ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הרבדים בלימוד הגמרא | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש תורה ולימודה דרכי לימוד לימוד בעיון Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אדר ב' תשס"ג

הרבדים בלימוד הגמרא


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
אשר ישעיהו בן רבקה

הקדמה
התלבטנו לא מעט, אם וכיצד לכתוב את הדברים דלהלן. הנושאים בהם אנו עוסקים, הם מורכבים מאד, ולא ניתן להציגם באופן מלא במסגרת קצרה זו. ועוד - הדברים הם עדינים, ולעתים הבדל קטן בין כוונת הכותב ובין הבנת הקורא, עלול לשנות את מהות הדברים באופן משמעותי. אף על פי כן אנו חשים, שאין לנו רשות להימנע מלהביע את דעתנו, ובליבנו תפילה, שלא ניכשל בדבר הלכה, ושהקוראים יבינו את הדברים לאשורם, מתוך שייגשו אל הדברים בנכונות לשמוע ובעין טובה.

בפתח הדברים, ברצוננו להבהיר מספר נקודות:
א. אנו איננו מחוייבים וקשורים לגישה זו או אחרת המזוהה עם עניין הרבדים - ישנן נקודות בעניין זה שעימן אנו מסכימים, וישנן נקודות המזוהות עם שיטה זו שעימן איננו מסכימים, וכדלהלן. אנו שייכים לבית המדרש, ולא לשום גוף אקדמי או אחר העוסק בעניין הרבדים.
ב. איננו סבורים שעניין הרבדים צריך להיות "שיטת הלימוד" בבית המדרש - אנו סבורים שאין להעמיד עניין זה כשיטה בפני עצמה, שעיקר הלימוד מתבסס עליה, אלא זהו כלי נוסף בתוך הלימוד. עיקר לימוד הגמרא צריך להתבסס על לימוד מקורות חז"ל, ראשונים ואחרונים, כפי שהיה מקובל בישיבות מקדמת דנא; אך במקומות מסויימים, עניין זה של הרבדים יכול להוות כלי עזר, השופך אור נוסף על לימוד הגמרא. בנקודות אלה אנו משתמשים ברבדים במסגרת לימודנו בבית המדרש, אך בשום אופן איננו מעמידים את בית המדרש על עניין הרבדים כעמוד מרכזי.
ג. אין אנו רואים בעניין הרבדים חידוש שהתחדש בדורנו. ראשונים ואחרונים הלכו בדרך זו, במקומות רבים בש"ס, וכפי שנציג דוגמאות מעטות להלן. את אותם העקרונות המפורשים בדברי הראשונים והאחרונים הללו, אנו מיישמים גם במקומות נוספים, כמו בכל עיקרון לימודי אחר, שאנו נוטלים עיקרון שקיים אצל רבותינו שבדורות הקודמים, וממשיכים ומיישמים אותו. גם ביחס לדרכי לימוד נוספות, כגון שיטת בריסק, יש בדורות האחרונים הרחבה רבה ביישום של יסודות, ששורשם נמצא במקומות מסויימים בראשונים ובאחרונים.

ממילא, לפי דרכנו אין כאן "שיטה חדשה" - אין כאן שיטה, ואין היא חדשה, אלא יש כאן יישום של כלי עזר נוסף, המסייע במהלך הלימוד בבית המדרש.

הפרדה בין הנושאים השונים המשוייכים לעניין זה
כאשר אנשים מדברים על "שיטת הרבדים", הם כוללים במושג זה עניינים רבים ושונים. וכאן יש בעיה בסיסית באופן התנהלות הדיון סביב הרבדים - חוסר ההפרדה בין היסודות השונים. בדברים שנאמרו כנגד הרבדים, כורכים את כל העניינים הללו כחבילה אחת, וכשתוקפים נקודה מסויימת, הרי זו ראיה כביכול לפסול את המכלול כולו. דיון ענייני, אינו יכול להיעשות באופן זה - מכיוון שיש כאן נקודות שונות זו מזו, יש לדון בכל נקודה לגופה, ולברר אילו מהן יש לקבל ואילו יש לדחות. גם אנו איננו מסכימים עם חלק מן הטענות שנאמרות על ידי "בעלי השיטה", ודברים מסויימים המצוטטים מפיהם הם לדעתנו חמורים מאד; אך אין לכלול את הכל בחדא מחתא, ולדעתנו בנקודות אחרות יש בעניין הרבדים אמת, שיכולה לתרום ללימודנו בבית המדרש. להלן, ננסה להציג את הנקודות שעימן אנו מזדהים, ונצביע גם על נקודות שעימן איננו מסכימים.

