ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

פרשת ויקרא-זכור תשס"ג | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע ארבע פרשיות זכור Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (44 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (44 ד')

תשס"ג

פרשת ויקרא-זכור תשס"ג


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד ז"ל

יוסף בן אלעזר טויטו

קריאת ה' לשוב בתשובה
קראנו השבת פרשת ויקרא ופרשת זכור. שמו של הספר "ויקרא" - "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמור". חז"ל אומרים שהקריאה הזו היתה בקול גדול, ואף על פי כן רק משה שמע אותה. "ויקרא אל משה ". משה הוא זה ששמע. ומהיכן באה הקריאה? מאהל מועד, מבין שני הכרובים, ממקום שבו מופיעה שכינה. וחכמים אומרים שהכרובים היו אחד כנגד רבונו של עולם ואחד כנגד ישראל, פניהם איש אל אחיו. זהו מקום שמבטא את החיבור הגדול שבין רבונו של עולם לבין כנסת ישראל. משם יוצא הקול, משם באה הקריאה, ומשה שומע אותה. משה הוא בעצם תמצית כל ישראל, הוא שקול כנגד כל אותו הדור, הוא בחינת הדעת של דור המדבר, דור מקבלי התורה, דור מקימי המשכן. כלומר הלב הפנימי, כוח הדעת הפנימית של הדור שומע את הקריאה. ולכל אדם מישראל יש ניצוץ מהקריאה הזו. והקריאה הזו היא "קול גדול ולא יסף [פסק]". זהו עניינו של הספר העוסק בקרבנות - קריאה של הקדוש ברוך הוא לעמו להתקרב אליו. והקריאה נשמעת לאוזניים שמקשיבות היטב, והיא חוזרת יום יום, כפי שמסביר בעל דגל מחנה אפרים על פי דברי הבעל שם-טוב את המדרש האומר שבכל יום יוצאת בת קול מהר חורב ומכריזה - "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה". בת הקול הזו היא ההתעוררות הפנימית שיש בקרבו של כל אדם לשוב בתשובה, לתקן, להתעלות. אם כן בכל יום מתעוררים אצל האדם הרהורים של תיקון, ואם אדם מקשיב להרהורים הללו הוא מתעורר על ידם. זוהי הבחינה של בת הקול הזו.

כל עניינם של הקרבנות הוא לבטא את הקשר העמוק שבין ישראל לרבונו של עולם, הקשר המוחלט האלוקי. כפי שדרשו חז"ל על מה ששאל אברהם את רבונו של עולם - "במה אדע כי אירשנה", באיזו זכות אירש את ארץ ישראל? וענה לו הקדוש ברוך הוא "קחה לי עגלה משולשת וכו'" - בזכות הקרבנות . מבאר המהר"ל את הדברים בעומק ואומר שהכוונה היא לעובדה שישראל יכולים להקריב קרבנות ולכפר על חטאיהם ולתקנם. פירושו של דבר הוא שהחטאים הם רק חיצוניים, ואפשר להזדכך ולשוב לליבון וטיהור שלם. הקרבנות מלמדים אותנו על הקשר המוחלט בין ישראל לרבונו של עולם, שכל חטא הוא בר תיקון. ואף הדברים היותר קשים ויותר כלליים, גם כשכהן גדול חוטא וגם כשכלל ישראל חוטאים - יש לכך תיקון. לכל הנפילות, לכל המציאויות המורכבות יש תיקון, כיון שישראל בפנימיותם תמיד טהורים.

