ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שליח לדבר עבירה בשוגג | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש גמרא בבא מציעא Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (59 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (59 ד')

כו טבת, תשס"ג

שליח לדבר עבירה בשוגג

מסכת בבא מציעא - דף י' ע"ב



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לרפואת הנפש
לטליה בת סילבי

חידוש התוספות בדין אין שליח לדבר עבירה והשאלות
הגמרא (בבא מציעא י, ב) מביאה מחלוקת אמוראים בהבנת דין קניין חצר: לדעת ריש לקיש חצר נחשבת שליח של האדם, ועל כן לקטן חצר אינה יכולה להוות שליח - שכן אין שליחות לקטן, ולדעת ר' יוחנן חצר נחשבת ידו של האדם, ועל כן גם לקטן יש חצר כשם שיש לו יד. הגמרא שואלת על שיטת ריש לקיש, אם חצר נחשבת שליח כיצד היא קונה גניבה, הרי אין שליח לדבר עבירה? על כך עונה הגמרא שתי תשובות: לדעת רבינא רק כאשר השליח עצמו הינו בר חיוב אומרים שאין שליח לדבר עבירה, אך חצר שאינה ברת חיוב יכולה להיעשות שליח לדבר עבירה. תשובה שניה עונה רב סמא, שרק כאשר לשליח יש בחירה חופשית אומרים שאין שליח לדבר עבירה, אבל חצר שאינה ברת בחירה נעשית שליח.

על העיקרון שאומר רב סמא שאלו התוספות מהמשנה בבבא קמא (בבא קמא עט ע"א) "היה מושכו ויוצא ומת ברשות בעלים פטור, הגביהו או הוציא מרשות בעלים ומת חייב", ופירש רש"י בלשון אחת שהמשנה עוסקת בגנב שאמר לשומר "שור אחד יש לי בבית פלוני קחנו ותהא עליו שומר חנם, הוציאו השומר מרשות בעלים ומת" והדין הוא שהגנב, ששלח את השומר, חייב. מבואר מכאן שבמקרה זה יש שליח לדבר עבירה, וקשה - הרי יש לשליח בחירה חופשית? ומכח קושיא זו מחדשים התוספות יסוד: "וי"ל כיון שאין השומר יודע שהוא גנוב הוה ליה כחצר דבעל כרחו מותיב ביה ", ועולה מדבריהם שבכל מקרה שהשליח שוגג - יש שליח לדבר עבירה.

על חידושם זה של התוספות הקשו ראשונים ואחרונים מספר קושיות:

א. הגמרא בקידושין מ"ב ע"ב מקשה מדוע השולח שליח למעול חייב, ועונה שלגבי מעילה יש פסוק מיוחד המלמד שיש שליח לדבר עבירה. ולפי דברי התוספות כאן קושיית הגמרא כלל אינה מתחילה, שהרי חיוב על מעילה קיים רק אם המעילה נעשתה בשוגג, וכיון שכך - הרי תמיד יש שליח לדבר עבירה, ולא רק במעילה כך מקשים התוספות שם (ד"ה אמאי).
ב. בהמשך הסוגיא, בדף מ"ג ע"א, אומרת הגמרא שלדעת שמאי הזקן יש שליחות לדבר עבירה, ומקורו מדברי הנביא לדוד המלך "אותו הרגת בחרב בני עמון". הנביא מוכיח את דוד על מעשה אוריה, ששלחו ע"י יואב למלחמה כדי שימות בה, ואומר "אותו הרגת" - הרי שלמרות שדוד עשה זאת ע"י שליח, נחשב הדבר כאילו דוד עצמו הרגו. ואף כאן, לאחר דברי התוספות נשאלת השאלה כיצד ניתן ללמוד משם, הרי יואב הוא שוגג ואינו אלא ממלא את פקודת המלך לשלוח את אוריה, ואינו יודע מדוע ציוה כן דוד, וכיון שכך הרי מוסכם שיש שליח לדבר עבירה! ומכח קושיא זו חולק הנימוקי יוסף על חידושם של התוספות.
ג. הנודע ביהודה מוסיף להקשות מהסוגיא בקידושין, שם אמר רבא ששמאי - שאומר שבדרך כלל יש שליח לדבר עבירה - מודה בשולח שליח לבעול את הערוה או שיאכל את החלב שהשליח חייב, "שלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב". רבא מחדש שבעבירות בהן שההנאה היא חלק מהגדרת העבירה לא שייך לחייב את המשלח שאינו נהנה, ועל כן באיסורי עריות המשלח פטור שכן חלק מהאיסור הוא ההנאה, וכן באיסורי אכילה האיסור הוא ההנאה, כמפורש בגמרא בפסחים שאיסורי אכילה שלא כדרך הנאתן אין לוקים עליהם. ונשאלת השאלה מדוע לא אמר רבא דבריו גם אליבא דהלכתא - כשהשליח שוגג, ואעפ"כ אין שליח לדבר עבירה כשהשליח נהנה! אלא ודאי שרבא לא היה יכול לומר את דבריו אליבא דהלכתא, משום שלפי ההלכה תמיד אין שליח לדבר עבירה, שלא כדברי התוספות.
ד. התוספות עצמם בבבא קמא הביאו ראיה נגד שיטה זו. הגמרא הקשתה היאך מצינו בטביחה "זה חוטא וזה מתחייב", וענתה שגם בטביחה יש פסוק מיוחד המחייב בשליחות לדבר עבירה. ובדומה לקושיא הראשונה - גם כאן ניתן לשאול מדוע לא ענתה שהשליח שוגג? ואף שהגמרא הקשתה גם ממקרים שהשליח אינו שוגג, חלק מהמקרים היה ניתן ליישב באופן זה, והיה על הגמרא לציין זאת ולהקשות רק מהמקרים האחרים.