עריכת הגמרא

העניין הבסיסי לדעתנו בעניין הרבדים, הוא המודעות לעריכת הגמרא. מקובל מפי רש"י והרמב"ם, שרבינא ורב אשי ערכו את הגמרא; אך בלימוד השוטף, בדרך כלל אין שמים לב לעריכה הזו. הלומד מתייחס אל הגמרא כאוסף של ציטוטים מפי תנאים ואמוראים שונים, מבלי לתת את ליבו לעובדה, שמעבר לציטוטים, ישנה כאן עבודה גדולה ועצומה של עריכה, שהיא היוצרת את מבנה הסוגיה.

העריכה הזו נגלית לעינינו, בדברי ה"סתמא דגמרא". כל המתבונן בגמרא, רואה בבירור, שחלק גדול מדברי הגמרא אינו מופיע כציטוט של דברי אמוראים, אלא בסתם, ללא שם האומר. נביא דוגמא פשוטה, מסנהדרין ל"ג א:
דיני ממונות מחזירין כו'. ורמינהו: דן את הדין, זיכה את החייב חייב את הזכאי, טימא את הטהור, טיהר את הטמא - מה שעשה עשוי, וישלם מביתו!
אמר רב יוסף: לא קשיא: כאן - במומחה, כאן - בשאינו מומחה...
רב ששת אמר: כאן - שטעה בדבר משנה, כאן - שטעה בשיקול הדעת...
רב חסדא אמר: כאן - שנטל ונתן ביד, כאן - שלא נטל ונתן ביד...


הגמרא מקשה קושיה, שיש סתירה לכאורה בין שתי משניות. ואחר כך באות שלוש תשובות של אמוראים, שמתרצים את הקושיה באופנים שונים. אולם נשים לב, שתירוצי האמוראים מופיעים בציון שמותיהם של המתרצים, ואילו הקושיה הפותחת, מופיעה ללא ציון שמו של המקשה. הרי ודאי שגם הקושיה נאמרה על ידי חכם כלשהו, ומדוע נעלם שמו? - אלא, שה"סתמא" הזו היא דבריו של עורך הגמרא. שלושת האמוראים: רב יוסף, רב ששת ורב חסדא, שאלו את השאלה, כל אחד בדורו ובבית מדרשו, וענו עליה שלוש תשובות שונות. רבינא ורב אשי, עורכי הגמרא, לא הסתפקו בציטוט גרידא, להעתיק את הקושיה של רב יוסף ואת תירוצו, ואחר כך את אותה הקושיה מפיו של רב ששת ואת תירוצו וכו', אלא ערכו את האמירות לכלל סוגיה אחת - הם הביאו את הקושיה פעם אחת בפתיחה, ואחריה הביאו את שלושת התירוצים השונים. לכן הקושיה מופיעה כ"סתמא", כדבריו של העורך, משום שהיא חלק מן העריכה.

ההבנה הזו, שרבינא ורב אשי עשו עבודה של עריכה, ולא רק ציטטו את דברי האמוראים מכל הדורות בזה אחר זה, היא בעלת משמעות. כך למשל, הרי"ף בסוגיה פוסק כרב חסדא, בנימוק ש"הכי מסקנא דשמעתא". אם הבאת הדעות בגמרא היתה אקראית, ציטוט של אמירה ועוד ציטוט של אמירה, הרי אין כל משמעות לכך שרב חסדא מופיע אחרון. הרי"ף סובר, שרבינא ורב אשי לא הביאו את הדעות כציטוטים אקראיים, אלא ערכו את הסוגיה וסידרו אותה באופן מדוייק ומכוון, ולפיכך אם הם בחרו להביא את דברי רב חסדא בסיום הסוגיה, הרי שזו היא המסקנה, וכדעה זו הוא פוסק להלכה.

וכך במקומות נוספים, יש לשים לב שהסוגיה אינה רק ציטוט של המימרות, אלא יש בה יד מכוונת, ידם של עורכי הגמרא, שסידרו את האמירות באופן מכוון. כך קורה לעיתים, שבסוגיה מופיעה שאלה של אמורא מדור מאוחר, ועליה נאמרת תשובה של אמורא מדור מוקדם יותר. ודאי שדברי האמורא המוקדם לא נאמרו כתשובה לשאלה זו שנשאלה אחריו; אלא שהדברים נאמרו בהקשר אחר, ועורכי הגמרא מצאו שיש בהם גם תשובה לשאלה המאוחרת, ולפיכך קבעו אותם גם כאן. וכך למשל אומר רש"י בעבודה זרה ע"א ב:
"...ואי קשיא, אביי ורבא היכי מיתרצי אתקפתיה דאמימר, הא אינהו הוו קשישי מיניה טובא? - לא תיקשי, דהא במסכת בכורות תרצינהו אביי ורבא להנך שינויי אליבא דרבי יוחנן... וקבעוה בעלי תלמוד כאן אמילתיה דאמימר".


