בית המדרש

  • שיר למעלות ארצנו
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי צמח בן מזל

ישוב הארץ

undefined

הרב דוד חי הכהן

תש"ע
10 דק' קריאה
הקדמה
קודמת לכל המצוות התלויות בארץ הינה מצות ישוב הארץ, העומדת בבסיסם של כל חטיבות המצוות האלו גם יחד.
חשיבות הישיבה בארץ הינה דבר מוכח מתוך כל דברי התורה שבכתב ומדברי הנביאים. ידועה ומפורסמת חיבתם של האבות לישיבה בארץ, עד שאברהם לא התיר לאליעזר עבדו להוציא את בנו יצחק לחוץ לארץ, אפילו אם יסכן בזה את עתידו, וישא אשה שאינה ראויה לו. יצחק לא קיבל רשות לצאת מהארץ אף בזמן הרעב. יעקב השביע את יוסף בנו לבל יקברנו במצרים. אחריו, השביע יוסף את בניו כי בעת פקידתם מגלות מצרים יעלו את עצמותיו ארצה. גם בכל הבטחות הגאולה, שנמסרו לישראל על ידי משה, הזכיר הקב"ה את ההבטחה החשובה- להביא את ישראל אל ארץ הקודש, המתוארת בדברי הכתובים בלשון חיבה ואהבה כגון: "ארץ טובה ורחבה" 1 , "ארץ חמדה נחלת צבי" 2 , "ארץ הכרמל" 3 .
אין ספק שהישיבה בארץ יש בה מעלות גדולות בהיות הדר בה יושב בארץ ה', כנאמר פעמים רבות בתורה כגון: "והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ" 4 , "ולא תטמא את הארץ... אשר אני שוכן בתוכה" 5 , ובגזרת הגלות בדברי הושע: "לא ישבו בארץ ה'" 6 . מאידך, העונש הקשה שאיימה בו התורה על ישראל הוא הגלות מהארץ, כנזכר 7 : "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה".
מצות עשה זו יש בה שתי בחינות: לכלל ולפרט. הכלל מחויב בכיבושה של הארץ, וכדברי הרמב"ן 8 : שלא נניחנה ביד זולתנו מן האומות. כלומר: כלל ישראל מחויב להקים מדינה עצמאית בארץ ישראל כולה, ולא לתת שום חלק מחלקיה ביד גויים, בין אם הם עובדי עבודה זרה ובין אם לאו. ואילו הפרטים מחויבים להשתדל בעליה לארץ, בקניית אדמותיה מידי הנוכרים ובהפרחת שממותיה, עד שתהיה הארץ ארץ נושבת.
מסופר על הגאון הצדיק ר' יוסף חיים מבגדד, בעל הבן איש חי, כי אף על פי שנבצר ממנו לעלות לארץ, הוא שלח שליחים שקנו לו חלקת אדמה בארץ, וביקש מהם לזרעה ולנטעה בשליחותו כדי לקיים מצות ישוב הארץ. וכן מסופר על הרב אליעזר וקס, מגאוני רומניה, שכתב בספרו "נפש חיה" כי הוא נכסף ליום שיעלה לארץ ויזכה לעבוד כל יום בעבודת האדמה לפחות שלוש שעות ביום.
יתרה מזו, על ידי ישובם של בני ישראל בארץ מתאפשר קיומה העיקרי של התורה ברוב מצוותיה, מלבד המעלות הרוחניות, הרבות והעצומות, התלויים בישיבתה. רבנו הקדוש חתם בשישה סדרי משנה את כל הלכותיה, פרטיה ודקדוקיה של התורה. מתוך התבוננות בתוכנם של ההלכות הכתובות ומסודרות במשנה ניתן לקבוע כי רובן תלויות בישיבת ישראל על אדמתם. שכן, שלושה סדרים מסדרי המשנה אינם יכולים להתקיים אלא בארץ ישראל: זרעים- העוסק במצות התלויות בארץ, סדר קדשים- העוסק במצוות המקדש, שבנינו אפשרי רק בארץ ישראל, סדר טהרות- העוסק בטהרה הנדרשת לעובד בעבודות המקדש.