שאלה על הרמב"ם
לפני שניישב את התוספות נתבונן בשאלה נוספת.
כתב הרמב"ם (הלכות כלאים פרק י הלכה לא, ומקורו בתוספתא):
"המלביש את חבירו כלאים אם היה הלובש מזיד הלובש לוקה והמלביש עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול ואם לא ידע הלובש שהבגד הוא כלאים והיה המלביש מזיד המלביש לוקה והלובש פטור".
הרמב"ם עוסק בשני מקרים כאשר אדם מלביש את חבירו כלאים: אם הלובש מזיד הריהו לוקה, והמלביש עובר משום 'לפני עור'; ואם הלובש שוגג המלביש לוקה 1 . מדברים אלו מבואר שאם הלובש מזיד המלביש אינו לוקה, והטעם לכך ברור - לפני עור הוא לאו שבכללות. אך יש להבין מדוע כאשר המלביש מזיד הריהו לוקה, הרי לא הוא עבר על הלאו 'לא תלבש שעטנז'? צריך לומר שהרמב"ם לומד ש'לא תלבש' היינו 'לא תלביש'. אך א"כ חוזרת השאלה - מדוע כאשר הלובש מזיד - המלביש פטור? כך שואל הרא"ש המובא בכסף משנה.

שלשה עקרונות בדין שליחות
כדי ליישב את שתי השאלות - על התוספות ועל הרמב"ם - נבאר תחילה מספר יסודות.
א. בדבר שאינו אלא תנאי לעבירה שייכת שליחות
החינוך מבאר ביחס למצוות "לא תשחט על חמץ דם זבחי", שאיסור זה אינו רק בשוחט את הפסח, אלא הוא כולל גם "אחד השוחט ואחד הזורק את הדם ואחד המקטיר את החלב" וכן אם החמץ מצוי ברשות כל אחד מבני החבורה הנמנים עליו. מקור הדברים בגמרא (פסחים ס"ג ע"ב), ומחדש החינוך שכל אלו אף לוקים.

שואל המנחת חינוך - כלל בידינו שאין לוקים על לאו שאין בו מעשה. על כן מובן מדוע השוחט, הזורק והמקטיר לוקים, אך מדוע אדם מבני החבורה לוקה? הרי מבחינתו זהו לאו שאין בו מעשה! ועונה המנחת חינוך שהשוחט את הפסח שוחט בשליחותו של כל אחד מהמנויים. אולם המנחת חינוך נשאר בשאלה - הרי אין שליח לדבר עבירה!