כלומר, שה"דו שיח" שמופיע בגמרא, לא התקיים במקרה זה כפשוטו, שאביי ורבא באו לתרץ את השאלה שנשאלה על אמימר, אלא זו היא עריכה של עורכי הגמרא, שיצרו מעין דו שיח בין דורות שונים. לעורכים לא היה חשוב דווקא הסדר ההסטורי, שהרי הגמרא אינה ספר הסטוריה אלא משא ומתן לברר את ההלכה; ולפיכך העורכים סידרו את המימרות לא בסידור ההסטורי, אלא בסידור התוכני-מהותי, בכדי ליצור את המשא ומתן המשמעותי לבירור הסוגיה.

לעתים, העריכה מתבטאת לא רק בסידור המימרות ובשילוב קטעי ה"סתמא" ביניהן, אלא אפילו המימרא עצמה היא ערוכה - העורכים הוסיפו על לשונו של האמורא כמה מילים, כדי להוסיף ביאור וכד'. דוגמא לדבר - הגמרא במסכת נדה נ"ז ב אומרת:
אמר שמואל: בדקה קרקע עולם וישבה עליה, ומצאה דם עליה - טהורה, שנאמר "בבשרה" - עד שתרגיש בבשרה.

הנודע ביהודה (מהדורה קמא, יו"ד סימן נ"ה), דן בשיטת רש"י בסוגיה זו; לא נביא את כל הדיון, אלא נצטט את הנוגע לענייננו:
...שפיר אמר שמואל טעמא דידיה, "שנאמר בבשרה"; ומה שמסיים בתחלת הסוגיא "עד שתרגיש..." - זה אינו מדברי שמואל, אלא גמרא הוי מפרש כוונת שמואל כן...

דהיינו, שסיום המשפט, "עד שתרגיש בבשרה", אינו חלק מדברי שמואל עצמו; שמואל אמר רק את תחילת המשפט, ועורכי הגמרא הוסיפו את הסיום, כדי לבאר את דברי שמואל, "גמרא הוי מפרש כוונת שמואל כן" (ואין כאן המקום להסביר, מניין למד הנודע ביהודה שכך הוא הדבר).

העריכה הזו, באופניה השונים, היא ההופכת את הסוגיה מלקט מימרות למבנה רציף ושלם. המודעות לעבודת העריכה, חושפת בפנינו צד משמעותי זה של הסוגיה, והיא חלק מאמיתתה של תורה. לכן חשוב לנו לשלב גם עניין זה בתוך הלימוד בבית המדרש.

פרשנויות שונות במשנה או במימרא
ישנה שאלה ידועה, שאינה קשורה דווקא לעניין ה"סתמא" - האם יש מקום לפרש את המשנה, באופן אחר מן הפירוש שפירשה הגמרא את המשנה? לא פעם הגמרא מפרשת את המשנה באופן שנראה לנו דחוק; האם עלינו לקבל בהכרח את הפירוש הזה כפירוש ההכרחי והיחידי במשנה, או שרשאים אנו גם להציע פירוש אחר, כפי הנראה לעניות דעתנו?

בנושא זה ישנן אמירות ברורות של כמה מגדולי ישראל, שכתבו במפורש, שיש אפשרות לפרש את המשנה גם שלא כפירוש הגמרא. ושוב נביא כאן רק ציטוט אחד. בפיה"מ לרמב"ם, נזיר פ"ה משנה ה', הוא מפרש את המשנה באופן שונה מן הפירוש של הגמרא. וכתב על כך התוספות יום טוב בפירושו שם:
... והרמב"ם כתב... ונתקימו דבריו, אע"פ שבגמרא לא פירשו כן, הואיל לענין דינא לא נפקא מינה ולא מידי, הרשות נתונה לפרש. שאין אני רואה הפרש בין פירוש המשנה לפירוש המקרא, שהרשות נתונה לפרש במקראות כאשר עינינו הרואות חבורי הפירושים שמימות הגמרא. אלא שצריך שלא יכריע ויפרש שום דין שיהא סותר דעת בעלי הגמרא.

כלומר, שרשאים אנו לפרש את המשנה בפירושים שאינם כדברי הגמרא, ובתנאי, שנקבל את סמכות הגמרא להלכה, ולא נפסוק את הדין על פי פירושנו, אלא רק על פי הנאמר בגמרא. וזה כמו בפירושי הפסוקים, שכידוע הרבה מן הראשונים פירשו בתנ"ך פירושים שלא כדברי חז"ל, אף שכמובן ההלכה נפסקת תמיד רק על פי דרשות חז"ל. וכך סברו גם הגר"א ותלמידיו, ועוד מגדולי ישראל, ולא נוכל להאריך בציטוטים.

