בית המדרש

  • שיר למעלות ארצנו
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

פרי הארץ

הקדמה, ארץ זבת חלב ודבש, שבעת המינים, זמרת הארץ , ארבעת המינים.

undefined

הרב דוד חי הכהן

שבט תש"ע
43 דק' קריאה
בספר הכוזרי 1 מובא משל הכרם: האומן, המבין בטיב הצמחים ובטוב האדמה, ויודע מהם הצמחים המתאימים ביותר לאדמת הקודש, המיוחדת לצמחי הקודש, מביאם אליה ושותלם בה. כל זאת למען יתגלו כוחותיה וסגולותיה של האדמה עם הסגולות המיוחדות של הצמחים, ויהיה פרי הארץ לגאון ולתפארת. אמנם, גם בפירות הטבעיים ניכרת הארץ בסגולות הקודש שבה. כך מובא בדברי הב"ח בפירושו לטור 2 : "... קדושת הארץ הנשפעת בה מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת גם בפירותיה, שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ... כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה".
בדבריו מתייחס הב"ח לכל פרי הארץ, ועל אחת כמה וכמה ישנה חשיבות מיוחדת לפירות שנשתבחה בהם הארץ, שהם תולדותיה המיוחדים. ולא רק אנו או חוקרי הטבע הם אלה שמזהים את פרי הארץ המיוחד לה, אלא הם מצויינים לטובה גם בתורה, במקור הקודש. על כן, בוודאי שיש להתבונן במקורות אלו, ובמיוחד שבהם, בעין בוחנת. עין שמכוונת על פי ראיית הקודש של חכמינו ז"ל, שהם כיוונו את מבטם והתאימוהו אל עיני הקודש השמיימיים המאירים בפסוקי התורה ובכתבי הקודש גם יחד.
בעניין הפירות והנטיעות שנשתבחה בהם ארץ ישראל ישנן מקומות אחדים שעוסקים בהם ובפרטי עניינם. ראשית, יעקב אבינו ציין פירות אחדים שהם משבח הארץ באומרו לבניו: "קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה מעט צרי ומעט דבש נכאת ולוט בוטנים ושקדים" 3 . פירות אחרים, שהתורה חוזרת ועוסקת בהם פעמים רבות בנושאים שונים כגון: אלה שנזכרו בברכת הארץ ונתחייבו במתנות כהונה- דגן תירוש ויצהר 4 . עוד מעצי הארץ שנזכרו לשבח הם ארבעת המינים שנצטוונו לנוטלם בחג הסוכות: "פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל" 5 . עוד פירות שנזכרו כפרי הארץ במקומות רבים, בתורה בנביאים ובכתובים, הם: הגפן, התאנה והרימון 6 .
מובן שיש להבחין בין אלו שנזכרו לטובה מפי הקב"ה, שדברותיו כוללות עולמות נגלים ונסתרים, שיש בהם הלכה ואגדה אמונה וחיים, לבין אלו שנשתבחו על ידי אבותינו הקדושים, שגם דבריהם יקרים אך יש להבדיל בין קודש לקודש. כמו כן יש להקדים את שבחי פרי הארץ הנזכרים בתורה על אלו הנזכרים בנביאים ובכתובים, אם כי לא מתוך התעלמות מאלו האחרונים שגם דבריהם יקרים, כי ממעין היוצא מעם ה' הם שואבים את דבריהם.

ארץ זבת חלב ודבש
שבחה הראשון של הארץ נאמר בפי ה', בדברו אל משה לגאול את ישראל: "ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש" 7 . ויש לברר מה עניינו של שבח זה? ומה משמעותו?
במסכת כתובות 8 מובאים סיפורים אחדים בעניין שבח זה. רמי בר יחזקאל הזדמן לבני ברק וראה עיזים שאוכלות תחת עצי תאנה. והתערבבו יחד הדבש הנוטף מן התאנים והחלב המטפטף מן העיזים. אמר: זהו מה שנאמר: "זבת חלב ודבש". סיפור נוסף מובא בגמרא 9 : אמר ר' יעקב בן דוסתאי: מלוד לאונו אורך הדרך כשלושה מילין, פעם אחת הקדמתי להשכים לפני עלות השחר והילכתי כשעד קרסולי מגיע דבש של תאנים. ריש לקיש העיד שתחום החלב והדבש בגליל, ליד ציפורי, הוא ששה עשר מיל על ששה עשר מיל.
הגמרא מבארת שאין הכוונה דווקא לדבש התאנים ולחלב העיזים, אלא לכל פירות הארץ שהם שמנים מחלב ומתוקים מדבש. פירוש זה, שהדבש מכוון לכל הפירות, מתאים לדברי חז"ל 10 בענין שבעת המינים, בפסוק "ארץ זית שמן ודבש", שהכוונה בפסוק לתמר. אולם, אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ומצאנו בדברי חז"ל שיש מקרים שהכוונה בדבש היא לדבש הדבורים. כך במסכת בכורות 11 דנה הגמרא מנין שמותר לאכול דבש, והרי כל היוצא מן הטמא טמא והדבורים הם שרץ העוף האסור באכילה, ומביאה הגמרא תשובות אחדות בענין זה. שואלת הגמרא האם גם דבש הגיזים, מין שרצים, מותר? ועונה הגמרא: סתם דבש הוא דבש דבורים.
ואמנם כבר בסיפורי הנביאים נראה שנתברכה הארץ בדבש הדבורים, כמסופר בשמשון שרדה דבש מגוית הארי, ומיונתן שבאמצע המלחמה בפלישתים מצא דבש בדרך ואכל ממנו והאירו עיניו. וכן מובא בנבואות העתיד בספר ישעיה 12 : "כי חמאה ודבש יאכל כל הנותר בקרב הארץ", ומתוך הענין שם נראה שהכוונה לדבש דבורים.
בדבר משמעות הבטחה זו, של ארץ חלב ודבש, ישנם פירושים אחדים בעניין.
א. הרמב"ן 13 כתב ששבח הארץ מתבטא בכך "שהיא ארץ מקנה, שיש בה מרעה טוב, והמים יפים ויגדל החלב בבהמות, כי אין הבהמות בריאות וטובות ומרבות החלב רק באויר טוב ועשב רב ומים טובים. ובעבור שימצא זה באחו ובמרום הרים, אין הפירות שם שמנים ויפים מאד, אמר כי היא עוד שמנה שפירותיה שמנים ומתוקים עד שתזוב כולה בדבש מהם". זהו שבח גדול לארץ שבה ישנם בשפע כל צרכי החיים, הן לבעלי חיים והן לצמחים, והכל בתכלית הנעימות.
ב. רבינו בחיי 14 כתב שכל השבחים הנאמרים בפסוק מתייחסים לתורה. ארץ טובה ורחבה- כפי שנאמר: "כי לקח טוב נתתי לכם" 15 , רחבה- שנאמר: "רחבה מצותך מאוד" 16 , ארץ זבת חלב ודבש- על שם הפסוק: "דבש וחלב תחת לשונך" 17 .
לעומת פירוש הרמב"ן שמייחס את דברי הפסוק על טבע הארץ החומרי, המתפרט לחיים ולצמחים, מפרש רבינו בחיי שהשבחים מתייחסים למדרגה רוחנית. בוודאי שגם לרבינו בחיי הייתה הארץ זבת חלב ודבש גם בגשמיות, שכן כך מורים דברי חז"ל. אלא שלדעתו אין זה לכבוד הבורא להשתבח במדרגות חומריות, וכל עיקר כוונות הבורא בדבריו בתורה הן על המעלות הרוחניות. דבריו מובנים על פי דברי הב"ח 18 שפירות הארץ יונקים מקדושת השכינה, ומתוך כך ריבוי השבח החומרי היוצא מגוף הארץ הוא סימן ואות למעלותיה הרוחניות המוצאות את ביטויין אפילו בגשמיות. בכך מתאימה הופעתה של הארץ בחיצוניותה אל כוחותיה הפנימיים הרוחניים.
אולם, רבינו בחיי לא ביאר מה הכוונה המפורטת במילים "חלב ודבש", המכוונים לשיטתו לעניינים רוחניים. בתרגום יונתן על הפסוק: "דבש וחלב תחת לשונך", אותו פסוק שהביא רבינו בחיי כראייה לקשר הרוחני לחלב ודבש, מובא שהדבש רומז לתפילת הכהנים בבית המקדש, ששפתותיהם מזילות דבש. יתכן שהכוונה לברכת הכהנים המביאה שפע ברכה לישראל. ועל החלב נכתב שזהו הרמז לשירים ותשבחות שעם ישראל משבח את ה'. יתכן והכוונה לספר תהילים שאת מתיקותו ועדינותו דימה התרגום לחלב.
ביאורים נוספים המתאימים לפירושו של רבינו בחיי מובאים בילקוט שמעוני 19 שפירש דבש וחלב על מעשה מרכבה ומעשה בראשית, שהם מתוקים מדבש וחלב. וכן בשיר השירים רבה 20 דימה את הדבש והחלב ללימוד תורה הנלמד בעונג ובניגון, בשמחה ובחדוה, ולא רק שתוכנו יקר אלא שמיעתו נעימה ביותר.
ג. דרך אחרת לביאור מעלות הארץ ישנה למהר"ל 21 . בביאורו הוא מציין כי לחלב ולדבש תכונות טבע הפוכות, כלומר: החלב טבעו קר ואילו הדבש בטבעו חם. זאת לאמר כי לא יחסר בארץ כלום, ואף דברים הנראים הפכים נמצאים בה בריבוי גדול. ואילו שאר הארצות אם טבען מוכן לדבר אחד אינו מוכן להפכו.
דברי המהר"ל ניתנים להבנה בכמה פנים. ראשית, טבע הארץ ישר כל כך ומכוון אל האמצע שגם ההפכים יכולים לחיות ולהתקיים בו בלי סתירה וקושי. ומכאן שאין הכונה שכל הארץ היא זבת חלב ודבש, אלא שגם חלב ודבש יש בה. שנית, בארץ יש גילוי אלוהי עליון כמו בשמים, שבהם האש והמים חיים ביחד מפני גדלותו של המופיע בהם, שלפניו אין מי שירים יד או רגל כאמור בספר איוב 22 : "עושה שלום במרומיו". כך הוא בארץ, שהחלב והדבש ההפכיים בטבע יכולים לחיות ביחד זה בצד זה, היות והשכינה שהיא שורש הבריאה והבריות כולם שוכנות שם.
על פי הסבר המהר"ל משמשים החלב והדבש כדוגמאות לכל הכוחות העולמיים הכבירים שיכולים לחיות בארץ במחיצה אחת ותחת קורת גג אחת, ואין פרץ ואין צוחה כנגדם.
הרב צבי יהודה קוק זצ"ל מבאר שבח זה בדרך נוספת, וראויים דבריו להצטרף לדברי רבותינו הראשונים. ביאורו מסתמך על הדיון במסכת בכורות 23 בשאלה מנין שמותר לשתות חלב, והרי יש בו חשש של איסור אבר מן החי. כמו בשר שנתלש מן החי ואסור לאכילה, לכאורה היה מקום לאסור גם את החלב. מתרצת הגמרא שאם שיבח הכתוב את הארץ בשבח החלב בוודאי שהוא מותר, כי לא הייתה הארץ משובחת בדבר אסור 24 . בהמשך דנה הגמרא גם בעניין הדבש שהיה ראוי להיות אסור, שהרי כלל בידינו: כל היוצא מן הטמא טמא. אולם, גם במקרה זה מוצאת הגמרא טעם להיתר, היות והארץ נשתבחה בכך.
על פי הגמרא החלב היה ראוי להיות אסור משני טעמים: א. אבר מן החי, ב. לדעת ר' מאיר החלב מוצאו מן הדם, כאומרו: "שהדם נעכר ונעשה חלב", וידוע שאיסור דם הוא מהאיסורים החמורים ביותר. וכן הדבש, מוצאו מן שרץ העוף והיה ראוי לאוסרו באכילה. אף על פי כן בא כוחה של ארץ ישראל ומטהר את החלב ואת הדבש והופכו למעדנים. בזאת מתגלה כוחה החשוב של הארץ להפוך את הטמא לטהור ואת האסור למותר.
יש לצרף לביאור זה את דברי הזוהר 25 שמברר את כוח ההיכלות העליונים. מובא שם כי להיכלו של משיח יש רשות להכנס רק לצדיקים, שביכולתם פעלו בעולם הזה להפוך את החושך לאור ואת המר למתוק. זהו כוחו של המשיח הגואל. ומכאן, שכוחה ותכונתה של הארץ הם תכונות הגאולה העולמית המטהרת את הכל מן השורש, ומחזירה את העולם לשלוותו שהייתה לפני בוא הקללה בחטא האדם.
לאור כל הפירושים שהובאו ניתן לסכם ולראות שהתיאור הנפלא של התורה אודות הארץ, שהינה זבת חלב ודבש, כולל את כל המעלות האפשריות: א. מעלות החומר, כפירוש רמב"ן. ב. מעלות הרוח, הכוללים את מעלות התורה, כביאור רבינו בחיי. ג. מעלות התפילה, כהסבר תרגום יונתן. ד. מעלות שלמות המידה ותיקון הכלל כולו על כל פרטיו, הקרובים והרחוקים, המורה על העניין האלוהי השוכן ומשרה את ברכתו בארץ, כדברי המהר"ל והרב צבי יהודה זצ"ל.