שכר על הספק

יש לציין כאן דבר נפלא שנמצא בספרא על קרבן אשם תלוי, שמביא אותו רש"י. התורה אומרת "ואם נפש כי תחטא ועשתה אחת מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה ולא ידע ואשם ונשא עוונו" (ה,יז) - אשם תלוי. יש לאדם ספק אם הוא עבר עבירה או לא, כגון שהיו לפניו שתי חתיכות של שומן ואכל אחת מהם, ולאחר מכן התברר שאחת היתה של חלב, וספק אם אכל את החלב או את השומן. אדם זה מתחייב להביא קרבן אשם תלוי, שהוא יקר יותר מקרבן חטאת הבא על חטא ודאִי, וזה מראה על חומרתו. אומרים חכמים בספרא:
"ר' יוסי אומר: אם נפשך לידע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא, צא ולמד מאדם הקדמוני שלא נצטוה אלא מצוה אחת בלא תעשה ועבר עליה, ראה כמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף דורותיו. וכי איזו מידה מרובה - מידת הטובה או מידת פורענות? הוי אומר מידת הטובה. אם מידת פורענות מועטת הרי כמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות, השב מן הפיגול [הנמנע מאכילת פיגול] ומן הנותר והמתענה ביום הכיפורים [שלא עשה ממש מצוה חיובית אלא רק נמנע מעשיית איסור] על אחת וכמה וכמה שמזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות. [כלל בידינו שגדולה מידה טובה ממידת פורענות, לפחות פי חמש מאות ואולי פי כמה אלפים (תלוי בהבנת הפסוק)].
ר' עקיבא אומר: הרי הוא אומר 'על פי שנים עדים או שלושה', אם מתקיימת עדות בשנים למה פירט לך הכתוב 'שלושה'? אלא להביא השלישי להחמיר עליו לעשות דינו כיוצא באלו. [כלומר אם נמצא שגם השלישי השתתף בעדות שקר והוזם, 'ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו']. ואם כך ענש הכתוב את הנטפל לעוברי עבירה על אחת כמה וכמה שישלם שכר לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה. רבי אומר: הרי הוא אומר 'ואשר יבוא את רעהו ביער לחטוב עצים ונדחה ידו בגרזן לכרות העץ ונשל הברזל מן העץ ומצא רעהו ומת הוא ינוס וכו'' - קבע הכתוב פיקוח נפש למי שבא לידו ספק נפש ולא ידע. [כלומר הקדוש ברוך הוא נתן ערי מקלט על מנת להציל את ההורג נפש בשגגה. הקדוש ברוך הוא התחשב ברצונו ומחשבתו שאם היה יודע היה מציל את האדם ולא היה פוגע בו]. אמור מעתה המגבה הצדקות והמפרנס את העניים והגומל חסדים [שהוא מציל נפשות] על אחת כמה וכמה תינתן לו נפשו.
[ממשיך ר' אלעזר בן עזריה ואומר:] הרי הוא אומר 'כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו, לגר ליתום ולאלמנה יהיה למען יברכך ה' אלקיך'. קבע הכתוב ברכה למי שבא לידו מצוה בלא ידיעה. אמור מעתה, היתה סלע צרורה לו בכנפיו ונפל ממנו, מצאה העני ומתפרנס בה, הרי הכתוב קובע לו ברכה כשוכח עומר בתוך שדהו".

כלומר אדם עושה מצוה שלא בכוונה והקדוש ברוך הוא נותן לו שכר. כך היא מצוות שכחה. והתוספתא במסכת פאה אומרת - מעשה בחסיד אחד ששכח עומר בשדה. אמר לבנו: צא והקרב עלי קרבן תודה לה'. שאל אותו בנו: מדוע? אמר לו: זאת מצוה שאי אפשר לעשותה בכוונה, צריך סייעתא דשמיא [סיוע משמים] שהמצוה הזו תזדמן, שאדם ישכח את העומר בשדה, ועל כן הוא כל כך שמח שנזדמנה לו המצוה. הפסוק אומר על מצוה כזו - "למען יברכך ה' אלוקיך", על אחת כמה וכמה למי שנותן צדקה במכוון, ששכרו הרבה מאוד.

