בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • זכור
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

ציפורה בת דוד

שבת זכור

undefined

הרב דוד חי הכהן

תשס"ג
5 דק' קריאה
בקריאת פרשת "זכור" אנו מקיימים שתי מצוות. הראשונה: "זכור את אשר עשה לך עמלק", שהינה מצות עשה לומר בפה את דברי התורה המזהירה אותנו על חובתנו לזכור את מעשה עמלק. עמלק זה עומד בראש הגויים, ורוחם הנכרית, הבאים לעצור את ישראל השב מהגולה אל ארצו לקיים את ייעודו האלוהי- לבנות בארץ בית מקדש וכסא כבוד לאלוהי עולם, ובזאת להאיר באור נצח את עולם החומר החשוך.
המצוה השניה: "לא תשכח", הינה מצות לא תעשה. ענינה שלא די באמירת שפתיים, אלא שיהיו הדברים מסורים גם ללב. רק כשתהיה ידיעת אחריותנו לבניית בית המקדש, שבנינו תלוי במחיית עמלק, ותיקון העולם חדורה בתוכנו מבית ומחוץ, יהיה לנו העוז לקום ולהלחם על נפשנו נגד הצר הצורר, ויתקיים באומתנו הפסוק: "ואיש לא עמד בפניהם".

בפסיקתא דרב כהנא 1 , בדרשותיו לפרשת זכור, עומדים חז"ל על השאלה בענין הצווי על מחית עמלק: כתוב אחד אומר- "תמחה את זכר עמלק", כלומר המצוה היא עלינו, וכתוב שני אומר- "כי מחה אמחה את זכר עמלק", כלומר הקב"ה בעצמו ימחה את עמלק. אם כן, כיצד ניתן לקיים שני פסוקים אלו? עונה המדרש: "עד שלא פשט ידו בכסא אמר תמחה את זכר עמלק, ומשפשט ידו בכסאו של הקב"ה, אמר: כי מחה אמחה". ושואל בעל הפסיקתא מיד: וכי אפשר שבשר ודם יכול לפשוט ידו בכסאו של הקב"ה? משיב בעל הפסיקתא: על ידי שהחריב את ירושלים שכינויה "כסא ה'", שנאמר: "בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה'" 2 , בכך נתקיים הצורך לקיים את: "כי מחה אמחה". וכן מובא בפסיקתא 3 : "עד שלא פשט ידו בירושלים תמחה את זכר עמלק, כיון שפשט ידו בירושלים אמר הכתוב מלחמה לה' בעמלק".
מתברר מדברי הפסיקתא שיש לעם ישראל מלחמה כפולה בעמלק. אחת הנוגעת לקיומינו הלאומי ולאכזריותו הקשה כלפיו, שלא חמל על איש. זוהי כוונת אמירת הפסוקים: "זכור את אשר עשה לך", זכור את האכזריות ורוע הלב שהפנה כנגדך, "אשר קרך בדרך" והיית במצב של חוסר מנוחה, ודרך ארץ היא לחוס על מי שנמצא בדרך ולא הגיע למחוז חפצו. ולא עוד, אלא שהתאכזר לחלשים ולבודדים שבך, כנאמר: "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך". על זה בא הציווי אלינו לא להיות רכי לב, אלא לנקום את נקמת אחינו ואחיותינו ההרוגים על לא עוול- "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים".

אולם, באה התורה ומגלה לנו שעמלק איננו מתכוון רק כנגדנו, אלא הוא מתנגד לייעודינו ולשליחותנו הרוחניים, וזו היא מלחמתנו השניה בעמלק. כוונתו למוטט את האחיזה האלוהית בעולם, מתוך ידיעתו הפנימית שאין מנוח לכבוד האלוהי בעולם אלא על ידי עמו ובניו הנבחרים, שבתוכם נמצא הריכוז הגדול של האורות הקדושים, והם נבנים בעולם הזה בירושלים, עיר הקודש. על כן הוא עושה כל מאמץ לשבור אחיזה זו, שהיא כסא ה' בעולם.
כך אפשר לראות כיצד דברי הפסוק 4 : "ראשית גויים עמלק ואחריתו עדי אובד" מתבררים לעינינו בדורנו. ישנו מאבק עולמי של הגוים נגד עם ישראל, ובעיקר נגד רוחו, רוח הקודש שביטויה המעשי הוא ירושלים בבנינה.