שבעת המינים
בצורה מסודרת ומרוכזת נזכר שבח הארץ, בפירותיה המיוחדים, בדברי הפסוק: "ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש" 26 . פירות אלו הוגדרו כשבעת המינים שנשתבחה בהם הארץ.
במסכת ברכות 27 מובא: "א"ר חנן: כל הפסוק כולו (ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש) לשיעורים נאמר". כלומר, לשיעורי ההלכה שנמסרו לעם ישראל על ידי משה רבינו כהלכה למשה מסיני, כגון: שיעורי כזית לאכילה הן במצווה והן באיסור, שיעור גרוגרת (תאנה) להוצאה בשבת ועוד.
הגמרא דוחה את סברתו של ר' חנן ואומרת שהשיעורים הם הלכה למשה מסיני, ובתור שכאלה אין הם יכולים להישען על דברי הכתובים. אולם, המהר"ל 28 מבאר שגם כאשר הגמרא אומרת אסמכתא יש שורש בכתובים שמכין את הדברים לאותם הלכות הנרמזות בהם. על כן, שבעת המינים הם שורש ההלכה למשה מסיני, אותה הלכה שלא נאמרה בכתובים אבל אי אפשר לקיים את הלכות התורה בלעדיה. איך אפשר לאסור אכילה בלי לדעת מהו גבול האיסור, ואיך אפשר לאסור טלטול בשבת בלי לקבוע את שיעור החפץ האסור.
בזאת נודע שגם ארץ ישראל, בבחינה נסתרת, הינה בבחינת הלכה למשה מסיני שאין לתאר את קיום התורה בלעדיה. וכך שורשי התורה צומחים בארץ, המגלה את כוחה בשבעת המינים המשובחים.
רבינו בחיי מגלה טפח מן המסתתר בפסוק. שבע פעמים נזכרה המילה ארץ בפסוקים: א. "ארץ טובה ורחבה", ב. "ארץ נחלי מים", ג. "ארץ חיטה ושעורה", ד. "ארץ זית שמן ודבש", ה. "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם", ו. "ארץ אשר אבניה ברזל", ז. "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוהיך על הארץ הטובה". פעמיים נזכרה הארץ כארץ טובה, וחמש פעמים בתארים אחרים. חלוקה זו מתאימה לשבעת המינים שגם הם מתחלקים לקבוצה של חמשה מינים וקבוצה של שני מינים.
הפסוק, "ארץ חיטה ושעורה...", נמצא בתוך מסגרת פסוקים שבהם התורה מתארת בהפלגה את גודל שבחה של הארץ: בנופיה- "ארץ הרים ובקעות", ובמימיה הזורמים ונובעים ללא הרף- "ארץ נחלי מים", הנמצאים גם בסמוך לפני הקרקע ונובעים עמוק עמוק מתחתיו- "עיינות ותהומות". הם מבורכים בהשגחה ניסית ואינם תוצאה טבעית של היקוות מי הגשמים מתחת לקרקע, כי אז לא היו צריכים המעינות לנבוע בהרים ומי התהום בעמקים- "יוצאים בבקעה ובהר". כל אלו השבחים נותנים רושם שהארץ מלאה חיוניות מפליאה, המנביעה אותה בכל עומקה ורומה.
ענין נוסף בפסוק: הוא כולל עשר מילים המכוונות כנגד הפסוק שבירך יצחק את יעקב: "ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ רב דגן ותירוש" 29 , שגם הוא בעל עשר מילים ועוסק בשבח הארץ. על פי דברי המקובלים עשר המילים האלו כוללים בתוכם את כוחם של עשר הספירות שבהם האציל הבורא יתברך את העולמות כולם. בכך מובן שהארץ ופירותיה הם, בכל רבדי הקודש, מהווים שורש ובנין למציאות כולה. הן במידות המוסר, הן במצוות התורה והן במידות העליונות, אשר קצרה בינתנו מלדבר עליהם אפילו ברמז.
אחרי הקדמת הפסוק אודות המים הטובים והחיים, הנובעים וזורמים בתוכה ומחיים את כולה, בא הפסוק בן עשר המילים שבו נמצאים שבעת המינים המשובחים, כשהם מחולקים לשתי קבוצות. קבוצה ראשונה, בת חמשת מינים- ארץ חיטה ושעורה, וגפן ותאנה ורימון. קבוצה שניה, בת שני מינים- ארץ זית שמן ודבש.
לאחר מניין הפירות, ממשיכה התורה בתיאור עושר הארץ ואיכות אדמתה: "אשר לא במסכנות תאכל בה לחם". כלומר, הברכה שרויה בה בשפע רב, ולא רק שפירותיה יפים ומתוקים אלא יש בהם ברכה עד בלי די. חותם שבח הארץ מתבטא בתיאור טיב אבניה והריה, שהם ברזל ומחצב נחושת. שבח חוזק הברזל, הראוי לכלי העבודה, הוא בכך שלא יזדקקו למלאכתם למתנות זרים. בנוסף, יופי הכלים הנראה בנחושת האדומה והצהובה, אשר יחד עם חוזקה, אינו יקר כזהב, העלול להביא את האדם לרדיפת מותרות.
כל הפרשה הזאת מוקפת מלפנים ומאחור בשבח המילים: "הארץ הטובה". תחילתה: "כי ה' אלוהיך מביאך אל ארץ טובה", וסיומה: "וברכת את ה' אלוהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך".
בפירות שבעת המינים נזכרו שני מינים שאינם שייכים לפרי האילן, אלא לזרע האדמה, והם: החיטה והשעורה. יתרון חשוב להם על פירות האילן בהיותם מצמיחים את הגרעינים הראויים ללחם, שהוא עיקר מאכל האדם ומסעד חייו, כאמור 30 : "ולחם לבב אנוש יסעד". וכן, מצאנו שהקדימה התורה את הדגן לפירות כמו בפרשת שמע: "ואספת דגנך ותירושך ויצהרך" 31 .
חלוקת הדגן לשני מינים חיטה ושעורה היא החלוקה למזון האדם והבהמה. כנאמר 32 : "והשעורים והתבן לסוסים".
אחרי מיני הדגן נזכר הגפן, שלו תפקיד חשוב לערך החיים- שמחת הלב, כאמור 33 : "ויין ישמח לבב אנוש". אין לתאר את חיי האדם ללא השמחה הנותנת לו את הכוח והיכולת לעמל הנדרש לחיים, "אדם לעמל יולד" 34 . הרצון לחיות, ולהוסיף חיים בכל, מקבל תמיכה חזקה מרגש השמחה המלווה את החיים ונותן להם את העוז והמרץ.
יחד עם הזכרת הגפן נלווית התאנה, "וגפן ותאנה". התאנה עניינה לשמח בתנובתה הרבה ומתיקותה הנעימה. היא נלווית לגפן במקומות רבים בתנ"ך, והינה סמל לשמחת חיים ולשלווה, כנאמר 35 : "וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו", וכן: "ביום ההוא... תקראו איש לרעהו אל תחת גפן ואל תחת תאנה" 36 . בכוחה של מתיקות התאנה יש כדי לשכר לא פחות מן היין. וכך מובא במסכת כריתות 37 כי חל איסור על אדם האוכל דבילה קעילית (שהיא תאנה מתוקה ביותר) להכנס למקדש, משום איסור התורה להיכנס שיכור לבית המקדש. ופסקו התוספות במסכת כתובות 38 הלכה שאסור לרב שאכל דבילה כזו להורות הלכה.
האחרון בקבוצה זו, של "הארץ" הראשונה, הוא הרימון. הרימון מצוין בגרגרים מרובים, הראויים לאכילה. זאת לעומת פירות האחרים שהגרעינים בתוכם אינם נאכלים. הרימון מרשים בפריחתו היפה והססגונית, בגרגריו היפים והעסיסיים. גרעינים אלו משמשים להכנת מיץ. יופי הרימון משלים את מתיקות התאנה לנעימות החיים והדרם.
הקבוצה השניה של הפירות, המצויינת ביחודה על ידי התוספת של המילה "ארץ" לפניהם, היא: זית שמן ודבש. עניינה הכללי של קבוצת פירות זו הוא העשרת צרכי החיים הבסיסיים הנותנת הרגשה של עושר ויכולת להעניק לאחרים. כך ידוע כי אחד מתשמישי השמן הוא למשוח בו חפצים מבחוץ כדי לקבל עידון וברק, דבר הגורם להדגשת היופי הנובע משמחת הרגשת העושר. תועלת נוספת של השמן היא למאור, כשגם בתכונה זו התועלת היא לסביבה ולהרגשה הטובה.
הפרי השביעי והאחרון הוא הדבש, וקיבלו חז"ל שהכוונה לתמר. התמרים נזכרו במקומות אחדים בתנ"ך כפירות שנשתבחה בהם הארץ. התמר הוא המין הרביעי שנזכר בחג הסוכות: "כפות תמרים". התמר נזכר גם בשיר השירים, בתיאורה של כנסת ישראל ביפי מראיה: "זאת קומתך דמתה לתמר" 39 . אולם, מתיקותו הרבה של התמר הינה מעל כוחו של האדם ועל כן ישנה אזהרה בספר משלי 40 : "דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו". ובמסכת תענית 41 מסופר על עולא שהגיע לבבל ושמח לראות שהתמרים מצויים וזולים שם, אכל מהם הרבה ומתוך כך נצטער בלילה בהפרעות בקיבה, והסיק שאין ראוי להרבות בהם.
פרי התמר נמצא בסוף רשימת הפירות ללמדנו שנועם החיים המרובה איננו ראוי להיות כמטרה, ואין להפריז בו, אלא יש להשתמש בו כתוספת והשלמה.
בסיכום ניתן לומר שקבוצת הפירות הראשונה, חמשת המינים, היא הסדר הקבוע והבריא של האדם, ואילו הקבוצה השניה נועדה להרווחה ולתיבול החיים בריבוי השמחה.
חלוקה זו אובחנה על ידי חז"ל במסכת ברכות 42 כחלוקה בעלת משמעות הלכתית. בסדר הברכות קבעו חז"ל שאם יש לפני אדם שני פירות משבעת המינים יש להקדים לברכה את הקודם בפסוק. דהיינו: גפן קודם לתאנה, ותאנה קודמת לרימון. אף על פי כן אמרו שהזית קודם לגפן כיוון שהוא סמוך למילה ארץ, לעומת הגפן שהיא שלישית בקשר עם המילה ארץ. גם התמר נקבע כקודם לגפן, לתאנה ולרימון, בהיותו שני ביחס לארץ בעוד הם מאוחרים יותר.
התוספות 43 כתבו שאם יש לפניו חיטה וזית, שזה ראשון הסמוך למלה הארץ הראשונה וזה ראשון הסמוך לארץ השניה, או שעורים ותמרים, שזה שני לארץ הראשונה וזה שני לארץ השניה, הארץ הראשונה קודמת לארץ השניה.
בביאור חלוקה זו, שבין הארץ הראשונה לארץ השניה, כתב 44 הרב קוק זצ"ל שישנם שני סוגים במעלת האנשים והכרתם המתחלקים על פי יחסם לארץ. ישנם שעיקר השתוקקותם לארץ נובע מתוך מעלתה הרוחנית של הארץ. הם הנרמזים בחמשת המינים הראשונים המכוונים כנגד חמישה חומשי תורה. וישנם שיחסם אל הארץ קשור לתועלת החומרית שיש בארץ, מן המנוחה והנעימות הטבעית. הם הנרמזים בשני המינים הנוספים. על כן, כל הקודם בפסוק מעיד על תוספת הכרה ומעלה והוא הקודם לברכה.
אמנם, יש לדעת כי מעטה היא באיכותה "הארץ" השניה לעומת הראשונה. אולם, היות ובעניין הכלל, הנרמז בארץ, ידוע כי תועלת הכלל חשובה גם בעניניו החומריים כתשתית להצלחת עניני הרוח, יש גם בארץ השניה מעלה רוחנית. כשם שהעיסוק בצדקה לעניים הוא מצווה גדולה שעניינה רוחני אף על פי שבפועל העסק הוא בחומר. לכן, הקודם באופן מעשי בקרבתו לארץ, אפילו אם המניעים העומדים אחרי מעשיו הם מניעי החומר, הוא קודם במעלתו לבעל ההשגות הרוחניות הגבוהות שבפועל הוא מתעכב מן הקרבה אל הארץ.

