לידי ישראל.
בעקבות המרד והדיכוי עבר הישוב היהודי לאיזור הגליל. רק מרחוק נשאו ישראל את תפילתם כשפניהם כלפי ירושלים. תקוה קטנה התעוררה בלבבות בימי הקיסר יוליאנוס, אשר פנה להלל השני, נשיא ישראל, והבטיח בפניו לבנות את ירושלים ואת המקדש לעם ישראל. אולם, הקיסר נפל ונהרג במלחמתו עם הפרתים, ותקוות ישראל נגוזה.
בינתיים, עלתה הנצרות לגדולה ברומא, והקיסר הרומאי קונסטנטינוס התנצר והחל להשליט את הנצרות ברחבי האימפריה בכלל, ובארץ ישראל ובירושלים בפרט. החלה בניית כנסיות בירושלים, סביב המקום שהאמינו שבו נקבר משיחם. מאז ועד היום ישנה תחרות בין הכיתות הנוצריות על בנין כנסיות בירושלים ובסביבתה. בזכות ההשגחה העליונה לא אמצו הנוצרים את הר הבית כמקום קדוש, ובזאת נחסך מעם ישראל הביזיון של עבודה זרה נוצרית במקום המקודש ביותר לו.
הגזרות הקשות כנגד ישראל התגברו בתקופת השלטון הביזנטי, ממשיכי השלטון הרומאי הנוצרי. אמנם, כדי להשפיל את ישראל ולשמוח לאידם למראה בכים על חורבן המקדש, ניתנה ליהודים הרשות לעלות לירושלים בתשעה באב תמורת תשלום.
בין לבין הגבירו הביזנטים את הבניה הנוצרית בירושלים ונשקפה סכנה לעתידה של העיר, העלולה להיקבע בזכרון העולם כעיר נוצרית. עם גבור הגזרות פרצה בשנת ד'שע"ה (614 לספירה הנוצרית) מלחמה בין הביזנטים לפרסים. אלו הצליחו, בעזרת היהודים שהיו בארץ, לכבוש את הארץ מידי הנוצרים. כתגמול על עזרתם אפשרו הפרסים ליהודים לחזור לירושלים, גם כצעד ענישה של הפרסים כלפי הנוצרים רודפיהם האכזריים.
אולם, כנראה שטרם הגיע זמן גאולת ירושלים הנצחית. לאחר הפסקה קצרה של רוגע ושלווה בחוצות ירושלים, שנמשכה ארבע עשרה שנה, באו הפרסים, שהבטיחו לישראל את מסירת הארץ לידיהם, ובגדו בהבטחתם ושיתפו פעולה עם הנוצרים. זאת תוך כדי נסיון להרוג את בני משפחת ראש הגולה, המיוחס לדוד המלך, ולבטל בכך את תקוות ישראל לשיבת המלכות המשיחית הנשענת על בית דוד.
בצער רב, על האכזבה שנחלו מידי הפרסים, שיתפו היהודים פעולה עם הרקליוס, הקיסר הביזנטי, כדי לגרש את הפרסים מן הארץ. הקיסר הבטיח ליהודים הבטחות שלום, אולם עם כיבוש ירושלים התירו הכמרים את שבועתו של הרקליוס באמרם שאין לקיים הבטחה לכופרים. הנוצרים נקמו ביהודים באכזריות רבה, ודימו להכריתם סופית מירושלים ומהארץ.
אולם, גם שלטונם לא האריך ימים, ולאחר שמונה שנים פרצו לארץ המוסלמים מחצי האי ערב. מאז, כמעט עד ימינו, עברה הארץ וירושלים הסבה רוחנית משלטון הנוצרים לשלטונם של בני דת האיסלאם.

ירושלים בידי ישמעאל
המוסלמים, שחידשו דת חדשה, פרצו בכוחות רעננים מחצי האי ערב והצליחו לכבוש את כל המזרח מידי מלכויות פרס- ביזנט. ממלכת פרס נפלה כליל, וממלכות הביזנטים נשארו שיריים באסיה הקטנה (תורכיה של היום) וביוון שבאירופה. בתחילת שלטונם בארץ השתדלו הערבים לבסס את טענותיהם הדתיות לירושת עם ישראל, כמו גם לירושת הנצרות. על כן, השתדלו בבניה דתית בתוך ירושלים. כך בנו על מקום המקדש בהר הבית את המסגד הנוצץ הנקרא בטעות על שם עומר, כובש ארץ ישראל. והאמת, שמסגד זה נבנה על ידי כליף בשם אלמל'כ ששלט כמה שנים אחרי מיתת הכליף עומר.
מלבד המסגד הנזכר, בנו את מסגד אל אקצה, בקצהו של הר הבית. שמו "אל אקצה" מעיד על היותו בקצה ונמשך מתוך יומרתם לקבוע את המרכז הדתי בערים מכה ומדינה, ואילו ירושלים היא רק בקצוות. לשמה של העיר אימצו את השם הרומאי "איליה", והוסיפו לכך את השם "אל קודס" שמשמעותו: עיר הקודש.
למרות היומרה להמשיך את ישראל, לא העריכו הערבים את ירושלים, ומלבד בימי קודש לא השתדלו בישובה ובביאה בשעריה. אפילו כבירת מחוז ארץ ישראל קבעו את העיר רמלה, ולא את ירושלים. גם ערי הבירה שנקבעו למלכותם, ואותם פיתחו ושכללו, היו בגדד, דמשק וקהיר, ולא ירושלים.
