אור ליום ה' ה' כסליו ה'תשע"ה
שבת "נישואין וזוגיות" בסוויטה בירושלים עם הרב שמואל אליהו, הרבנית צביה אליהו ועוד
דף הבית בית מדרש חגים וזמנים בין המצרים האבילות על החורבן Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

אב תש"ע

הארה במדרש איכה

מהרה"ג המקובל רבי מרדכי עטיה זצ"ל



נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
עם ישראל

וזה נראה לי רעיון מאמרם (איכה רבתי פ' א' נ"א) 1 "עובדא הוה בחד בר נש דהוה קא רדי, געת חדא תורתיה, עבר עלוי חד ערבי, א"ל מה את א"ל יהודאי אנא, א"ל שרי תורך ושרי פדנך א"ל למה ? א"ל דבית מקדשין דיהודאי חרב. א"ל מנא ידעת ? א"ל ידיעת מן געייתא דתורך. עד דהוה עסיק עמיה, געת זמנא אחריתא. א"ל אסור תורך אסר פדנך. דאתייליד פריקהון דיהודאי. א"ל מה שמיה ? א"ל מנחם שמיה. ואבוהי מה שמיא ? א"ל חזקיה. א"ל והיכן שריין ? א"ל בבירת ערבי, בדבית לחם יהודה. זבן ההוא גברא תורוי' זבן פדניה, והוה מזבין לבידין דינוקין, עלל לקרתא ונפק לקרתא, עלל למדינה ונפק למדינה, עד דמטא לתמן, אתיין כל כפרייא למיזבן מניה', וההיא אתתא אימיה דההוא ינוקא לא זבנית מניה. א"ל למה לית את זבנית לבידין דינוקין ? אמרה ליה דחשייה קשיי' דינוקא, א"ל למה ? אמרה לי' דעל רגלוי חרב בית מקדשא, אמר לה רחיצין אנו במריה עלמא, דעל רגלוי חרב ועל רגלוי מתבני. א"ל את הוי נסיבא לך מן אילין לבידין דינוקן, ולבתר יומין אנא אתי לביתך ונסב פריעיך, נסבה ואזלה, לבתר יומין אמר האי גברא איזיל ואיחמי ההוא ינוקא מאי קא עביד, אמר לה ההוא ינוקא מאי קא עביד, אמרה ליה לא אמרי לך דחשיה קשיי אפילו על רגלוי נחשא, דמן ההוא שעתא אתיין רוחן ועלעולין, טעניניה ואזלין להון. אמר לה ולא כך אמרתי לך דעל רגלוי חרב ועל רגלוי מתבני".

הציור הזה הוא נפלא במינו . ואני רואה בו שחז"ל מציירים בדרך המליצה והציור,שחורבן העם וגלותו, בא לו, מפני שכל אחד ואחד, היה מסור רק להנאת עצמו, לחרוש את חרישו, ולקצור את קצירו. ועניני הכלל לא משך את עיניהם ולבבותיהם אחריהם, אף שכל אחד ואחד היה יכול לראות, שבמצב כזה לא יוכל עם ישראל להאריך ימים על אדמתו . ורק אומות העולם הזכירו לעם ישראל שהקץ בא עליו, המקדש יחרב, וישראל יגלה מעל אדמתו, לארבע קצות הארץ. ובדרך הציור מציירים חז"ל. כאלו איש ישראל מושך בבקריו וחורש את חרישו, בעת שעם ישראל עומד על עברי פי פחת. בעת שחורבן העם והמקדש מרחף בעולמו, והוא לא ידע ולא הבין את זאת. וגם לא חפץ לדעת ולהבין את זאת, ומי מזכירו מצבו? ערבי ! ורק על שאלת הערבי "מה את ?" הוא משיב "יהודאי אנא", אבל בלא שאלת הערבי הוא שוכח גם כן שיהודי הוא, רק הערבי הזה מזכירו להתיר את בקריו ואת צמדו, ולשכוח מעט את עניניו הפרטים, ולראות, שמפני שהם שוכחים את העם, הם מביאים חורבן על עצמם.