חיטה
החיטה נמצאת בראש סדר שבעת המינים בהיותה המרכיב העיקרי של מזון האדם בעולם, ובשל כך הינה החשובה ביותר מכל המינים וערכה לא יסולא בפז. ערכה רב לבריאות האדם בהיותה בנויה מחלבונים ופחמימות, שהינם יסודות המזון החשובים הן לבניין גופו של האדם, הבנוי בעיקר מחלבונים, והן לפעולותיו הנזקקות לאנרגיה המתקבלת על ידי פירוק הפחמימות. בזאת היא סועדת את מרכז חיי האדם הגופניים- ליבו, כאמור: "ולחם לבב אנוש יסעד" 45 .
להכנת הלחם נדרשות מלאכות רבות. חלקן מובאות במסכת שבת 46 ומנינם כאחת עשרה מלאכות. מכאן, שחיי האדם הניזונים מהדגן מחייבים היערכות רבה הקשורה ברוב אומנויותיו של האדם. כגון: הכנת כלי עבודה, יגיעה בשדה ובגורן, טחינה, אפיה, הגנת השדה והמאפיה ועוד. בנוסף, היות וגידול הדגן נמשך זמן רב ומצריך עבודה בכל עונות השנה- חריש וזרע בסתיו, קציר באביב ובתחילת הקיץ, כינוס ואיסוף הדגן בסוף הקיץ, מתחייב מכך תנאי מגורים במבנים קשיחים הראויים גם לזמנים הקשים- קרח, ברד וגשם בחורף, שרב ויובש בקיץ. מגורי קבע כאלו ניתן לקיים רק בחברה גדולה ומגובשת היכולה להוציא מתוכה חרשי עץ ואבן.
צורת חיי הקבע הזו מחייבת דברים נוספים: הכנת לבוש האדם- המשתנה בתנאי הזמן המתחלפים. תכנון שנתי וכלכלה- היות ובין קציר לקציר ישנה שנה שלמה, שבה על משפחות האדם להתפרנס מתנובות הדגן. במצבים מיוחדים, כמו שנת רעב, מצריך הלחם גם חכמה גדולה כיצד לכלכל את החיים בכבוד עד שירווח ויבוא השפע.
לאור זאת ניתן לומר שהחיטה מחייבת את האדם להיות בן תרבות. דבר המתאים לטבע החיטה, שאמרו עליה חז"ל 47 : אין התינוק לומד לדבר עד שיטעם טעם דגן. ובכך החיטה היא ערש התרבות וקיומה.
ערכה התורני של החיטה חשוב ובולט. החיטה הינה הלחם עליו מברכים ברכת המזון, שהיא הברכה היחידה מדין תורה על אוכל, ומקבילה לה בברכות היא רק ברכת התורה. כך ניתן לראות שיש תיאום בין לחם הארץ ובין התורה.
החיטה היא הראויה לאכילת מצה בפסח, ולמנחות במקדש המלוות כל קרבן, וממנה שתי הלחם בחג מתן תורה, ולחם הפנים במקדש, המסודר משבת לשבת. על אכילת הלחם תיקנו חז"ל נטילת ידיים ודיני סעודה, והברכה עליו פוטרת כל מיני מאכל שבסעודה בהיות הלחם עיקר הסעודה. בשבת וחגים חייב אדם לקבוע סעודה על הפת, ועוד כהנה הלכות המעמידות את החיטה במרכז.
מעלות נוספות מוזכרות בחז"ל הקשורות בחיטה. התורה נקראה לחם, כנאמר 48 : "לכו לחמו בלחמי". ובמסכת אבות 49 אמרו חז"ל: "אם אין קמח אין תורה". וכן האשה, שלה הזכות להמשיך את קיום האדם לדורותיו, נקראה גם היא לחם: "כי אם הלחם אשר הוא אוכל" 50 .
הב"ח 51 כתב כי קדושת השכינה נשפעת בפירות הארץ. מכך נוכל לומר שעיקר הברכה הרוחנית בארץ מתגלה דרך הלחם. בזאת מובנת קביעת חז"ל את המילה "הארץ" רק בברכת הלחם, להראות את הגילוי של הארץ בלחם.
במסכת סנהדרין 52 אומר ר' יהודה כי החיטה ביסודה היתה עץ, ולא סתם עץ אלא עץ הדעת. ובמסכת כתובות 53 מובא: עתידה החיטה שתגאל ותיתמר כדקל, ורוח מבית גנזיו של הקב"ה משיר ממנה סולת לאדם.

שעורה
בהיות השעורה מחמשת מיני דגן ראויה היא לעשיית לחם, וממילא כל הנאמר בו שייך גם לגביה. אלא, מסבירה הגמרא במסכת פסחים 54 שעיקר בריאתה היתה לאכילת בהמות ועקב ירידת האדם ממדרגתו המקורית בשעת בריאתו, הפכה השעורה ללחמו.
בשעורה ניתן לקיים את מצוות התורה, כגון: סעודות שבת וחג, מצה בפסח, ברכת המזון ועוד. אך בבית המקדש, מקום הופעת המדרגה הרוחנית המתוקנת, אין להביא קרבן מן השעורים מלבד מנחת סוטה, כמובא במסכת סוטה 55 : "כשם שמעשיה מעשה בהמה כך קרבנה מאכל בהמה". כלומר, כיון שעשתה מעשה בהמה תביא שעורים למנחה. כקרבן ציבור ישנו מקום אחד שניתן להביא שעורים והוא קרבן העומר.
בהתבוננות נוספת ניתן לתת סיבה לקשר שנתנה התורה בין השעורה, מאכל הבהמה, לבין החיטה, מאכל האדם. הרי ישנו פער בין האדם לבהמה ולכאורה מדוע יש לחבר אותם? אלא, ירידתם התלולה של בעלי החיים הינה תוצאה ישירה מחטא האדם הראשון, שבעונשו ניתן חיץ בינו לבין בעלי החיים, שרבים מהם נהפכו לו לאויבים במקום להיות לו לעזר, כפי שנבראו בטבעם המקורי. לכן, נקשרה השעורה עם החיטה כדי לברר את עילוים של בעלי החיים, שיעשה במקביל לעליית האדם. בזאת תחזור השלווה לעולם כולו בהתקיימות דברי הפסוק 56 : "וגר זאב עם כבש", וכן: "וכרתי להם ברית ביום ההוא עם חיית השדה ועם עוף השמים ורמש האדמה" 57 . יוצא איפוא, שהצמדת החיטה לשעורה, כהגדרת הפסוק: "ארץ חיטה ושעורה" ביחס לארץ ישראל, יש בה להעיד על תיקון העולם מחטא האדם בזכות המצאם של ישראל בארץ.
במסכת ברכות 58 מובא: "הרואה שעורים בחלום סרו עוונותיו... אמר ר' זירא לא עליתי מבבל לארץ ישראל עד שראיתי שעורים בחלום". אם כן, בכוח השעורה לכפר עוונות ולהעלות את עם ישראל אל הארץ.

גפן
לאחר החיטה והשעורה, שהם הדגן והלחם הצועדים בראש פירות הארץ, מוזכרת הגפן. בתורה מכונה הגפן במקומות רבים בכינויים: "תירוש" או "יין", על שם תכליתה, כשם שהלחם הוא מסקנת החיטה והשעורה. יתר על כן, לא רק משקה הענבים קיבל שם מיוחד, תירוש או יין, אלא אף מקום גידולו קיבל שם בפני עצמו: כרם, כנאמר: "ויחל נח... ויטע כרם" 59 .
תפקיד היין הינו כפול: הן כמשקה המלווה את הארוחה והן כמשמח את האדם, ובעל ערך עצמי שאיננו נטפל ללחם. כך, במקביל למושג הסעודה השייך ללחם, עלה מושג המשתה השייך ליין. שותפות זו, של הלחם והיין, נחשבה מאוד בימי קדם כאשר מלכיצדק מלך שלם הוציא לקראת אברהם, השב משדה הקרב, לחם ויין 60 . חשיבותה נודעה גם על ידי התורה המזכירה ומצמידה את הדגן והתירוש זה בצד זה.
תפקידו הנוסף של היין הוא שמחת החיים. כך נזכר במזמור "ברכי נפשי" 61 , העוסק בתיאור היצירה וכוחותיה המעידים על חכמת היוצר: "כולם בחכמה עשית... ויין ישמח לבב אנוש".
בספר שופטים מעידה הגפן על עצמה שתירושה משמח אלהים ואנשים: "ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים" 62 . ונשאלת השאלה: כיצד משמח היין את האלהים הנעלה מהנאות הגוף? מפרשים חז"ל 63 שהכוונה לניסוך היין על המזבח, המלווה בשירת הלוויים ונגינתם והם המשמחים את הקב"ה, השמח בברואיו המכירים בטובתו וראויים לה.
השימוש ביין צריך להעשות במינון נכון ובזמן ראוי, ורק אז נחשב הוא וראוי שימושו הן בתורה והן בהלכה. בתורה על כל קרבן נאמר "ונסכו". רגע השיא בהקרבת הקרבן היה זמן ניסוך היין על ידי הכהנים, כאשר הלויים אומרים שירה. וכל השרוי במקדש באותה עת לא ידע את נפשו משטף רגשי הקודש האופפים אותו.
בהלכה מצויין היין במצות השמחה בחג: אין שמחה אלא בבשר וביין 64 . וכן נבחר הוא לקידוש ולהבדלה בשבת ובמועדים, ועליו סדרו חכמים את ברכות החופה וקידושין, ברית מילה ופדיון הבן ועוד. מלבד זאת, ייחדו חכמים ליין ברכה מיוחדת, השונה מכל מיני הפירות שעליהם מברכים: "בורא פרי העץ". על היין מברכים: "בורא פרי הגפן". כמו כן, ברכת היין כוחה לפטור את כל ברכות המשקים, כשם שברכת "המוציא" על הלחם פוטרת כל ברכות המאכלים שבסעודה.
אמנם, שמחת היין מיעוטה יפה ורובה קשה. הנהירה היתירה אחרי ההנאה והשמחה שמפיק היין סופה שמביאה לירידה מוסרית של האדם, עד כדי אובדנו מן העולם. כך מבואר במסכת סנהדרין 65 : אותו אילן (עץ הדעת) שאכל אדם הראשון ממנו גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין. בדומה לכך נכשל נח ביינו, ואחריו הגיע לוט לאיבוד חושים גמור מחמת היין, עד שנהפך להיות מושג: "שכור כלוט". תרבות השתיה וההתמכרות ליין ידועה בהיסטוריה כהרת אסונות לעמים ומדינות, ששקעו בתהום הנשייה עקב השעבוד לתאוות היין.
יוצא איפוא, שלמרות תפקידו להביא לעבודת ה' בשמחה, כאמור 66 : "עבדו את ה' בשמחה", יש לצמצם בשתיית יין בענייני חול, כיון שנזקו רב. מסיבה זו החמירה התורה בסוגיית בן סורר ומורה על שתיית יין מופרזת עד כדי חיוב מיתה. ובימי ירמיה הנביא נשתבחו ונתברכו בני הרכבים על התנזרותם הגמורה מן היין. ואמרו חכמים 67 לא נברא יין אלא לשמח בו אבלים, שנאמר: "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש" 68 .
מאידך, ציינו חכמים שיפה היין ללימוד התורה. כך העיד על עצמו רבא שזכה לפקחות יתירה בזכות שתיית יין. וכן אמרו חכמים 69 : הרוצה לזכות למצות ניסוך היין בזמן הזה- ימלא גרונם של תלמידי חכמים ביין.
מורכבות כפולה זו של היין נתנה את אותותיה גם בתחום האיסור והיתר. יין נסך של גויים אסור בהנאה, ואיסורו בכלשהו אפילו על ידי מגע הגוי בלבד. כמו כן, כלאי הכרם הם החמורים ביותר, מבין כל סוגי הכלאיים, והם אוסרים בהנאה עד מאתים פעם.
בדומה לחיטה וללחם, שמלבד ערכם החומרי, קיבלו גם ערך מליצי בחיי האדם על ידי האשה, הנמשלת ללחם כנאמר: "כי אם הלחם אשר הוא אוכל" 70 , גם הגפן קיבלה מקום דומה בחיי האדם באותו נושא.
בספר תהילים 71 נזכר: "אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך". כלומר, כשם שתפקיד הלחם הוא שמירת החיים, ובזאת הוא מקביל לאשה שתפקידה שמירת החיים מדור לדור, הרי שגם שמחת החיים המתגלית במשפחה היא על ידי האשה ובזה היא נמשלת לגפן המשמחת.
כך נראה התיאום בין הלחם והיין, המרכיבים את החיים בחומר וברגש, ולשניהם ענין אחד- שלמות החיים. בהכללה גדולה יותר נמשלו הן התורה והן ישראל ליין היות והם המביאים את השמחה, ואת הערך הפנימי, לעולם כולו. כנזכר בספר ישעיה 72 ביחס לישראל: "כי כרם ה' צבאות בית ישראל", וכן: "ואנכי נטעתיך שורק כולה זרע אמת" 73 .
אשכול הענבים נמשל, במקומות אחדים בדברי חז"ל, לתלמידי חכמים, ואילו עליו לעמי הארצות. כונת המשל היא להעריך את העלים שמגינים על האשכול מחום השמש, ומאפשרים את קיומו. כך מבואר בחז"ל 74 ששלחו מארץ ישראל לבבל בקשה שתלמידי חכמים יבקשו רחמים על עמי הארץ, שאילולי הם לא היה קיום גם לתלמידי חכמים. נראה שמקור לדימוי זה שימשו דברי הנביא מיכה 75 : "אללי לי כי הייתי כאספי קיץ... אין אשכול לאכול... אבד חסיד מן הארץ".
היין נחשב כחלק העדין שבתורה- חכמת הסוד, שמקומה רק לאחר לימוד דברי ההלכה בחלק הגלוי שבתורה. וכתב הרמב"ם 76 שאין ראוי לשתות יין אלא רק לאחר שמילא כרסו בבשר ולחם, שהוא משול לחלק הנגלה שבתורה. וכן קשרו חכמים את היין לסוד על פי חשבון האותיות (סוד ויין מספרם בגימטריא שבעים), ואמרו 77 : "נכנס יין יצא סוד". ומבאר הגר"א 78 שגילוי סודות התורה לעתיד זו משמעות של יין המשומר לזוכים לעתיד לבוא.

