בית המדרש

  • מדורים
  • רביבים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

יעל בת רבקה

מדי שבת בשבתו

תקנה קדומה בישראל מימות משה רבנו ע"ה, לקבוע שיעור תורה בכל שבת. וזהו שאמרו חכמים (ילק"ש תח): "ויקהל משה- רבותינו בעלי אגדה...

undefined

הרב אליעזר מלמד

אלול תש"ע
5 דק' קריאה
מדי שבת בשבתו
מאת הרב אליעזר מלמד

השיעור בשבת
תקנה קדומה בישראל מימות משה רבנו ע"ה, לקבוע שיעור תורה בכל שבת. וזהו שאמרו חכמים (ילק"ש תח): "ויקהל משה - רבותינו בעלי אגדה אומרים, מתחלת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה ויקהל אלא זאת בלבד. אמר הקב"ה (למשה): עשה לך קהילות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר, כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בניי... אמר משה לישראל: אם אתם עושים כסדר הזה, הקב"ה מעלה עליכם כאילו המלכתם אותו בעולמו..."

הרי שקביעות השיעור בשבת היא ביטוי לכבוד שמים ולכבוד התורה, ועל ידי קיומו הקבוע מתחזק הציבור כולו בשמירת התורה והמצוות. וכפי שכתב ה'מגיד משנה' (שבת כג, יט): "היו דורשים לעם בשבתות ומלמדים לעם חקי האלוקים ותורותיו, והיה תועלת גדולה לכולם בזה... ואפילו על החכמים הגדולים היה הרב מקפיד כשלא היו באין לשמוע דבריו, לפי שהקיבוץ ההוא ברוב עם היה חוזק הדת ושמירת גדריו". והרב בנדיקט, שכתבתי עליו לפני כחודשיים, הקפיד מאוד על בני קהילתו שיבואו לשיעור השבת, והיה טורח בהכנתו, וכתב מאמר רחב על ערכו. בהשראת דבריו אכתוב על מעלת שיעור השבת. יש לציין שבלשון הגמרא נקראה הדרשה או השיעור בשבת 'פרקא', ורבים מהלומדים אינם שמים לב לכך, וממילא אינם עומדים על חשיבותו.

ריצת החכמים לשמוע את הדרשה
אמר רבי זירא, בתחילה כאשר הייתי רואה את החכמים רצים לדרשת השבת, הייתי סבור שהם מחללים את השבת, שאסור לפסוע פסיעה גסה בשבת. אבל לאחר ששמעתי את דברי רבי יהושע בן לוי שאמר: "לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה ואפילו בשבת, שנאמר (הושע יא) 'אחרי ה' ילכו כאריה ישאג' וגו' - אנא נמי רהיטנא" - גם אני הייתי רץ (ברכות ו ב).

הניסיון של החכמים
כי כיוון שהדרשה בשבת נועדה לכלל הציבור, לא היה קל לרב לקלוע בדרשתו לטעמם של כל שומעיו. וכך יצא שבדרך כלל הציבור הממוצע הפיק את מירב התועלת מהדרשה, אולם לחכמים רוב הדברים היו ידועים, ואילו עמי הארץ לא הבינו את רוב הדרשה
וון שהדרשה בשבת נועדה לכלל הציבור, לא היה קל לרב לקלוע בדרשתו לטעמם של כל שומעיו. וכך יצא שבדרך כלל הציבור הממוצע הפיק את מירב התועלת מהדרשה, אולם לחכמים רוב הדברים היו ידועים, ואילו עמי הארץ לא הבינו את רוב הדרשה. ואע"פ כן עודדו את כולם להשתתף בשיעור, ובמיוחד את החכמים, כדי שמהם ילמד הציבור להשתתף בדרשה.

וכן מסופר על מרן רבי יוסף קארו והאר"י הקדוש, שהיו הולכים לשמוע את דרשת השבת של מהר"ם אלשיך. וזאת למרות שרבי יוסף קארו היה רבו של מהר"ם אלשיך, והאר"י היה גדול הדורות בקבלה.