וזהו מליצתם "עובדא הוה בחד בר נש דהוי קא רדי געת חדא תורתא. עבר עלוי חד ערבי. א"ל מה את ? א"ל יהודאי אנא, א"ל שרי תורך ושרי פדנך. א"ל למה ? א"ל דבית מקדשין דיהודאי חרב, א"ל מנא יעדת ? א"ל ידיעת מן געייתך דתורך"
ר"ל בדרך המליצה, שמן הזעקה הגדולה, שהשור צועק מרוב עבודה, שהיהודי עובד בו בעת שהחורבן מרחף בעולמו, יודע ומבין הערבי שהחורבן מוכרח לבוא, רק היהודי לא יבין את זאת...
ולעומת זאת כאשר היהודי רואה ע"י העמים אחרים שהזכירו אותו, את מצבו הנוראה, והוא מוסר עצמו לדאוג דאגת עמו, גם אז לא יעשה דבר מה לטובת העם, לא יפתח כל מוסד , רק הוא יריד בשיחו כאשה מצרה, בחבוק ידים מבלי עשות מאומה... והוא אומר "אבל עונות אבותינו החריבו נוה וחטאתינו האריכו קצו, אבל זכרון דברים תהא סליחתנו" והוא רוצה לצאת ידי חובתו, לעמו לתורתו ולחנוך בניו רק בדברים בעלמא . אבל קול יוצא מראש עולמו ועד סופו: רב לך לשבת בחבוק ידים, הרבה עבודה יש לפניך, והרבה ענינים ומוסדים מבקשים תפקידם, שיתעסקו בהם ידים עסקניות : מדוע כל עם ועם דואג לעתידותיו, ועושה כל מה שיש לאל ידו, וכל אחד מנסה את כחו, לברוא דבר מה לטובת עתידו, גם מבלי דעת תוצאות מעשיו ונסיונותיו. עכ"ז הם מנסים אולי ואולי!

וזהו מליצתם "עד דהוה עסיק עימי', געת תורא זימנא אחריתי, א"ל אסור תורך, אסר פדנך' דאתייליד פריקהון דיהודאי"
ר"ל בדרך המליצה, כאלו כלי עבודה והבקרים, קוראים מרוב הבטלה אל היהודי, שרב לו לשבת בחבוק ידים , אך היהודי בעצמו לא יבין זאת, רק עמים אחרים, במעשיהם המתוקנים לטובת עמם, מזכירים להיהודי את חובתו לארצו, לעמו ולתורתו ואחרי שהיהודי בעצמו לא ירגיש זאת, בלי השפעה מן החוץ, ומהכרה פנימית, אין הוא יודע שעליו לעשות ומה לעשות, נקרא שהערבי מזכירו, שאין עם ולשון בעולם, אם אך יש לו כח החיים, שאין לו כל תקוה לימים יבואו. והנחמה תלויה בחייו, והחיים בעצמם נושאים באמתחותיהם נחמה. ע"י מעשה העם בעצמו, ובעזר הנותן ליעף כח.

וזהו מליצתם "מה שמיה ? א"ל מנחם שמיה, ואבוה מה שמיה ? א"ל חזקיה".
ר"ל עזר ד', הנותן כח ועצמה לעם ישראל לחיות ולהתקיים נגד כל הקמים עליו, צריך להוליד בו הנחמה: לפעול, לעשות, ולקוות שפעולותיו ומעשיו יובילו אותו אל האושר ואל המטרה הרצויה . וצריכים אנחנו, לאסר בקרינו וצמדינו, לחרוש ולזרוע את עתידות עמנו : במוסדות פרטיים, ובמוסדות כלליים , לקבץ את הנפזרים, ולאחד את הנפרדים כי אך בנו בעזר ד' עזרתנו. ואם אין אנחנו דואגים לעצמנו. מי ידאג לנו ? ואת הטוב עלינו לקבל וללמוד מהמתוקנים שבהם, הדואגים להעמיד להם בנים נאמנים לעמם, לארצם, וללאומיותם.

וזהו מליצתם "והיכן שריין ? בבירת ערבי. בדבית לחם יהודה "
ר"ל, המשיח נחמת העם. נמצא בו בעצמו, כאשר הננו רואים בעמים אחרים.