כאשר מביאים בחשבון גם את עניין עריכת הגמרא, שהזכרנו לעיל, הרי שנקודה זו מתרחבת. שהרי כשם שניתן לעתים לפרש במשנה פירושים חדשים שלא כפרשנות האמוראים, כך גם ייתכן לפרש במימרות פירושים חדשים, שלא כדברי האמוראים האחרונים שערכו את הגמרא ופירשו את המימרות הללו. נביא שוב את דברי הנודע ביהודה, בהמשך לדבריו שצוטטו לעיל:
ומה שמסיים בתחלת הסוגיא "עד שתרגיש..." - זה אינו מדברי שמואל, אלא גמרא הוי מפרש כוונת שמואל כן לפי שיטת ר' ירמיה , ולרב אשי כוונה אחרת לשמואל בזה...


דהיינו - הנודע ביהודה אמר תחילה, שחלק מן המימרא אינו בעצם ציטוט של דברי שמואל, אלא תוספת ביאור של הגמרא על דברי שמואל. ועכשיו הוא מוסיף את השלב השני, שביאור זה של הגמרא, אינו מוסכם לכו"ע, אלא הוא הבנה מסויימת, לפי שיטת ר' ירמיה בסוגיה, ואילו לפי שיטת רב אשי בסוגיה שם, יש לפרש את דברי שמואל באופן אחר. (כל זה לפי רש"י, בעוד שלשאר הראשונים אין מחלוקת בין ר' ירמיה ובין רב אשי; ועיין באורך בנודע ביהודה שם).
וכך אומר הרמב"ן (בחידושיו לחולין פ' ב):
...ויש כיוצא בזה בתלמוד, דמפרשי בגמרא מימרא דאמוראי, ובמסקנא צריך לומר שלא שמעו מהם כן, וצריך לפרשם בפנים חדשות...

דהיינו, שיש מקומות בגמרא, שבהם הגמרא מפרשת את דברי האמוראים, שלא מתוך מסורת מפורשת מפי האמורא שכך היתה דעתו, אלא מתוך סברת האמוראים המאוחרים, שפירשו את דברי קודמיהם כפי רוחב דעתם; ולעתים אין הפירוש הזה יכול להתקיים למסקנה, וצריך לפרש את דברי האמורא באופן אחר.

כאן יש להתייחס לשאלה יסודית - כאשר אנו מציעים פירוש חדש במשנה או במימרא, שלא כדברי הגמרא, האם אנו באים לומר שאנו חכמים יותר מן האמוראים? - ברור ופשוט, שאין זה כך. אלא, שהתורה שבעל פה היא גילוי נשמות ישראל שבכל דור ודור, ובכל דור ישנן הופעות חדשות, דרכי לימוד חדשות וכלי חשיבה חדשים. אינה דומה דרך הלימוד של בעלי התוספות לדרך הפלפול שנהגה בפולין, ודרך הלימוד של הגר"א אינה דומה לדרך הלימוד של ר' חיים מבריסק. כל דור ודור מוסיף משלו לבניין התורה שבעל פה, אם מעט ואם הרבה. וכל מפגש של נפש מישראל עם דברי התורה, מאיר אור חדש, שאינו נוצר בלימודן של נפשות אחרות (אורות התורה ב' א). אי אפשר להכחיש את העובדה, שגם בדורנו, עם כל קטנותנו, מתחדשים כלי חשיבה וניתוח חדשים, ומתגלים אורות חדשים, ואין זה בא לפסול את דברי הראשונים ודרכי לימודם חלילה, אלא להוסיף עליהם, בבחינת "מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו" (חולין ז' א). כפי שבתורה שבכתב ישנם "פשטות המתחדשים בכל יום" (רשב"ם לבראשית ל"ז ב, עיין שם), וגם בדורנו מתחדשים פשטים חדשים ודרכי לימוד חדשות בלימוד התנ"ך, כך גם במשניות ובמימרות, רשאים אנו להוסיף גם את פירושינו שלנו, על גבי פירושיהם של חז"ל, הראשונים והאחרונים. כשכמובן, הדברים צריכים להיעשות בזהירות יתרה - לא כל תלמיד מתחיל יכול לקפוץ ולחדש פירושים, מבלי שעמל תחילה לעיין בפירושי חז"ל ורבותינו הראשונים והאחרונים. וגם כאשר אנו מציעים פירוש חדש, הדבר צריך להיעשות בענווה, ומתוך יראת כבוד כלפי רבותינו. יש לעמול ולברר בסברה, מה גרם לקדמונים לפרש אחרת, ואיזו סברה עמדה בבסיס דבריהם, שמתוכה הגיעו למסקנה שזה הוא פירוש המשנה ולא כפי הפירוש שאנו מציעים.

