ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

השמחה בארץ ישראל

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש דברים כי תבוא Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (46 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (46 ד')

י"ח אלול תש"ע

השמחה בארץ ישראל

שיחה לפרשת כי תבוא תש"ע



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב עמנואל בן נתנאל

ללמוד להודות לה'
קראנו השבת את פרשת כי תבוא. בתחילת הפרשה נאמר: "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ". דרשו חז"ל: אין "והיה" אלא לשון שמחה, ואין שמחה כמו השמחה שבאים לארץ ישראל, "והיה כי תבוא אל הארץ".
הזכרנו את דברי בעל ספר החרדים (מצוות עשה התלויות בארץ ואפשר לקיימן בזמן הזה, פרק ב), שאומר שמצוות ישוב ארץ ישראל מתקיימת בכל רגע שהאדם נמצא ויושב בארץ, ומאחר ומצוות צריך לעשות בשמחה, נמצא שאדם שמקיים את מצוות ישוב ארץ ישראל במשך עשרים וארבע שעות ביממה, הוא צריך להיות שמח עשרים וארבע שעות ביממה. כל עוד האדם ער, כך זה צריך להיות, אחר כך השמחה היא פנימית יותר.
המצווה שהתורה מצווה אותנו בתחילת הפרשה זו מצוות הביכורים. המצווה הזו מלמדת אותנו עד כמה צריך להודות לקב"ה. כל שנה, בהגיע זמן הביכורים, בהתחלת הבשלת הפירות, בקיץ, האדם לוקח את הביכורים, מעלה אותם לירושלים ומודה לריבונו של עולם על כל הטוב הזה שזכה בו. ברוך ה' הארץ נותנת פירותיה והוא מודה על הפרנסה ועל הקיום. ועל מה הוא מודה? הוא לא מודה על כך שגם השנה הקב"ה נתן שפע של פירות שגדלים בארץ ויש לו פרנסה, אלא הוא מתחיל להודות מ "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב": וכו', זו תודה מהשורש, מהיסוד, מאז שהקב"ה בחר בנו, בחר באבות, ביעקב, עד היום הזה, תודה גדולה וארוכה מאוד.
חכמינו זיכרונם לברכה תקנו שנאמר את הפרשה הזו בתוך הגדה של פסח. אולי זה קשור עם העובדה שאין לנו ביכורים כיום, אבל לא בטוח, כיוון שתקנת הגדה של פסח היא עוד מימי בית שני. עניינה של הגדה של פסח היא כעניין פרשיית הביכורים - אנחנו מודים לריבונו של עולם. צריך לדעת להודות לקב"ה, לחיות עם ההכרה שהכול מאת ה', שכל מה שגדל, כל הפרנסה, הכול מאת ה'. כאשר לאדם יש פרנסה עליו להודות לריבונו של עולם ולתת ביכורים, ואם זה לא משבעת המינים אז לתת צדקה, לתת לה', לבטא שהכול מאת ה'. אם כן הלימוד שלנו מהמצווה הראשונה הוא להגיד תודה לקב"ה.