חז"ל חוזרים על כך שמידה טובה גדולה ממידת פורענות בהרבה מקומות - במכילתא בבשלח, במסכת סוטה, במסכת יומא, במסכת סנהדרין, במשנה במסכת מכות. ומהעונשים שיש על העבירות אפשר ללמוד כמה גדולות המידות הטובות. אם על ספק עבירה חייב אדם להביא קרבן, קל וחומר שאפילו על ספק עשיית מצוה שכרו הרבה מאוד. וכן אם לא עשה את המצוה בכוונה, או אף לא עשה בעצמו את המצוה, אלא רק התלווה לעושי מצוה - שכרו כשכרם.

מיהו עמלק?
במפטיר קראנו על מצוות זכירת עמלק. אני רוצה להביא דברים שקיבצתי מדברי הגאון מוילנא, המובאים בשמו בספר "קול התור". הפסוק אומר "כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק מדור דור" [שמות יז,טז], ואומרים חז"ל: אין השם שלם ואין הכיסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק. הכיסא הוא התגלות מלכותו של ה' בעולם, כמלך היושב על כסאו. שמו של ה' לא יכול להתגלות בעולם עד שימחה זרעו של עמלק. כעת ה' מופיע רק בחלקו, בשם י-ה (חלק משם הוי"ה). עמלק הוא הניגוד לישראל. ישראל ועמלק לא יכולים להיות יחד בעולם. שאר האומות יכולים להיות נטפלים לישראל, אך לא כן עמלק, שהוא שורש הרע, ההיפך מיסוד הטוב שבישראל, מן ההופעה האלוקית שישראל נושאים בעולם. וכמו שאומרת הגמרא במסכת מגילה על הפסוק "המלאה החרבה" - קיסרי וירושלים: אם יאמר לך אדם חרבו שתיהן - אל תאמין, ישבו שתיהן - אל תאמין, חרבה קיסרי וישבה ירושלים או חרבה ירושלים וישבה קיסרי - תאמין. "רב נחמן בר יצחק אמר מהכא [מכאן], 'ולאום מלאום יאמץ'". פירוש הדבר הוא שיש ניגוד טבעי בין העמים. עמלק מפריע לאחדותו של העולם, הוא גורם לשניות בעולם בניגוד מוחלט לעניינם של ישראל.

הגר"א אמר שיש חמישה מיני ערב רב בישראל: א. בעלי מחלוקת ולשון הרע. ב. בעלי תאוה. ג. צבועים, שאין תוכם כברם. ד. הרודפים אחר כבוד לעשות להם שם. ה. הרודפים אחר הממון. כל הנטיות השליליות הללו הם סוג של ערב רב. "ובעלי מחלוקת גרועים מכולם, והם נקראים עמלקים, ואין בן דוד בא עד שימחו מן העולם". יש למחות את קלקול המחלוקת, שזהו עניינו של עמלק. ההשקפה של השניות בעולם קשורה ליסודו של עמלק. "ראשית גויים עמלק" - הוא לא יכול להסכים לא להיות ראשון, והרי כבר ישראל נקראו "ראשית". על כן "אחריתו עדי אובד". והמדרש אומר - כל זמן שעמלק בעולם כביכול כנף מכסה את הפנים. כלומר, ההופעה האלוקית מכוסה, שנאמר "לעתיד לבוא [כשימחה עמלק] לא יכנף עוד מורך". הגר"א מוסיף שתפקידו של יהושע, שהוא משיח בן יוסף, להילחם בעמלק, והמלחמה הזו היא מדור דור, "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור", מלחמה עולמית בכל הדורות עד הדור האחרון, שימחה עמלק מן העולם. והמלחמה הזו הולכת ומתגברת בעקבתא דמשיחא [בעקבות המשיח].