כדי לבאר זאת, נתבונן: מהי העבירה ב'לא תשחט על חמץ דם זבחי'? היאך יתכן ששחיטת הפסח היא עבירה, הרי התורה ציותה לשחוט? מוכרחים לומר שהעבירה אינה עצם השחיטה, אלא החזקת החמץ בשעת השחיטה - השחיטה היא רק תנאי לעבירה. ומעתה יש לומר שכיון שרק בעצם העבירה לא ניתן לעשות שליח, אך בדבר שאינו אלא תנאי, כגון שחיטת הפסח - אין חיסרון של שליחות לדבר עבירה. במילים אחרות - התנאי לעבירה שבהחזקת החמץ הוא שבעל החמץ או שליחו ישחט את הפסח.

ב. לא יתכן לחייב שנים על מעשה אחד
המשנה בבבא קמא נ"ט ע"ב אומרת כי השולח את הבעירה ביד אחר, והבעירה הזיקה אדם אחר - חייב השליח. הגמרא בקידושין מב, ב שואלת מדוע לא יתחייב השולח מדין 'שלוחו של אדם כמותו', ועונה שאין שליח לדבר עבירה. וכתב שם רש"י בבאור השאלה (ד"ה נימא שלוחו) 'ויתחייב שולחו ולא השליח' . לשם מה מוסיף רש"י שהשליח אינו מתחייב? ביארו האחרונים שרש"י בא להשמיענו יסור שלעולם לא יתכן שיתחייבו שנים על מעשה אחד, ועל כן כאשר הגמרא שואלת מדוע לא יתחייב המשלח - ברור שהשליח פטור.

ג. לא שייכת שליחות במעשים חסרי משמעות משפטית
האחרונים הוסיפו יסוד נוסף מסברא, שכל עיקרון השליחות אינו שייך אלא במעשים שיש להם משמעות משפטית, אך במעשים אחרים - לא. למשל, אדם האומר לחבירו 'הוזז את הסטנדר' ודאי שלא שייך לדון אם נחשב שליח.

ביאור שיטת הרמב"ם
על פי עקרונות אלו, ניתן ליישב את דברי הרמב"ם.
מהו גדר איסור שעטנז? בברכות י"ט ע"ב אומרת הגמרא שהרואה את חבירו לבוש כלאים - פושטו, דאין עצה ואין תבונה נגד ה'. מכאן ניתן ללמוד על גדר איסור כלאי בגדים: בפשטות, האיסור הוא במעשה הלבישה של הכלאים, וכלשון התורה 'לא תלבש', אך אם נבין כך דברי הגמרא אינם מובנים: הרי מעשה הלבישה כבר נגמר - ומה תועיל ההפשטה? על כן יש לומר שהאיסור בכלאי בגדים אינו מעשה הלבישה, אלא בעצם מציאות הכלאים, ומעשה הלבישה אינו אלא תנאי. מבנה זה דומה לאופן האיסור 'לא תשחט על חמץ', שהאיסור הוא מציאות החמץ, והשחיטה היא רק תנאי.

מעתה ניתן ליישב את דברי הרמב"ם: כאשר לובש הכלאיים מזיד הוא עצמו מתחייב, וממילא לא ניתן לחייב את המלביש, ע"פ העיקרון שכתב רש"י שלא ניתן לחייב שני אנשים על מעשה אחד, ולא שייך לייחס את המעשה למלביש שכן לא תהיה לכך כל משמעות משפטית. אולם כאשר הלובש שוגג הרי אינו לוקה, וממילא ניתן לחייב את המלביש, ואין בכך בעיה מצד 'אין שליח לדבר עבירה', כפי שנתבאר שבדברים שאינם עצם האיסור אלא רק תנאי אליו, כמו בשחיטת הפסח - אין בעיה זו.

שליחות לדבר עבירה כאשר השליח עושה מצוה
בעקבות היסוד שלמדנו מדברי החינוך, ניתן להבין את דברי רש"י במסכת שבת.
הגמרא בשבת קלג ע"א לומדת מפסוק, שמצוות מילה קיימת אפילו כשיש בהרת במקום המילה, למרות שבדרך כלל אסור לאדם לקצוץ בהרתו, ומוסיפה הגמרא שאפילו אם המוהל מתכוון גם לקציצת הבהרת - אין בכך איסור. ומסיימת הגמרא שמכל מקום, אם יש אדם אחר שאין לו עניין בקציצת הבהרת ימול אחר, "דאמר ר"ש בן לקיש כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה לא תעשה".