חשיבות ההשתתפות של עמי הארץ
אמרו בגמרא (ברכות ו, ב): "אמר רבי זירא: אגרא דפרקא - רהטא". כלומר שכר הדרשה - הריצה. פירש רש"י, שהואיל ורוב השומעים אינם יודעים לחזור כראוי על הדרשה, עיקר שכרם הוא על כך שהם רצים לדרשה.

ואמנם יש להקשות, שהרי אמרו חכמים (שבת סג, א) שגם מי שלא זכה להבין את תלמודו מקבל עליו שכר. אלא פירש 'פני יהושע', שאת השכר על הלימוד עצמו מקבלים בעולם הבא, אבל על הריצה מקבלים שכר בעולם הזה, בילדים, בריאות ופרנסה.

ההקפדה על החכמים שלא באו לדרשה
מסופר בגמרא (שבת קמח, א) על רב יהודה, בן הדור השני לאמוראים, שהיה הרב וראש הישיבה בפומבדיתא. פעם אחת הזדמן רבה בר בר חנה למקומו, ולא בא לדרשת השבת שלו. ציווה רב יהודה על גבאי העיר שיילך להביאו בכוח. ויש לדעת שרבה בר בר חנה היה בן גילם של רבותיו של רב יהודה, ואע"פ כן דרש ממנו לבוא לדרשה. הגיע רבה בר בר חנה לדרשה, וכאשר אמר רב יהודה שאסור להחזיר את השבר (נקע) בשבת, העיר רבה בר בר חנה כי שמואל, רבו של רב יהודה, אמר שמותר להחזיר את השבר. קיבל כמובן רב יהודה את דברי האמורא הזקן, חברם של רבותיו, והוסיף שאם כן התברר עד כמה צדק בכך שדרש ממנו לבוא לדרשה, שעל ידי כך נתבררה השמועה כראוי.

עוד מסופר בגמרא (ברכות כח, ב) על רב אוויא שהיה חולה מעט, ולכן לא בא לדרשתו של רב יוסף. וידע אביי שרב יוסף הצטער מזה מאוד, וכדי לפייסו הוכיח את רב אוויא ואמר לו, שלמרות שהיה חלש, היה צריך להתפלל ביחידות ולאכול משהו ולבא לדרשה.

המעשה בזקנים מנזוניא
עוד מסופר בגמרא (קידושין כה, א) על 'סבי דנזוניא' שלא באו לדרשתו של רב חסדא. ולמרות שהיה רב חסדא חסיד במעשיו, ציווה על תלמידו רב המנונא ללכת אליהם ולנדות אותם בצנעא, שלא ייצאו מביתם עד שיחזרו בתשובה. הלך רב המנונא ושאל אותם, מדוע לא באתם לדרשת הרב? השיבו: מדוע נבוא, הרי הוא אינו יודע להשיב על שאלותינו. אמר להם רב המנונא: הנה אני תלמידו, תשאלו אותי. שאלו אותו בהלכה, ולא ידע להשיב. אמרו לו: מה שמך. השיב: 'המנונא'. צחקו ממנו ואמרו: "לא המנונא אתה אלא קרנונא". כלומר יושב קרנות אתה שאינך יודע תורה.

וציין הרב בנדיקט שאפשר ללמוד ממעשה זה שני דברים. האחד, שהנידוי היה כל כך עמוק, עד שאין שום שמועה בשם סבי דנזוניא בכל הש"ס. והשני, שכאשר הולכים לנדות את מי שביזה את הרב ואת התורה, אין לנסות לשכנע אותו, אלא צריכים לנדותו ודי. ולכן כאשר ניסה רב המנונא לשדלם בדברים, לא זכה לסיעתא דשמיא ונתבזה.