כיון שמצבם של היהודים בארץ היה קשה, לא חששו הערבים מפניהם והתירו להם את הכניסה והדירה בירושלים. כך החל ישוב יהודי מחדש בעיר, אחרי מאות שנים של איסור כניסה אל עיר הקודש. בשנים אלו נעשו נסיונות לחדש את ישובה של ירושלים ולהחזיר אליה את מרכזיותה בעם ישראל.
היהודים השתדלו לגור בשכנות קרובה, עד כמה שהדבר התאפשר, למקום המקדש. נבנה הרובע היהודי והשכונה היהודית הנקראת כיום בשם הרובע המוסלמי. הנוצרים שכנו בעיקר בסביבת המקום הנקרא כנסיית הקבר, וביתר חלקי העיר גרו המוסלמים.
נדמה היה כי הגיע עת עדנה לשרידי היהודים בארץ, שבעקבותיה החלה הגירה לירושלים, למרות התנאים הקשים של אותם הימים. מלבד זאת הגיעו עולי רגל רבים במשך תקופות החגים. וכך מסופר שרב האי גאון, מגדולי הגאונים בבבל, היה מגיע מדי חג הסוכות להר הזיתים, עם מאות תלמידי חכמים, וברוב עם הקיפו את הר הבית.
בתקופה זו היו בירושלים רבנים שהכתירו את עצמם בתואר גאון, כתחליף לגאוני בבל, וניסו לקבוע מחדש את תקופות השנה והחודשים מירושלים. במיוחד התפרסם בכך הגאון אביתר, שניסה לבסס את ההגמוניה התורנית הירושלמית בימי ר' סעדיה גאון. אמנם, ר' סעדיה, שהיה גאון עצום, הוכיח את עליונותם של גאוני בבל, הן במדרגתם הרוחנית והן בכוחם ומנהיגותם המוכרת על ידי רוב עם ישראל.
בזאת כשל הנסיון האחרון להשיב לירושלים את תפארתה ומרכזיותה של בעם ישראל לא חזר אליה עד ימינו אלה. בכך מתברר שכוחה של ירושלים, וחשיבותה בארץ, מתבטאים רק בתקופת ימי השלטון היהודי ותקומת עם ישראל בארצו.
התפשטות השלטון המוסלמי למרחקים, והעושר הגדול שנפל לידיהם, החישו את הרקבון בשלטון ואת המלחמות הפנימיות. הפילוג שחל במחנה האיסלאם, בעקבות המלחמות הפנימיות, גרמו להעברת השלטון בארץ מיד ליד. בתחילה היתה הארץ בידי שליטים מבית אומיה שישבו בדמשק, במשך כמאה שנה. לאחר מכן עברה הארץ לשלטון בית עבאס שמרכזו בבגדד. בהמשך שלטו בה שליטים ממצרים, שמפעם לפעם נאלצו להגן על שלטונם כנגד מרידות שבטי הבדואים מדרום וממזרח, שניסו להשתלט על הארץ.
בינתיים הגיע למזרח כוח חדש, התורכים- סלג'וקים, שבאו ממרכז אסיה. התורכים הפראיים השתלטו על הכליפות בבגדד, אך השאירו את הכליף כבובה בידי שליטיהם הצבאיים, על מנת לתת לגיטימיות לשלטונם על המוסלמים.
לפני כ- 900 שנה התחילו הסלג'וקים לכבוש את הארץ מידי הכלפים הפטימים ממצרים והתנכלו לצליינים הנוצרים שהגיעו מאירופה. באותה תקופה, קנאית וחשוכה של ימי הביניים, הגיעו לאירופה שמועות זוועה על התעללות התורכים בצליינים הנוצרים. הקנאות הנוצרית והשמועות המוגזמות שימשו בידי האפיפיור כלי להרים את סמכותו הדתית מעל מלכי אירופה. בכנסים שנערכו ברוב עם בצרפת הדרומית קרא האפיפיור לעמי אירופה, מלכיהם ושריהם, לגאול את הארץ מידי דת האיסלאם. החלה תנועה המונית, שהקיפה מליוני אנשים שטופים באמונות תפלות ובתאוות שלל ביזה וכבוד, שפנו מזרחה אל הארץ ואל ירושלים.
בעקבות מסעי הצלב, כפי שנקראו אותם סערות מלחמה, בין הנוצרים והערבים סביב ארץ ישראל, יצא השלטון מידי בני האיסלאם ועבר לידי הנוצרים.

ירושלים בימי הצלבנים
בעקבות נסיונות הסרק של המוני נוצרים לעלות לארץ, התארגנו כוחות צבא בפיקודם של גדולי המצביאים באירופה, נסיכי צרפת והנורמנים מדרום איטליה, כדי לכבוש את הארץ. בתחילת דרכם כבשו חלקים מאסיה הקטנה, ואת ערי סוריה העשירות: אנטיויכיה, חלב וטריפולי, והקימו שם נסיכויות. בלחץ חייליהם הקנאים המשיכו את דרכם לארץ ישראל, כשהם מכנים את עצמם בשם: שבטי ישראל. עם בואם לארץ הקיפו את ירושלים במצור, כשהיהודים והמוסלמים מגינים עליה בחירוף נפש.
הצלבנים החישו לעזרת חייליהם ספינות מלחמה, שהביאו איתם גם מהנדסים ומכונות מצור. בעזרתם הצליחו הנוצרים לפרוץ אל ירושלים ולעשות בתושביה טבח נורא. מאות יהודים נסגרו בבית הכנסת ונשרפו חיים על ידי הנוצרים. הנוצרים לא השאירו נפש חייה מן היהודים, ובגאוה רבה תארו את הגעתם לתפילה בהר הבית כאשר הדם בירושלים מגיע עד לברכי סוסיהם.