גם בסדר זמנים חלק גדול מהלכות המועדים אפשרי אך ורק בארץ, כמו שבמסכת יומא ישנם שמונה פרקים ששבעה מתוכם עוסקים בעבודת המקדש ביום הכיפורים. וכן מסכת פסחים, כמחציתה עוסקת בהלכות קרבנות הקרבים בבית המקדש.
בסדר נשים ישנם הלכות רבות, כגון: נזיר וקרבן סוטה, האפשריים רק בארץ ישראל. ובסדר נזיקין כל הלכות דיני נפשות והסנהדרין, דיני עונשים קנסות ומלקות אפשריים רק בארץ (יש לציין כי ישנם מסכתות נוספות שהילכותיהם שייכות בארץ ישראל בלבד, ומה שהובא כאן היא רק רשימה חלקית).
יוצא איפוא, כי מצות ישוב הארץ היא המאפשרת את קיומם של ישראל בחיי התורה, ובלעדיה התורה בטלה ומבוטלת, חלילה. כך נאמר במסכת חגיגה 9 : "כיון שגלו ישראל אין לך ביטול תורה גדול מזה". ומכאן גודל המעלה של חיבת הארץ וישובה בפועל עד שנאמר במדרש 10 : כי אדם העוסק בנטיעת אילן בארץ ומתבשר כי הגיע המשיח יסיים את הנטיעה לפני שילך לקבל את פני המשיח. אשרנו שזכינו בדורנו להרחבת קיומה של מצוה זו יותר ממה שזכה עם ישראל במשך אלפי שנים. מי יתן ונזכה לשכלול קיומה בכל עמנו ובכל ארצנו בדרך התורה והמצוה.

הגדרת המצוה
מצד גדריה של מצוות ישוב הארץ נראה כי אין דעתם של הראשונים שווה בדבר זה. רש"י 11 בהסבר מצות ישוב הארץ מגדיר את המצוה: לגרש הגויים ולישב את ישראל בה. כלומר, לדעת רש"י מצוה זו מורכבת משני חלקים: ראשית, מניעת שלטונם ואחיזתם של הגויים בארץ. הן משום שאינם שייכים אליה כיון שלא שומרים את התורה ואינם מאמינים בה', וידוע מעשה הכותים שהביא מלך אשור והושיבם בארץ והיו האריות הורגים בהם עד שנטשו את פולחנם הנכרי וקיבלו את מצוות התורה. והן משום איסור התורה: "לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי" 12 , כלומר יש חשש להשפעה רוחנית גרועה על ישראל היושבים בארץ מפני שכנותם של הגויים בעלי התרבות הזרה לישראל. מה עוד, שישנם מעשים רעים הנהוגים באורח חייהם שהם בלתי נסבלים בארץ הקדושה, כאמור בפרשת "אחרי מות" על איסורי העריות שטימאו את הארץ וגרמו שהיא תקיא את יושביה.
סיבה שניה למניעת ישוב הגויים בארץ היא חלקה השני של המצוה הנזכר בדברי רש"י: שיש לישב בה את ישראל. ישיבת הגויים בארץ עלולה לעצור את ישובם של ישראל, ועל כן יש מצוה בהוצאתם מן הארץ על ידי רכישת שדותיהם בכסף מלא. בחלק זה של המצוה ישנה דרישה של ישיבה בפועל על ידי ישראל, שקושר את חייו קשר של חיים במגורים בארץ ובעבודת אדמתה.
שני מרכיבים אלה של המצוה נזכרו גם בדברי הרמב"ן. וכך כתב בהשגותיו לספר המצוות של הרמב"ם 13 : נצטוינו לרשת את הארץ ולא להותירה ביד זולתנו מן האומות או לשממה. מדבריו משמע שעיקר המצוה הוא הכיבוש והשלטון בה, וכפי שהוא ממשיך וכותב: "וזוהי שקראו אותה חכמינו מלחמת מצוה". לדעת הרמב"ן הימנעות מקיום מצוה זו מפני פחד המלחמה הוא עבירה על ציווי התורה וביטול מצותה השקולה ככל התורה כולה. הרמב"ן גם מוסיף שאין להסתפק בכיבוש הארץ ובשלטון עליה, ומאידך לדור בחוץ לארץ, כי הדירה בה היא מצוה. אולם, לשיטתו המצוה היישובית נמשכת מתוך מצות השלטון, ולכן אין להסתפק בלגור בארץ מבלי לכבוש אותה.