וזהו מליצתם "בבירת ערבי" וכן נמצא בעם ישראל מבדבית לחם יהודה", בכם בעצמכם , מונח טמון אשרכם ותקותכם ...
וחז"ל נותנים לנו בהציור הזה גם מחזה ממעשה, עת אשר לפעמים ע"י התעוררות מן החוץ, נמצאים בעמנו אנשים גדולים המוסרים עצמם לעשות דבר מה לעתידות עמם- אז מכל עמלם לא תעלה בידיהם, רק מפח נפש ודאבון לב , ומה נאה ציורם: היהודי הזה מוכר כל הונו ואונו, וקונה חתולות להחתיל בהן את הילדים, הם התקוות הטובות , והמעשים שזה עתה יצאו לאויר העולם, שצריכים טיפוח, גידול, שימור וחתולות, למען לא ימותו 2 בעצם ימי צמיחתם בעודם באבם . ומהם עוברים מעיר לעיר וממדינה למדינה, מקום אשר בני ישראל נחתים, לעורר הנרדמים לפעול ולעשות. ומה גדול דאבון לבביהם, בראותם. שכל העמים, אף כי ההצלחה תאיר להם פנים, עכ"ז הם קונים חתולות להחתיל את תקוותיהם לימים יבואו, והם מתחילים כל פעולה ומעשה, אשר התועלת שתצא מהם יוכל היות רק אחרי מאות בשנים , בכל זאת הם פועלים ועושים באנרגיא עצומה 3 . רק עם ישראל אשר מצבו איום בהוה, ולכן עליו ביותר היה החוב, לנסות כל דבר, אולי יוציא איזו הנאה ותועלת להיטיב עתידו, רק הוא לא יקנה חתולות, להחתיל תקוותיו ומעשיו , הוא יקנה רק דברים כאלה, שהתועלת היוצאה מהם, הוא יכול להשיגה תיכף : אבל דבר שצריך שימור ושגשוג, ואשר תוצאותיו, יוכלו לראות רק אחרי כמה שנים, לא יחפוץ לדעת ממנו ,
וזהו מליצתם, "זבן ההוא גברא תורי, זבן פדני, והוה מזבין לבידין דינוקין, עלל לקרתא ונפק לקרתא, עלל למדינה ונפק למדינה, עד דמטא לתמן, אתיין כל כפריא למיזבן מיני', וההיא אתתא אימי' דההוא ינוקא לא זבנת מיניי'"
ר"ל, כל הערים וכל המדינות קונים חתולות להחתיל ולגדל בהם ילדי תקוותיהם, ורק עם ישראל לא יקנה . הוא לא יתעניין מאומה . וכאשר שואלים לאיש ישראל מדוע לא ישים לב לכל הדברים הטובים שמציעים לפניו? הוא משיב תשובה, שהיא לו מן המוכן תמיד על כל השאלות , אם ששואלים אותו מדוע לא יעשה דבר לטובת תורתו? ואם ששואלים לו מדוע לא יעשה מאומה לטובת חנוך בניו העוזבים דגל עמם ותורתם ויוצאים ממנו ביד רמה ? " בגלות אנחנו ולא נוכל עשות מאומה, ואין מזל לישראל במעשיו, שבעלי המעשה שבעמנו, הביאו החורבן על עם ישראל בין בהבית הראשון ובין בהבית השני ולכן אל לנו לעשות מאומה אך להשליך יהבנו על ד'".