כך נתייסדה המלכות הצלבנית בארץ שנקראה: מלכות ירושלים. הצלבנים בנו מבנים צבאיים לצד מבנים דתיים בכל מרחבי ארץ ישראל, ובמיוחד סביבות העיר ירושלים.
אמנם, שלא כמוסלמים, שזילזלו בישוב הארץ, ניסו הנוצרים ליישב את הארץ. עיקר ישיבתם היה בסגנון עירוני, ללא אחיזה בעבודת האדמה. בימיהם כמעט ולא נשאר זכר ליהודים בירושלים. רק בעלי מקצוע אחדים השאירו בחיים כיון שלא היה להם תחליף.
למרות הקשיים והסכנות הגדולות המשיכו יהודים באותם ימים לעלות ולהסתופף בחומות ירושלים ומול חורבותיה. כך ידוע על ר' יהודה הלוי שהגיע לירושלים, לפני כ- 850 שנה, ונרצח שם עד ידי נוכרים. מתוך מכתב של הרמב"ם נראה שגם הוא הגיע לירושלים, אך לא היה יכול להתיישב בה בגלל הסכנות הרבות.
מאוחר יותר, כאשר פגה במקצת הקנאות הדתית, איפשרו הנוצרים ליהודים לשבת בארץ. אולם, הם החמירו החמרה יתרה בישובה של ירושלים, ולכן כשעלו כשלוש מאות מבעלי התוספות לארץ הם התיישבו בעכו, ובה בנו מרכז יהודי חשוב שהשפיע על יהודי הארץ והסביבה.
במהלך הזמן נעשו נסיונות, מצד שליטי האיסלאם, לכבוש את הארץ מידי הנוצרים. אולם, הנוצרים הנתמכים על ידי שליטי אירופה, החזיקו מעמד כל עת שמדינות האיסלאם היו מפולגות בינם לבין עצמם.
ואכן, השליט הכורדי סאלח א-דין, שהשתלט על צפון עירק וסוריה, תפס את השלטון במצרים ובזאת איחד את ארצות האיסלאם תחת הנהגה אחת. מיד לאחר הצלחתו באיחוד השלטון האיסלמי החל לתקוף את הצלבנים. הוא הצליח להנחיל להם מפלה גדולה ליד העיר טבריה. אלפי צלבנים נהרגו ונפלו בשבי, וביניהם גם מלך ירושלים הנוצרי. אחרי נצחון זה נפלה ירושלים בידי סלאח א-דין כפרי בשל, והוא קרא ליהודים לשוב אליה ולחיות בצל האיסלאם.
מסעות הצלב החדשים שהכינו הנוצרים בראשות מלכי צרפת, גרמניה ואנגליה לא הצליחו להעביר לנוצרים בחזרה את ירושלים, והיא נשארה בידי האיסלאם. המשורר יהודה אלחריזי מספרד מספר על אותם ימים כי ראה בקרב תושבי ירושלים עדות עדות. עדת האשקלונים שיצאו מאשקלון, עדת המערביים שבאו מארצות צפון אפריקה (מוגרבים) וגם עדת חסידי עליון שבאו מצרפת.
שלוותם הקצרה של תושבי ירושלים לא ארכה ימים כשבשנת ה'כ (1260) התפרצו הטאטרים המונגולים אל הארץ וטבחו את כל יושבי ירושלים, ערבים נוצרים ויהודים. השליטים הממלוכים במצרים הצליחו לגרש את הטאטרים, ובמקביל חיסלו לגמרי את השלטון הצלבני בארץ ישראל כולה. בתחילת שלטונם היתה ירושלים הרוסה ושוממת, וכשהגיע אליה גדול חכמי ישראל באותה תקופה, הרמב"ן, בשנת ה'כ"ז (1267), סיפר בכאב גדול על גודל השממה בארץ. וכך כתב לבני משפחתו: "כל המקודש מחבירו חרב יותר מחבירו. ירושלים חרבה מן הכל, ועם כל חורבנה היא טובה מאוד. ומי שזיכנו לראות ירושלים בחורבנה הוא יזכנו לראות ירושלים בבניינה".
הרמב"ן מצא בירושלים רק שני אחים יהודים שעסקו בצביעה, ולכן נאלץ לקבץ מנין יהודים מהעיר שכם שיעלו לירושלים. הוא ייסד את הקהילה היהודית החדשה בעיר, ומאז ועד היום לא פסק ישובה. במרכז השכונה היהודית קבע את בית הכנסת, הקיים עד היום ונקרא בשם בית הכנסת הרמב"ן ברובע היהודי בעיר העתיקה.
עם התבססות השלטון הממלוכי וחזרת הבטחון אל הארץ החל הישוב היהודי להתרבות, מתוך ציפיות ותקווה לגאולה. אמנם, גם הממלוכים לא השקיעו מאמצים בבנין הארץ בכלל, ובירושלים בפרט. מפעם לפעם, כאשר פרצו מגיפות בארצות האיסלאם, הם בנו בנינים דתיים בירושלים ובחברון לשם כפרה על עוונותיהם. כך נבנו בירושלים בניני המדרסה (- שיבוש המילה בית מדרש), וכן נקבעו אכסניות לעולי רגל, ומקורות מים לשתיה לעוברי דרכים. שרידים מאותה תקופה קיימים עד היום בסביבות העיר ובתוכה.
אמנם השלטון הרקוב, שהיה רודף שוחד ושלמונים ומתאכזר לכל מי שזר לו, לא איפשר את ביסוס היישוב היהודי. הוא גרם, בצורת שלטונו, להתעוררות יצרים שפלים של כל מיני נגידים שניסו להשתלט על הקהילה היהודית. במצב שכזה מצא את ירושלים רבינו עובדיה מברטנורא, שהגיע לירושלים בסוף המאה ה-15. גדולתו וחשיבותו של רבינו עובדיה, מפרש המשנה, עזרו לו להשליט סדר ולקבוע תקנות צודקות וסדרים ישרים בקהילה היהודית, והם אפשרו את הרחבתה וגדילתה.
