ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

לבער את חמץ הגאווה | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים פסח חמץ, מצה וכשרות לפסח התבוננות אמונית Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ניסן תשס"ג

לבער את חמץ הגאווה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
עמרם בן סולטנה

החמץ רומז לגאווה
חומרה הלכתית מיוחדת ישנה באיסור חמץ בפסח, שלא רק שאסרה התורה לאוכלו, אלא הוסיפה וציוותה שלא ייראה ולא יימצא חמץ ברשותנו. וחכמים הוסיפו ואסרו תערובת חמץ בכלשהו. כלומר ההתרחקות מהחמץ בפסח היא מוחלטת. אין זאת אלא שהחמץ מבטא את הרע, וכן אמרו בספר הזוהר (ח"ב מ, ב) שהחמץ הוא יצר הרע, ובארו שהוא רומז ליצר הגאווה, שכן החימוץ גורם לתפיחת הבצק, ונראה הדבר כהתגאות והתנפחות של החומר, כפי שהגאוותן מגדיל את עצמו. לעומת זאת, המצה נשארת בגודלה המקורי כפי שהקב"ה בראה.

בכל השנה יש ערך לחמץ
לכאורה קשה, שאם החמץ רומז לגאווה, מדוע מותר לאוכלו במשך כל השנה? ויותר קשה, שמצינו בחז"ל ששבחו של האדם שהוא יודע לעשות מן החיטים עוגות חמץ נאות (עי' תנחומא תזריע ה'), כלומר החמץ רומז לכישרון שהקב"ה נתן לאדם, שעל ידו הוא יכול לפתח ולשכלל את העולם. וכפי שמתבאר מדברי חז"ל, בכוונה ברא הקב"ה את העולם חסר, כדי שהאדם יוכל על ידי פיתוח המדע והטכנולוגיה להידבק במעשיו ולהשתתף בתיקונו של העולם, ואם כן מדוע נאסר החמץ בפסח, הלא החמץ מבטא את יכולתו של האדם לקחת חיטים גולמיים ולהפוך אותם לדבר משובח וטעים? ואין בזה גאווה פסולה, אלא להפך, עיסוק בשכלולו של העולם.

שני סוגי הגאווה
אלא שישנם שני סוגים של גאווה. האחד, שהאדם מפריז בשבחי עצמו, וחושב שהוא יותר חכם, חזק ומוצלח מכפי שהוא באמת. כל בר דעת מבין שגאווה כזו פוגעת ומזיקה בראש ובראשונה למתגאה עצמו, מפני שכוח שיפוטו פגום לגמרי, וממילא הוא אינו יכול לתכנן כראוי את דרכיו, וכל חייו מלאים טעויות ואכזבות. כמובן שגאווה זו פסולה כל השנה.

אבל הסוג השני של הגאווה, שכנגדה בא איסור חמץ בפסח, הוא הגאווה של האדם כלפי בוראו ואלוקיו. כל יהודי צריך לדעת כי הקב"ה ברא את העולם וקבע את ייעודו, וכל שורשי הדברים תלויים בו בלבד. ואף שנתן הקב"ה לאדם יכולת לשכלל ולפתח את העולם, מדובר בפיתוח הענפים, אבל אל שורשי הדברים אין ידו של האדם מגעת כלל, שהם כולם בריאה אלוקית. הקב"ה ברא את העולם, והוא בחר בעם ישראל להיות עם סגולתו, והוא נתן את התורה, ובכל היסודות הללו אין רשות לאדם לנגוע. ולכן בשעה שהאדם עומד מול בוראו - עליו להתעטף בענווה גדולה, ולהתאמץ בכל כוחו שלא לערב מחשבות אנושיות קטנות ביסודות הבריאה.

אם כן, בעמדנו לפני בוראנו צריכים אנו להיזהר מכל סוג של גאווה, ולאיסור גאווה זו רומז איסור החמץ בפסח. אבל בבואנו לעסוק בשכלולו של עולם עלינו לפעול במלא הכוחות שהקב"ה חנן אותנו, וזו בחינת החמץ הטובה. וכך גם בעבודת בית המקדש: בעמדנו לפני בוראנו במקום הקדוש - אסור להכניס חמץ (זולת במקרים נדירים), אבל מחוץ לבית המקדש החמץ מותר ומשובח.

עניינו של חג הפסח
חג הפסח ובמיוחד ליל הסדר נועדו להשריש בנו את יסודות האמונה, שיש בורא לעולם והוא משגיח על ברואיו, ובחר בעם ישראל כדי שיגלו את שמו בעולם. ובכל עת שמדובר על גילוי יסוד אלוקי בעולם, הוא מופיע בדרך ניסית לגמרי, כדי לבטא בכך שמדובר בעניין אלוקי ולא בעניין אנושי. לכן יציאת מצרים נעשתה באותות ומופתים, להודיע ברבים כי בחירת ישראל הוא עניין אלוקי. וכן התורה ניתנה בניסים גלויים ובדור שחי בדרך נס ארבעים שנה במדבר, כדי להודיע שמדובר בעניין אלוקי מוחלט. במילים אחרות: את יסודות האמונה אנו קולטים ולא ממציאים. וכל המערב צד של אנושיות ביסודות האמונה הרי הוא חוטא בעבודה זרה. ורמזו לזה בזוהר שהחמץ בפסח הוא עבודה זרה (ח"ב קפב, א).

ולכן בפסח, החג שנועד להשרשת האמונה בה', נצטווינו להיזהר מאוד מכל שמץ של חמץ במאכלנו וברשותנו, שהוא מבטא את הצד האנושי שלנו, ואסור לערבו בעת שאנו עוסקים ביסודות ושורשי האמונה. אבל במשך כל השנה אנו עוסקים בענפים, ואותם אנחנו צריכים לפתח ולשכלל, ואז החמץ רצוי.