סמכות ה"סתמא"
התפרסמו אמירות בשם "בעלי הרבדים" (ולא באנו כאן לקבוע, האם אלו ציטוטים מדוייקים או מוצאים מהקשרם), שלפיהן יש הבדל בסמכות בין המימרות ובין ה"סתמא דגמרא", וכביכול הסתמא דגמרא אינו חלק מן התלמוד המחייב את כל ישראל להלכה. לדעתנו, אמירות כאלה אין להן מקום בבית המדרש, ואנו מקווים שאכן אלו הם חשדות שוא. בדרך לימודנו, אף שאנו נותנים את הדעת על ההבחנה שבין המימרא ובין הסתמא, איננו רואים ביניהם שום הבדל בסמכות - זו גמרא וזו גמרא, אלו דברי אמוראים ואלו דברי אמוראים. ואף שהרבה מדברי הסתמא אינם מנוסחים כמימרות הלכתיות, אלא כמשא ומתן סביב המימרות, הרי ידוע לכל המצוי בפסיקה, שהרבה מאד מן המסקנות להלכה נלמדות מתוך המשא ומתן, ולא רק מן המימרות עצמן. ואדרבה - הסתמא הוא דבריהם של עורכי הגמרא, חותמי התלמוד, שמפיהם אנו חיים והם "סוף הוראה", ולפיכך דוקא זה הוא המחייב להלכה; וכפי שהבאנו לעיל את דברי הרי"ף, שההכרעה בין הדעות במחלוקת האמוראים, היא על פי העולה מן הסידור של עורכי הגמרא, שערכו את הדברים באופן המכוון לפסיקת ההלכה.

כאן נעיר, שיש שתלו גישה זו ברמב"ם, שכביכול הרמב"ם לא ראה את הסתמא כמחייבת להלכה, וראה את עצמו רשאי לחלוק על הסתמא ולפסוק כנגדה מכח סברתו שלו. לא נוכל להאריך בכך, אך לענ"ד זו הבנה מוטעית של הרמב"ם. בדברי הרמב"ם עצמו קשה להוכיח הוכחות מוחלטות, מה היו נימוקיו לפסיקה, שהרי הרמב"ם פוסק את ההלכה למעשה, ללא הבאת נימוקים וראיות. אך ראיה פשוטה ניתן להביא מדברי הרי"ף. גם הרי"ף נוקט לא פעם בלשון שמשתמעת לכאורה כהבנה דלעיל, "אשינויא לא סמכינן". אך לכשנתבונן, נראה שהרי"ף אומר זאת לא רק לגבי סתמא, אלא גם לגבי דברים של אמוראים המפורשים בשמם. והיינו, שזה הוא סוג מסויים של אמירות - תירוצים שהובאו בדרך אפשר, שאפשר לתרץ גם באופן זה; ואומר הרי"ף, שאנו פוסקים על פי ההבנה העיקרית, ולא על פי הבנות אחרות שהובאו רק בדרך אפשר. ואין זה נוגע כלל לעניין ה"סתמא".

ההשלכות החינוכיות של העניין
אחת הטענות כנגד הלימוד המבחין בין רבדים, היא, שיש סכנה, שהתלמיד הלומד באופן זה, עלול להגיע לדעה שאנו פסלנו לעיל; דהיינו, שכאשר הפרשנות של האמוראים לא תהיה זהה לדעתו עם פשט המשנה, הוא יזלזל בדברי האמוראים, ויחשוב שהוא יותר חכם מהם, או אף יחשוב שדבריהם אינם מחייבים. לפי טענה זו, גם אם אנו מגיעים למסקנה שלעתים הפרשנות של האמוראים אינה זהה עם פשט המשנה, ושרבים מהראשונים והאחרונים ידעו על קיומה של אפשרות זו, עדיף בכל זאת להתעלם מאמת זו, להסתירה ואף להכחישה, כדי להינצל מן הסכנה החינוכית שתיארנו.

איננו מזלזלים בסכנה חינוכית זו, אך אנו חלוקים על הדרך הנבונה להתמודד אתה. אנחנו חיים בדור שלאנשים, ובמיוחד לנוער, יש כושר ניתוח וביקורת. התלמידים בעצמם מעלים את השאלות, והם מודעים לתופעות שעליהם מדובר כאן, שלעתים פשט המשנה נראה שונה מן הפירוש של הגמרא. לתת הסברים דחוקים, לשכנע אותם שהבעיה נובעת רק מן המוגבלות השכלית שלהם, לסרב לראות את הבעיה שהם רואים - זו היא גישה חינוכית שעלולה לגרום, חלילה, לפגיעה חמורה באמון של התלמידים כלפי הרבנים וכלפי התורה עצמה. העמדת קדושת התורה שבעל פה והמחויבות כלפיה, רק על בסיס הטענה שלא ייתכן שוני בין הרבדים השונים, גורמת לאנשים שלא מצליחים להשתכנע וסוברים שיש כאן שוני, להסיק שאין קדושה לתורה שבעל פה ואין צורך להיות מחויבים אליה.
ומעבר לכך - בכל בוקר אנו מברכים "אשר נתן לנו תורת אמת"; לא ייתכן, שנטשטש ונעלים חלקים מאמיתתה של תורה, גם אם יש לכך הצדקות כאלה או אחרות. עם הסכנות צריך להתמודד, וכדלהלן, אך לא באופן של וויתור על האמת.