כאשר הגיע רבינו עובדיה לירושלים היו שם כשבעים בעלי בתים, ועל פי דבריו לא נשאר בה איש שלא יחסר לחמו. ואשר ימצא לו לחם לשנה אחת נקרא עשיר. באותה העת היו בה אלמנות רבות, אשכנזיות וספרדיות, שבע נשים כנגד איש אחד. במצב זה עמל רבינו עובדיה לביסוס הישוב, עד שבזכותו הגיעו אליה עולים רבים, במיוחד מפליטי ספרד ופורטוגל. בשנת רנ"ז (1496) גדל הישוב עד ל- 1600 נפשות. גם הישיבה שנוסדה בירושלים היתה בעלת השפעה חזקה, והיא וחכמיה הכריעו בשאלת שנת השמיטה, כנגד חכמי צפת.
אולם, המחלוקות הפנימיות והשלטון הפרימיטיבי לא אפשרו להשיב את ירושלים למעמד מכובד, כראוי לה. במהרה שקעו אנשי השלטון במאבקים פנימיים, דבר שהזמין כח חדש שהחל לצמוח במזרח. הכוונה לשלטון התורכי העותומני, שהגיע אף הוא מאסיה המרכזית, וחדר למזרח התיכון.
כך, במשך מאות שנים, שימשה הארץ בכלל, וירושלים בפרט, מוקד משיכה עצום לעמים וארצות מקצות המזרח ועד ירכתי המערב.

תקופת הכיבוש התורכי
אחרי שקיעת כוחה של מלכות מצרים עלה כוחם של התורכים העותומנים, שהגיעו מאסיה המרכזית. כבר בתחילת הופעתם הצליחו לחסל את המלכות הביזנטית ולכבוש את בירתה, קונסטנטינופול, שנקראה מאז איסטנבול או קושטא.
לאחר כיבוש צפון המזרח התיכון פנו התורכים דרומה. בקרבות שנערכו בסוריה, נגד צבא מצרים, היכו את האחרונים עד חורמה וכבשו מידם את ארץ ישראל ואת ירושלים.
שלטון התורכים החל בירושלים בשנת רע"ז (1517) ונסתיים בשנת התרע"ז (1917), בזמן הכיבוש האנגלי. היתה זו תקופה ארוכה, של כארבע מאות שנים, שבה החל הגלגל השוקע של ישראל להראות סימני פריחה ועליה. אף על פי כן, היתה תקופה זו רצופה בזמנים קשים ובעתות משבר.
השליטים התורכים הראשונים לא מנעו את העליה, אך גם לא תמכו בה. וכך מיד לאחר הכיבוש התורכי של הארץ החלה תנועת עליה גדולה, שברובה היתה מיהדות תורכיה. בעולים היו גם צאצאי גלות ספרד וארצות אשכנז. עם בואם, הוקמו חומות ירושלים ונוסדו בה ישיבות ללמוד תורה, והארץ הפכה אט אט למרכז דתי ורוחני שאורו הגיע עד קצווי הגולה.
מצב הבטחון האישי בירושלים היה קשה עקב חולשת השלטון התורכי להנהיג משטר וסדר ממרחקים. בעיקר הפריעו את שלוותם של היהודים בעיר שלטון ה"פחות", ששדדו ובזזו בכל כוחם. אף על פי כן, עלו לירושלים גדולי תורה שהחזירו לה את זוהרה. ביניהם, הרלב"ח, ששימש כרבה של ירושלים, והרדב"ז, שהיה רבה של מצרים ובאחרית ימיו עלה לירושלים. אולם, רוב העולים התרכזו בגליל, בעיקר בערים צפת וטבריה.
זרם העולים הרבים גרם לייסוד קהילות שונות בירושלים, שהתמקדו כל אחת בטיפול בצרכיה בלבד: הספרדים, האשכנזים, המערביים (עולים מצפון אפריקה) והמוסתערבים (צאצאי היהודים הותיקים בארץ).
בתחילת המאה ה-17 חלה התאוששות בישוב היהודי עקב חיזוק מצב הביטחון. הדבר גרם לזרם עליה נוספת לירושלים. עליה זו כללה רבים מיהודי אשכנז, ביניהם תלמידי חכמים מפורסמים כמו: ר' אפרים פיש, חתן המהרש"ל, השל"ה הקדוש, ששימש כרבה של ירושלים ואשר תיקן תקנות שחיזקו את הישוב בה מתוך אמונה כי חיזוק זה הוא מסימני הגאולה, ר' שלמה עדני, מיהודי תימן מחבר פירוש מלאכת שלמה במשנה.
אמנם, לא רחק היום ועריץ חדש, אבן פרוח, קנה את משרת הפחה וגרם לגזרות קשות על הישוב היהודי. ראשי הקהל נכבשו בבית אסורים ונדרשו לשלם כופר כסף. היהודים נאלצו ללוות בריבית גבוהה, כדי לשמור על קיומם בתשלום המיסים הכבדים. רבים מיהודי העיר ברחו לרמלה עם בני משפחותיהם. יהודי ירושלים שלחו בקשות לעזרה לכל תפוצות הגולה: לתורכיה, מרוקו, הולנד, גרמניה ומדינות פרס והודו. מאז אותם ימים ועד סוף השלטון התורכי בארץ חיו היהודים בעיקר בזכות תמיכתם הגדולה של אחיהם מן הגולה. לולי תמיכה חשובה זו יתכן ולא היה יכול הישוב להתקיים.