תאנה
התאנה היא בת זוגו של הגפן במקומות רבים בתנ"ך, כגון: "תחת גפנו ותחת תאנתו" 79 . במדרשים רבים, העוסקים במעלת הארץ הכוללת חלב ודבש, מתוארים התאנים כמקור הדבש בארץ, ופעמים הדברים נראים מופלגים ביותר. כך במסכת כתובות 80 : אמר ר' יעקב בן דוסתאי פעם אחת הלכתי מלוד לאונו מהלך שלושה מילין והגיע דבש התאנים עד קרסולי. וכן מעשה המובא בתלמוד הירושלמי 81 : מעשה באחד שהיה לו שורה של תאנים ובא ומצא גדר של דבש מקיפן.
מתיקות זו בכוחה להביא להשתכרות, ועל כן אמרו במסכת כריתות 82 שיש איסור לאוכל דבילה קעילית (- ממקום הנקרא קעילה בארץ יהודה) להכנס למקדש, כמו שתוי יין.
ועוד אמרו במסכת סנהדרין 83 : ר' נחמיה אמר אילן שאכל ממנו אדם הראשון תאנה היה. כלומר, חטא האדם היה בנטיתו החזקה לנעימות החיים, שהיא הביאה אל הטוב והרע. הראיה שמביא ר' נחמיה לדבריו הוא ממה שנאמר 84 : "ויתפרו עלה תאנה", שבדבר שחטאו בו נתקנו. כלומר, האדם הפך את החטא לדרך הופעתו החדשה שהיא מתאפיינת בלבושו.
תכונה חשובה הנדרשת לטיפוח התאנה היא השקידה והסבלנות. עץ התאנה איננו נותן פירות מיד, רק אדם שמוכן לחשוב על עמל עבור אחרים מוכן לנטוע עצי התאנים. כך מובא במדרש תנחומא 85 : מעשה באותו זקן שהיה נוטע תאנים וראה אותו הקיסר. שאלו: האם אתה מצפה לאכול מאותם התאנים? ענה לו הזקן: אם ה' יתן חיים- יזכה, ואם לאו- כשם שהוא זכה לאכול מעמל אבותיו כך הוא נוטע לדורות הבאים. אם כן, גידול התאנה מטפח את תכונת החסד לדורות הבאים, ולא רק למראית העין הקרובה. כמו כן מטפח הוא את אמונת האדם בחסד ה'.
על הפסוק 86 : "נוצר תאנה יאכל פריה" מבארים חז"ל 87 שיש בו רמז ליהושע בן נון ששקד על שימוש התורה של משה רבינו, וזכה לרשת את כסאו. זאת כיון שהתאנה איננה מבשילה פירותיה בעת ובעונה אחת, אלא נדרשת התמדה יום יומית ובעקביות רבה לשם ליקוט פירותיה. בדרך זו מכינה התאנה את המידות הנדרשות ללימוד התורה- שקידה. שכן, לא ניתן להשיג את התורה בבת אחת, אלא מעט מעט. ולבסוף, לאחר עמל ושקידה, נראות התוצאות.
בנבואות החורבן 88 נמשלו ישראל לתאנים. בנבואה מוזכרות שתי סוגי תאנים: תאני הבכורות- הטובות, ותאני השוערים- אשר לא תאכלנה. יש בזה ללמד שגם התאנים הטובות אם לא יקבלו את טיפולם הראוי בשקידה הן עלולות להתליע ולהבאיש.
תכונה נוספת לתאנים שהם, כמו ענבי היין, ראויים לשמירה לזמן רב על ידי יבושם לצימוקים ולדבלות. בכך יכולים הם לשמש כמזון לזמנים קשים, שאין בהם תנובה. ובזו מתבררת סגולת הארץ, וסגולת התורה, לעמוד לישראל בעיתות צרה.
הרב צבי יהודה הכהן זצ"ל עמד על ההבדל בנבואות הנביא ישעיה 89 שבזמן טובתם של ישראל המשילם לכרם ענבים, ואילו בזמן פורענות נמשלו על ידי הנביא ירמיה 90 לתאנים. בביאורו מציין שהיין ראוי לברכת הטוב והמטיב, שהיא ברכה שמברכים בדרך כלל כאשר שותים יין בחברת אנשים, וכל אחד שמח בטובת חברו. אולם, התאנה תכונתה פרטית, שהרי כל תאנה ותאנה זמן גידולה שונה, ובכך יש בה נטיה להדגשת הפרטיות. כאשר היו ישראל במדרגתן המעולה נמשלו לכרם, שהעיקר בו טובת הכלל. ובירידתם נמשלו לתאנה, שכל אחד חי סביב עצמו. אמנם, יש חשיבות גם לשמחת הפרט והצלחתו בתנאי שהיא שניה לטובת הכלל. על כן הקפידו הפסוקים להזכיר גפן לפני התאנה: "וישב ישראל איש תחת גפנו ותחת תאנתו" 91 .

רימון
הרימון הוא האחרון בסדרת חמשת המינים שבהזכרת ה"ארץ" הראשונה. הרימון, במבנהו ובתכונתו, מעמיק את תכונת התאנה עד להשלמת אופיה הן בצורתה והן בתכונותיה.
הרימון איננו פרי אחד הנראה לעין, ככל הפירות האחרים, אלא הוא נראה כקליפה האוגרת בתוכה מאות גרגרים, המאוגדים לקבוצות במעטה לבן, והם עצם הפרי. כלומר, אין כאן פרי וחלקיו, אלא הגרגירים הם עצמם הפרי. בכך מתברר שבכל פרט ופרט מופיע הכלל כולו.
בעוד שהפירות האחרים רומזים לכללות התורה ולכללות ישראל, הרי שגרגרי הרימון רומזים למצוות הפרטיות שבתורה ולאזרחי ישראל העממיים. אם נדמה שגודל התורה והדרה, פאר ישראל ועוזו, מופיעים רק בכללים הגדולים, ואילו הפרטים רק טפלים לאותם הכללים, הנה בא הרימון להראות שכל פרט בתורה מופיע בו אור הכלל כולו, וכל אחד מישראל, ואפילו ריקנים שבתוכם, מלאים מצוות כרימון.
פרי הרימון מפאר את עצו בתפרחת נהדרת, המרשימה בהופעתה המרהיבה, כנאמר 92 : "שלחיך פרדס רימונים". יופי אדמוני וסמוק עטוף ומכוסה במלמלה עדינה לבנה, המכסה עליו, נראה בכל גרגיר וגרגיר פנימי. כך, כל מצוה ומצוה פרטית בתורה, תרי"ג מצוות כולם תלויים בה ומופיעים בזכותה, מצוה גוררת מצוה, וריקן שבישראל מלא מצוות כרימון.
תכונה זו נרמזת בשיר השירים 93 : "כפלח הרימון רקתך". הרקה, המכוסה בשיער הרעיה, מלאה מתחת לשיער באותו חן וחסד המצויינים בפניה, כשם שפלח הרימון הפתוח מראה את יפי הרימון כולו, כשחלקיו הפנימיים נראים.
הרימון מצטיין בחוזק צבעיו, הצובעים גם את המתעסקים בו, וקליפתו משמשת לתעשית צבע. הצבע, שענינו היופי, שהוא תכונה פרטית בהיותו מגלה את ההופעה החיצונית בלבד, אף על פי כן בהיות תכונה זו מתוקנת בחיבורה עם הפנימיות היא מעידה על נועם האופי הפנימי הכולל. לדוגמא: מחשבות טובות משרות עדינות על מבט העין ומוסיפות להם נעימות. כך, כל אחד ואחד מישראל, אף הפשוט ביותר, מוגדר כמאמין בן מאמין, רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. אלו הם תכונותיהם של אבות האומה, הכוללים את שרשי האומה כולה, והם מופיעים בכל אחד ואחד מישראל.
תכונה נוספת ביחס לרימון ידועה מתחום המעשה. אחד הסייגים בבניית יסודות מבנה חזקים הוא שמירת מרחק מעץ הרימון. שכן, שורשיו חזקים מאוד ובכוחם לבקע צורים וסלעים. מכאן מתברר שכל אחד מישראל, וכל מצוה פרטית מן התורה, יש בהם עוז ושרשיהם עמוקים ואיתנים.
בהתפרטות התורה רומזים הרימונים לחלק הגמרא, שהוא מנתח ומפרק כל מצוה לחלקיה ולהלכותיה המיוחדים לה, מתוך השוואה והקשה ביניהם, ובין שאר מצוות התורה וסברותיה. כך מובא במסכת עירובין 94 : "הנצו הרימונים"- אלו בעלי גמרא.

זית
בראש החלק השני בפסוק, המתחיל במילה "ארץ", עומד הזית החשוב בגלל השמן המופק ממנו, כמודגש בפסוק: "ארץ זית שמן". חשיבות השמן שווה לשני המינים שבהזכרת ה"ארץ" הראשונה, הדגן והתירוש, כאשר במקומות רבים בתורה, בנביאים ובכתובים שלושתם מופיעים כאחד, כגון: "ואספת דגנך ותירושך ויצהרך" 95 , "להוציא לחם מן הארץ ויין ישמח לבב אנוש להצהיל פנים משמן" 96 .
תכונותיו הנפלאות של הזית מעמידות אותו במקום מרכזי בין פירות האילן. הזית משמש הן למזון, כמו הדגן, הן לשמחה, כמו היין, והן ליופי ולמאור. עלי הזית אינם נושרים כל ימות השנה, והוא מבורך באריכות ימים המגיעה למאות שנים. גם בזקנותו תנובת עצו מופיעה במלוא כוחה, ופעמים אף יותר מאשר בימי עלומיו. הזית בעל כוח הישרדות נפלא והוא מתמיד בקיומו, גם ללא כל טיפול ודישון. מוצקותו וחישולו דומים לסלעי האיתן, שבסביבתם הוא צומח ומבקע את קשיותם. ישנם עצי זית בארץ ששרדו מלפני תקופת הגלות. בכך מבטא עץ הזית את אופי האומה הישראלית, שהינה תולדת הארץ, שאין כח בעולם שיוכל לכלותה.
עץ הזית היה העץ ששרד בעולם אחרי המבול בימי נח, שכן מעליו הביאה היונה לנח עלה להורות כי תמו המים מן היבשה. כח אדיר זה, שנודע הן בחוזקו והן ביופיו, מתאים לתכונת הקדושה הקיימת ונצחית בכנסת ישראל, ועל אף כל התלאות לא חורו פניה ולא נס ליחה.
שמן הזית שימש להכנת שמן המשחה במשכן ובבית המקדש. בשמן זה נמשחו כלי המשכן, הכהנים, מלכי בית דוד ומלך המשיח העתיד, הנקרא על שם משחת שמן הזית כנאמר 97 : "הכהן המשיח" ובתרגום יהונתן כתב שזהו הכהן הגדול הזוכה לגדולתו על ידי שמן המשחה. וכן קרא דוד לשאול המלך: "משיח ה'" 98 . השמן שימש להדלקת מנורת המאור, דרכו הופיעה ברכת השכינה, בהיות הנר המערבי דולק מערב עד ערב, כמאמר הגמרא 99 : "עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל". תכונת ברכה זו הופיעה בימי הנביאים, אליהו ואלישע, כאשר אמר אליהו: "כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר" 100 . ובימי אלישע נאמר: "הם מגישים אליה והיא מוצקת" 101 .
שמן הזית נהוג בנרות שבת כהידור מצווה, ולדעת ר' טרפון במסכת שבת 102 אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד. בשמן הזית נעשה נס החנוכה, ועל כן מצווה מן המובחר להדליק בו נרות חנוכה.
שימוש נוסף בשמן הזית הוא היופי, כמנהג הקדמונים לסוך בשמן זית כדי להתייפות. כך מתואר במסכת שבת 103 ששמן הזית הנמשח על הבנות משיר את השיער ומעדן את הבשר, וכך היו בנות ישראל נהדרות ביופיים.
במדרש 104 מבואר מדוע קרא ה' לישראל: "זית רענן" 105 - משום שאין שמנו יוצא אלא על ידי כתישה, כך כוחם הפנימי של ישראל מתגלה על ידי ייסורים. ועוד לימד השמן על תכונתם של ישראל, שכשם שכל המשקים מתערבים זה בזה ואילו השמן אינו מתערב בהם, אלא תמיד צף על גבם, כך ישראל אינם מתערבים באומות העולם, וככל שינסו ללחוץ עליהם סופו שיעלו על גביהם.
כוח זה, של שמירה על העצמיות הייחודית, ניכר גם בעצי הזית שאין להם הרכבה, ועל כן נשתבחו בהם בני ישראל: "בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך" 106 .
בספר קהלת נעשה שימוש בשמן כסמל לשם טוב היוצא על האדם הנבחר, כאומרו: "טוב שם משמן טוב" 107 . ואכן, האותיות הראשונות במילה "שמן" הם אותיות המילה "שם". וכן מובא במסכת ברכות 108 : "הרואה זית בחלום שם טוב יוצא לו".
בתורה נקרא השמן בשם יצהר, הקשור עם השורש צוהר או זוהר. משמעות מילים אלו- הבאת האור, הן בגלל שימושו למאור והן בגלל הברק הניתן על ידי סיכתו.
אודות חשיבות תכונות השמן ניתן להבחין מלשון הפסוק. הזית, המופיע בפסוק בחלקו השני אחרי הזכרת ה"ארץ", יש בו מכל כישורי הפירות הנזכרים בחלקו הראשון של הפסוק, וזאת בהרכבה מיוחדת ועצמאית. על כן, הוא היחיד מכולם המופיע בסמיכות לארץ, ארץ- זית.