רש"י במקום כותב: "ואי איכא אחר - שאינו חושש לטהרו ליעבד אחר ולא ליקו אב להתם ". לשם מה מוסיף רש"י שהאב לא יהיה בשעת המילה? מבאר המשנה למלך שאם האב יעמוד שם תהיה בכך בעיה, שכיון שהאב מתכוון לתקן את בנו ולקצוץ בהרתו יהפך מעשה המוהל לעבירה. שואלים על כך האחרונים - הרי אין שליח לדבר עבירה?

התשובה לכך היא על פי היסוד שהתבאר בחינוך, אך באופן מורחב עוד יותר. בחינוך ראינו שביחס למעשה שאינו גוף העבירה אלא רק תנאי אליה - יש שליח לדבר עבירה. כאן נוסף שאפילו כאשר השליח עושה את מעשה העבירה עצמו - קציצת הבהרת - חייב המשלח, אם מעשה זה מהווה מצווה - מילה, ואין זה שייך לכלל "אין שליח לדבר עבירה".

ביאור שיטת התוספות
לאור כל זאת נחזור לדברי התוספות. התוספות הוכיחו שכאשר השליח שוגג אומרים שליח לדבר עבירה, ועל כך הקשו ראשונים ואחרונים קושיות רבות. יש מקום לומר שכל מה שחידשו התוספות הוא רק ביחס לגניבה, משום שמעשה גניבה בשוגג כלל אינה מוגדר הלכתית כגניבה. נבאר זאת:
הגמרא בבבא קמא כ"ו ע"ב דורשת מהפסוק 'פצע תחת פצע' לרבות גם אדם שמזיק בשוגג שחייב בתשלומים. הקצות (סימן כ"ה סק"א) כתב שבעניין זה יש הבדל בין גנב לבין מזיק, וגנב בשוגג פטור, שכן בגניבה אין פסוק כמו במזיק.

האחרונים הוסיפו בטעם הדבר, שמלבד זאת שאין פסוק המחייב אדם הגונב בשוגג - כלל לא שייכת גניבה בשוגג: חלק מהגדרת איסור הגניבה הוא שלוקח על מנת לגזול, ואדם שלוקח את חפץ חבירו אך אינו מודע לכך שהחפץ שייך לחבירו- כלל אינו מוגדר כגנב.

מעתה מובנים גם דברי הקצות (סימן ער"ה סק"ג), שאם ראובן אומר לפלוני להגביה מציאה, ואותו פלוני חושב שהמציאה כבר שייכת לאותו אדם - זכה ראובן. ראייתו של הקצות היא מאותה המשנה ממנה למדו התוספות את חידושם, שאומרת שאם אדם גנב עבור חבירו והשליח חשב שהחפץ שייך למשלח - המשלח חייב, והיסוד המשותף לשתי ההלכות הנלמדות ממנה הוא שגניבה בשוגג כלל אינה מוגדרת כמעשה עבירה, וממילא אין מה שימנע את יחוס המעשה למשלח.


^ 1 המשך חכמה לפרשת קדושים (ויקרא יט, יט) מדייק מהפסוקים כדברי הרמב"ם. בפרשת קדושים אומרת התורה "אֶת חֻקּתַי תִּשְׁמרוּ בְּהֶמְתְּךָ לא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָדְךָ לא תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לא יַעֲלֶה עָלֶיךָ". כאן איסור לבישת כלאים נסמך לאיסור זריעת כלאים, ואילו בפרשת כי תצא (דברים כב, יא) נאמר לא תַחֲרשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמר יַחְדָּו... לא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו" – איסור שעטנז נסמך לכלאי בהמה. ניתן להבין הבדל זה לפי חידושו של הרמב"ם, שהתורה רמזה בכך לשני אופני חיוב: בזריעת כלאים האיסור אינו ניכר כלפי חוץ, ודומה הדבר למקרה שהלובש הוא שוגג, שאף כאן האיסור אינו ניכר, ואסור משום שהמלביש מזיד. הדבר נרמז גם בלשון הפסיבית 'לא יעלה' - על ידי אחר. חרישת כלאים הינה מעשה גלוי, ודומה הדבר למקרה שהלובש מזיד, כפי שנרמז גם בלשון החיובית "לא תלבש".
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il