באומץ רב ובמסירות גדולה נמשך הישוב בעיר, תוך שהם ממלאים את בתי הכנסת, מן הבוקר ועד הערב ומחצות לילה עד הבוקר, משמרות משמרות ללימוד ותפילה.
על כל אותם הפגעים שבאו מהגוים, נוספה פגיעתו הקשה של משיח השקר, שבתאי צבי, שם רשעים ירקב. הוא עבר בארץ כשליח לאסוף כספים ליושבי ירושלים, אולם את הכספים שקיבל הוציא על אנשי תנועתו. רבני ירושלים הכריזו עליו חרם, וכתגובה על כך הכריז שליחו כי ירושלים איננה העיר הקדושה, וכי העיר עזה באה במקומה. בזאת היתה טובה להצלתה של ירושלים מאפשרות של נהירת בניה אחרי אותה משיחיות. ובכך ניצלה מגורלה של יהדות חברון שנמשכה אחרי אותו האיש.
בינתיים הדרדר מצבה של האימפריה התורכית בארץ בעקבות מפלות התורכים ברחבי אירופה, ושליחיה הגבירו את הלחץ על יושבי הארץ. ההפקרות והדרדרות פשטו בארץ, ועם בא שליח הסולטן לגבות את הכסף, בשנת 1703, סגרו תושבי העיר את השערים. בכך פרץ מרד שנמשך שלוש שנים. הלחץ הכלכלי גבר מאוד, רבים מתושבי העיר ברחו ממנה, העליה פסקה והקהילה הספרדית בירושלים החלה להתפורר. במצב זה נחלצו יהודי קושטא להגנה על יהודי ירושלים. הם הקימו ועד, שכלל גם גדולי רבנים, לנהל את ענין קהילת ירושלים, תוך שהם מקבלים על עצמם את פרעון החובות.
מצבה של הקהילה האשכנזית בירושלים באותה עת היה קשה יותר, שכן הם לא קיבלו עזרה מתאימה. על כן, שרפו הנושים הערבים את בית הכנסת של האשכנזים עם ספרי התורה שבו. גם כאן הגיע העזרה מיהודי הגלות. לשם הצלת קהילה זו, עלה לארץ הרב אברהם גרשון מקיטוב, גיסו של הבעל שם טוב. על מנת להינצל מהרדיפות שרדפו הערבים את קהילת האשכנזים, התלבש בבגדי חכם ספרדי והגיע לירושלים.
עם בואו החלה התעוררות חדשה לעליה לארץ. מפולניה עלו כאלף איש מבני קהילתו של ר' יהודה חסיד. במקביל אליהם עלו חבורות נדיבים ומאמינים מאיטליה. באותו זמן עלה לארץ ר' חיים בן עטר, מהעיר סאלי שבמרוקו, עם חבורה בת שלושים נפש. הוא ייסד בעיר ישיבה בשם "מדרש כנסת ישראל".
באותם ימים נוסדה בירושלים ישיבה שנועדה לשמש מרכז לתורת הקבלה. ישיבה זו הוקמה על ידי ר' גדליה חיון, מקובל עשיר מקושטא. אל הלומדים הצטרף ר' שלום שרעבי- הרש"ש, שבמהלך הזמן נתמנה לעמוד בראשה ותיקן בה תקנות גדולות. עד היום רבים ממנהגי ירושלים, הידועים בשם זה, הם על פי ישיבת בית אל, ישיבת הרש"ש. בין גדולי הישיבה היו הגאונים ר' יעקב אלגזי ובנו, ר' יום טוב, שהיה הראשון לציון, הרב הראשי הספרדי לארץ ישראל. גם החיד"א, גאון ההלכה, השתייך לאותה חבורה שישבה ולמדה בישיבה זו.
במכתב משנת 1741 מסרו חכמי ירושלים כי מספר היהודים בעיר הגיע לעשרת אלפים נפש. אולם, צרות רבות הביאו לירידה במרכזיותה של העיר. הראשונה שבהן היתה רדיפת השלטונות בעלילות וגזרות קשות. כגון: הגזרה לחרוש את כל בית הקברות בהר זיתים ולהוציא משם את מתי ישראל. ביטול גזרה זו עלה בהון עצום, שדלדל את הישוב וסחט ממנו את לשד עצמותיו. נוסף לכך, פרצה בעיר מגפה קשה שהפילה בבת אחת יותר ממאה וחמישים תינוקות. על אלה נוספו רעידות אדמה, רעב ועוד צרות רבות ורעות. וכך, בסוף המאה ה-18 החלו העולים לארץ לפנות להתישבות בגליל.
מעובדות חדשות שנתגלו לאחרונה 27 בארכיון הצבא הרוסי במוסקבה עולות ראיות בדבר מסקנות שהסיקו אנשי המודיעין הרוסי ביחס למגמות שהתעוררו בישראל. נזכר שם במסמכים סודיים כי היהודים מהגרים לארץ בהמונים, ויוזמים תוכניות חשאיות לתקומת העם מחדש. לשם כך הם מפעילים רבנים, גבאים ועשירים המשתדלים בשיתוף פעולה לחזק את הישוב בארץ. כל זאת הם עושים על פי אמונתם, הקשורה לדברי הגאון מוילנא, שזמן הגאולה קרוב ויש לנקוט בצעדים מעשיים לבנין האומה והארץ.