דרכי המלחמה בעמלק
מהם דרכי המלחמה? כיון שיסוד המאבק הוא פנימי-רוחני-השקפתי, שכן שורשו בהתנגדות להופעת ה' בעולם, אף דרכי המלחמה עמוקים. הם רמוזים בפסוק "צא הילחם בעמלק". "צא" הוא גימטריא של שילוב שם אדנו"ת ושם הוי"ה - 65+26, סך הכל 91. יש כאן רעיון פנימי עמוק, שבעצם עמלק מנסה לנתק את העולם משורשו, מהמקור העליון האלוקי שהוא המאיר את הופעת המציאות בעולם. החיבור בין שני השמות מחזיר את האחדות, את ההופעה האלוקית שבעולם אל שורשה. זה גם רמוז במגילה - "דברי שלום ואמת" - אלו הם שני היסודות, יסוד ומלכות. "ושים באזני יהושע" [מתוך פרשת מחיית עמלק - שמות יז] - בגימטריא "סוד", אומר הגר"א שדרך המלחמה אינה בדרך גלויה אלא נסתרת - על ידי קיבוץ הגלויות לישראל. עיקר מקומו של השטן הוא בשערי ירושלים ובחורבותיה המקיימות אותו, ועל כן הקמת החורבות היא סילוקו.

ממשיך הגר"א ואומר שישנן שלוש בחינות של מלחמה בעמלק: א. כפי שהזכרנו קודם, בעלי המחלוקת הם בחינת העמלקיות. תיקון יצר הרע והמידות הרעות שבתוך האדם הוא חלק מעניינה של מחיית עמלק. ב. עמלק הרוחני, השטן המשחית צורר ישראל, רוח הטומאה הנמצאת בשערי ירושלים בימי שממות אדמתה. ג. עמלק הגשמי, שבו כלולים עשו וישמעאל וערב רב. המלחמה בו היא רק על ידי השבת מלחמה שערה. (מעניין שהלשון היא לשון הגנה ולא התקפה, "צבא הגנה לישראל"). כיצד עושים זאת? הן על ידי כיבוש , כמו בימי יהושע, והן על ידי חזקה , כבימי עזרא ונחמיה - גבעות, יישובים, התנחלויות. "ומלחמה בסנבלטים מפריעי בניין ירושלים אשר כוחם כוח הערב רב". אומר הגאון שתכלית עבודתנו היא בבניין ירושלים, בקיבוץ גלויות ובקיום מצוות התלויות בארץ, שזוהי מלחמה לה' בעמלק מכל הבחינות. יש להדוף את כל ההפרעות לבניינה של ארץ ישראל ולבניינה של ירושלים. זהו אחד משלבי המלחמה בעמלק. כך אנו לומדים על דרכי המאבק - על ידי השבת מלחמה שערה, להכות בהם אם הם באים, ועל ידי "הרחיבי מקום אהלך", הוספת קרוואנים, עלייה על ההרים והתיישבות בכל מרחבי הארץ. זהו עניין המפטיר וההפטרה שקראנו השבת.

שירת האומות
נעבור לעניין הפורים, עניינו של מרדכי היהודי. אומר ר' לוי יצחק מברדיטשעב בספרו "קדושת לוי": כל העמים נבראו בעולם בשביל ישראל. אילולי איזו שהיא טובה שיש לישראל בעבורם - הם לא היו קיימים, שכן ישראל הם ה"ראשית" שלשמה נברא הכל. ולפי תפקידם של העמים להיטיב לישראל כך האופי, הכתב והשפה שלהם. וכל שר ומלאך ממלכי אומות העולם עובד את רבונו של עולם, אומר שירה לפניו. כפי שמסופר על שרו של עשו שביקש מיעקב שישלח אותו כיון שהוא צריך לעלות לשיר לפני ה'. כל אחד והשירה שלו, המנגינה שלו, הטעם שלו. יש שבעים אומות, שבעים גוונים של שירה עליונה של שרי האומות, שכל אחד שר בזמנו ומשבח את רבונו של עולם. וישראל הם השורש של כל האומות כולם. ומי שיודע להעמיק בשירות, ומכיר ויודע את השירה של כל עם ועם - הוא יכול להשפיע על אותו מלאך ולכוון את מעשיו. גבריאל המלאך לימד את יוסף שבעים לשון, כלומר שבעים התכנים של כל האומות. מצרים היתה אז אֵם כל האומות וממילא נעשה יוסף שליט על מצרים.