לאור זאת, מתחזקים אנו בידיעתינו כי המלחמה בשם ה' ובכסאו נוגעות לו יתברך, ולכן כדברי חז"ל בבאור הפסוק: "מחה אמחה את זכר עמלק", צריכה לבוא התערבות ה' שתכה את עמלק הכאה כפולה, "מחה אמחה"- בחלק הרוחני ובחלק הארצי. פסוקים מפורשים בענין זה מובאים בספר זכריה 5 , שכאשר יבואו הגוים להלחם על ירושלים ירד ה' ממקומו וילחם בגוים כיום הלחמו ביום קרב.
לאחר ברור זה ניתן להבין סוגיות אחדות במגילת אסתר, בהלכה ודברי הימים הנמשכים מאז. המגילה מספרת ומתארת אודות מלחמת קיום שניהל עם ישראל באחד מזמניו הקשים ביותר בכל עת קיומו. הארץ היתה בחורבנה, המקדש נשרף, עם ישראל גולה בין העמים בלי שום מנהיגות מאחדת הניכרת לעין, והוא נראה מפוזר באופן פיזי בין העמים. באותם מקומות גלותו הוא חי בתלישות רוחנית, עד שהוא שוכח את צור מחצבתו ויושב עם הגוים בשמחתם בשושן הבירה.

נקודה מעניינת במגילה היא היעדר הזכרתה של ארץ ישראל. היא איננה נזכרת במגילה אפילו פעם אחת. אולם מתחת ערימות האפר מתגלית גחלת לוחשת, ירושלים עיר הקודש. זכרה לא אבד מיהודי שושן הבירה, אוכלי שולחן אחשורוש. ויתרה מזו, בזכות ירושלים הם מתחילים להיזכר בעברם המפואר בדמותו של יכניה מלך יהודה, מלכות ישראל שהיתה קשורה לירושלים.
אורה פנימית זו מקרינה על היהודים בסימני היכר המבדילים אותם מאותם הגוים שנתערבו בתוכם: "אל היהודים ככתבם וכלשונם" 6 . הכתב הנכתב בידם, חלק המעשה של האדם, יחד עם הלשון, בעלת הצלצול המיוחד המתאים לנשמת ישראל, שניהם ניכרים בברור בחותמת הפנימית הטבועה בהם. שורשים אלו מצמיחים את הבשמים וההדסים- מרדכי ואסתר 7 , שבניחוח העז שהם מקרינים מצליחים להפיג את ריחות הרעל והריקבון המאיימים להחניק את ישראל עם ה'.

אחת השאלות הקשות במגילה הינה השאלה מדוע ארע הנס בשני ימים, ולא בפעם אחת כמו בכל הזמנים בהם זכינו לניסים? ועוד, אף אם נזדמן שהנס נמשך, מדוע תקנו חז"ל שני ימים לחג הפורים? ועוד, אנו רואים שחז"ל תקנו את יום ט"ו בחודש אדר לכל הערים המוקפות חומה מימות יהושוע בן-נון, זכר לשושן הבירה. ואילו כאשר אנו מתבוננים במה שקרה מאז אותה תקנה מתברר שאין שום עיר בארץ ישראל ובעולם שקוראת ביום ט"ו ממש, כדין וכהלכה, מלבד ירושלים. שכן, כל הערים האחרות, הקוראות ביום ט"ו, קוראות בו בלי ברכה לאחר שקראו ביום י"ד בברכה, ויום ט"ו נקרא רק מספק. אם כן, ירושלים היא אחת ויחידה שבה קוראים ביום ט"ו, ומברכים בו בלילה וביום, וכן כל מצוות הפורים, סעודת החג, משלוח מנות ומתנות לאביונים נוהגות ביום ט"ו בלבד, והעושה מצוות אלו ביום י"ד לא יצא ידי חובתו. ומכאן לשאלה, מדוע גלגל הקב"ה את נס שושן הבירה שיתגלה בירושלים? מה הקשר בין מרכז הקודש בעולם לבירת אחשורוש?