וזהו מליצתם "א"ל למה לית את זבנית לבידין דינוקין, אמרה לי' דחשייה קשיי דינוקי' א"ל למה ! אמרה לי' דעל רגלוי חרב. בית מקדשא"
ר"ל, שהיא משיבה שע"י מעשה נחרב בית המקדש, אבל כל איש יבין שאך מעצלות ומיאוש מדומה, משיבים תשובות כאלו . אמנם כן, לפנים בישראל בעלי מעשה שבבית ראשון שלא שמעו לדברי נביאיהם לחדול מהלחם עם בבל שכבשה ממלכות גדולות ואמיצות מממלכת יהודה, וכן המפלגה הלוחמת בבית שני, שלא שמעה לחכמי ישראל מלעמוד נגד רומא האדירה, הביאו החורבן על עם ישראל, באומץ לבבם היתרה ובזה שהאמינו ביותר בחכמתם ובגבורתם, שלא במקום ושלא בזמן. עכ"ז חטא מות הוא לשבת בחבוק ידים , בראותנו שעם ישראל מתפוצץ לרסיסים ולשבבים: בראותנו שהתורה מונחת בקרן זוית: בראותנו שבנינו הולכים מאתנו לבלי שוב אלינו עוד. בראותנו, שהיאוש המר אשר מנפש ועד בשר יכלה, שהוא כמסוס נוסס לעם ישראל, הקיפה את כל גבול עמנו. ואיך נוכל לקוות שאנחנו נשב בחבוק ידים, ונחכה לנחמת ציון וירושלים, ונצא ידי חובתנו בזה שהקורא ינגן לנו "נחמו נחמו עמי". מובן מאליו, שלא נוכל לעשות הרבה: אבל אין אנו בני חורין להפטר לגמרי, כי אך ע"י מעשה לטובת עמנו, לטובת תורתנו ולטובת חנוך בנינו נוכל לחכות לנחמה. וזה אמרם "רחיצין אנן במריה עלמא דעל רגלוי חרב ועל רגלוי מתבני" ר"ל ע"י מעשה יתרה חרב עמנו ומקדשנו, אבל ע"י מעשה מסודרה ומתונה יבנה, ולא ע"י בטלה ...

וחז"ל נותנים לנו בציורם זה , את הטראגעדיא היותר מכאיב מחיינו האי מסודרים, שגם בעת שתעלה לאיזו אנשים גדולים לפעול על לב העם ולעוררם לאיזו פעולה שאינה דורשת מהם קרבנות גדולים, גם הרוח הזה לא יעמוד בהם זמן רב. ואם תעבור איזו זמן, ולא יראו בעיניהם את התועלת היוצא ממעשיהם, אז תפול רוחם בקרבם וימשכו ידיהם לגמרי מזה, מבלי לדעת ולהבין שמעשים לאומיים דורשים סבלנות וזמן מרובה .

וזה מליצתם "אמר לה את הוי נסיבא ליך מן אילין לבידין דינוקין, ולבתר יומין אנא אתי לביתיך ונסב פריעיך. נסבה ואזלא לבתר יומין אמר האי גברא איזיל ואיחמי ההוא ינוקא מאי קא עבד. אתא לגבה א"ל ההוא ינוקא מאי קא עביד ? אמרה ליה לא אמרית לך דחשיי קשיי, אפילו על רגלוי נחשיי דמן ההיא שעתא, אתיין רוחין ועלעולין טענונ' ואזלין להון"
כן עוד הפעם הטענה הישנה אין מזל לישראל , עוד הפעם. רוחות רעות ושדים גוזלים מעם ישראל תקותיו , מעשיו, ופעולותיו, וכן כל עמלינו ומעשינו, לטובת עמנו, ישאם רוח, מפני שהעם אינו יודע ואינו מבין איך עושים ומעשים דברים לאומיים ...
עם כל זה גם בראותנו את כל התוהו והבהו שבנו, גם בראותנו שכל דברינו הטובים לעמנו ישאם הרוח . חלילה לנו להתיאש מלדבר אליהם השכם והערב, להחם את לבבותיהם . והנביא אומר "קול קורא במדבר פנו דרך ה', ישרו בערבה מסלה לאלהינו" אף שעד עתה זרענו על צחיח סלע, כי חציר העם , אבל עלינו לדעת ולהאמין בדברי התנחומין שהשמיעה לאזנינו " יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם " ומעט מעט, לאט לאט יכנסו דברינו בלבבו ויפעלו את פעולתם הרצויה לנו . כי הזמן והגלות הקשיחו את לבו, ואטמו את אזניו, ויגרשו מימיו רפש וטיט. ועלינו לטהרו, לזככו ולצרפו.