תמר
הפרי השביעי משבעת המינים הוא התמר, הנרמז בתורה במילה דבש שעניינה מתיקות נפלאה. התמר כולל בתוכו את יופי ההופעה הכמותי עם נעימות ומתיקות הטוב האלוהי הגנוז בארץ. שתי תכונות אלו הם המרכיבים המאפיינים את עניין התמר, כנאמר: "צדיק כתמר יפרח" 109 , "זאת קומתך דמתה לתמר" 110 .
ואמנם, מרהיב התמר, יותר מכל העצים, בקומתו הישרה המתנשאת למעלה בלי שום נטייה ימינה או שמאלה, בכפות הדקל המתפשטים כמניפה לכל עבר ומסוככים בצל למרחוק, ובין כפותיו נמצאות מכבדות התמרים העמוסות פרי מתוק ומחזק. גם התמר מאריך ימים, בדומה לזית.
התמר חשוב לקיום מצוות ארבעת המינים, כשהלולב, הנקרא "כפות תמרים", הוא המרכזי והגבוה שבין ארבעת המינים, עד שאף ברכת המצוה היא על שמו: "על נטילת לולב".
התמר יש בו ממידת השלמות כמובא במדרש 111 : תמרה זו אין בה פסולת. אלא, תמרים לאכילה, לולבים להלל, חריות לסיכוך, סיבים לחבלים, סנסינים לכברה, שפעת קורות לקרות בהם את הבית. כך ישראל אין בהם פסולת, אלא: מהם בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי תלמוד ומהם בעלי אגדה. בזאת נראה שהתמר, הפרי השביעי, הוא סיכום כולל לכל כוחה של ארץ ישראל המתגלה בכל שבעת המינים כולם- בריאות ויופי, אריכות חיים וקומה, נעימות ומתיקות גדולה.

זמרת הארץ
פתיחה
בספר בראשית מספרת התורה על דברי יעקב אל בניו בעצתו כיצד יש לפייס את אדוני הארץ על ידי מנחה. וכך אומר להם יעקב אבינו: "קחו מזמרת הארץ בכליכם... מעט צרי ומעט דבש נכאת ולוט בוטנים ושקדים" 112 . במנחה זו ישנם פירות מהמינים המשובחים בארץ, שביכולתם להיות מכשיר ראוי לרכך לב מושל קשה, כפי שנראה בעיניהם יוסף באותה עת.
מהי משמעות התואר "זמרת הארץ" שקיבלו אותם המינים? מי הם אותם המינים שקיבלו תואר זה? במה כוחם גדול? והאם יש סיבה מדוע ציין יעקב אבינו שטוב לקחת רק מעט מן הצרי ומן הדבש?
רש"י 113 הביא בפירושו את דברי התרגום: "מדמשבח בארעא, שהכל מזמרים עליו כשהוא בא לעולם". כך גם האבן עזרא כתב 114 : "כל דבר משובח מגזרת זמירות". מפירושיהם עולה כי מינים אלו הינם יקרי המציאות מחד, ובעלי ערך רב מאידך. ערך החשוב גם לפשוטי עם, ולא רק לבעלי שלטון או ממון, שרגילים בדברים נדירים, שהרי רש"י ציין שהכל מזמרים עליו. מהמשך דברי רש"י: "כשהוא בא לעולם" למדנו שיש במינים אלו חשיבות לעולם כולו.
במדרש 115 , בביאור זמרת הארץ, ישנה תוספת שאיננה כתובה בפסוק: "ר' יהושע בשם ר' לוי: דברים המזמרים בעולם- חלזון חמר קטף ומור איגורי". ר' יהושע הבין שהסממנים המנויים אצל יעקב אבינו הם רק החשובים שנמנו אבל בזמרת הארץ ישנם עוד מינים הראויים להתווסף. מינים אלו, על פי פירוש העץ יוסף, הם התכלת- הנעשית מהחלזון המיוחד לתכלת שהיה מצוי בזמן המקדש ולאחר החורבן נעלם, המור- אחד הסממנים הנוספים שנזכרו בקטורת, וכנראה שכל מרכיבי הקטורת כלולים בדברי יעקב על זמרת הארץ, והם שייכים לה בתכונתם המרפאת והמבסמת את חולשות החומר והרוח כאחד. החמר והאיגורי, הנזכרים במדרשים, מפורשים כיין מיוחד ושמן זית מרוכז בעלי תכונות חשובות לקוסמטיקה ויופי הנשים, כפי הנזכר במסכת שבת 116 , ששמן המור הינו שמן זית שלא הביא שליש (בעוד הזיתים באיבם). ולמה סכין בו? שמשיר את השיער ומעדן את הבשר.
זוהי איפוא זמרת הארץ שעליה מכווין יעקב את דבריו לבניו בשעת המשבר. בכח הארץ טמן וגנז הבורא מאורו האינסופי הגובר על כל מעצור, ומרפא כל פצעי גוף ונפש. יכולת זו, וברכת קודש הקשורה אליה, הם המכינים את הארץ לקראת קליטתם של בניה- בוניה שיגלו בעבודתם את סודות החיים והבנין להם ולעולם כולו.

הצרי
הצרי הינו אחד מסממני הקטורת הנזכרים בפרשת כי תשא. במסכת כריתות 117 מבארים חז"ל כי הצרי הינו הנטף הכתוב בתורה: "רבן שמעון בן גמליאל אומר הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף". כלומר, הצרי הוא התוכן הצמיג היוצא מלשד עצי הקטף. זיהוי זה תואם לתרגומי אונקלוס ויונתן בן עוזיאל המתרגמים את המלה "צורי" במלה "קטף".
בתנ"ך מוזכר הצרי כסם בעל סגולות מרפא מיוחדות, שמוצאו מהגלעד. כך מקונן ירמיה הנביא בעת השבר הגדול שבא על בית ישראל: "הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם כי מדוע לא עלתה ארוכת בת עמי" 118 . במדרש 119 מפורש הצרי במילים: "בלסם קטף". מפרש ה'עץ יוסף' את המלה "בלסם" כאפרסמא, וכנראה שהבלסם הוא גלגול של המלה אפרסמון, כשבלשון ערבית, שהיא שפת אחות ללשון העברית, מתחלפות האותיות פ' ב-ב' ו-ר' ב-ל'.
מקור נוסף המעיד על מוצא הצרי מהגלעד למדנו בפרשת "וישב" 120 , עת באה אורחות ישמעאלים מגלעד וגמליהם נושאים נכאות וצרי ולט להוריד מצרימה. האבן עזרא 121 מפרש כי הצרי הוא פרי או שמן האילן המובא מיריחו, זאת על פי דעת יוסף בן גוריון. כנראה שכוונת פירושו הוא לעץ האפרסמון, שבספר מלחמות היהודים מתואר כבעל בושם מיוחד ויקר ערך, שגידולו נשמר בסוד ובעטיו פרצה המלחמה בין היהודים לרומאים.
רש"י 122 כתב על הצרי שהוא שרף הנוטף מעצי הקטף, והוא הנטף הנמנה עם סמני הקטורת. בפירושו לסממני הקטורת 123 כתב שהוא הנטף הנקרא "טריאקה". הטריאקה נזכרת ברמב"ם 124 כמשקה רפואי הניתן לחולים. גם בערבית של ימינו ידועה מילה זו במובן הרפואי.
אמנם, הרמב"ן 125 בפירושו לסממני הקטורת חלק על פירוש רש"י שזיהה את הצרי עם הטריאקה, כיון שמשקה זה, הידוע בזמנו, הינו תערובת המכילה דברים שאינם כשרים ולא ייתכן שהיתה במקדש. לכן לדעתו הצרי הינו שמן המופק מן הבלסמון, כדברי חז"ל: "הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף", וכך נראה במקורות שונים שאונקלוס תרגם הצרי במשמעות שמן או משחה רפואיים, ולא כתערובת רפואית.
נראה להוכיח כדברי הרמב"ן מן הגמרא במסכת שבת 126 : "ר' שמעון בן אלעזר אומר: אין מדליקין בצרי (נרות שבת)... מתוך שריחו נודף". אם כן, מוכח שהצרי הוא שמן בעל ריח טוב במיוחד. וכן בהמשך הסוגיה מתארת הגמרא כלה שהתקשטה בשמן זה. והוסיפה הגמרא וסיפרה כי נבוזראדן, מחריב הארץ בסוף ימי בית ראשון, השאיר בארץ כורמים ומלקטי אפרסמון מעין גדי. וביאר רש"י שחשיבותם של מינים אלו היא לבגדי המלך, ולכן השאיר את העוסקים במלאכת גידולם.
אם כן מתברר שהצרי הינו שמן מיוחד המופק בארץ, והוא בעל איכות נדירה הן בתכונותיו והן בריחו המעודן. שמן זה הובל למרחוק- למצרים בימי יוסף, לבבל בזמן נבוכדנצר הרשע, ולרומי בימי בית שני- ושימש כגורם מדרבן לכיבוש הארץ בידי אויבים שחפצו להשיגו.
הרב קוק זצ"ל מביא הסבר על ערך הצרי בפירושו לפרשת הקטורת 127 : "הסם הראשון מאחד עשר הסממנים, שהוא הצרי, ודאי כולל הוא בהערכתו את כל מהותם של הסמים כולם. והוא מסמן, בתור ראשון המתגלה בתוך שרף הנוטף, שיש לנו בו עסק עם לשד של חיים (שרף פנימי) של כוחות המשפיעים יניקה (הנוטף) ושוטפים להם בתכונת היצירה שלהם. השרף מציין את הגידול הלשדי שאיננו מתגלם בצורה פרטית ואיזה תיאור מיוחד של פרי.... אלא הוא עומד בעינו בתור שרף וכח פנימי, המוכן לכונן את ההויה של כל היש על ידי לשד החיים הפנימיים ההולכים ומתגלים", עכ"ד.
אם כן, ערכו של הצרי צפון בעץ ומתגלה מאליו בדרך נטיפתו. תכונה זו מלמדת על ערך החיים האצילי הגנוז בארץ הקודש, ערך פנימי שבכוחו לבסם ולרומם את העולם כולו. ודוקא האומות, המצירות לישראל, אף על פי שהינן אומות רקובות ושרויות בטומאת רשעתם, הכירו עד לכאב את גודל חיונותו של הצרי הזקוקה לרפואה מחוליים רבים. אולם, כיבושם את הארץ לא הועילה להם, והצרי נעלם מן הארץ בזמן החורבן. בכך התברר שאין רפואה לעולם אלא בזכות ישיבת ישראל בארץ ישראל, ובגלותם גלתה הטובה מן העולם כולו.
התרגום יונתן מבאר כי הפסוק 128 : "הצרי אין בגלעד" רומז לאליהו הנביא, שבא מגלעד. כלומר, מתוך ההתאמה הרוחנית שיש בין ישראל לארץ, ובין כוחותיהם הפנימיים, ישנו תיאום בין אליהו הנביא, הבא מן הגלעד, אל הצרי שגם מקורו משם. כשם שהצרי מבטא את הכח הסגולי של הארץ, שביכולתו לרפא כל מחלה ולבשם כל סרחון, כך אליהו, מלאך הברית, יצוקה נשמתו מטבע נשמת ישראל הקדושה בסגולתה העצמית שאין שום פגם ועוון יכולים לחדור אליה, והיא עתידה להבריא את עצמה תחילה ואחר כך את כל נגעי העולם ותחלואיו הרבים, בין הגופניים ובין החברתיים.

