ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

החותן והחותנת - עד כמה לערב ולהתערב? ;">

דף הבית בית מדרש הבית היהודי נישואין וזוגיות שיעורים נוספים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

י"א כסליו תשע"א

החותן והחותנת - עד כמה לערב ולהתערב?


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
אשר בן חיים

זוגות צעירים רבים טרודים בשאלה: עד כמה לערב את ההורים בחיינו? שאלה דומה מטרידה גם את ההורים...

מתוך אהבה
הרב אורי כהן שליט"א – ראש כולל 'מרץ' מבשרת ציון
לשאלה זו קשה ואולי בלתי-אפשרי, לתת תשובות והדרכות מעשיות, באשר ה'משתנים' רבים כמספר השואלים, ואין מקרה אחד דומה לחברו.
אך ננסה לתת כמה עקרונות כלליים שיכולים לעזור להתמצא במבוך: הדבר החשוב ביותר לדעת הוא שההורים אוהבים מאוד את ילדיהם. הם רוצים, ממש מתאווים, לקשר חי ואמיתי עם ילדיהם הבוגרים, הם מעוניינים, ואפילו שואפים, לתת מכל מה שיש להם את המרב.
המצב ברוב המשפחות, בהם חיים הבנים והבנות הבוגרים את חייהם לעצמם, כשהקשר עם ההורים הוא בעיקר נימוסי, אינו לרצון ההורים בדרך-כלל (ומי שמתקן, מובטחת לו בתורה אריכות ימים...).
מאידך, מכירים ההורים ה'חכמים', שאת הקשר שהיו רוצים בו, אי אפשר ליצור 'בכוח', ולכן הם מסכימים, לטובת הבנים, להניח לדור הצעיר לבנות את חייו כהבנתו, ללא התערבות מלמעלה.
כשהבנים פונים בבקשת עזרה להורים, יתכן שההורים רואים בזה איתות לשדרוג מערכת היחסים עם הבנים. זאת למרות שהבנים, בדרך-כלל, רואים בזה רק פניה לאותו צורך מבוקש, ללא שינוי במערכת היחסים בכללה. נוסיף כמה סימני דרך ואזהרות מנפילה למקומות שקשה לצאת מהם :
א. כיבוד הורים: בכל פניה להורים טמונה סכנה שתשובתם תהיה שלילית, או שלא תספק את הבנים השואלים/מבקשים. "לפתח חטאת רובץ"; מצב כזה עלול לגרום להפחתה ביחס הכבוד הראוי להורים. עלינו לזכור, לשנן ולהפנים שמצוות כיבוד אב ואם אינה מותנית, והיא חובה עלינו גם כשבצדק יש לנו ביקורת כלפיהם, וק"ו כשיש לנו ביקורת שאינה צודקת.
ב. בין איש לאשתו: בכל פניה להורים, מעורבים לפחות ארבעה אנשים: בני הזוג הפונים ובני הזוג שאליהם פונים (גם כשאחד מבני הזוג פונה לאחד ההורים, מעורבים 'בנסתר' שני בני הזוג). עלול להיווצר מצב בו אין בני אחד הזוגות או בני שני הזוגות תמימי דעים. עלול גם להיווצר מצב בו נוצרת השוואה בין הורי הבעל להורי האישה (בין שההשוואה מועלית על-ידי הזוג הצעיר ובין כשהיא מועלית על-ידי ההורים). אלה וכאלה עלולים להותיר אחריהם קפידה, מתיחות, ואפילו מריבה בין בני אחד הזוגות. אחריות כבידה מוטלת עלינו לשמור ולהישמר מפני מצבים כאלה.
ג. ישנם אנשים שאינם רוצים לספר אפילו לקרובים אליהם ביותר, את מצבם הכלכלי, הרפואי וכדומה. בקשה של בנים להוריהם עלולה ל'הכריח' את ההורים לספר על קשיים שיש להם בנושא כלשהו, כדי להסביר את סירובם למילוי הבקשה, ואחר-כך להצטער על מה שעשו... ישנם בנים שאינם ששים לספר על מצוקותיהם, והדיון בבקשתם עלול לגרום לתביעה (עדינה יותר או פחות) להסביר מניעים שהבנים לא היו רוצים לספר עליהם. גם זה נכלל בתוך האחריות לדעת לסגת בדרך נאותה לפני שיהיה מאוחר, על כל המשמעויות של האיחור.
ד. חשבתם מה לומר ומה לא לומר; וגם אמרתם את מה שרציתם לומר. אולם יתכן שההורים לא ירדו לסוף דעתכם, ובעיקר לסוף רמזיכם. חשוב להבהיר, בצורה ראויה, את מה שעומד מאחורי המילים, שהרי רוב ההורים וגם הבנים אינם נביאים לדעת מה מסתתר שם, מאחורי המילים.
נשתדל ונתפלל שלא תארע תקלה על ידינו; ובעיקר, שאהבה שבינינו תופיע במלוא עוזה והדרה.