מה היא אם כן הדרך הנכונה, המשלבת הן את האמת והן את ההתמודדות החינוכית הנאותה?
באורות הקודש (ב' תקלח - מב) כותב מרן הרב קוק על שלשת השינויים העיקרים של הזמן החדש: השינוי במהלך המחשבה החברתית, התפישה הקוסמולוגית ותורת ההתפתחות. תחומים אלו נחשבו בזמנו כמאיימים על האמונה; אבל הדרך של הראי"ה היתה לא להתעלם מהם, אלא דווקא לחפש את משמעותם הרוחנית, ולראות כיצד הם מעשירים את האמונה.
כך גם בענייננו - העובדה שכיום אנשים קוראים את המשנה והגמרא בעיניים אחרות, ומתקשים לקבל "דוחק", יכולה להיתפש כאיום, אך היא יכולה גם להיתפש כפתח לבירור והעמקת תפישת התורה שבעל פה. הנושאים הם יסודיים ומורכבים, ולא נוכל לפרטם כאן באופן מקיף, אך נציג את הכיוונים היסודיים, שלדעתנו יש לחנך על פיהם את התלמידים:
א. קדושת התורה שבעל פה נובעת לא רק מהעברת המסורת מדור לדור, אלא גם מה שחכמים מחדשים ומגלים בכל דור, הרי הוא חלק מן התורה שבעל פה ונכלל בקדושתה. וכדברי הגמרא במנחות כ"ט ב, שתורתו של ר' עקיבא מופיעה כחידוש שלא שמעתו אוזן מעולם, ואף על פי כן היא קדושה בקדושת תורה שבעל פה, משום שבאופן פנימי היא גנוזה וכלולה בתוך התורה המסורה מסיני.
ב. הסמכות המחייבת של התלמוד, נובעת מקבלתו על ידי כלל ישראל (הקדמת משנה תורה לרמב"ם), דבר הנובע מכך שתורה שבעל פה היא גילוי נשמת כלל ישראל (אורות התורה, פרק א'); ממילא, אין הבדל בסמכות, בין דברי אביי ובין דברי ר' מאיר - אף שאביי ודאי בא לפרש את ר' מאיר ואינו חולק עליו, הרי סמכותם של דברי אביי נובעת מכך שהם התקבלו כהלכה לכלל ישראל, ולא מכח השאלה האם הם הפשט ההכרחי בדברי ר' מאיר או לא.
ג. הכרה בעובדה שצייננו לעיל - השכל אינו דבר מוחלט, וישנם שכלים שונים וכלי חשיבה שונים בכל דור ודור, וממילא אין להעמיד את הפרשנות שלנו כ"הפשט הנכון" לעומת זה של האמוראים, אלא שיש כאן דרכי הסתכלות שונות, שמהן נובעות פרשנויות שונות.
ד. ענווה כלפי רבותינו האמוראים והראשונים, שהם כמלאכים ונהירים להם כל שבילי הש"ס. לא מספיק לומר "לי נראה שהפשט הוא אחר"; יש לעמול ולברר היטב את עומק דבריהם של האמוראים - מדוע פירשו כפי שפירשו, מה בדברי המשנה הביא אותם לכך, והיכן נקודת ההבדל בתפישה, שגרמה להם לפרש באופן אחד ולנו באופן אחר.
ה. יש להדגיש לתלמידים, שאיננו פורצים דרך חדשה ופוסלים את שיטות הלימוד הישנות, אלא אנו ממשיכים את דרך בתי המדרש של תורה שבעל פה שבכל הדורות. באופן כללי יש להבהיר, שעצם העובדה שאנו מחדשים חידוש, אינה מנתקת אותנו משלשלת התורה שבעל פה, וכפי שאמרנו לעיל, שכל התורה שבעל פה מורכבת מקבלת המסורת והוספת חידושים שבכל דור ודור. ובאופן ספציפי לגבי דרכי הלימוד החדשות הללו - גם דרכים אלה נמצאות ביסודן כבר בדברי גדולי ישראל שקדמונו, וכפי שציטטנו דוגמאות מעטות לעיל. ודאי שאנו מפתחים דרכים אלו ומוסיפים ביישומן, אך אין זו שבירת רציפות מסורת הדורות, אלא המשך השרשרת.

(באופן כללי בנושאים עקרוניים אלה - ראה את דברי ההקדמה של ה"דור רביעי", נינו של החתם סופר, רבו של קהל החרדים בקלוייזנבורג, וראש ישיבה שם).

