ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

פרשת נשא | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש במדבר נשא Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

סיוון תשס"ג

פרשת נשא


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
אשר ישעיהו בן רבקה

רבינו בחיי ביאר בהקדמתו לפרשתנו, את הפסוק במשלי (כא, טו) "שמחה לצדיק עשות משפט ומחתה לפעלי און, כי הצדיק ישמח בהעשות משפט, וגם אם אחרים עושים אותו". כי יתחייב האדם להיות שמח במצות בין שהוא עושה אותן ובין שאחרים עושים. לפי שהשמחה בעשיית המצוה, היא מצוה בפני עצמה נוסף לגוף המצוה. וכשם שהמצוה עצמה קרויה עבודה, כך השמחה במצוה אף היא קרויה עבודה. וכן כתיב (דברים כח, מז), תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה וגו'. וכתיב בתהלים (ק, ב), עבדו את ה' בשמחה. באר, כי השמחה שלמות העבודה. ולכן ציותה התורה ענין השיר במקדש, בפה ובכלי שיר שהוא מביא את נפש האדם לדרך השמחה. ואמר הכתוב (ד, מז), לעבוד עבודת עבודה עבודה שהיא עבודה לעבודה אחרת, דהיינו, נצטוו הלווים לעבוד עבודה, שהוא השיר על הקרבן, ועבודה זו היא עבודה לעבודת הקרבן אותה עושים הכהנים. עד כאן תוכן דבריו.

שהנה, מתי אדם שמח, כאשר נשא אשה, או קנה מקח טוב, או אכל בשר ושתה יין, וכדומה, כי כל זמן שהוא מרגיש חסר אין השמחה שורה, משאין כן כאשר נתמלאו רצונותיו, האדם מגיע למצב של שמחה. וזו השמחה שצריך לשמוח במעשה מצוה, לפי שהמרגיש שבעשותו מצוה הגיע לסיפוקו (גם אם הוא רוצה לעשות מצות רבות נוספות, הוא שמח במה שעשה, שמילא את רצון קונו) ושלמותו, הרי זה עובד ה' בשלמות, שכן מאוויו הינן למלא רצון הבורא מְצַוֶּה התורה ומצותיה.

זה שאמר הכתוב: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה" שיש לשאול, הן פסוק זה נאמר על הקללות שבאות על אי שמירת התורה, כמבואר בפרשת כי-תבוא. והרי בקללות שבפרשת בחוקותי נאמר שהקללות באות על העברות החמורות שעוברים עליהן. ואילו חוסר השמחה במעשה המצוה שנעשית, נראה דבר קל לעומתן. וכבר אמרו חכמים (יומא ט, ב): "בית ראשון שחרב, מפני שעברו על שלש עבירות חמורות, עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים". אלא גילתה לנו תורה שהעושה מצות בחוסר שלמות, ולכן אינו שמח בעשייתן, סופו שידרדר ויעשה עבירות חמורות אשר עליהן העונש הוא גלות חמורה. כי כך טבעו של עולם או שאדם עולה או יורד, לפי שכל העולם בתנועה הוא נמצא, הדם זורם בעורקי החי, הארץ מסתובבת סביב עצמה וסביב השמש וכך כל גרמי השמים מסתובבים, כי הכל נמצא בתנועה הן העולם הגשמי והן העולם הרוחני, ואם אין שלמות המתבטאת בשמחה ממעשה מצוה, לבסוף ירד מדרגתו עד שפל המדרגה.

לפי זה יש לשאול מדוע רק במקדש בעת הקרבת קרבנות הציבור נצטוו הלוים לשיר, כדי לעורר השמחה, ולא נצטוינו תמיד לשיר בעת מעשה מצוה כל שהיא. אלא המקדש שהוא מקום השלמות עלי אדמות בעבודת ה', בו ציותה תורה שגם תראה השמחה בעת הקרבנות. ודוקא בקרבן ציבור, שגדול כוח הציבור שמעשיו נעשים בשלמות יתר, לעומת היחיד שחסר את כוח הציבור. ולכן אמרו חכמים (במדרש רבה במדבר, ובמסכת ערכין), שהכינור בו מנגנים במקדש, של עולם הזה יש בו שבעה נימין, של ימות המשיח שמונה, ושל העתיד לבוא עשרה נימין. ויש לשאול מדוע שלא יעשו כבר עתה של עשרה נימין אם כינור כזה מנגן טוב יותר? - אלא כאמור ענין הכינור מורה את שלמות מעשה המצוה ואין דומה שלמות זו בזמן הזה לשלמות של ימות המשיח ולא של העתיד לבוא.