דבש
הדבש הוא השני הנזכר בסדר זמרת הארץ בדברי יעקב לבניו. הדבש מוזכר בתורה בשני צמדים שונים: א. "ארץ זבת חלב ודבש" 129 , ב. "ארץ זית שמן ודבש" 130 . חז"ל, כדרכם בהבנת הכתובים על פי ההקשר הראוי למקום, נתנו בכל אחד מהצמדים פירוש אחר למלה דבש.
את הדבש הסמוך לחלב פירשו במסכת בכורות 131 כדבש דבורים המלמד על היתרו למאכל, למרות שמקורו מן השרץ הטמא, והריהו בדמיון החלב שמקורו מהדם האסור ואף על פי כן מותר. הבחנה זו באה ללמד על גודל קדושת הארץ המוציאה את הטוב מן הרע.
במנין שבעת המינים פירשו חז"ל את הדבש כמכוון לתמרים, שמתיקותם הינה בבחינת חותמת לכל שבעת המינים ולכל פירות הארץ המענגים את האדם בעונג שלם ומלא. על כן, ראוי הדבש למקומו בסוף מדרגת הפירות כולם, כדי ללמד שעיקר הדרישה מן הארץ הוא הלחם הסועד את לב האדם, אבל סוף הדרך מביאה עימה גם את שלימות, השמחה וההצלחה.
במדרש 132 מבואר כי הדבש הנזכר בדברי יעקב הוא דבש בריא כאבן. כלומר, הדבש איננו דבש רגיל אלא מרוכז ביותר שהצטמק והתגבש, והרי הוא כאבן מוצקה. איכותו של דבש כזה היא בעלת ריכוז גדול כך שמעט ממנו שקול כנגד כמות גדולה של דבש ממקום אחר.
הצרי הוא מין ממיני הקטורת והוא, כדברי הרב קוק זצ"ל, כולל בתוכו את כל תכונותיהם של הסמנים האחרים. בתלמוד הירושלמי 133 נקשרו הקטורת והדבש יחדיו: "ועוד תני בר קפרא: אילו היה נותן בו קרטוב של דבש אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה". כלומר, תערובת של מעט דבש יכולה לשכלל את האיכות המבשמת של הקטורת, עד שהיא למעלה מכוחו של האדם.
על פי זה נראה שמשלוח הדבש עם הצרי, ששלח יעקב אבינו, אמור היה לתת ליוסף, אדוני הארץ, כוחות שליטה על כל אדם עד שלא יוכל שום צר ואויב לעמוד כנגדו, כאמור בחז"ל 134 כי אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה. מכאן מתברר כמה מתנה זו היתה איכותית, במידה כזו שהיא ראויה לשליט גדול, וכן מדוע ציוה יעקב לשלוח רק מעט צרי ומעט דבש- כיון שבמינים מרוכזים אלו קצת יותר מאותו מין עלול להיות סכנה במקום תועלת.
יעקב רומז בכך לשליט שלא ירדוף אחרי תענוגות כי ריבויים מסכן את צדק שלטונו ואת יכולת עמידותו. שני מקראות מעידים על תבונה זו: "אכול דבש הרבות לא טוב" 135 , וכן: "אל למלכים שתו יין... פן ישתה וישכח מחוקק וישנה דין כל בני עוני" 136 .

נכאת (השמן הטוב)
בענין טיבו של הנכאת ישנם שני פירושים שונים בשני מקומות בספר בראשית. הפירוש הראשון מתייחס לשיירת הישמעאלים, שיוסף נמכר לה, שעשתה דרכה למצרים עם נכאת, צרי ולוט. ופירש רש"י 137 : "כל כנוסי בשמים הרבה קרוי נכאת, וכן (במעשה חזקיהו): ויראם את כל בית נכתה". גם האבן עזרא פירש שהנכאת הוא דבר נחמד ונדיר ביותר הנמצא רק באוצרות מלכים.
פירוש שני לענין טיב הנכאת מצוי בשליחות יעקב לבניו עם זמרת הארץ. פירש רש"י 138 , על פי דברי חז"ל במדרש רבה, שנכאת הוא סוג של שעוה. אולם על פי פירוש זה לא מובן מהי החשיבות של השעוה, שנבחרה להיות חלק מהמנחה לאדוני הארץ. יתכן שהשעוה הובאה לצורך הדבש, כדי לשמרו באיכותו הטובה כפי טבעו, כשהוא עטוף בדונג. ואילו לפירוש הראשון לענין הנכאת, שהיא מרקחת בשמים שונים, ייתכן וידע יעקב את סוד סממני הקטורת, והיו מעורבים בנכאת אותם סממנים שכוחם ידוע בעצירת המגיפה, כמסופר אצל אהרון בפרשת קרח.
הרמב"ן 139 בענין הקטורת מציין שהנכאת הוא שמן חשוב ומבושם, ולכן חזקיהו הראה את בית נכאתה שבו אוצר השמן הטוב, שעל שמו יקרא הנכאת. כפי שנאמר בפירוש במעשה חזקיה: "ואת שמן הטוב" 140 .
ואפשר שכל הפירושים, גם אלו שפירשו שהנכאת הוא שעוה, התכוונו לדבר אחד, והוא: שהנכאת הינו שמן מוצק כשעוה ואיננו נוזל. אם כן, הנכאת הוא שמן בשמים מיוחד, וטיבו כשהוא עשוי בצורה מוצקה. זאת על מנת להטיב את שמירתו, או לשם שמושו כמריחה על פצעים וכדומה.
על פי זה נוכל להבין כי הנכאת נקרא אצל חזקיהו "השמן הטוב" בשל ערכו הכפול: ריח נעים, המשיב את הנפש, ותכונות מרפא מיוחדות שאין כמותם לתועלת. לכן נבחר הנכאת בין חלקי המנחה לשליט חשוב כיוסף, אדוני מצרים.
הכינוי "שמן הטוב" מיוחד לסגולותיה של הארץ. הוא חוזר במקרא פעמים אחדות ומתאים לחשיבות הצרי, המלמד על כוחה הפנימי של הארץ המתגלה בתוכן לשדה הממלא את עציה, אפילו בקצוות הארץ כמו בגלעד ויריחו, ששם מקור מחצבו. רש"י 141 כתב ביחס לכינוי "השמן הטוב" שיש פותרים שהוא שמן המשחה, ויש פותרים שמן אפרסמון שהוא מצוי בארץ ישראל, והוא הפנג האמור בדברי יחזקאל 142 שהיה מיוחד במסחר שבין צור לארץ ישראל. וציין רש"י שעל פי המסופר ביוסיפון גדל פנג ריחני זה ביריחו, ועל כן נקראה יריחו בשמה זה המזכיר את הריח הטוב.
ביחס לפסוק בשיר השירים 143 , המתאר את הדוד בשמניו הטובים: "לריח שמניך טובים" כתב רש"י: "שהריחו בהם אפסי ארץ..., שכן דרך שמן ערב, בכל עת שהוא בצלוחית חתומה אין ריחו נודף, פותחה ומריק שמנה לכלי אחר- ריחו נודף". הכוונה בפסוק לנסים הגלויים שנעשו לישראל על ידי הקב"ה, שפרסמו את גדלות ה' ואהבתו לישראל בזמן יציאת מצרים. מכאן למדנו על תכונת השמן הטוב שיש בכוחו להשפיע למרחקים מהנועם הפנימי שבו.
הכינוי "שמן הטוב" מופיע גם בספר קהלת 144 : "טוב שם משמן טוב". ופירש רש"י שתכונת השמן היא לצוף מעל כולם, ואף על פי שהוא מעט בכמותו איננו נבלע בין הסובבים אותו. מכאן למדנו תכונה נוספת של השמן, תכונה המאפיינת את ישראל הן בכוחם העצום להחזיק מעמד בין האומות, ולא להטמע בתוכם אלא אדרבא לצוף על גבם, והן בתכונתם השליחותית ככוהני ה' ומשיחיו בעולם. וכך, מלמדנו השמן את התאמת הארץ לישראל, שבארץ מופק השמן הטוב ואילו עם ישראל תכונותיו הם כתכונות אותו שמן.
בספר תהילים 145 מובא פסוק המעיד על איכות השמן הטוב: "כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מידותיו". שמן טוב זה נזכר בזיקתו לשמן המשחה, שיתכן וגם הוא הורכב מנכאת וצרי ששלח יעקב מזמרת הארץ. מענינת התכונה המתייחסת לשמן שיורד על זקן אהרן, שיורד על פי מידותיו. כלומר, השמן התאים את עצמו בכמותו למידותיו של אהרן, כמסופר בחז"ל 146 : על שתי טיפות שמן המשחה שירדו עד קצה זקנו של אהרן, וכשהיה מסתפר היו עולות הטיפות וחוזרות אל שרשי השערות ולאחר מכן חוזרות ומתגלות בקצות השערות.
בזאת מובנת ההתאמה הפנימית והסגולית בין טבע הארץ לטבען של ישראל, ובראשם קדושי האומה. השמן- מוכן באופיו בדיוק למידת הגוף והנפש של הכהן הגדול, המסמל את כל עם ישראל. וגם אם נעלם השמן בעת משבר, אין הוא אובד אלא גנוז הוא במקומו, ושב ומתגלה מחדש, ואין לו כליון לעולם.
בכח נפלא זה של השרדות מתואר שמן המשחה, שיתכן והוא השמן הטוב והוא הנכאת. ועליו אמר ר' יהודה במסכת כריתות 147 : "וכי נס אחד נעשה בשמן המשחה, והלא נסים הרבה נעשו בו, מתחילתו ועד סופו. תחילתו לא היה אלא י"ב לוג, ובו נמשח המשכן וכליו, ואהרן ובניו..., ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים. וכולו קיים לעתיד לבוא שנאמר 148 : "שמן משחת קודש יהיה זה לי לדרותיכם".
מכאן ההקבלה לכח הקדושה הגנוז בישראל, שכולו קיים במעמקים ועתיד להשפיע בשלמותו, כשם ששמן המשחה נגנז בעת החורבן וכולו יתגלה לעתיד לבוא.
בזאת מתברר הקשר הפנימי הנפלא בין הארץ הקדושה לישראל, עם הקודש. כח הקיום הרוחני, המהותי בישראל, מוצא את הדומה לו בכח הבושם המיוחד לארץ, והוא המושח ומקיים את בית ישראל על מדרגותיו לדורותיו.

הלוט
הלוט הינו פרי או תבלין הנזכר כחלק ממטען הישמעאלים שהביאו מגלעד למצרים בזמן מכירת יוסף, וכן בדברי יעקב אבינו לבניו אודות המנחה לאדוני הארץ- יוסף. שני המתרגמים, אונקלוס ויונתן, תרגמו את הלוט כלוטם.
הלוט מוזכר הן במשנה במסכת שביעית 149 והן בגמרא במסכת נדה 150 . בשני המקומות נזכר הלוט יחד עם הקטף, שהוא הצרי, שגם בתורה נזכר יחד עם הלוט.
בפירושו לתורה הביא רש"י 151 שני פירושים ללוט: א. לוטיתא, ב. שורש עשב. האבן עזרא פירש שהלוט הוא הנקרא בלשון הערבים בלוט, ממיני הפירות היבשים הנתונים בקליפה קשה כשקדים ואגוזים. גם הרמב"ם 152 הזכיר זיהוי זה של הלוט עם הבלוט, והוסיף שהוא המין הנקרא "קשטאניאס", המוכר כיום כפרי הערמון. הרמב"ם הביא דעה נוספת שמבארת כי הלוט הוא הצנובר הנקרא "פינוליש", פרי האורן הסלעי, הנמצא בפירות האצטרובל הקשים כקושי הגזע המחוספס של העץ עצמו.
פירות אלו, הגדלים בין סלעי ההרים ומזכירים את תכונתם, דומים בענינם לצרי הנוטף מן הגזע, ואיננו פרי רגיל הגדל על הענפים. כלומר, יש בקושי אבני הארץ תכונות סגוליות בעלות כח מבשם ומרפא המתגלות בפירות המיוחדים להם.
מדברי המשנה בשביעית, הקושרת את הקטף עם הלוט בדיני השביעית, ומביאה את דברי רבן שמעון החולק על הקטף מפני שהוא שרף ואינו פרי, ואיננו חולק על הלוט, נראה לכאורה שיש להעדיף את פירוש הרמב"ם, המקובל גם על ר' עובדיה ברטנורא בפירושו למשנה בשביעית. ויתכן ובעץ הערמון או האורן הסלעי ישנו שרף הנקרא על שם העץ, ואליו התכוון יעקב באותה מנחת זמרת הארץ.
על דרך הדרש ניתן לפרש את המלה לוט כמשמעותה בארמית- קללה. כך מובא בתרגום אונקלוס לדברי בלק 153 : "לכה נא ארה לי את העם- לוטלי ית עמא". פירוש הענין הוא, שבסממני הקטורת ישנו מין בעל ריח רע, הנקרא חלבנה, ובצירופו למינים האחרים לא רק שהוא מתבסם בעצמו אלא הוא גם מעדן בכוחו את הבשמים החשובים ונותן בהם כח מיוחד שלא זכו אליו בלעדיו. כך הכח הארצישראלי האלוהי הופך את הרע לטוב ואת המר למתוק.
מענין שלוט, קרובו של אברהם אבינו, נקרא כשם פרי זה, שבתחילה נצמד אליו ואחר כך בגין המריבה בין הרועים נפרד מעליו. מלוט יצאו שתי הפרידות הטובות: רות המואביה ונעמה העמונית, הגיורות הצדקניות שבזכותן ועל ידן הופיעו נשמות דוד המלך, ומלך המשיח לעתיד לבוא שעל ידו יבוא תיקון לעולם. כל זאת אף על פי שבחיצוניותו לוט היה מאוס בחטא התאוה. אולם, בעומקו הסתתר ניצוץ אורה הנחשף בכוחה של ארץ ישראל, אפילו בסדום ועמורה.
הוראה נוספת למלה לוט הנמצאת בתנ"ך היא: כיסוי או עטיפה, כנאמר על חרב גלית שהיא "לוטה בשמלה" 154 , וכן בנבואת הגאולה העתידה: "ובילע בהר הזה פני הלוט, הלוט על כל העמים" 155 . כלומר באורה של ירושלים, העיר המקיפה את הר ה', תתגלה הטובה הנמצאת גם בעמי העולם שמכוסה כיום בקליפות קשות.
זאת היא התכונה המוכרת לנו מפרי הלוט, הצנובר או הערמון, המכוסים בקליפות עצניות כקליפת הגזע שאינו כדאי למאכל האדם. וזו הסיבה שהלוט לא צורף לסממני הקטורת כחלבנה. כי החלבנה רומזת לפושעי ישראל, ובזאת היא עדיפה על הלוט, הרומז לרשעי הגויים ששם התיקון קשה ביותר והוא עתיד להיעשות רק באחרית הימים.