התאולוגים הנוצרים הכירו גם כן בעובדה כי עם ישראל ממשיך להיות העם הנבחר, והוא עתיד לשוב לציון ולהקים מחדש את ממלכת ישראל, ולבנות את ירושלים. הכרה תיאולוגית זו דחפה את הנוצרים לבניה בסביבות ירושלים, ובזאת סייעו ליהודים לבסס את בנין העיר מחוץ לחומות. בדבריהם כתבו התיאולוגים כי הנוצרים עתידים להכות את התורכים על מנת לאפשר את חזרתם של ישראל לארץ. הם אפילו דיברו על כך שעל האנגלים לשכנע את התורכים לוותר על ארץ ישראל ולהחזירה ליהודים. על כן קבעו כי אם האנגלים משתפים פעולה עם התורכים הם נלחמים במדיניות האלוהים, וטוב להם כי ישתלבו בתהליך של שיבת ישראל לארץ.
על סמך מחשבות תיאולוגיות אלו הוקמו חברות מסיונריות לפעולה בארץ, אשר דרשו להכיר בזכויותיהם של יהודי הארץ, ולמוסרם תחת חסות ממשלות אירופה. כך נודע כי בשנת תר"י (1850) היו בירושלים שמונה קונסולים של מדינות אירופה שהדאגה ליהודי הארץ היתה חלק נכבד מעיסוקם היומיומי.
מתוך ראיה זו, כי בניניה של ירושלים עתיד להושיע את ישראל, ניתן להבין את השינוי הדמוגרפי המהפכני שחל בישוב היהודי באותה מאה. על פי הנתונים הידועים היו בירושלים בראשית המאה ה-19 כשמונת אלפים תושבים, כשמתוכם רק אלפיים יהודים. לעומת זאת, בסוף המאה, קרוב למלחמת העולם הראשונה, השתנה הרכב האוכלוסיה מן הקצה אל הקצה. האוכלוסיה בירושלים מנתה שבעים אלף נפש, ומתוכם ארבעים וחמש אלף יהודים.
מבט נוסף על קווי האורה שהחלו לזרוח על ירושלים בתחילת המאה ה-19 ניתן להבחין מתוך התעוררות היהודים בגולה. תלמידי הגאון מוילנא נשלחו על ידו לארץ להכין את הגאולה הקרבה. במקביל, הגיעו לארץ חסידים רבים מתלמידי הבעל שם טוב. אמנם, בתחילת עלייתם התיישבו בצפת אך לאחר צרות אחדות, שהיו שם, העבירו את מרכז פעילותם לירושלים.
בינתיים חל שינוי גם במצב המדיני. הפחה המצרי, מוחמד עלי, מרד בתורכים וכבש את ארץ ישראל וסוריה מידם. התורכים, שעמדו בפני סכנת איבוד מלכותם, פנו לעזרתם של המעצמות האירופיות: אנגליה, רוסיה וגרמניה. אלו הכניעו את המצרים והשיבו לתורכים את השלטון בארץ. תמורת עזרתם תבעו מדינות אירופה זכויות רבות על הנתינים בארץ. כך היו יהודי ירושלים, יוצאי אירופה, תחת חסותם של האירופיים שהרימו את הקהילה הירושלמית ממצבה העגום. היהודים האשכנזים בנו מחדש את בתי הכנסת הגדולים שנתפסו מקודם על ידי הערבים, ובירושלים החלה להתבסס הקהילה האשכנזית.
באותו זמן, בא לארץ אחד ממגיני הישוב ומחדשיו, משה מונטיפיורי. באהבתו העזה לארץ חיפש דרכים חדשות לתקומתה ופריחתה של הארץ. ראשית, תמך תמיכה קבועה, בישוב היהודי והגן עליו מהתמוטטות. כמו כן, תיקן תוכניות לבנין מוסדות ציבור ומפעלים כלכליים. בירושלים היו אז כשלושת אלפים נפש מישראל, ובזכות החיזוק שנתן לה עלתה ירושלים, עד שבשנת 1914 היו בה ארבעים וחמש אלף נפש, כחמישים אחוז מכלל הישוב היהודי בארץ.
החלה עליה גדולה מארצות המזרח, תורכיה, כורדיסטן, עירק ומרוקו. ביוזמתו של מוניטפיורי נבנתה שכונה ראשונה מחוץ לחומות העיר העתיקה, שכונת "ימין משה", שנקראה על שמו. בעקבות שכונה זו נבנו שכונות נוספות מחוץ לחומות העיר, ובהם: משכנות שאננים (תרט"ז), נחלת שבעה (תרכ"ט), מאה שערים (תרל"ג), אבן ישראל (תרל"ד), בית יעקב (תרל"ה) ועוד. השכונות הקיפו את ירושלים משלושת עבריה, עד שרובה הגדול של אוכלוסיית ירושלים היהודית התרכזה בהם.
בירושלים של אותה תקופה נוסדו בתי דפוס בעברית, והחלו להופיע עיתונים ראשונים, נבנו מוסדות סעד, בתי חולים, בתי יתומים, בתי זקנים ואף בתי ספר מודרנים חדשים.
עם סוף המאה, כאשר החלה להתעורר ציפיה לגאולה בדרך מעשית בדרכם של חיבת ציון, ביל"ו והתנועה הציונית, ובמקביל היו פרעות קשות ברוסיה, החל גובר זרם עליה חזק נוסף מאירופה. זרם זה הביא שרחובות שלמים בירושלים התאכלסו ביהודים.
התעוררותם של היהודים גררה התעוררות נוצרית דתית מכיוונים שונים. אלו החלו בבניה רבה, הן בתוך חומות העיר והן מחוצה לה. המסיונר הגרמני שנלר הקים מחוץ לעיר את בית היתומים שנקרא על שמו "שנלר", שכלל בתוכו שורה ארוכה של מבנים. מאוחר יותר, כאשר פרצה המלחמה בין האנגלים לגרמנים, הוחרם המקום על ידי האנגלים ושימש כבסיס צבאי 28 .