דרך התנהלות הדיון
גם בעבר עלו דיונים בעם ישראל ביחס לדרכי לימוד שונות; וכך גם על שיטה זו, ראוי שיתקיים דיון, ודיון ענייני יכול לתרום מאד לזיקוק השיטה והסרת סיגים ממנה. אך בדיון המתנהל כעת, אנו רואים כמה תופעות חמורות, שאיננו יכולים להשלים עימן, וצר לנו שאנו נאלצים להזכירן:
בכמה מקרים נעשו על ידי מתנגדי השיטה מעשים שלא ייעשו, של אמירת דברים שאינם אמת, ציטוט של חצאי דברים וכד', בבחינת "המטרה מקדשת את האמצעים". דבר זה אינו יכול להיות מקובל, בדיון שמכוון להגיע לאמיתתה של תורה.
ועוד - גם אם אכן לדעתך ישנם אנשים שמביעים דעות בעייתיות, אי אפשר לצאת מתוך כך ולפסול שיטה שלמה של לימוד, שכוללת אנשים רבים בעלי דעות שונות זו מזו. יש להבהיר בדיוק, כלפי מה הדברים אמורים, אילו תופעות הן פסולות לדעתך ואילו לא, ולא ליצור הכללות גורפות, שכוללות עניינים רבים תחת כותרת אחת. בדיון עם אנשים ממתנגדי השיטה, נאמר לנו, שעל נקודות רבות מן האמור לעיל הם מוכנים להסכים, ואף על פי כן הם יוצאים באופן כללי כנגד הכל. אין זו דרכה של תורה, אלא יש לברור את התבן ולהשאיר את הבר.

מעבר לכך - אין כאן רק דיון ענייני על נכונות השיטה, אלא המתקיפים שוללים לא פעם את עצם הלגיטימיות שלה. יש שרואים בשיטה זו פגיעה חמורה במהות התורה שבעל פה, ואף דברי כפירה, ומשום כך הם מרשים לעצמם לדבר בשפה בוטה ביותר כנגד אלו שתומכים בשיטה זו. מי שאכן חושב שיש כאן כפירה, קשה לתבוע ממנו שלא יילחם כנגדה; אך נזכיר בהקשר זה את דברי הנצ"יב הידועים, בפתיחה לספרו "העמק דבר", שאל לו לאדם, גם אם הוא צדיק וכוונתו לשם שמים, למהר ולהחליט על דברים שאינם נראים בעיניו, שהם דברי כפירה ומינות שצריך להילחם בהם בכל דרך:
דשבח "ישר", הוא נאמר להצדיק דין הקב"ה בחורבן בית שני, שהיה דור עקש ופתלתל; ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים, על כן מפני שנאת חנם שבלבם זה את זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה', שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו על ידי זה לידי שפיכת דמים בדרך הפלגה, וכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית. ועל זה היה צדוק הדין, שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו...

בתקופה שעם ישראל נמצא בעת צרה, אנו מתפללים שתלמידי חכמים של ארץ ישראל ינהגו על פי ייעודם המתואר במסכת סנהדרין (כד ע"א):
"נועם - אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שמנעימין זה לזה בהלכה. "

נספח


דרך הלימוד בישיבת עתניאל - סיכום פגישת רבני עתניאל עם הרה"ג אביגדור נבנצאל שליט"א

לאחרונה מתנהל כידוע דיון סביב "שיטת הרבדים", ויצאו כנגדה מכתבים חריפים של גדולי דורנו. חלק מן הדוברים בעניין זה יצרו הכללה, והכניסו תחת הכותרת "שיטת הרבדים", עניינים רבים ודרכי לימוד שונות, ויצרו מצג שווא, כאילו כל דרכי הלימוד הללו הן פסולות, ולכולן התכוונו הגדולים כאשר יצאו באותה התנגדות חריפה. כדי להבהיר את העניין, ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור, נפגשו נציגי הישיבה עם מו"ר הרב אביגדור נבנצאל שליט"א (אור לל' אדר א'). היצגנו לפניו באריכות את דרך הלימוד בבית מדרשנו בעתניאל - לימוד כל מקור ומקור, מן התורה שבכתב ועד לאחרונים, מתוך עצמו, ורק לאחר מכן לימוד הפרשנות שלו בהמשך שלשלת התורה שבעל פה. בהצגת דרך הלימוד, הבלטנו את הנקודות שכנגדן יצאו עוררין לאחרונה - שבלימוד באופן זה יש לעיתים הצעה של פרשנות פשט בתורה, במשנה וכד', שלא כפי הפרשנות שמופיעה בחז"ל ובראשונים. על כל הדברים הללו הבהיר הרב נבנצאל שליט"א, שלא עליהם היתה כוונתו, ולא את זה הוא פסל. וכגון בעניין הצעת פירוש במשנה, שלא כדברי הגמרא - הרב אמר, שבעיקרון הדבר אפשרי, והיו גדולים שעשו כך, אך יש להיזהר בכך, שהדבר ייעשה מתוך ענוה והכרת מיעוט ערכנו כלפי האמוראים, ובעיקר - מתוך מחוייבות מלאה להלכה, שנפסקת רק על פי הגמרא ולא על פי פשטים אחרים. הרב הבהיר, שהדברים שכנגדם הוא כתב, הם דברים שפוגעים במחוייבות ההלכתית כלפי הגמרא או חלקים ממנה, ודברים המזלזלים בדברי קדמונים ובשיטות הלימוד הישיבתיות המקובלות. וכמובן, גם אנו מתנגדים לחלוטין לאמירות כאלה, ואין חלקנו עימן. כל המכיר באמת (ולא מתוך שמועות ולשון הרע) את דרך הלימוד בישיבתנו, יודע היטב, שכל העת מודגשת בבית מדרשנו המחוייבות המלאה להלכה, מן הגמרא ועד השולחן ערוך והאחרונים. גם אם אנו מציעים לעיתים פירושים מחודשים, אין לזה נגיעה כלל להלכה, והדברים נעשים מתוך ענווה ומתוך כבוד אמיתי לדברי חז"ל והראשונים, ותוך עמל רב להבין מדוע הם פירשו כפי שפירשו.
בסיום הפגישה, הרב כתב מכתב הבהרה, המובא להלן. (כמובן, המכתב אינו "הסכמה" ספציפית לישיבת עתניאל, אלא הבהרה כללית, אילו אמירות הרב פוסל ואילו לא.)