בטנים ושקדים
המילה בטנים נדירה במקורות, ולפי האבן עזרא 156 היא יחידה במקרא כולו. גם רש"י 157 כתב שלא ידע פירושו, אולם כתב בשם רבי מכיר שזהו המין הנקרא "פשטציאס", ושיער רש"י שאולי הכוונה לאפרסקים. שם זה (פשטציאס) ידוע מהשפות האירופיות בימינו כמכוון לפרי הבוטן הנקרא "פיסטוק".
דעה דומה לזו, המזהה את הבטנים כמין ממיני הפירות הקשים בעלי הקליפה העצית, כתב גם הרד"ק 158 . לדבריו הבטנים הם מין הנקרא צנובר ואילו הלוט הוא הערמון.
במדרש 159 פירשו חז"ל שאין הכוונה לבטנים ושקדים כמות שהם, אלא לשמן מיוחד המופק מגרעיניהם. פירוש זה מתאים לתפריט המנחה שביקש יעקב מבניו להוריד לאדוני הארץ: צרי, נכאת בטנים ושקדים, שהם כולם מיני בשמים או שרפים המופקים מן העץ הקשה שגונז בתוכו סגולות מרפא וריח מיוחדות.
השקדים המוזכרים בדברי יעקב לבניו הינם השקדים המוכרים כיום, ונקראים בערבית בשם "לוז". הלוז מופיע אצל יעקב אבינו כבר קודם, ברעותו את צאן לבן, כאמור: "ויקח לו יעקב מקל לבנה לח ולוז וערמון" 160 .
על תכונת השקדים ניתן ללמוד מתוך ההקשר שבהם נזכרו בשני מקומות בתנ"ך. הפעם הראשונה, בפרשת קרח, כאשר התלוננו העם על המגפה שכילתה בהם בחטא. במצות הבורא הונחו מטות השבטים עם מטה אהרן בהיכל המשכן, ובאה ההבטחה שמטהו של הנבחר יפרח. למחרת, בעת הבדיקה, ראו כולם שמטה אהרן פרח "ויצץ ציץ ויגמול שקדים" 161 . רש"י 162 כתב את הטעם לפריחת השקדים: "ולמה שקדים? הוא הפרי הממהר להפריח מכל הפירות, אף המעורר על הכהונה פורענותו ממהרת לבוא".
מתוך כך אפשר לראות את המקור השני בתנ"ך בהוראה הדומה, המלמדת על תכונת השקד. כאשר נבחן הנביא ירמיהו על ידי הקב"ה: "מה אתה רואה ירמיהו? ואמר: מקל שקד אני רואה. ויאמר ה' אלי: היטבת לראות כי שוקד אני על דברי לעשותו" 163 . כאן נראה בבירור הקשר בין השקד לתכונתו- שקידה וזריזות.
הרב שמשון רפאל הירש זצ"ל הסביר את ייחודו של השקד: "אחד הוא השקד בין כל חבריו בשדה... הוא מקדים מיד את התכלית שהיא הפרח העושה את הפרי... לצורך הפרי הוא מוציא אחר כך את עליו ולאותה תכלית הוא מכין ומכוון את כל לשדו" 164 . זהו גם הקשר בין שבט לוי לשקד. זוהי רוח הלווים שבזכותה זכה שבט לוי להיות מיוצג בתורה ובמקדש, שכן רק בני לוי נענו לקריאה: "מי לה' אלי?" 165 והביעו בזאת את תכונתם החלוצית לכל דבר שבקדושה.
הרחבת והעמקת משמעותו של השקד, מצאנו במסכת בכורות 166 : "תנו רבנן: תרנגולות לעשרים ואחד יום (רש"י: לאחר שנתעברה שוהה ביצתה ליגמר עד עשרים ואחד יום) וכנגדם באילן לוז" (רש"י: משעת פרחיו עד שעת גמר פריו עשרים ושנים יום). התוספות 167 מבאר בשם ריב"א שהלוז הוא השקדים, מפני שבירושלמי תרגם את בטנים ושקדים שבבראשית (בענין זמרת הארץ)- לוזים.
ומוסיף התוספות שיש מפרשים שעשרים ואחד יום של השקד מכוונים כנגד הימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב. והכוונה לפירוש ענין השקד שבנבואת הפורענות והחורבן שבספר ירמיה. כלומר, תכונת השקד, של מרץ והתמדה עצומים, השוכנים בעצמיותה של הארץ הקדושה, הם הגורמים להחשת הפורענות על הראויים לה. ומאידך, בהם נתונה גם יכולת התיקון והתחיה המרפאה לעתיד לבוא.
בזאת אחוזה תכונת השקד עם תכונת הצרי המרפא, שהוא הפותח את ששת המרכיבים של זמרת הארץ. וכשם שבקטורת, שהצרי הוא תמצית ראשיתה, נמצא הכח העוצר את המגפה, כך נמצא בשקד כח התחיה המרפא, גם לאחר שכלו כל הקיצים.
על דרך הרמז ניתן לבאר בדברי רש"י במסכת בכורות כי מספר הימים של פריחת השקד הוא כ"ב. מספר השווה למספר אותיות התורה. מכאן שכח התורה וכח הארץ נפגשים יחד ופגישתם נעשית על ידי השקדנים שבין תלמידי החכמים.

ארבעת המינים
פתיחה
ארבעה מיני צמחים, מגידולי הארץ, מצוינים בתורה יחד באחת ממצוות הזמן שנצטוינו בתורה. מצוה זו היא מצות נטילת ארבעת המינים בחג הסוכות, כאמור 168 : "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל, ושמחתם לפני ה' אלוהיכם שבעת ימים". אוצרות רבות, חכמה ודעת כלולים בכל מלה בפסוקים אלו, ותילי תילים של הלכות ופרטיהם.
מינים אלו הינן: אתרוג, לולב, הדס וערבה. על הדרך לזיהויים מסרה הגמרא דרשות שונות הנשענים על פסוקים. לדוגמא: "פרי עץ הדר"- זהו פרי שהעץ והפרי שלו הם בעלי טעם אחד, כרמוז בצירוף- "פרי עץ", העץ עצמו הוא פרי. בזמן הבריאה נזכר שציווה הקב"ה את הארץ להוציא עצים שטעם העץ כטעם הפרי, הארץ לא קיימה את דבר הבורא. מאוחר יותר היא נענשה על כך, בזמן שחטא האדם ואשתו ונענשו בגירוש מגן עדן ובשאר העונשים.
אם כן האתרוג, שריח עליו וענפיו מלא בניחוח הפרי עצמו, הוא אותו החלק שבבריאה שנקי מחטא הארץ והקללה אינה שולטת בו. הזכות והמצוה ליטול אותו מקשרת את האדם הנוטל עם הבריאה המקורית שעלתה במחשבת הבורא, והיא טהורה מכל הירידות וההשפלות של הארץ ויושביה.
דרשה שניה המובאת ביחס לאתרוג היא היותו עץ הדר על כל מים, כלומר: גידולו נעשה גם על ידי השקאת האדם, ולא רק על ידי ירידת הגשם. בכך מתייחד עץ האתרוג כשהוא מצרף את עבודת האדם למלאכת שמים. בו מתגלית תכלית בריאתו של העולם- השלמת האדם את מעשי הבריאה ואיחודם של השמים והארץ לחטיבה שלמה אחת. זהו פירוש כוחה המיוחד של הארץ שבה, כדברי יעקב אבינו, נמצא שער השמים, ועל כן החיבור והמעבר בין השמים לארץ הוא כח הארץ המתגלה באתרוג.
המין השני, כפות תמרים, הוא הלולב שענינו: עץ הראוי לגדול וללבלב, ולהיות עץ עושה פרי מתוק מדבש, שכן הדבש הוא הכינוי בתורה לפירות התמרים. מצות הלולב היא בהיותו: עדין כף, כלומר סגור כשכל עליו הפרטיים דבוקים אל שדרתו והיא מתמרת ועולה ביושר זקוף כלפי מעלה, ללא שום נטיה ימינה או שמאלה למעלה או למטה, כיון שנטיה עלולה לפסול אותה. יוצא מן הכלל, אם ישנה מעט נטיה כלפי מעלה, שזהו טבע הלולב.
יוצא איפוא, שאל פריו הבשל והריחני של האתרוג מצטרפת תכונת ההתפתחות הפונה היישר כלפי מעלה אל השמים. זוהי נטייתם של ישראל, עם הקודש, הנראית בשמם המורכב מהמילים: ישר ואל. משמעות הדברים שהם מטבע לידתם נוצרו לעבוד את ה', והם מאמינים בני מאמינים. אחרי גילוי טבע הארץ האלוהי באתרוג, מופיע כוחם הסגולי הקדוש של הבנים הראויים אל הארץ: "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" 169 .
יותר מכל ארבעת המינים, מגלה הלולב את הצמאון הפנימי הנמצא בליבם של ישראל כלפי מעלה. בלולב מנענעים בזמן ההודאה וההלל הנאמרים בחג. ומובא בברייתא 170 : "קטן היודע לנענע חייב בלולב". כלומר, ענינו המיוחד של הלולב מחייב את הראוי לחינוך בנענוע בזמן אמירת ההלל.
אם הלולב מגלה את תכונת האופי המרכזי, הכלל ישראלי, בפנייתנו אל הבורא, המין השלישי, ענף עץ עבות, מגלה את התכונות השייכות לכל פרט- ענף מישראל. ענף עץ עבות הוא ההדס, שתכונתו היא שעליו חופין ומכסים את עצו. הדס שעליו אינם מכסים את עצו מכל עבריו באחדות הרמונית נקרא הדס שוטה. היכן מצינו רמז לתכונה זו בנפש האדם? אצל אסתר שנקראה הדסה, ותכונתה העיקרית היתה הצניעות: "אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה" 171 .
המהר"ל 172 מציין שבספר זכריה ישנו מחזה נבואי שבו עומד הנביא בין ההדסים, וביארו חז"ל שהכוונה היא לצדיקים המצניעים את עצמם. הצניעות הינה התכונה המאפיינת את ישראל, כפי קביעת הגמרא במסכת יבמות 173 שישראל הם ביישנים וענוים בטבעם. כך שבעוד הלולב, המתמר כלפי מעלה, מגלה בדרך צמיחתו את כח הכלל שבישראל, מעיד ההדס על כל פרט ופרט בישראל בעדינות נפשו המיוחדת לו. כמאמר הגמרא במסכת חולין 174 : "כי אתם המעט מכל העמים"- אמר הקב"ה: חושקני בכם כי אתם ממעטים עצמכם לפני, לעומת כל העמים המתגאים בגדולתם.
הפרט הרביעי המשלים את ארבעת המינים הינה הערבה. זהו המין היחיד ששמו בפינו היום הוא כשמו הכתוב בתורה: "ערבי נחל". התורה ציינה כי הערבה קשורה במידה יוצאת מן הכלל אל המים, זאת יותר מכל המינים. היא איננה יכולה לחיות אפילו זמן קצר ללא מים, ומיד מאבדת את לחותה ומתיבשת ללא תקנה. הקשר המיוחד של העץ השתול על פלגי נחל, מפורש בספר תהילים 175 כמסמל את הקשר העמוק של האיש אשר כל חפצו בתורת ה', ובה יהגה יומם ולילה. פרישתו מן התורה היא פרישה מן החיים.
בזאת הגענו לחלק הרביעי המרכיב את בית ישראל. הקשר המתמיד והחזק של ישראל עם התורה, קשר שאין לו אח וריע בשום אומה ולשון. אין חובב חכמה או מדע בעולם המסור לחכמה כדוגמת מסירותם של ישראל וחכמיהם אל התורה. כמה השקיעו אמהות בתפילה על בניהם שילמדו תורה, כמה יזע ועמל כפיים השקיעו אבות, מבוקר ועד ערב, כדי להחזיק את בניהם בישיבות. מה עוד, שאם נוציא את מרכיב התורה מדברי ימי ישראל, כמעט שלא ישאר לנו מאומה.
כך הראה האתרוג את תכונת הנשמה המקורית הטהורה ללא פגע, כימי עולם וכשנים קדמוניות, בטרם הטיל החטא את צילו הכבד על הארץ. הלולב הצביע על האמונה העצומה המקיפה את בית ישראל מאז אברהם, צור מחצבם המאמין הגדול. ההדס ציין את תכונות ומידות הנפש העדינות, והערבה העידה על התורה השלמה, המשלימה את כל הקומה הפנימית והחיצונית של ישראל.
לאחר הזיהוי הראשוני של ארבעת המינים יש לראות את הקו המאחד את כולם, שעל כן נבחרו כמצוה הראויה בחג הסוכות. בספר החינוך 176 כתב שמינים אלו נבחרו להלקח בזמן שמחה של חג הסוכות חג האסיף, כי זהו חג בו זוכה האדם לראות את כל פירותיו מכל עמלו בשנה הקודמת, מוצלחים ומבורכים. מינים אלו, הירוקים ולחים בטבעם, משמחים את הלב בעצם מראיהם. ענינם להזכיר את תקופת האסיף המיוחדת לארץ, ומגלה את הריכוז והאיסוף של כל השנה כולה.
עוד ביאר בעל ספר החינוך, כי מינים אלו מזכירים את אבריו החשובים של האדם: האתרוג דומה ללב- מקור הופעת החיים בגוף. הלולב לשדרה- מרכז העצבים של האיברים. ההדס- לעיניים, והערבה- לשפתיים, שחשיבותם בחיי האדם העוסק בתורה ותפילה רבה מאוד. כך מגלים ארבעת המינים את שלמות האדם הישראלי כפי שהיא צומחת מעפר אדמת הקודש. גם בהבחנה זו יש בכדי להאיר על התיאום והחיבור בין ישראל לארצם המיוחדת והבנויה מעצם בריאתה להם ורק להם, כפי שהיא מגלה בצמחיה המתאימים לבני עם הקודש.
קשר מיוחד של מינים אלו לארץ בולט במיוחד בדברי הרמב"ם בספרו מורה נבוכים 177 , שכותב שנבחרו מינים אלו בהיותם מצויים לרוב בארץ. אם כן המיוחד במצוה זו שאלו פירות הארץ המצויים לכל בן ישראל הדר בארץ, ללא מאמץ להשיגם.
נדבך נוסף לבנין זה של התאמת ארבעת המינים לישראל נמצא בדברי המקובלים. הגמרא קבעה שיש ליטול אתרוג אחד, לולב אחד, שלושה הדסים ושתי ערבות, וביחד שבעה פריטים. בדומה לכך סידרו ופירשו המקובלים: ההדס רומז לשלושה אבות, משה ואהרון בדי ערבות, יוסף ללולב- חמדת לבבות, דוד לאתרוג- כלה כלולה. ארבעת המינים הם הם שבעת הצדיקים, ראשי האומה ומנהיגיה, שהם גם פארה הודה והדרה של האומה כולה, השלמה במלכותה בארץ ה'.
בדיני המצוה מסרו לנו חז"ל הלכה מיוחדת והיא אגודת מיני הלולב יחד. טעם לדבר נמצא בדברי הבית יוסף 178 שכתב בשם הרב מנחם רקאנטי: "צריך לסמוך את האתרוג עם שאר המינים, וסוד זה נגלה אלי בחלום בליל יום טוב הראשון של חג הסוכות, בהתאכסן אצלי חסיד אחד... ראיתי בחלום שהיה כותב את השם (שם הויה הקדוש) והיה מרחיק את ההא האחרונה מן השלוש אותיות הראשונות ואמרתי לו מה זאת עשית, ומחיתי בו וכתבתי אותו שלם. למחר בעת נטילת הלולב, ראיתי שהיה מנענע לולב בלי אתרוג והבנתי פתרון חלומי, וחזר בו. ורז"ל רמזו סוד זה במדרש: פרי עץ הדר זה הקב"ה שכתוב בו הוד והדר לבשת, כפות תמרים זה הקב"ה שכתוב בו: צדיק כתמר יפרח, וענף עץ עבות זה הקב"ה דכתיב ביה: והוא עומד בין ההדסים, וערבי נחל זהו הקב"ה דכתיב ביה: סולו לרוכב בערבות. תראה שכל המינים האלו רומזים בשם יתברך". עד כאן דברי הבית יוסף. אם כן, המדות האלוהיות מתגלות בפרי הארץ, ועל ישראל המצוה לקשרם יחד.