על מה מתוודים?
המצווה השנייה היא וידוי מעשרות. בשנה הרביעית עם סיום השנה השלישית של המעשרות, אדם צריך לתת את כל המעשרות שיש לו בביתו: מעשר ראשון ללוים, מעשר עני לתת לעניים ומעשר שני לאכול בירושלים. את התרומה ותרומת המעשר צריך לתת לכוהנים. כאשר הוא מוציא הכול ונותן את כל מה שהוא צריך לתת, בפסח של השנה הרביעית, הוא מתוודה על זה שהוא קיים את מצוות תרומות ומעשרות באופן השלם - "וידוי מעשר":
כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ: וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי.
האדם ממשיך לבאר שהוא עשה את המצווה ממש בשלמות:
לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי.
מה זה הווידוי הזה? האדם אומר לפני הקב"ה 'ברוך ה' אני בסדר, עשיתי מצווה'? הרי בדרך כלל בווידוי אומרים "אשמנו בגדנו...", האדם מודה על חטאיו ומבקש סליחה. מה זו האמירה "עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי" או "לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי"? באמת דנים בזה, וה"תוספות יום טוב" בשם ה"כלי יקר" אומר שיש על מה להתוודות, לא באופן אישי, אלא באופן כללי. בעצם תרומות ומעשרות היה צריך לתת לבכורים, ורק בגלל חטא העגל הכוהנים החליפו את הבכורים. בכור יש לאדם בתוך ביתו וכאשר האדם אומר שהוא ביער את הקודש מהבית ונתן אותו ללווים ולכוהנים, זה כבר מצב שהוא לא לכתחילה ועל זה כאילו מתוודים. נעשה כאן משהו בחוסר שלמות. ה"מנחת חינוך" אומר שהוידוי הוא על כך שהאדם הוציא מעשרותיו רק כאשר הגיע השנה הרביעית. רק לפני זמן הביעור הוא נזכר במצווה ונזכר לתת. את התרומות צריך לתת מיד בזמן ההפרשה מהפירות. אם אדם עיכב, אז יש זמן שהוא חייב להוציא מביתו ולא להשאיר בביתו דבר, זו שעת הביעור, ואת זה היה צריך לעשות מקודם ואם זה נעשה באיחור - על זה מתוודים. המפרשים מחפשים איזה פגם שנוכל לומר שהאדם מתוודה עליו כדי שזה יהיה נקרא וידוי, אחרת למה זה נקרא וידוי.
הרב אומר ב"עין איה" שהפעם מדובר בווידוי מסוג אחר. האדם צריך לעמוד לפני הקב"ה ולומר, קיימתי את המצווה כמו שציוותה אותי. האדם צריך להכיר בזה שהוא עושה לפעמים גם דברים טובים, לא לחשוב שכל מה שהוא עושה לא מושלם, לא לחפש ולמצוא חסרונות , אלא האדם עושה גם הרבה דברים טובים. פעם בשלוש וחצי שנים האדם עושה וידוי מסוג חדש, הוא מודה ואומר לפני ה' שהוא קיים את המצווה בשלמות. ואם הוא לא קיים את המצווה בשלמות, אפילו אם הוא רק שינה את סדר המתנות, כבר הוא לא יכול לומר את הרידוי הזה. אחר כך הוא מוסיף ומבקש "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל".

שני וידויים ליום כיפור

אפשר ללמוד מכאן שכאשר באים להתוודות ביום כיפור צריך להכין שתי רשימות של ווידויים: רשימה אחת של המצוות שעשינו, ורשימה שנייה של המצוות שלא עשינו או שנעשו בצורה לא מושלמת וצריכות תיקון. ולפי החשבון שאני עשיתי, רשימת המצוות תהיה ארוכה מאוד, ואילו רשימת הדברים שצריכים תיקון תהיה קצרה יותר. לפעמים האדם מבקר את עצמו יתר על המידה ורוצה לתקן הרבה דברים, אבל לעומת זאת, המצוות שהוא עשה הן כהנה וכהנה וכהנה. הוא התפלל, ברך ברכות השחר, ברכות קריאת שמע, שמונה עשרה, פרקי תהלים שונים של התפילה ובסוף שיר של יום - וכל אלו הן מצוות גדולות. אחר כך הוא למד תורה, וכל מילה של תלמוד תורה היא מצווה בפני עצמה, אם אדם למד עמוד שלם, הוא יספור את המילים שם ויראה כמה מצוות הוא קיים, ואם מצוות תלמוד תורה שקולה כנגד כל המצוות ואם הוא למד בכל יום יותר מעמוד, יותר משעה אחת, אז כל יום יש לו אלפי מצוות, אלפים רבים של מצוות. ונכון יש גם מספר דברים שצריך לתקן....
מה אומר האדם על כך? אם אני אסתכל באופן כזה אופטימי על מעשי, אז זה לא ידחוף אותי לתקן את מעשי, שהרי הכול כבר בסדר! אבל צריך לומר להיפך, אדם שרואה כמה מצוות רבות הוא עושה וכמה מעשים טובים הוא עושה, ומתברר לו שיש מספר דברים לא מתוקנים, זה צריך לצער אותו מאוד, חבל שבגלל הדברים הללו הלא מתוקנים, עבודת ה' שלו תהיה מוכתמת והם יאפילו על היופי של עבודת ה' שלו. חבל בגלל מספר חולשות להרוס את זה. אז הוא מצטער צער ואז יש לו כוח לשוב בתשובה. אם אדם מבקר את עצמו, וגם כשהוא לומד, הוא אומר לעצמו שהלימוד לא כל כך לשמה. וגם כשהוא מתפלל, הוא אומר לעצמו שהוא לא מכוון תמיד והוא מסיח דעתו. בכל דבר הוא מוצא פגם, זה נותן תחושה שאף על פי שהוא מתאמץ, הוא לא יכול להגיע אף פעם לשלמות - אז קשה לשאוף למה שאי אפשר להשיג. זה גורם לאדם חולשה . לא נכון להסתכל כך, לא רק מפני התוצאות אלא כי לא נכון להסתכל כך מצד האמת, כי מצד האמת האדם בעיקר מקיים מצוות רבות מאוד ויש גם דברים שהוא צריך לתקן.
צריך לעשות שתי רשימות. באחת להגיד לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי, איך במשך כל השנה התפללתי שלוש תפילות ביום ולמדתי תורה, ויש מצוות שבמשך כל השנה לא ביטלתי כמו קריאת שמע של שחרית או עוד דברים בסיסיים שהאדם יכול לומר שהוא לא ביטל. שיהיה לאדם את היחס הנכון בין מה שהוא כן מקיים לבין מה שהוא צריך לשפר. זה אנחנו יכולים ללמוד ממצוות וידוי מעשרות. הרב אומר שיש מקום לפרקים לוידוי על מצוות אך זה צריך להיות נדיר שלא תזוח דעתו. ואני אומר מאז עברו שני דורות ואפשר קצת להוסיף...