זהירות, שביר!

הרב יעקב שמעון שליט"א – ראש מוסדות 'נחלת צבי'
נאמר בתורה: "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב'). התורה משיבה על סוגיה זו של נישואין וקשרי משפחה בצורה פשוטה: "יעזוב איש את אביו ואת אמו". אך האומנם נכון שלאחר בניית ביתם יתכחשו בני הזוג ויפקירו את הוריו והורי אשתו שגידלו אותם? זאת לא יעלה על הדעת (כמובא בחלק מן הראשונים).
רש"י על הפסוק הנ"ל מסביר שצריך להרחיק את הילדים מהוריהם, על מנת שלא תהיה ביניהם קירבה יתרה עד כדי עריות כי געגועי הילדים להוריהם. כמו שמצאנו אצל יצחק ורבקה: (ע"פ רש"י) "דרך ארץ, כל זמן שאמו של אדם קיימת כרוך הוא אצלה ומשמתה הוא מתנחם באשתו". אמנם הרמב"ן חולק על רש"י ומסביר: "כאשר היה זה באדם הושם טבעו ותולדתם להיות הזכרים מהם דבקים בנשותיהן עוזבים את אביהם ואת אימם", כלומר כפשטו של מקרא.
אם-כן השאלה היא עד כמה לערב הורים במסלול שכל זוג עובר, והאם יש זכות להורים להתערב ועד כמה? היכן חוגגים את החגים? עד כמה מבקרים את ההורים של בני הזוג? האם לשתף את ההורים בכל ההחלטות שהזוג אמור לקבל (מבלי להתייחס למקרים קיצוניים), והאם טוב לקבוע כללים בזה?
לצערי, נתקלתי במקרים רבים שהורים מתוך רצון טוב לסייע לילדיהם, במיוחד כאשר ישנם קשיים בזוגיות, במקום לתקן ולשפר קלקלו והרסו והכול מתוך כוונות טובות, מבלי למעט במקרים נדירים שההורים אכן סייעו.
במציאות של היום שההורים מסייעים כלכלית ואולי נפשית לילדים, קשה לדרוש מהם לא להתערב ולא להקשיב להם, אך בתנאי שמציבים גבולות לגודל ההתערבות. ברור לחלוטין שגם אחרי הנישואין הילדים חייבים בכבוד ההורים, והרמב"ם (הלכות אישות כ"ד) פוסק שיש עילה לגט אם האישה מקללת את הורי בעלה, וכן נפסק ברמב"ם ובשולחן ערוך כי האיש חייב בכבוד חמיו.
חייבים לכבד את ההורים כמה שאפשר וחלילה לזלזל בהם, במיוחד בזמננו שההורים עושים רבות עבור ילדיהם, אך זאת בתנאי שההורים גם הם יכבדו את רצון ילדיהם, לא יבזו אותם, לא יפגעו בהם או בבן-זוגם ולא יפריעו לשלום ביתם. כי לצערנו ישנם הורים שרוצים להחליט לזוג היכן לגור, מה ללמוד, במה לעבוד וכמה ילדים ללדת.
באם ישנם הורים לחוצים ואובססיביים כאלה, אזי כאשר מחשבים "הפסד מצווה כנגד שכרה" נראה שעדיף, רצוי, ואולי גם אסור לערב אותם בזוגיות. באם ישנם קשיים בחיי הנישואין ראוי לזוג לפנות לאנשי מקצוע שאינם נוגעים בדבר, מהסיבות הנ"ל וכן לא לגרום צער להורים בעירובם בנושאים רגישים. וכבר נאמר גדול השלום ששמו של ה' נמחק כדי לעשות שלום בין איש לאשתו, שזו תכלית הבריאה והבית היהודי.

______________________________
מתוך העלון השבועי של תנועת קוממיות.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il