הרמב"ן קובע כי מצוה זו מחייבת כל אחד ואחד מישראל בכל דור מן הדורות. ומי שיש בידו להכריע, בהיותו שר או מושל, מחויב בכל תוקף להחזיק ולקיים את ישראל בכל מקום בארץ, בין אם בהרי הגולן או בשדות מעון מדבר יהודה וכדומה. ועל כולם- העיר ירושלים, עיר הקודש, שכל רגב מאדמתה וכל סלע מסלעיה הוא קודש קודשים. וכנחמת הנביא ישעיה את ירושלים: "עורי עורי לבשי עוזך ציון... כי לא יוסיף יבוא בך עוד ערל וטמא" 14 .
בהבדל משיטת רש"י, המבאר שמצוה זו מתקיימת אפילו על ידי קנית בית בידי אדם בודד מישראל, הרי לדעת הרמב"ן עיקר קיום המצוה הוא על ידי שלטון כולל של עם ישראל על הארץ, והיא איננה מתקימת בישוב יהודי תחת שלטון נכרי.

שיטת הרמב"ם
הרמב"ם לא מנה את מצות ישוב הארץ כמצות עשה, וכן גם את מצות כיבוש הארץ לא הכניס למנין מצותיו. לכאורה, אין הדברים מתאימים לדברי חז"ל שהזכירו במקומות אחדים את ההגדרה ישוב הארץ כמניע לפסיקת הלכות בנושאים שונים 15 . וכן מבואר במסכת סוטה 16 כי כיבושה של ארץ ישראל מוגדר כמלחמת מצוה.
אחד המפרשים על הרמב"ם, בעל פירוש "מגילת אסתר", הסביר כי לשיטת הרמב"ם מצות ישוב הארץ קיימת רק בזמן שבית המקדש קיים, וכן מלחמת המצוה בימי יהושע היתה רק כדי לבער עובדי עבודה זרה מארץ ה'.
אולם אין נראה שזאת דעתו של הרמב"ם, כיון שבהלכות מלכים 17 פסק הרמב"ם: "אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם אלא..., אבל לשכון בחוץ לארץ אסור", ובסוף דבריו הוסיף: "ואף על פי שמותר לצאת (מפני הצרה) אינה מידת חסידות שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כליה למקום". וכן כתב 18 : "כל השוכן בארץ ישראל עוונותיו מחולים... ולעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שכולה עכו"ם, ואל ידור בחוצה לארץ אפילו בעיר שרובה ישראל".
בענין מלחמת מצוה כתב 19 כי מלחמת הרשות היא כדי להרחיב גבול ישראל. ומכאן שמה שכתב בענין מלחמת מצוה, שהיא לשם עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם או מלחמת שבעה עממים, היא כיבוש הארץ שנצטווינו בישובה. וכן כתב בספר המצוות 20 , במצוות קידוש החודש, כי יש בה שורש גדול מיסודות האמונה שלא יבינהו אלא מי שדעתו עמוקה, והוא שכל קביעת הזמנים והמועדים תלויים בבית דין שנסמך או יושב בארץ ישראל. ואם לא כך, אין תוקף לכל קדושת מועדי ישראל. והמשיך והעמיק בחשיבות יישוב הארץ עד שכתב שאם חלילה יעדרו בני ישראל מהארץ, צפויה כליה לשונאיהם של ישראל. כל אלו מלמדים כי גם לשיטת הרמב"ם ישיבת הארץ היא סוד קיומו של עם ישראל בעצם החיים בעולם הזה.