שלוש בריתות
בהמשך הפרשה מופיעה כריתת הברית שהקב"ה כורת עם ישראל. שלוש פעמים הקב"ה כרת ברית עם ישראל. פעם אחת בסיני, פעם שנייה בערבות מואב, והפעם השלישית כריתת ברית בהר גריזים ובהר עיבל כאשר בני ישראל יכנסו לארץ - שתי הבריתות האלה כתובות בפרשה שלנו. שלוש פעמים הקב"ה כורת עימנו ברית ואלו שלוש דרגות. בתחילה בהר סיני, הקב"ה נותן תורה לישראל וכורת ברית. כריתת ברית עושים רק בין שניים, אין דבר כזה כריתת ברית בין שלושה כי ברית זה קשר מוחלט. וכריתת הברית היא קשר מוחלט בין ישראל ובין ריבונו של עולם. מגיעים ישראל לערבות מואב וכבר בכניסה לארץ ישראל, "הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם", עם ישראל מקבל מדרגה של עם, של ציבור, לא של פרטים, של יחידים, על זה באה כריתת ברית. וכאשר עם ישראל נכנס לארץ ישראל, מיד בכניסה לארץ, כריתת ברית שלישית, ברית הקשורה עם הארץ.
כבר הזכרנו בשנים קודמות את דברי הגמרא במסכת סוטה (דף לז:) שאומרת שעל כל מצווה ומצווה שה' ציווה אותנו, הוא כרת איתנו עליה יותר מברית אחת. הגמרא אומרת שכל מצווה צריך לקיים אותה באופן של ללמוד וללמד לשמור ולעשות, ועל כל אופן נכרתה ברית אחת. כל מצווה שהקב"ה כרת איתנו ברית עליה הוא כרת איתנו פעמיים, "ברוך" מי שיקיים את המצווה, ו"ארור" מי שלא יקיים אותה. בכל מצווה יש כפילות, הקב"ה כרת איתנו ברית שנקיים את המצווה, ואז יש ברית על אי קיום המצווה. יוצא שכל מצווה היא ללמוד וללמד לשמור ולעשות, לחיוב ולשלילה, יוצא שמונה בריתות על כל מצווה. ועוד, הקב"ה כרת ברית עם כל אחד, והוא כרת גם ברית עם כלל ישראל, ובתוך הכלל כלולים כל אחד ואחד, אז יש ברית פרטית וברית כללית, וזה מכפיל, יוצא שש עשרה מצוות על כל מצווה. ושלוש פעמים כרת ה' איתנו ברית, יוצא שארבעים ושמונה בריתות כרת ה' עם ישראל על כל מצווה ומצווה. ועדיין, כל אחד מישראל ערב לחברו על המצווה הזו, וגם על זה הקב"ה כרת ברית עם כל אחד. אז צריך להכפיל ארבעים ושמונה בשישים ריבוא! והחשבון יוצא עשרים ושמונה מיליון תשע מאות וששים אלף בריתות הקב"ה כרת עם כל אחד מישראל על מצווה אחת! ויש תרי"ג מצוות, אז צריך להכפיל את הסכום הזה בתרי"ג המצוות, וזה יוצא שבע עשרה מיליארד שבע מאות ושלושים ושמונה מיליון ושלוש מאות שמונים וארבע אלף בריתות הקב"ה כרת עם כל אחד מישראל! ברית זה קשר, לא לזלזל באף אחת מהבריתות. וזה לכולי עלמא, ויש גם דעת רבי שמעון בן יהודה שאומר שכל אחד ערב גם על ערבות של כל אחד מישראל, האדם לא רק ערב על כך שכל אחד יקיים מצוות, אלא הוא ערב גם על הערבות של כל אחד ואחד מישראל. אז צריכים להכפיל שוב בשישים ריבוא וזה כבר מספר "שלא קיים במחשב", מספר גדול שיוצא עשרה טריליארד שמונה שבעים ושלוש מיליארד חמש מאות שלושים ותשע מליון שלוש מאות תשעים ושנים אלף בריתות שהקב"ה כרת עם כל אחד מישראל! הרבה, אבל זו דעת רבי אליבא דרבי שמעון בן יהודה, שכל אחד ערב על ערבות של כל אחד. זה החשבון שיוצא. הגמרא לא אומרת מפורש את כל המספרים הללו אבל אלו המספרים שיוצאים לפי החשבון.