^ 1. מעשה באדם אחד שהיה חורש בשדהו והנה געתה פרתו, עבר שם ערבי אחד ששמע את געיית פרתו אמר לו מי אתה? אמר לו יהודי אני. אמר לו התר שורך והתר צמדך.שאלו למה? אמר לו שבית המקדש של היהודים חרב, אמר לו מניין אתה יודע? אמר לו מגעיית פרתך שמעתי.עודם מדברים, געתה פרתו בשנית, אמר לו אסור שורך ואסור צמדך, בשעה זו נולד מושיען וגואלם של ישראל. אמר לו ומה שמו? אמר לו מנחם. ומה שם אביו? חזקי'ה. והיכן הם דרים? אמר לו בבית ערבא שבבית לחם יהודה. מכר האיש שווריו ומכר צמדו וקנה לבדין למכור לתינוקות כדי להגיע למקומו ולעמוד על טיבו.הלך מעיר לעיר וממדינה למדינה עד שהגיע למקום התינוק, באו כל נשות הכפרים לקנות לבדים לילדיהן ואמו של הילד לא באה. אמר לה מפני מהאינך קונה לבדים לבנך? אמרה לו כי מזלו קשה כי לרגלו נחרב בית המקדש שבשעה שנחרב הבית נולד תינוק זה. אמר לה בטוחין אנו באדון העולם, כמו שעל ידו נחרב כך על ידו יבנה מהרה המקדש. ועתה, קחי לך בגדים לבנך ולאחר ימים אבוא אל ביתך ותתני לי מעות הבגדים. לקחה ממנו והלכה. ולאחר ימים אמר אותו האיש אלך ואראה מה עושה תינוק זה. הלך ואמר לה אותו תינוק מה עושה? אמרה לו וכי לא אמרתי לך שמנהגו ומזלו של אותו תינוק רע, שמשעה שבא לעולם נולד מזלו עמו שהרי באותה שעה נחרב בית המקדש. שמאותה השעה שהלכת ממני באו רוחות וסערות ונשאוהו והלכו להם. אמר לה ולא כך אמרתי לך שלרגלו נחרב הבית ולרגלו יבנה הבית. ע"כ. תרגום נעתק מספר בארות יצחק להרב הקדוש הרב יצחק עראמה הי"ד.
^ 2. ראה מה שצריך בתפילה להתפלל שלא ימות משיח בן יוסף, וכסא דוד עבדך לתוכה תכין. משיח בן יוסף הוא ההכנה למשיח בן דוד ואין מי שיכין לו כסא אלא עם ישראל והוא מתעצל, וחושב שהמשיח יפתור לו את הבעיות.
^ 3.הנה מה שכתב הרב בעצמו בהקדמת הפרדס להרמ"ק: מובא בספר קדם ישועה וכן מופיע בספר בפני עצמו של הרב...ספר הברית נ"ד ע"א: ודרשתי וחקרתי היטב בכל לבבי לדעת סיבת אריכות הגלות החל הזה , וארא והנה בדורות האלה יש תורה בהרבה בישראל מרבים העם ללמוד משניות גמרא ופוסקים גם ספרי קבלה, ובכל זאת לא בא לציון גואל, ואנחנו לא נדע מה נעשה יותר מזה לרצות פני עליון , ע"ש מה שתרץ בדוחק גדול, אבל התרוץ האמיתי כבר כתבו בתחלת דבריו, אבל מחמת פחד הצנזורא סתר את דבריו. וזה תחלת דבריו: אבל אשמים אנחנו על אודות אריכות הגלות בשבתנו על אדמת נכר זמן רב, כי עד מתי לא נעשה לזה מה שביכולתינו לעשות, כי כל העמים ילכו איש בשם מדינתו וילחמו כל אחד בעד ארצם ארץ מגורי אביו וימסרו נפשם עליה ואנחנו נרפים ועצלים כל הזמן הרב הזה, עד מתי לא נקום ללחום גם אנחנו בעד אדמתנו הקדושה וארץ אבותינו ע"ש באורך. וכל דבריו מיוסדים על אדני פ"ז דברי הרמב"ן ז"ל פרשת ויחי על פסוק "אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי", זה לשונו: וטעם בחרבי ובקשתי, כי הארץ לא תכבש להם רק בחרב ובקשת ע"ש.
חזרה למעלה