כך גם מסופר על מרדכי, שחז"ל אומרים שהוא הקרוי "פתחיה", שהיה יודע לפתוח ולשאול שאלות בשבעים לשון, והוא היה ממונה על הקינים בבית המקדש - כשהיו באות נשים למקדש ומביאות קרבנות היה צריך לדעת איזה קרבן הן מביאות, עולה או יולדת, ותפקידו של מרדכי היה להבין את לשונותיהן. והגמרא במנחות מספרת, שפעם באה אישה ואמרה שהיא מביאה קרבן לימתי. חשבו שאולי היא זבה ובא מרדכי ופירש שהיא הסתכנה בים ומביאה קרבן תודה. וכן היתה פעם שנה של בצורת ולא ידעו מאין להביא את העומר, ובא אחד שלא ידע לדבר והצביע באצבע אחת על הגג ובאצבע שניה על מנעול הדלת, ומרדכי פתר את התעלומה ואמר שיש מקום שנקרא "גגות צריפין" או "צריפין גגות". כך הכיר מרדכי גם את שפתם של בגתן ותרש והבין את סודותיהם, אך במובן היותר עמוק מרדכי הכיר בתוכן הפנימי המיוחד של הקשר בין האומות לישראל, את השירה המיוחדת של כל שר ושר, והוא עבד את ה' בשירה המקפת הכוללת את כולם, ועל ידי כך באה השפעתו העצומה על אחשורוש. כך מסביר ר' לוי יצחק מברדיטשעב את התוכן הפנימי של המהלך שנעשה במגילה, "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם".

יש לזכור את הדבר הזה, שכל מה שנברא לא נברא אלא לכבודו של רבונו של עולם, וישראל הם המספרים את תהילת ה', "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו". והם בעצם היחידים שיכולים להעיד על הגדולה האלוקית, על האמת האלוקית, על העליונות האלוקית, להכיר בהשגה המופשטת העליונה המתנשאת מעל כל הגשמה או הגבלה חומרית, וממילא לפאר ולשבח את רבונו של עולם. ישראל הם ראשית הכל. וכשזוכרים את זה ומכירים בכך שכל מה שנעשה בעולם נמשך מהעניין הזה ויודעים לחבר את האחרית אל הראשית, "הן גאלתי אתכם אחרית כראשית", להמשיך את כל ההופעות אל שורשם, אזי נגאלים ושולטים על העמים. זה היה עניינו של מרדכי שחיבר את כל ההופעות אל רבונו של עולם, עד כדי כך שגם בטבע עצמו הופיעה ההנהגה האלוקית. כל הנס הזה הוא נס מיוחד במינו שמופיע בדרכי הטבע.