האם יש מצווה לאכול מצה בכל ימות החג
מצווה מן התורה לאכול מצה בליל ט"ו בניסן, שנאמר (שמות יב, יח): "בערב תאכלו מצות". ואף שנאמר (שמות יב, טו): "שבעת ימים מצות תאכלו", למדו חכמים על פי הכללים שהתורה נדרשת בהם שאין כוונת התורה לצוות לאכול מצות בכל שבעת הימים, אלא הכוונה שזהו המאכל העיקרי שאוכלים בפסח במקום הלחם, אבל מי שירצה להסתפק באכילת פירות וירקות ומיני בשר וחלב, רשאי. בפשטות משמע שהאוכל מצות בכל שבעת ימי הפסח אינו מקיים בכך מצווה, וכפי שאמרו חז"ל שאכילת מצה בשבעת הימים היא "רשות" (פסחים קכ, א).

אולם הרבה מגדולי ישראל כתבו, שאמנם חובת אכילת מצה היא רק בליל הסדר, ולכן רק על אכילת מצה שבליל הסדר תיקנו חכמים לברך "על אכילת מצה", אבל בשאר ימי הפסח אף שאין חובה - מכל מקום האוכל מצה מקיים מצווה. ומה שקראו חכמים לאכילת שבעת ימי הפסח "רשות", כוונתם לומר, שלעומת החובה לאכול מצה בליל ט"ו, בשאר הפסח רשות ביד האדם להחליט אם ברצונו להוסיף ולקיים מצווה באכילת המצה. ולפי דעתם אין המקרא יוצא מידי פשוטו, שנאמר (שמות יב, טו): "שבעת ימים מצות תאכלו". וכן כתבו אבן עזרא וחזקוני, וכן משמע מדברי הרא"ש, וכן נהג הגר"א. אמנם נראה שגם לדעתם המצווה היא באכילת כזית בכל סעודה, והאוכל יותר אין בידו תוספת מצווה.

תרופות בפסח
תרופה מרה מותר לבלוע בפסח, ואין צורך לברר אם היא כשרה לפסח, מפני שגם אם היה בה חמץ, כיוון שנפסל ממאכל כלב לפני הפסח, אין עליו יותר איסור חמץ.
ויש מחמירים וסוברים, שהואיל ונפסק בשולחן ערוך (תמב, ט, עפ"י הרא"ש), כדעת המחמירים, שגם חמץ שנפסל ממאכל כלב אסור מדברי חכמים לאכול בפסח, מפני שבעצם אכילתו הרי מחשיבים אותו, כך הדין גם לגבי תרופות. וכיוון שרגילים להכניס בגלולות עמילן כדי להקשותן, יש לחוש שמא השתמשו בעמילן של חמשת מיני דגן, ולכן אין להשתמש בגלולות בלא הכשר לפסח.
אולם רוב הפוסקים סוברים שבליעת תרופה אינה דומה לאכילת מאכל חמץ שנפסל, מפני שאדם הבא לאכול חמץ שנפסל אכן בעצם אכילתו מחשיב את החמץ ומחזירו לאיסורו, אבל בולע התרופה אינו אוכל אלא בולע בלבד (כתב סופר או"ח קיא), ועוד שאין כוונתו לאכול את החמץ, אלא כל מגמתו לבלוע את התרופה, וכדרך אגב הוא גם בולע את החמץ שנפסל ממאכל כלב (חזו"א מועד קטז, ח; אג"מ או"ח ב, צב; יחו"ד ב, ס).
ומתוך חשש לדעת המחמירים, יש שהתירו שימוש בתרופה מרה שמעורב בה עמילן חמץ רק לצורך חולה שנאלץ לשכב על מיטתו, אבל לא התירו זאת למי שסובל ממיחוש בלבד, או למי שנוטל ויטמינים ותרופות לחיזוק הגוף.
אולם למעשה, כיוון שרוב הפוסקים מקילים, ובנוסף לכך, גם לדעת המחמירים האיסור מדברי חכמים בלבד, וכלל נקוט בידינו שבכל ספק בדברי חכמים הלכה כמקילים - לפיכך מותר לבלוע תרופה מרה שמעורב בה חמץ גם לצורך מיחוש וחיזוק הגוף. ובמיוחד שכיום כמעט וכבר אין תרופות שמעורב בהן עמילן חמץ.
לפיכך אין צורך לבדוק ולשאול על תרופות מרות אם הן כשרות לפסח.
אבל תרופה טעימה אסור לאכול או לשתות בלי שיהיה לה הכשר מיוחד לפסח. ורק לחולה מסוכן, שלא הצליח למצוא תחליף כשר לפסח, מותר לבלוע תרופה טעימה בלא הכשר, שפיקוח נפש דוחה איסורי פסח.

שפתון
אם יש בו טעם טוב אין להשתמש בו בלי כשרות לפסח, אבל כשטעמו פגום, מותר להשתמש בו גם ללא הכשר לפסח. וגם כאשר אין לו שום טעם מותר להשתמש בו. מפני שגם אם עירבו בו חמץ, כיוון שעתה הוא אינו ראוי למאכל כלב אין עליו יותר שם חמץ, ובמריחתו על השפתיים אין כוונת אכילה אלא רק ייפוי.

והמחמירה להשתמש בשפתון כשר לפסח תבוא עליה ברכה. אבל אישה שאין לה שפתון כשר, רשאית להשתמש בשפתון שאין לו טעם בלא הכשר.

(פורסם בעיתון "בשבע", לחג הפסח, תשס"ג).
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il