דברים אלו מחזקים את השאלה: מדוע, אם כן, לא מנה הרמב"ם את מצוות ישוב הארץ כמצות עשה בהיות חשיבותה נעלה כל כך? הרב צבי יהודה קוק זצ"ל השיב על כך על פי דברי בעל "מרכבת המשנה" 21 (חיבור ביאור ומקורות על דברי הרמב"ם, לאחד מגדולי האחרונים) כי הרמב"ם 22 איננו מונה במנין המצוות מצוה הכוללת את כל דברי התורה. על כן, מצוה חשובה כל כך שכל קיומם של ישראל ושל התורה תלויים בה אין למנות אותה כמצוה פרטית. כזו היא מצות ישוב הארץ על פי הרמב"ם ולכן לא מנאה.

פסיקת הלכה במצות ישוב הארץ
שיטת הרמב"ן ביחס למצות ישוב הארץ, שקיומה המלא מתאפשר דוקא על ידי שלטון ישראל ולא בישוב גרידא, נתקבלה על ידי הפוסקים. כך פסק הטור 23 , שכתב על פי המובא בגמרא 24 כי הרואה ערי יהודה בחורבנם קורע את בגדיו. כידוע, החורבן הוא המושג הנגדי לישוב, ומתוך הגדרת החורבן ניתן להבין בדרך הפוכה את מושג ישוב הארץ ומצותו. ביחס למושג חורבן כתב הבית יוסף 25 שתי אפשרויות. האחת, הארץ חריבה במובן המעשי, כלומר: הרס הישוב. האפשרות השניה, הארץ מיושבת על ידי ישראל אלא שהשלטון עליה הוא ביד נכרים, וישוב כזה נחשב לחורבן.. למסקנה כתב הבית יוסף שהאפשרות השניה היא העיקרית להלכה.
כדברי הבית יוסף הסכימו להלכה המגן אברהם 26 , מגדולי הפוסקים החשובים אחרי השו"ע, וכן הכריע להלכה המשנה ברורה 27 , גדול הפוסקים האחרונים שדבריו נתקבלו בכל תפוצות ישראל. כמו כן, הר"ן, מגדולי הראשונים בספרד, כתב 28 שישוב הגויים בארץ איננו נחשב כישוב לענין קביעת הזמן בו נחשבת הארץ למיושבת. מכאן שעיקר ענין ישוב הארץ הוא דוקא על ידי שליטת ישראל עליה וישיבתם בה.
וכן כתב בעל הפתחי תשובה 29 על הכרעת המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן כי הסכימו כל גדולי ישראל, הראשונים והאחרונים, לדברי הרמב"ן שמצות ישוב הארץ נוהגת בכל הדורות ומחויב בה כל אחד ואחד מישראל.
לדברי גדולים אלו יש להוסיף את דברי ר' יהושע קוטנא, מגאוני הרבנים ברוסיה לפני כמאה שנה. בתשובותיו בספר ישועות מלכו השיב על דבר שאלה שנשאל: האם יש מצוה בתנועת "חיבת ציון" שעוררה יהודים לקניית אדמות בארץ ישראל ולישבם? השיב הרב: בודאי יש בזה מצוה רבה, כיון שזה עוזר לקבץ את גלויות ישראל ובזה יש אתחלתא דגאולה. זאת אף על פי שלדעתו עיקר המצוה היא רק כאשר ישראל יושבים בארץ ועושים בה כרצונם ואינם נתונים לשלטון זרים. מדבריו נראה שגם לדעתו עיקר מצות ישוב הארץ הוא כשהשליטה עליה ביד ישראל.
בעל הטור 30 כתב שאם תהיה עיר בארץ או ישוב שהשלטון בהם הוא באופן מוחלט בידי ישראל, למרות שהשלטון הכללי על הארץ הוא בידי נוכרים, יש לאותו מקום קדושת התורה והוא מבטל את הכיבוש הנכרי שגרם לירידת הקדושה בארץ מדרגת דאורייתא לדרגת דרבנן.
כיצד מקיימים מצוה זו? כתב החתם סופר 31 שעיקר המצוה היא על ידי עבודת האדמה להוציא את פירותיה הקדושים. ושקולה מצוה זו כמצות תפילין, וכשם שתלמיד חכם איננו רשאי להימנע ממצות הנחת תפילין, בטענת ביטול תורה, כך איננו רשאי שלא לעסוק בעבודת הארץ. והוסיף, אפשר לקיים מצוה זו בשאר אומניות, אך בזאת יש רק קצת מצוה.