כתב הרמב"ם בספר המצות, מצות עשה לד:
"שנצטוינו שישאו הכהנים הארון על כתפיהם כשנרצה לשאת אותו ממקום למקום וכו'. ואף על פי שמצוה זו באה בלוים בשעה ההיא למיעוט מספר הכהנים, אבל לדורות הכהנים חייבים במצוה זו".

והרמב"ן בהשגותיו לשורש השלישי, כתב, שחלילה לנו לומר שנשתנה שום מצוה בתורה אלא נאמר שהכהנים והלוים כולם כשרים למשא הארון כי כולם בני לוי הם, ועוד שהכהנים בני קהת הם ומשא הארון הוטל על בני קהת. וכן מצינו בזמן דוד המלך שנשאו הלוים את הארון שנאמר בדברי הימים: "ויהי בעזור האלוקים את הלוים נושאי ארון ברית ה' וכתיב, וכל הלוים נושאים את הארון והמשוררים".

יש לתת טעם מדוע במדבר נשאו את הארון הלוים ואילו בארץ הכהנים בלבד, לדעת הרמב"ם. ואין לומר שהסיבה היא רק מפני מיעוט הכהנים כפי שכתב הרמב"ם. כי אם היה ראוי שהכהנים ישאוהו היה הקדוש ברוך הוא מרבה אותם ולא היה משנה המצוה. אלא משמע שהיו צריכים להיות מועטים במדבר, ועבודת המשא תעשה בלוים. וגם לדעת הרמב"ן שהכהנים והלוים שוים במשא הארון ובכל זאת במדבר נשאו הלוים, ומדוע? אלא שנראה מדבריו שם שתמיד נשאו הלוים חוץ משלשה מקומות. דאמר ר' יוסי במסכת סוטה (לג, ב): "בשלשה מקומות נשאו הכהנים את הארון, כשעברו את הירדן וכשסיבבו את יריחו וכשהחזירוהו למקומו". ולדבריו יש לשאול מדוע משא הארון באמת מוטל על הלוים ולא על הכהנים.

אלא כפי שכבר נתבאר (עיין בדברינו לפרשת קרח) שיש הבדל יסודי בין הכהנים ללוים, שבעוד הכהנים הינם מדת החסד כנאמר על אהרן אבי הכהנים שהיה אוהב שלום ורודף שלום ומטיל שלום בין איש לרעהו ובין אשה לבעלה. ולפיכך נבחרו הוא וזרעו להיות מקריבי הקרבנות במקדש לכפר על העם. ומדוע דוקא בעלי חסד ראויים לכך? כי לפי שורת הדין יתכן שאין לחוטא תקנה, ואין לאדם החומרי קשר עם רוחניות הבורא, אלא חסד עשה הקדוש ברוך הוא עם בריותיו ועם ישראל שקרבנו לעבודתו ונתן לנו אפשרות לעובדו ולשוב בתשובה שלמה מעבירות שבידינו. הכהנים שתכונת החסד טבועה בהם מעצם הוייתם מסוגלים למשוך חסד זה לעולמנו, ולכן, בין הקרבנות הבאים לכפר ובין הבאים מתוך עבודת ה' גרידא, אינם כשרים אלא בהם. (ואל תתמה מדוע בבמה עד שלא נבנה הבית העבודה כשרה בזר? כי אין דומה קרבת אלוקים שיש בבית-הבחירה, לקרבת אלוקים הבאה כתוצאה מעבודת ה' בבמה. לפיכך רק הדרגה העליונה אליה מגיעים בבית הבחירה, זקוקה לכהונה, ודו"ק. מה גם שאין מקריבים בבמה קרבן חטאת ואשם הבאים על חטא).