האנגלים הקימו מרכז רפואי כמכשיר עזר בידי המסיון האנגלי. גם הרוסים, שלחצו על התורכים, קיבלו מגרשים אחדים ובנו מרכזים דתיים מסיונרים רבים. הצרפתים לא טמנו את ידיהם בצלחת, והקימו את כנסיית נוטרדם ואת בית החולים הצרפתי.
בתי החולים הנוצריים היוו איום רוחני בהיותם סועדים חולים יהודים, ומשפיעים עליהם את הדת הנוצרית. בשם הגנה על החולים היהודיים נבנו בתי חולים יהודים דתיים בסמיכות מקום לאלו הנוצריים. כך נבנה בית החולים ביקור חולים, ליד בית החולים האנגלי, ובית החולים שערי צדק ברחוב יפו.
בגלל הלחץ של התושבים הערבים העדיפו היהודים לבנות את השכונות רחוק מהעיר העתיקה, וסביבם הלכו ונתלכדו שכונות נוספות. לחץ זה הביא לנטישת הבתים היהודים הסמוכים לעיר העתיקה, כשבמקביל יצרו השכונות היהודיות בעיר החדשה רצף גדול שאין בו אוכלוסיה זרה. בתחילה נוצרו השכונות על רקע עדתי, כמו: שכונת הבוכרים, נחלאות (שכונת הכורדים) ועוד. גם שכונות אשכנזיות נבנו סביב מרכזים בעלי אופי דתי מתאים, כך נבנו שכונות מיוחדות לחסידים ושכונות לפרושים.
המרחב וצורת החיים הנוחה יותר בירושלים החדשה, ומאידך ההתנגשויות עם המוסלמים בעיר העתיקה, הביאו לצמצום ניכר של האוכלוסיה היהודית בתוך ירושלים העתיקה.
ערב מלחמת העולם הראשונה גדלה אוכלוסיית ירושלים היהודית לכשבעים אלף נפש, ומתוכם קרוב לחמישים אלף היו יהודים. העיר החדשה עלתה בגודלה על העיר העתיקה, והוקמו בה מבנים חשובים ביותר.

המנדט הבריטי
מלחמת העולם הראשונה והקמת המנדט האנגלי בארץ הביאו לשינוי מהפכני גדול במצבה של ירושלים, ובמרכזיותה בעם ישראל.
מלחמת העולם הראשונה, שהביאה בעקבותיה את שלטון המנדט הבריטי ותקומת מדינת ישראל בכל שטחה של הארץ, עוררה ציפיות גדולות לגאולה. בעקבות ציפיות אלו החל הישוב היהודי להתרחב מאוד בירושלים. איזור מזרח העיר היה סגור בחומות ובעמק נחל קדרון. בצפונה, בסמוך לעיר העתיקה, היה ישוב מוסלמי ונוצרי מעורב. לכן, החלה התפשטות יהודית בעיקר בכיון מערב. כך הוקמו השכונות: רחביה, גאולה, בית הכרם, בית וגן ועוד.
במקביל, החלה נהירת יהודים לעיר החדשה, שיצאו מתוך חומות העיר, שם היו התנאים קשים. על כן, החלה יציאה רבה שגרמה להתמעטות היהודים היושבים בעיר המוקפת, שנקראה מעתה העיר העתיקה ביחס לעיר החדשה. בתוך העיר נשארו הנאמנים לקדושת ירושלים שלא רצו לנטשה. ואילו הכוחות הצעירים התרכזו בירושלים החדשה, שבה נוסדו מוסדות שלטון שהיוו מרכז לכל יהודי הארץ.
בעיר החדשה שכנו בניני הסוכנות שעסקה בקליטת עולים, בניני קרן הקיימת וקרן היסוד שעסקו בגאולת הארץ מידי הגויים והנחלתה לישראל. שם גם שכן הועד הלאומי שייצג את הישוב היהודי בארץ כלפי השלטון הבריטי. בשנים הראשונות של המנדט הוקמה הרבנות הראשית לישראל על ידי הרב קוק, וגם היא שכנה בתוך העיר החדשה.
התודעה הלאומית החזקה שאפיינה את יהודי ירושלים גרמה לריכוז הכוחות הצבאיים המחתרתיים בה. ערב מלחמת השחרור ישבו בירושלים כמאה אלף יהודים, ומתוכם רק כאלפיים בעיר העתיקה. הסכנה ליכולת השארותה של העיר העתיקה בידי ישראל נבעה מדלדול האוכלוסיה היהודית שם, כמו גם עובדת היותה מוקפת בישוב ערבי עוין שהיה מוסת על ידי המופתי ושותפיו, המסיתים לרצח ולפוגרום.

ירושלים מאז קום המדינה
הנהירה הרבה לירושלים הזניחה את פיתוח הקשר שלה עם הישובים בשפלה ובמישור החוף. וכך התאפשר במלחמת השחרור מצור ערבי על ירושלים, שסגרו אליה את דרך היבשה. הרובע היהודי נותר מבודד בעיר העתיקה ללא הגנה וללא נשק, כתוצאה מהתערבות אנגלית שבשם הניטרליות שללה מהיהודים אמצעי הגנה. כשבועיים לאחר הכרזת העצמאות נפל הרובע היהודי בידי הירדנים, ועם ישראל נותק במשך תשע עשרה שנה משריד בית המקדש- הכותל המערבי.