על הרשע אברהם חזן
מזה אפשר ללמוד תשובה למה שנשאלתי לאחרונה, שזה הרשע אברהם חזן, שקם לבזות בדברי שקר את מרן הרב קוק זכר צדיק וקדוש לברכה ואת תלמידיו, טוען שהוא מוכן להתווכח עם תלמידי 'מרכז הרב', ואם ישכנעו אותו יחזור בו מדיבותיו. אבל האמת שאסור להתעסק איתו. על כבוד התורה אין דיון כלל. הוא חייב נידוי ותו לא. וכל המתווכח עמו רק מוסיף בזיונות, כפי שאירע לרב המנונא. ונחזור לעניינינו:

האיסור לקבוע סעודה באותה שעה
אמרו חכמים (גיטין לח, ב) שאחת הסיבות לירידתם של עשירים מגדולתם, שהם קובעים סעודה בשבת בזמן בית המדרש. וכן מסופר על שתי משפחות שהיו בירושלים ושתיהן נעקרו, אחת מפני שקבעה סעודתה בזמן הדרשה של שבת, והשנייה מפני שקבעה סעודה ביום שישי, ופגמה בכך בכבוד סעודת השבת.

מיתתם של בני רבי מאיר
וידוע הסיפור הנורא (מדרש משלי י, לא) על בניו של רבי מאיר, שאמר עליהם רבי מאיר שהיו מאירים את פניו בתורתם, ומתו שניהם בשבת. ומסופר איך ברוריה אשתו החכמה של רבי מאיר ניחמתו, שאמרה לו כי הבנים היו פיקדון מאת ה', ועתה הוא בא ליטול את פקדונו. ושואל המדרש: "מפני מה נתחייבו בניו של רבי מאיר ומתו בבת אחת, מפני שהיו רגילים להניח בית המדרש ויושבין באכילה ובשתיה". ולכן מתו בשעת הדרשה, שאז היה זמן חטאם (והובא במ"א רצ, א).

תקנות הפרקא - הדרשה
ואף הקילו חכמים בדינים מסוימים בשביל הדרשה. אמרו במשנה (שבת קכו, ב) שאם באו רבים לשמוע את הדרשה ולא היה מקום לכולם, מותר לטרוח בפינוי קופות של קש ותבן כדי להכין לכולם מקום. וכן עשה רבי יהודה הנשיא, שפעם אחת לא היה מספיק למקום לכל השומעים, והלך לשדה ומצאה מלאה עומרים, והחל לפנותם יחד עם כל הציבור, כדי שיהיה לכולם מקום לשמוע את הדרשה (שבת קכז, א).

ואף ביום הכיפורים, שאסורים ברחיצה, התירו לעבור במים כדי ללכת לדרשה (יומא עז, ב, ורש"י שם). וכן הקילו למי שהלך לדרשה בערב פסח שחל בשבת ושכח לבער את החמץ מביתו, שיבטל אותו בליבו וימשיך לשמוע את השיעור (פסחים ז, א).

האיסור ללמוד בכתובים בשעת הדרשה
עוד קבעו חכמים איסור שלא ללמוד בספרי 'כתובים' שבתנ"ך בזמן הדרשה, משום שהלימוד בכתובים היה מושך את הלב, ועל ידו היו אנשים נמנעים מללכת לבית המדרש לשמוע את הדרשה (משנה שבת קטו, א; וגמ' קטז, ב).

המצב כיום
כיום סדרי הקהילות נשתנו מאוד, וגברו המחלוקות בישראל. יש חסידים ויש מתנגדים, יש בעלי הלכה ויש בעלי סגולות. ופעמים שעמדתו של הרב המקומי מנוגדת לכל מה שלמדו חלק מבני הקהילה מרבותיהם. ואולי ידרוש בפניהם שאסור ליישב את הארץ, ואסור להתגייס לצבא, ואסור להודות לה' שקיבץ את גלויותינו, ואסור לעסוק במדעים. והחמור ביותר, שלא תמיד הרב הרשמי הוא הרב הראוי, שגברה ידם של הפוליטיקאים במינוי המקורבים, ומעמד הרבנות נחלש מאוד. ולכן קשה להעמיד את תקנת הדרשה על תילה. ואע"פ כן צריכה כל קהילה להתאמץ בכל כוחה להעמיד להם רב ראוי ולקיים שיעור חשוב בכל שבת. בעז"ה עוד נמשיך לברר נושא זה להלכה ולמעשה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il