בשולי הדברים עלינו להעיר - הרב הראה לנו אוסף של כתבים שהובאו לפניו, כציטוטים מפי בעלי "שיטת הרבדים". אם אכן הדברים הכתובים שם הם ציטוטים מדוייקים ולא מוצאים מהקשרם, הרי שאין חלקנו עם דברים כאלה, ואנו רואים אותם בחומרה רבה. אולם מכיוון שאין לנו קשר ממשי עם בעלי שיטה זו, איננו יכולים לדעת האם הדברים אכן נאמרו או לא. במה שנוגע אלינו, נוכחנו לצערנו למצוא שם סילוף חמור - בהקדמה לכתבים אלה נאמר בין השאר, כאילו בישיבת עתניאל לומדים בשיטתו של ד"ר היימן. לא היו דברים מעולם. הרב ד"ר היימן נפגש עם צוות הר"מים פעם אחת, ובדקות ספורות סיפר על דרך הוראה חדשה הגורמת לחיזוק אהבת הגמרא בישיבות התיכוניות - האם יעלה על הדעת, שבכך נעשו כל הר"מים בישיבה, המודעים לצורך לחזק את אהבת התורה בישיבות התיכוניות, תלמידיו המלמדים בדרכו?

הואיל ונתפסו מפרסמי הכתבים האנונימיים בקלקלתם, איננו יכולים גם להיות בטוחים ששאר הדברים המופיעים שם הם אמת, ואנו מקווים שיתברר שלא כך הוא, והרב ד"ר היימן נקי מן הדברים הללו.

ראשי הישיבה והר"מים
ישיבת עתניאל


נוסח מכתבו של הגאון הרב אביגדור נבנצאל שליט"א:

ג' פ' ויביאו את המשכן א' דר"ח אדר ב' ירושלם עה"ק תובב"א

לכל המעוניין שליט"א!

בכרוז שחתמתי גם אני, בין השאר, עליו בנוגע לשיטת הרבדים בגמרא, אין הכוונה לשלול את האפשרות ללמוד את הסוגיא מן היסוד, מהתורה שבכתב, דרך דברי התנאים שבמשנה ושמחוצה לה, ועד דברי הסוגיות והאמוראים, ומשם לממשיכי שלשלת הזהב, הגאונים, הראשונים, האחרונים ועד גדולי זמננו שליט"א, אשר הם מאורי עינינו ומורי דרכנו. אבל הכוונה לשלול גישה המבטלת בהבל פה חלקים מהגמרא כאילו נועדו רק לתבנית כל שהיא ולא להיות תורת חיים, המעודדת פסיקה עצמאית אשר אינה שואבת ממימי המעיין הנובע מסיני דרך כל הנ"ל אלא רואה בזה "מימי השנה שעברה" שאין לינוק מהם, ופוסלת את שיטת הלימוד המקובלת בישיבות, ואת דרכי הפסיקה הנהוגים בישראל, כמסורת השו"ע והרמ"א וההולכים בעקבותם. ונזכה להיות המשך ל"מעתיקי השמועה" כלשון הזהב של הרמב"ם, ויוצאים בעקבי הצאן, ובמהרה בימינו תצא תורה מלשכת הגזית.

כעתירת צעיר הלוים
אביגדר נבנצל

(המאמר נכתב ע"י ר"מים בישיבת עתניאל).

ניתן לקרוא הרחבות הלכתיות ופסיקת הלכה של הרב דב ליאור והרב יעקב אריאל בנושא זה במדור "שאל את הרב" באתר, וכן לקרוא את מאמר רבני ישיבת בית אל שנכתב כתגובה למאמר זה.
חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il