ירושלים החדשה היתה במצור ותחת הפגזה קשה במשך כמה חודשים עד שבנס ובגבורה נמצאה דרך חלופית שדרכה הגיעו שיירות מזון, והצילו את ירושלים מנפילה בידי האויב. במבצעים רבים השתדל צה"ל לבסס את הדרך לירושלים, ולהגן עליה מפני כפרי האויב וכנופיות עויינות ששכנו לאורך הדרכים. עם תום מלחמת השחרור נשארה ירושלים החדשה בתחום מדינת ישראל, כשהיא מחוברת אל כל שאר ישובי הארץ על ידי פרוזדור צר. נעשה מאמץ רב ליישב פרוזדור זה כדי לשמור על ירושלים והדרך אליה.
למרות הקשיים של הימצאות בעיר חצויה מוקפת אויב, ולמרות התנגדות אומות העולם, זכתה ממשלת ישראל באומץ רב לקבוע את ירושלים כבירת מדינת ישראל. כך נקבעו בעיר החדשה בנייני הממשלה, הכנסת, וכל מבני השלטון השייכים למדינה כולה.
במלחמת ששת הימים, כאשר הותקפה ירושלים על ידי הירדנים ונוצרה לעיר סכנת כיתור חמורה, יצא צבא ישראל למתקפה על כוחות האויב לשם הוצאת ירושלים מבידודה. כך זכה עם ישראל ונשתחררה מחדש ירושלים העתיקה, וחודש הקשר בין העם כולו לליבו. בעקבות מלחמה זו החל הישוב היהודי בעיר להתפתח, לראשונה אחרי מאות ואולי אלפי שנים, גם לכיון צפון, דרום ומזרח. הרובע היהודי התמלא מחדש ביהודים, והכותל המערבי, שהיה קודר ועצוב, יצא מחשכת הגלות. מאז הוא הומה אדם, יום ולילה.
חולשה אמונית ורוחנית גרמה לממשלות האחרונות לעצור את התפשטות הישוב לכיון דרום ומזרח, מתוך הערכה כי בדרך זו יגיעו לשלום עם האויבים הערבים מבית. אולם, כאן חלה התעוררות לאומית, שבאה מתוך העם, ובמאמצים גדולים, ולפעמים גם כנגד הוראות הממשלה, ירושלים הולכת ופורצת את גבולותיה לכל ההרים, גם במזרח ובצפון. בשנים האחרונות התברר כי ירושלים זכתה להיות העיר הגדולה במדינת ישראל, הן בשטחה והן במספר תושביה היהודים.
אמנם, נעשו מספר מעשי טרור מצד הערבים כדי לעצור את ההתישבות, אך ללא הועיל. במסירות גדולה הולכים היהודים ומתישבים בכל מקום: בלב הרובע המוסלמי, בשכונות על הר הזיתים, בשכונת שמעון הצדיק ועוד. כך נראית גאולת ירושלים הולכת וצועדת קדימה עם גאולת ישראל.
יתר על כן, בימינו קמה תנועה לכינון המקדש, ההולכת וצוברת בתוכה מאות ואלפים שעיניהם נשואות אל הר הבית. שם נמצא אורם הגדול של ישראל, ושם עתיד להבנות בית ה' שאליו ינהרו כל בני העולם כולו, כדברי ישעיה הנביא: "והיה מידי חודש בחודשו... יבוא כל בשר להשתחוות לפני" 29 , "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים" 30 .
אכן ירושלים מקיימת בתוכה את הבטחת הגאולה הנזכרת בספר תהילים 31 : "בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס". ומכאן עלינו לצפות להתקיימות דברי הגמרא 32 : "כיון שנבנית ירושלים בא דוד".



^ 1.ב, ב
^ 2.ישעיה נב, ב
^ 3.דברים יז, ח- י
^ 4.מסכת סנהדרין דף יד ע"ב
^ 5.ישעיה ב, ג
^ 6.מסכת מגילה דף טו ע"א
^ 7.ישעיה סב, א, א- ז
^ 8.דף מט ע"א
^ 9.שם ד"ה "ורב נחמן"
^ 10.דף נד ע"ב
^ 11.תהילים נ, ב
^ 12.רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ב הלכה ב
^ 13.בראשית יב, ט ד"ה "הלוך ונסוע"
^ 14.דברי הימים ב ג, א
^ 15.בראשית כד, סג
^ 16.שם כז, כז
^ 17.שם כח, כב
^ 18.דברים יא, לא- יב, ה
^ 19.דברי הימים א כב, ט- י
^ 20.קלב, יב- יג
^ 21.ט, כב
^ 22.דף נו ע"ב
^ 23.כמבואר במסכת פסחים כי מי שנמצא מחוץ לגבול העיר מודיעין נחשב כנמצא בדרך רחוקה לגבי קרבן הפסח. מתברר, כי העיר מודיעין היא קצה היניקה של קדושת המקדש.
^ 24.מסכת סוכה דף נא ע"ב
^ 25.או"ח סימן תקסא סעיף א
^ 26.דף צח ע"א
^ 27.על פי מאמר של ד"ר אריה מורגנשטרן במאמרו "המפנה במעמדה של ירושלים בזמן החדש", מתוך קובץ "שאלו שלום ירושלים".
^ 28.עם הקמתה של מדינת ישראל עבר בסיס זה לשמש כבסיס צה"ל. לאחרונה נודע כי המקום מיועד להיות מרכז תורני גדול. כך נראה בחוש כיצד שימשו הגויים מכשירים בידי ההשגחה לגאולת ישראל.
^ 29. ישעיה סו, כג
^ 30. שם נו, ז
^ 31.קמז, ב
^ 32.מסכת מגילה דף יז ע"ב
חזרה למעלה