ופסק בעל ה"בן איש חי" 32 שלמרות חשיבות עבודת האדמה לישוב הארץ, ישנו שכלול והידור יותר לבנות בית בארץ ישראל מאשר לנטוע ולזרוע.
יש להוסיף לכך את פסק ההלכה שניתן על ידי הרב עובדיה יוסף שליט"א, שקבע שבן היושב בחוץ לארץ ורוצה לעלות לארץ אין לו לחוש להתנגדות הוריו, כיון שמצוה ישוב הארץ מכריעה את מצות כיבוד אב ואם.

תקנות חז"ל
חשיבות מצות ישוב הארץ הודגשה בחז"ל על ידי תקנות שונות. כך נקבע 33 שאדם השוכר דירה בארץ חייב לקבוע בדירתו מזוזה כבר ביום הראשון למגוריו באותה דירה, לעומת השוכר בית בחוצה לארץ שפטור עד שלושים יום. ישנם שביארו טעם המצוה משום ישוב הארץ, שכן ישנו איסור על יהודי היוצא מביתו ועובר לדירה אחרת ליטול עימו את המזוזות, שכן יש סכנה בדבר אם יטול את המזוזה. על כן, כדי שישראל הדר בארץ ישראל, אפילו לזמן קצר, לא ירצה לאבד את המזוזות שהניח בדירה כבר ביום הראשון, יתמיד בישיבת אותו מקום ולא יעבור דירה בזמנים קצרים משום מצות ישוב הארץ.
הרב צבי יהודה קוק זצ"ל ביאר את טעם השינוי כך: החיוב לקבוע מזוזה רק אחר שלושים יום הוא מפני שדירה לזמן קצר מזה איננה נחשבת לדירה. זה נכון בחוצה לארץ, שדירתה איננה חשובה. אבל בארץ ישראל, שהישיבה בה מצוה, הרי מצות ישוב הארץ קובעת את חשיבות הדירה אפילו אם היא בת יום אחד. הסבר זה מתאים לכל המקומות שציינו בהם חז"ל שטעם התקנה הוא מפני מצות ישוב הארץ. אולם, הדבר נכון ביחס לתקנות שבהם ישוב הארץ הוא הסיבה הגורמת את התקנה, ולא בתקנות שהותקנו כדי לזרז את האדם לישוב הארץ.
תקנה נוספת נזכרה במסכת גיטין 34 והיא שמותר לקנות בית או שדה בארץ ישראל מנכרי אפילו ביום השבת. אף על פי שקניה ומכירה אסורים בשבת מדברי הנביאים, משום ישוב הארץ לא גזרו. יתר על כן, התירו לומר לנכרי לחתום על השטר ביום שבת, למרות שיש איסור לומר לנכרי לעשות מלאכה מדאוריתא בשבת למען ישראל. והעיר על כך התוספות 35 שאפילו ברית מילה, שהיא מצוה חשובה מאד והיא בעצמה דוחה שבת, אם נדרש לצורך קיומה עשיית מלאכה על ידי נכרי, כמו לחמם מים או איסור אחר, לא התירו חכמים ורק לישוב הארץ התירו.
בגלל חשיבותה של מצוה זו פסק השו"ע 36 כי אשה הנמצאת בחוץ לארץ ומסרבת לעלות לארץ ישראל עם בעלה, מותר לו לגרשה ללא נתינת כתובה. וכתב הפתחי תשובה כי הטעם לפסק זה הוא משום מצות ישוב הארץ. הרי שהעדיפו חכמים מצות ישוב הארץ על שלום הבית, שהינו אחד מיסודות ההלכה, עד שאמרו חכמים 37 שמפני שלום בית התירה התורה למחוק את השם הקדוש.
וכך מובא בספרי 38 מעשה בשלושה מגדולי התנאים שעמדו לצאת מהארץ כדי ללמוד תורה מר' יהודה בן בתירא, שדר בנציבין והיה זקן מופלג ולא יכל לעלות לארץ. והרי לימוד תורה הוא אחד הטעמים המתירים את היציאה מן הארץ. כשהגיעו התנאים לצור שבלבנון נזכרו בארץ ישראל וזלגו עיניהם דמעות, קרעו בגדיהם מרוב צער על היציאה מהארץ ואמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה ככל התורה כולה וחזרו ובאו למקומם.