ערבות הדדית
למדנו מזה את על הקשר העמוק בין ישראל לאבינו שבשמים, בין כל יחיד ויחיד וודאי בין כלל ישראל לקב"ה. למדנו מזה גם שכל ישראל ערבים זה לזה, כל אחד אחראי לכל אחד מישראל, לכל פרט ופרט, לכל מה שקורה לכל אחד מישראל, כולם ערבים לזה. ישאל השואל, מה אני אשם אם אחד שרחוק ממני ואין לי שום קשר איתו, חוטא באיזשהו חטא. לדוגמה צריך לקיים את הציווי ללמוד וללמד לשמור ולעשות והוא לא למד כמו שצריך, למה אני צריך לשאת באחריות, מה אני יכול לעשות? אני אשם? התשובה היא שאתה לא אשם, אין זו אשמה, אלא כל ישראל הם אחד. הרגל תגיד שהיד חטאה, מה אני אשמה? הרגל לא הכתה, היד עשתה את כל זה, למה שהרגל תסבול ותיענש? אלא הרגל והיד זה בן אדם אחד. כלל ישראל זו מציאות אחת. כל ישראל זה אחד. יש קשר נשמתי פנימי שמחבר את כלל ישראל, ולכן הם ערבים, ומה שהם יכולים לעשות הם צריכים להשתדל לעשות. אדם צריך לדעת שהוא לא חי לבד, הוא לא עומד לפני הקב"ה לבד, אלא הוא חלק מכלל ישראל. כשהוא מתפלל כלל ישראל מתפלל דרכו. כמו שאמרנו, אם היד עושה משהו, כל הגוף עושה, אם הפה דיבר, זה לא הפה שמדבר, אלא האדם דיבר, כל המציאות שלו מדברת, כך גם כאשר אדם מתפלל, כלל ישראל מתפלל דרכו, כאשר אחד לומד, כלל ישראל לומד דרכו תורה - תורה של כלל ישראל מופיעה על ידו. גם לחיוב זה נכון, ולא רק לשלילה, שאם אחד עשה מעשה טוב, כולם מרוויחים מזה. כל ישראל הם מציאות אחת. הדבר הזה בא לידי מימוש חזק עוד יותר כאשר עם ישראל נכנס לארץ ישראל, כדברי הפסוק: "הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם".
אין מה לדבר שהרגשת האחדות צריכה להיות קיימת בתוך בני התורה. כל אחד צריך להרגיש שאין לו מטרה פרטית שהוא יעלה בלימוד, והוא בא לישיבה כי יש אווירה של לימוד והמטרה שלו היא ללמוד ולעלות במעלות הקודש, אלא האדם בא להיות שותף בהרמת קרן התורה, בהופעת התורה בישראל. הוא חלק ממהלך שלם. צריך שיהיה אכפת לו שלא רק שהוא ילמד אלא שגם השני ילמד, זה מבטא שהלימוד שלו הוא לימוד באמת לשם שמים. אם אדם לומד לעצמו ולא חשוב לו שגם האחר ילמד, זאת אומרת שהעיסוק שלו בתורה זה משהו פרטי. הוא מוציא את עצמו מהכלל, וזה לא לשמה. לשמה פירושו לגלות את התורה, שאור התורה יופיע בו ויופיע גם באחרים. זה לא אומר שעכשיו כל אחד צריך ללכת ולבדוק אם כל אחד לומד ולהעיר לו על זה... צריך לעשות את זה בחכמה, אבל שלא יהיה אדיש שיגע בו מה קורה עם חברו. איך להעיר זה עוד שיעור בפני עצמו. "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא", אפשר להעיר בחביבות ולגרום תחושת חיזוק אחד לשני.
התחושה של האחריות ההדדית, זו תחושה בסיסית שהיא ממש שורש עבודת ה' הנכונה. כל אחד צריך להרגיש שהוא חלק ממהלך כללי והוא לא אדם שעומד בפני עצמו. בראש ובראשונה הוא אחראי לעצמו, כי על אחרים הוא לא בעל הבית. על עצמו הוא ודאי אחראי והוא צריך לעשות את כל המאמצים כדי שהוא יהיה בסדר. אבל אם הוא מסתפק בזה, זה חיסרון עצום. זה מה שהתורה מלמדת אותנו, על הגדר הזה של האחריות.
אנחנו פוגשים את זה גם בפסוק בסיום הקללות: "אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן", ומה זו האמירה הכללית הזו אשר לא יקים את דברי התורה? מסביר הרמב"ן בשם הירושלמי, שמי שיש לו השפעה על אחרים, כגון מלך, רב או חבר, שלמד ושקד והוא לא עוזר לאחרים למרות שיכול לעזור, עליו נאמר: "אשר לא יקים את דברי התורה הזאת". מי שדואג רק לעצמו ולא מרומם את מי שהוא יכול לרומם, האמירה הזו חלה עליו. כל אחד צריך להשפיע לפי הדרגה שלו, השפעתו של מלך היא על כל העם, ואדם שפחות במדרגתו ממלך, שישפיע בכוחו על מי שיכול. לומדים זאת מהמילים "אשר לא יקים" אין כאן רק ציווי על האדם בעצמו, אלא צריך לדאוג שדברי התורה יקומו.
יש גם פשט, שכוונת הכתוב למי שמגביה את ספר התורה. "אשר יקים" כפשוטו, שהאדם מקיים מצוות הגבהה ומראה את התורה לכל הצדדים. התוכן הפנימי של הציווי הוא להרים את אור התורה לכל הצדדים, אז הוא מקיים את המצווה הזו.