^ 1. מאמר שני אות יב
^ 2.או"ח סימן רח
^ 3.בראשית מג, יא
^ 4.בברכת יצחק ליעקב (בראשית כז, כח): "רב דגן ותירוש". ובמתנות כהונה (במדבר יח, יב): "כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן לך נתתים", וכן בענין זה בספר דברים (יא, יד): "ואספת דגנך ותירושך ויצהרך".
^ 5.ויקרא כג, מ
^ 6.כגון: בעניין המרגלים, בתלונת ישראל על המן, משל יותם, בתקופת הזוהר בימי שלמה המלך, משל הכרם ועוד.
^ 7.שמות ג, ח
^ 8.דף קיא ע"ב
^ 9.שם
^ 10. ספרי דברים אות רצז
^ 11.דף ז ע"ב
^ 12.ז, כא
^ 13.שמות ג, ח ד"ה "ארץ זבת חלב ודבש"
^ 14.שם ד"ה "וארד להצילו"
^ 15.משלי ד, ב
^ 16.תהילים קיט, צו
^ 17.שיר השירים ד, יא
^ 18.או"ח סימן רח (הובא לעיל)
^ 19.שיר השירים ד ד"ה "דבש וחלב תחת לשונך"
^ 20.פרשה ד אות יא
^ 21.גבורות ה' פרק כד
^ 22.כה, ב
^ 23.דף ו ע"ב
^ 24.דרך מחשבה זו, שדברי התורה הם לשבח ולתועלת ולא להיפך, הם שיטה שלמה בגמרא שיש לעמוד עליה בעיון מיוחד. כך הגמרא במסכת סוכה שאומרת על ארבעת המינים שלא ייתכן לזהותם כשיחים דוקרנים או רעילים משום שנאמר: "דרכיה דרכי נועם". וכן במסכת יבמות מובא פסוק זה לראייה שמצוות התורה הם חיים לעולם ולא לצער חלילה. ובמסכת קידושין בעניין ציפור המשולחת שאמרה תורה לשלח והיא מותרת באכילה, שלא אמרה תורה שלח לתקלה. ובמסכת חולין בעניין ביצי העוף שנתקימה בו מצוות שילוח הקן שהם מותרים באכילה, ועוד כאלו מקרים.
^ 25.פתיחה לספר בראשית
^ 26.דברים ח, ח
^ 27.דף מא ע"א
^ 28.באר הגולה באר שני עמוד לב
^ 29.בראשית כז, כח
^ 30.תהילים קד, טו
^ 31.דברים יא, יד
^ 32.מלכים א ה, ח
^ 33.תהלים קד, טו
^ 34.איוב ה, ז
^ 35.מלכים א ה, ה
^ 36.זכריה ג, י
^ 37.דף יג ע"ב
^ 38.דף י ע"ב ד"ה "אמר רב"
^ 39.ז, ח
^ 40.כה, טז
^ 41.דף ט ע"ב
^ 42.דך מא ע"א
^ 43.שם ע"ב ד"ה "הביאו לפניהם תאנים וענבים"
^ 44.עולת ראיה ח"א עמוד שעד
^ 45.תהילים קד, טו
^ 46.דף עג ע"א
^ 47.מסכת סנהדרין דף ע ע"ב
^ 48.משלי ט, ה
^ 49.פרק ג משנה יז
^ 50.בראשית לט, ו
^ 51.או"ח סימן רח
^ 52.דך ע ע"ב
^ 53.דף קיא ע"ב
^ 54. דף ג ע"ב
^ 55.דף טו ע"ב
^ 56.ישעיה יא, ו
^ 57.הושע ב, כ
^ 58.דף נז ע"א
^ 59.בראשית ט, כ
^ 60.שם יד, יח
^ 61.תהילים קד
^ 62.ט, יג
^ 63.מסכת ערכין דף יא ע"א
^ 64.מסכת פסחים דף קט ע"א
^ 65.דף ע ע"א
^ 66.תהילים ק, ב
^ 67.מסכת סנהדרין דף ע ע"א
^ 68.משלי לא, ו
^ 69.מסכת יומא עא ע"א
^ 70.בראשית לט, ו
^ 71.קכח, ג
^ 72.ה, ז
^ 73.ירמיה ב, כא
^ 74.ילקוט שמעוני פרשת וישב אות קמו
^ 75.ז, א- ב
^ 76. הלכות יסודי התורה פרק ד הלכה יג
^ 77.מסכת סנהדרין דף לח ע"א
^ 78.אבן שלמה
^ 79.מלכים א ה, ה
^ 80.דף קיא ע"ב
^ 81.פאה, פרק ז הלכה ג
^ 82.דף יג ע"ב
^ 83.דף ע ע"ב
^ 84.בראשית ג, ז
^ 85.קדושים אות ח
^ 86.משלי כז, יח
^ 87.במדבר רבה פרשה יב אות ט
^ 88.ירמיה פרק כד
^ 89. פרק ה
^ 90. פרק כד
^ 91.מלכים א ה, ה
^ 92.שיר השירים ד, יג
^ 93.ד, ג
^ 94.דף כא ע"ב
^ 95.דברים יא, יד
^ 96.תהילים קד, יד- טו
^ 97. ויקרא ד, ג
^ 98. שמואל א כו, ט
^ 99.מסכת שבת דף כב ע"ב
^ 100.מלכים א יז, יד
^ 101.מלכים ב ד, ה
^ 102.דף כו ע"א
^ 103.דף פ ע"ב
^ 104.שמות רבה פרשה לו אות א
^ 105.ירמיה יא, טז
^ 106.תהילים קכח, ג
^ 107.קהלת ז, א
^ 108.דף נז ע"א
^ 109.תהילים צב, יג
^ 110.שיר השירים ז, ח
^ 111.בראשית רבה פרשה מא אות א
^ 112.בראשית מג, יא
^ 113. שם ד"ה "מזמרת הארץ"
^ 114. שם ד"ה "מזמרת הארץ"
^ 115. בראשית רבה פרשה צא אות יא
^ 116. דף פ ע"ב
^ 117. דף ו ע"א
^ 118. ירמיה ח, כב
^ 119. בראשית רבה פרשה צא אות יא
^ 120. בראשית לז, כה
^ 121. שם ד"ה "וצרי"
^ 122. שם ד"ה "וצרי"
^ 123. שמות ל, לד ד"ה "נטף"
^ 124. הלכות חמץ ומצה פרק ד הלכה י
^ 125. שמות ל, לד ד"ה "נטף"
^ 126. דף כה ע"ב
^ 127. עולת ראיה ח"א עמ' קמה
^ 128. ירמיה ח, כב
^ 129. שמות ג, ח
^ 130. דברים ח, ח
^ 131. דף ז ע"ב
^ 132. בראשית רבה פרשה צא אות יג
^ 133. מסכת יומא פרק ד הלכה ה
^ 134. שם
^ 135. משלי כה, כז
^ 136. שם לא, ד- ה
^ 137. בראשית לז, כה ד"ה "נכאת"
^ 138. שם מג, יא ד"ה "נכאת"
^ 139. שמות ל, לד ד"ה "נטף"
^ 140. מלכים ב כ, יג; ישעיה לט, ב
^ 141. מלכים ב כ, יג ד"ה "ואת השמן הטוב"
^ 142.כז, יז
^ 143. א, ג
^ 144. ז, א
^ 145. קלג, ב
^ 146. מסכת כריתות דף ה ע"ב
^ 147. דף ה ע"ב
^ 148. שמות ל, לא
^ 149. פרק ז משנה ו
^ 150. דף ח ע"א
^ 151. בראשית לז, כה ד"ה "ולוט"
^ 152. פירוש המשניות, שביעית פרק ז משנה ו
^ 153. במדבר כב, ו
^ 154. שמואל א כא, י
^ 155. ישעיה כה, ז
^ 156. בראשית מג, יא ד"ה "בוטנים"
^ 157. שם ד"ה "בוטנים"
^ 158. שם ד"ה "בוטנים"
^ 159. בראשית רבה פרשה צא אות יא
^ 160. בראשית ל, לז
^ 161. במדבר יז, כג
^ 162. שם ד"ה "ויגמל שקדים"
^ 163. ירמיה א, יא- יב
^ 164. במדבר יז, כג ד"ה "ויצא פרח"
^ 165. שמות לב, כו
^ 166. דף ח ע"א
^ 167. שם ד"ה "תרנגולת"
^ 168. ויקרא כג, מ
^ 169. ישעיה מג, כא
^ 170. מסכת סוכה דף מב ע"א
^ 171. אסתר ב, כ
^ 172. אור חדש עמוד קיב
^ 173. דף עט ע"א
^ 174. דף פט ע"א
^ 175. פרק א
^ 176. מצוה שכד
^ 177. חלק שלישי פרק מג
^ 178.או"ח סימן תרנא אות יא
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il