ניסים טבעיים
יש מחלוקת תנאים מהיכן יש לקרוא את המגילה. ר' מאיר אומר שיש לקרוא את כל המגילה. מסביר הגאון מוילנא שהסיבה לכך היא שכל המגילה מספרת על הנס. בכל פסוק ופסוק מופיע הנס. למשל: "בשבת המלך על כיסא מלכותו אשר בשושן הבירה" - מקומו של אחשורוש לא היה בעיר הבירה, אלא שהכינו לו כיסא ענק שלא היה ניתן להעביר אותו ועל כן הוא נאלץ לעבור לשושן. כך גלגל הקדוש ברוך הוא את המציאות כדי שיהיה אחשורוש בקרבת מרדכי. משל למלך שהיה לו בן אהוב מאוד, והמלך טיפל בו ופינק אותו עד שהשרים היו מקנאים בבן והיו לו הרבה שונאים. פעם אחת חטא הבן כלפי האב, והאב הוציא אותו מביתו, אך כיון שחשש לחייו שלח בסתר את עבדיו שיצפו כל הזמן ויראו שלא יקרה לו דבר. יום אחד מתקרב אל הבן דוב ענק, והנה אחד מעבדי המלך מופיע ומכה את הדוב. חשב הבן לעצמו שזה מקרה. כעבור כמה ימים מופיע אחד משונאיו ורוצה להתנקם בו, ושוב מופיע אחד מעבדי המלך ומציל אותו. אז התחיל הבן לחשוב: האם זה במקרה?! אולי אבי הוא זה ששולח לי אותם. אז חזרה אהבתו של הבן לאביו ביתר שאת, שעל אף שהוציא אותו מביתו המשיך לדאוג לו, ושב בתשובה על מעשהו וחזר לבית אביו. כך קורים ניסים נסתרים לעם ישראל, שנראים כמקרה, אך מרדכי יחד עם עם ישראל באותה שעה, מזהים שזהו מעשה אלוקי, שרבונו של עולם הוא זה שמציל אותם. אמנם הניסים נעשים על ידי שליחים כדוגמת אחשורוש, השולח להרוג את המן ומעלה את מעמדם של אסתר ומרדכי וכו'. צריך לדעת לראות את הניסים שבטבע. זהו המיוחד של נס פורים.

"וזכרם לא יסוף מזרעם" - אומרים חז"ל במדרש שכל החגים עתידים להתבטל חוץ מימי הפורים. ומסבירים חכמי הסוד שההארה המיוחדת שישנה בימי הפורים - אין כמותה בשבתות ובשאר המועדים. בכל מועד יש הארה מסוימת, ובשבת יש הארה גדולה יותר מן המועדים. פירוש הדבר הוא שכל המועדים וגם השבת הם זכר ליציאת מצרים, לניסים הגדולים שמעל הטבע, של הפיכת הטבע, ועל כן אנו מצווים לזכור את הניסים הללו שהגדולה האלוקית המופיעה בהם גלויה לעין כל. אבל ההארה המיוחדת שהיתה בימי מרדכי ואסתר היתה באופן כזה שמהלכי הטבע פועלים על פי הציווי האלוקי - אין שום הפיכת מציאות, שום הפיכת מים לדם וכדו', שום שינוי בסדרי הטבע, ובכל אופן אי אפשר להתכחש ליד ה' המופיעה בהם. כל המקרים מסתדרים יחד ומתברר שהכל קרה לטובה, כגון העץ שהכין המן למרדכי ולבסוף נתלה עליו. הכל חלק מתוכנית אלוקית. ויד ה' בתוך הטבע היא עניינו של העתיד לבוא, שלא יהיה צורך עוד בניסים אלא הטבע יתרומם למדרגה כזו שיראו את רבונו של עולם המסדר את כל סדרי הטבע, שכל הנהגת הטבע היא הנהגה אלוקית. על כן ההארה הזו של פורים תישאר לעולמי עד. ואנחנו מתקרבים לקראת אותם הימים של רוממות העולם, שהטבע מתגלה כטבע אלוקי.

זו הסיבה לכך שכל החגיגיות של פורים מתבטאת בצורה של שמחה בריאה טבעית של הכרת רבונו של עולם המופיע בכל המציאות. ההדגשה אינה על הלל והודאה, כמו בחנוכה, אלא על סעודה ומשתה, מתנות לאביונים ומשלוח מנות איש לרעהו. נזכה ל"נהפוך הוא" כפי שהיה בימי בית שני, שיתהפך המצב מאבל ליום טוב, וכל המלחמות והמאבקים יתהפכו לטובה. "אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם", בשונאים הקרובים יותר והקרובים פחות, וגם באלה ששונאים אותנו בליבם ולא בצורה גלויה, ויתהפך הכל לשמחה ולגאולה שלמה, אמן.
חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il