עבירות בגלוי ובסתר
כל האמירות שמתחילות ב'ארור', אחר כך אומרים אותן ב'ברוך'. כל הפסוקים הללו מדברים על עבירות שבסתר. "אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת ה' מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר", הוא עושה את זה בסתר. "אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּו" זה גם כן בסתר בבית, אף אחד לא רואה שהוא מקללֹ את אביו ואימו. הם לא יספרו אף לאחד כי הם מתביישים, וגם הוא ודאי שלא יספר. אז אין לו מורא לעשות את המעשה בסתר ואין מה שיעצור את האדם כי אחרים לא יודעים. כל מה שנאמר בפסוקים הללו זה בסתר, משיג גבול רעהו, משגה עיוור, מטה משפט גר יתום ואלמנה. אחר כך גם ענייני עריות, שוכב עם אשת אביו, עם בהמה, עם אחותו, עם חותנתו. כל הדוגמאות הללו הן בסתר. זה בתוך הבית. אף אחד לא יספר, הנפגע לא יספר כי הוא מתבייש, והפוגע ודאי לא יספר. ועל זה באה התורה והזהירה אזהרות חזקות ומיוחדות במינן. כי כשאדם עושה את מעשהו בגלוי לא נעים לו אפילו אם לאיענש, פשוט לא נעים לו. אבל כאשר אף אחד לא רואה אין מחסום. בתוך הבית, האדם יכול להיות עצבני ולצעוק, וכאשר יבואו אורחים הוא נהייה נחמד. ובני הבית ואשתו לא יספרו אלא הם יסתירו את זה. וכולם חושבים שהבית הזה פלאי פלאות. ואין לו מעצור מלעשות את הדברים הרעים אם יש לו חולשה בזה - כי הרי אף אחד לא רואה.
ועל זה התורה מזהירה אזהרות מיוחדות, כי באמת האדם הזה מקולקל בכפל כפליים. הוא חושב שהקב"ה לא רואה אותו, הוא מפחד רק מבני אדם ומהקב"ה הוא לא מפחד. אם בני אדם רואים הוא נרתע מעברה, אבל אם בני אדם לא רואים, הוא עושה! מה עם ריבונו של עולם? מי שעושה בין כשרואים ובין כשלא רואים, לפחות הוא לא פוחד מבני אדם יותר מהקב"ה. הוא לא מפחד לא מזה ולא מזה. אבל מי שמפחד מבני אדם ולא מהקב"ה זה חמור, זה כפל כפלים חמור. ר' זירא אמר 'מעולם לא הקפדתי בתוך ביתי' (מגילה כח ע"א). אדם ששומע את זה חושב שהוא מתכוון לומר שהוא לא היה קפדן. אבל הוא אומר יותר מזה, לא הקפדתי בתוך ביתי, גם כשאף אחר לא ידע ולא ראה - לא הקפדתי. לא רק כאשר אחרים רואים, אלא גם בתוך ביתי, מעולם לא הקפדתי. רק ר' זירא יכול להגיד את זה. התורה מלמדת אותנו שבסתר אין מעצורים כי האדם לא מתבייש לחטוא, וכאשר לא רואים אותו אין בלמים. כאן האדם צריך לדעת שחלילה וחס שלא יחטא בזה, שעל זה יש אזהרות כפל כפלים, כי האדם כאילו מדמה לעצמו שאנשים כן רואים וכביכול ריבונו של עולם לא רואה.