על פי הדברים שהקדמנו מתבררות השאלות. היהודים בשושן, הנתונים תחת השפעת מלכות פרס, לא החזיקו מעמד ונשטפו בשטף המים העכורים עד שלא הכירו את ייחודם הלאומי, והגיעו לאכילה בשולחן הטריפה בחצר גינת המלך. אף על פי כן, גם יהודים אלו לא שכחו את ירושלים, כפי שהמגילה מציינת את מרדכי שהיה מירושלים. הם זכרו בתוכם את גודלה של ירושלים ואת זכרה המלכותי הנרמז בשם מלכה האחרון- יהויכין, שמשמעו: ה' הכין, אותו ואת ממלכתו על ירושלים.
יהודי שאר הארצות לא היו טבועים עמוק כל כך בבור הגלות, ולהם הועילה זכותם שינצלו כבר ביום הראשון, יום י"ד באדר. אולם ליהודי שושן הרחוקים והנדחים, לא הועילה זכות הארץ וזכות התורה שהיו רחוקים מהם, על כן הם נשענו על כוחה של ירושלים שביכולתה להאיר גם על רחוקים. מתוך כך נעשה להם נס ביום אחר, ללמד ששתי מדרגות יש בגאולת ישראל. גאולת הקרובים מהירה יותר ומופיעה מוקדם, ואילו גאולת הרחוקים גם היא תופיע אבל מאוחר יותר. וגאולה זו תהיה בזכות אותו הגרעין החזק שלא ימוט ולא יתפורר לעולם, זהו הגרעין ה"ירושלמי". לכן, כיון שזכות הצלה זו היא בזכות ירושלים, היה צורך להבליט ולייחד את מעמדה המיוחד, לא באופן מסופק אלא בצורה מודגשת, ומכאן קביעת יום מיוחד עבורה לקיום מצוות הפורים.

יתכן וניתן להסביר על פי זה את הפסוק, שאומר ה' למשה: "כתוב זאת זכרון בספר... כי יד על כס-יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור" 8 . כאשר המילה "יד" רומזת לנס הראשון של י"ד באדר, ואילו המילה "יה" רומזת לנס שנעשה בט"ו, שכידוע ט"ו הוא י-ה ורק מזהירות וכבוד לשם ה' נקרא ט"ו.
אם כן, כך יהיה הפרוש: כאשר אתה רואה שיש גם נס של יד וגם של יה ואתה מתפלא מדוע יש שני ניסים, דע לך שהנס הראשון הוא להצלת ישראל שתפקידם למחות בעצמם את זכר עמלק, והנס השני הנרמז בי-ה הוא הנוגע לכסא ה'- ירושלים. מכאן מובן כי "מחה אמחה" הכונה לה' יתברך, בכבודו ובעצמו, שימחה את זכר עמלק כאשר יעיז להתקרב ולנגוע בירושלים. ומי יתן ותחזינה עינינו וישמח לבנו בשוב ה' לציון ברחמים.


^ 1 פרשה ג ד"ה: "ר' יהושע"
^ 2 ירמיה ג, יז
^ 3 פסיקתא שם
^ 4 במדבר כד, כ
^ 5 פרק יד
^ 6 מגילת אסתר ח, ט
^ 7 מרדכי נקרא בשם בושם על פי המדרש שמזהה אותו בשם: "מר דרור"- ("מריא דכיא"), ואילו אסתר נקראה במגילה בשם: "הדסה".
^ 8 שמות יז, טז

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il