במסכת שבת 39 מסופר על שני תלמידיו הגדולים של רב יהודה, ר' זירא ור' אבא. שניהם עלו לארץ ישראל למרות התנגדותו של רבם לעלייתם, ולמרות שרבם היה נערץ עליהם והיו קשובים לכל מוצא שפתיו.
מצוה זו היתה חביבה מאוד על ישראל במשך כל דורותיו. גם במצבי החורבן הקשים נעשו מאמצים גדולים בעליה לארץ. כך עלו לארץ רב האי גאון, הרמב"ם, הרמב"ן, ר' יהודה הלוי, ר' עובדיה מברטנורא, ר' יוסף קארו בעל השולחן ערוך והאר"י הקדוש. מאוחר יותר השתדלו במצוה זו הבעש"ט, הגאון מוילנא, ר' נחמן מברסלב, הרש"ש, הרמח"ל, אור החיים ועוד.
כל כך נחשבה מצוה זו עד שהתירו 40 להפליג באוניה בערב שבת לארץ ישראל, ולא חששו שמא יגיעו לחילול שבת.
בימינו, עם הקמת מדינת ישראל והכרזת שלטון ישראל על הארץ, נתקיימה המצוה בשלמות תקפה על פי דברי הרמב"ן. אמנם, עדיין יש צורך שתתקיים המצוה במלוא היקפה על כל חלקי הארץ, ובמלוא מקיימיה על ידי כל ישראל הדרים בחוץ לארץ.
כל זאת מתוך הכרת התודה לה' יתברך שזיכנו לראות בעליית אלפי אלפים בקיבוץ הנידחים מארצות המזרח והמערב, מצפון ומדרום. ומי שזיכנו לראות בקיבוץ זה הוא יזכנו לראות בהשלמתו בבוא לציון גואל בב"א.



^ 1. שמות ג, ח
^ 2. ירמיה ג, יט
^ 3. שם ב, ז
^ 4. ויקרא כה, כג
^ 5. במדבר לה, לד
^ 6. הושע ט, ג
^ 7. ויקרא יח, כח
^ 8. השגות לספר המצוות לרמב"ם, מצות עשה ד
^ 9. דף ה ע"ב
^ 10. אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק לא
^ 11. מסכת גיטין דף ח ע"ב ד"ה "ישוב ארץ ישראל"
^ 12. שמות כג, לג
^ 13. מצות עשה ד
^ 14. ישעיה נב, א
^ 15. כגון בענין אמירה לגוי בקניית קרקע בארץ ישראל בשבת (מסכת גיטין דף ח ע"ב)
^ 16. דף מד ע"ב
^ 17. פרק ה הלכה ט
^ 18. שם הלכה יא- יב
^ 19. שם הלכה א
^ 20. מצות עשה קנג
^ 21. השגת הרמב"ן לספר המצוות השגה ד
^ 22.הקדמה לספר המצות שורש ד
^ 23. או"ח סימן תקסא אות א
^ 24. מסכת מועד קטן דף כו ע"א
^ 25. או"ח סימן תקסא ד"ה "הרואה ערי ישראל"
^ 26. שם ס"ק א
^ 27. שם ס"ק ב
^ 28. מסכת מגילה דף ב ע"א ד"ה "אבל הרמב"ן"
^ 29. אבן העזר סימן עה ס"ק ו
^ 30. הלכות ארץ ישראל בדין חיוב חלה אות י
^ 31. חידושיו למסכת סוכה דף לו ע"א
^ 32. שו"ת "תורה לשמה" סימן שפז
^ 33. שו"ע יו"ד סימן רפו סעיף כב
^ 34. דף ח ע"ב
^ 35. ד"ה "אע"ג דאמירה"
^ 36. אבן העזר סימן עה סעיף ד
^ 37. מסכת נדרים דף סו ע"ב
^ 38. דברים אות פ
^ 39. דף מא ע"א
^ 40. שו"ע או"ח סימן רמח סעיף ד
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il