תכלה שנה וקללותיה
קראנו את פרשת התוכחה השבת. הגמרא במגילה (דף לא ע"ב) אומרת:
תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת, ושבמשנה תורה קודם ראש השנה. מאי טעמא? אמר אביי ואיתימא ריש לקיש: כדי שתכלה השנה וקללותיה.
קוראים את הקללות לפני סוף השנה כדי שתכלה שנה וקללותיה. והגמרא מספרת שם:
לוי בר בוטי הוה קרי וקא מגמגם קמיה דרב הונא בארורי (לא קרא את הקללות שבכי תבוא באופן שוטף) אמר לו (רב הונא): אכנפשך (אם רצונך, תפסיק), לא שנו אלא קללות שבתורת כהנים, אבל שבמשנה תורה – פוסק.
הגמרא אומרת שאסור להפסיק בקללות שבספר ויקרא כדי שלא יהיה כקץ בתוכחה. אבל בפרשת כי תבוא אפשר. הקללות בכי תבוא נאמרו מפי משה, זו לא תוכחה ישירה מריבונו של עולם לעומת הקללות של פרשת בחוקותי שנאמרו מפי ה'. וכיוון שזה נאמר מפי משה מותר להפסיק באמצע. וצריך לברר, הרי כל דבר שבתורה הוא מפי ה'! רש"י מפרש: שנאמרו לו ברוח הקודש.
צריך לבאר את הדבר הזה. פרשת כי תבוא היא בלשון של משה שאומר לישראל: "וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקיךָ", אבל בפרשת בחוקותי הדיבור הוא ישיר.
הסגנון השונה הוא כי הקב"ה אמר למשה כאן תדבר בסגנון אחד וכאן בסגנון שונה. בפרשת בחוקותי תדבר את דבר ה' מתוך פיך ובפרשת כי תבוא תזכיר שה' אומר כך. השינוי הזה הוא כאילו הדברים כאן הם מפי משה, וזה מרכך את העוצמה של התוכחה, ולכן בתוכחה הזו מותר להפסיק.

ולמה לוי בר בוטי כל כך גמגם? מספרים על רב'ה אחד שהיה לו בעל קורא קבוע, עמקן גדול ורוחני, שקרא בתורה עם הבנה רוחנית מעמיקה. והנה חלה בעל הקורא ולא יכול היה להמשיך ולקחו בעל קורא אחר, וכאשר הגיעו לפרשה הזו והרב'ה שמע את התוכחה - הוא התעלף. שאלו אותו, מה קרה השנה לעומת שנים שעברו? ענה להם, הבעל קורא הקודם קרא עם משמעויות אחרות בתוך התוכחה. ראיתי את הרצון האלוקי שבתוך הקללה. והבעל קורא החדש קרא את התוכחה כפשוטה, וזו הפעם הראשונה ששמעתי את התוכחה, זה איום ונורא מה שיכול לקרות למי שממרה את פי ה', מה הפלא שהתעלפתי? אף פעם לא קראתי את הקללות בצורה הזו. כנראה גם לוי בר בוטי קרא את התוכחה והוא התחיל לרעוד ונבהל, הוא קרא את זה ברצינות, כי באמת צריך לקרוא את הפסוקים ברצינות. היא באה לייסר את האדם שיתבונן במעשיו ויהיה מאד זהיר. קריאת התוכחה צריכה להשפיע, שכאשר האדם קורא את הדברים הללו, זה עושה לו משהו, שהוא יוצא עם החלטה להשתנות, להיות יותר טוב, לתקן את עצמו. כנראה לכן היא נתקנה בערב ראש השנה, שהאדם יעמיק בחשבון הנפש שלו, ובחשבון נפש הכלל ישראלי.
ונסיים ב"כי טוב". הזוהר אומר שאומנם התוכחה חריפה מאד, אבל מביא משל למה הדבר דומה - לאבא שרוצה שבנו לא יחטא, והוא מרים את קולו עליו ומאיים עליו, ואין זה מפני שהוא רוצה להרע לו אלא מפני שהוא רוצה להפחיד אותו שלא יחטא, ובגלל הצעקות והאזהרות הנוראות הללו הבן יזהר מאוד.
בתוכחה יש איזה פטנט, כתוב בקללות כמה פעמים "עַד הִשָּׁמֶדְךָ וְעַד אֲבָדְךָ" והרי זה לעולם לא יהיה כי הקב"ה כבר הבטיח שעם ישראל לעולם יתקיים. ואם וכאשר יחטאו ישראל יבואו עליהם כל העונשים אבל לא שמד ואבדון. ואם לא יחטאו אז גם שאר העונשים לא יהיו. כך מסביר הזוהר. יש כאן איומים שברור שהם לא יתקיימו וכל הקללות הללו קשורות לאיום שבעצם לא יתקיים. כתוב שם "יַעְלֵם ה' עָלֶיךָ", אפשר להגיד יעלה עליך ואפשר להגיד יעלים , שלא יהיה. כלומר אפשר לקרוא כאן איומים חיצונים אבל בתוך זה יש טוב אלוקי. ובתוך התוכחה רמוזה הגאולה, במקום הכי קשה נמצאת הגאולה. וחכמים יודעים את זה - כך אומר הזוהר.
אנחנו מתקרבים לראש השנה ויום כיפור, הימים הנוראים, וכמו שאמרנו צריך להתקדם בשתי הזרועות יחד, באהבה וביראה, בשמחה ובחשבון נפש עמוק - וזו לא סתירה. אפשר להיות מלא גם ביראה גדולה וגם בשמחה ובאהבה גדולה בקיום המצוות. לא רק שזו לא סתירה אלא אלו דברים שמשלימים זה את זה. את כל המצוות לקיים בשמחה מאד גדולה, ויחד עם זה חשבון נפש נכון ולהשתדל לבוא יותר נקיים ומטוהרים. וכמובן שאנחנו נושאים באחריות כלל ישראלית ולכן זה מחייב אותנו יותר לבוא לראש השנה מוכנים. ונזכה לשנה טובה ומבורכת וכתיבה וחתימה טובה!


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il