לעומתם הלוים שהתכונה המיחדת אותם היא מדת הדין, ולפי שבמדבר זכו ישראל לקירבת אלוקים נפלאה למעלה מעולם הטבע, הנהגת הקדוש ברוך הוא עמהם היתה במידת הדין (עיין בדברינו לפרשת בהעלותך בענין המן והשליו), כי ככל שהעם והאדם מתעלים, האמת היחסית של העולם הזה אינה מתאימה להם וחלים עליהם חוקי עולם הנצח שהינם אמיתיים בהחלט (עיין בדברינו לחג השבועות). כל מסע ומסע במדבר היה על פי ה' כאשר כל ישראל ראו בעיניהם את הענן מתקפל ומורה להם לנוע, לא היה זה רק מפני שהם חיו בעולם של ניסים, אלא היה זה חלק מתהליך התגבשות העם והוייתו מתוך עליונות רוחנית מעין עולם הבא, ולכן היה ראוי שהלוים ישאו את הארון.
ועוד, כאשר הורד המשכן, והארון שבתוכו לוחות הברית, נישא עם ישראל במסע, בטלו המחיצות ודמה הדבר כאילו שהתורה ניתנת להם מחדש ואין הם מרוחקים ממנה כפי שהיו בשעה שהמשכן עמד על מכונו ולא היו ישראל רשאים להכנס לתוכו. וכשם שקבלת התורה היתה על ידי משה רבינו שהיה לוי כך כביכול המשך התורה בתוך העם ללא מחיצות נעשה על ידי הלוים דוקא (טעם זה מספיק גם לדעת הרמב"ן מדוע גם בארץ נשאו הלוים). אולם כאשר ישראל הגיעו לארץ, מקום מושבם הקבוע, שם אין דרך הנס הגלוי נוהגת בהם בדרך כלל, הם חזרו לעולם הטבע אשר בלא מדת החסד אינו יכול להתקיים, לפיכך נשיאת הארון בארץ אינה אלא בכהנים, וזו הסיבה שבמדבר היו מעט כהנים כמובן.

ולפי זה אפשר להסביר לדעת הרמב"ם מדוע ר' יוסי צימצם את משא הכהנים רק לשלשה מקומות והרי מאז עברו את הירדן תמיד נשאו הכהנים. אלא, אין כוונת רבי יוסי לומר שבכל שאר המקומות נשאו הלוים (כפי שהבין הרמב"ן) כי אם זאת כוונתו, שמהראוי היה שישאו הלוים במקרים המיוחדים האלו אף על פי שנכנסו לארץ, ובכל זאת ניתן הדבר לכהנים. ומדוע היה ראוי משא הלוים? שהנה במעבר הירדן שהארון עמד באמצע הנהר ופסקו המים מלכת, ועוד ניסים שנעשו שם (עיין רד"ק יהושע, ד, יא) ובנפילת חומת יריחו על ידי תקיעת השופרות כאשר הכהנים סבבו את העיר עם הארון שבע פעמים, לא היה הכרח בכל הניסים הללו, כי אפשר היה להשיג את המטרה גם באופן יותר טבעי, אלא חפץ הקדוש ברוך הוא להראות לישראל שגם בהגיעם אל ארץ נושבת מהלך ה' הניסי לא יפסוק מהם כליל, ודרך הנהגת ה' עמהם כפי שהיתה במדבר ממשיכה במדה מסוימת גם בארץ. ולפיכך כשם שבמדבר משא הארון בתנאים המיוחדים של המדבר, היה נעשה על ידי הלוים, אף במקרים אלו היה ראוי כך, ומדוע בכל זאת נשאו הכהנים את הארון? לפי שבאמת בארץ אין ראוי מצד מדת הדין שיהיו ניסים גלויים אלא חסד אלוקינו עמנו הוא, לפנים משורת הדין. ולכך מסוגלים הכהנים בלבד, ואין צריך לומר שבשאר המסעות בארץ, משא הארון מוטל על הכהנים.

אמנם הרמב"ן מפרש הפוך, כנראה למעיין בדבריו שם, שכתב, אף על פי שבכל מקום נשאו הלוים, במקום שנעשו ניסים ציוה הבורא שישאו הכהנים כדי שבצדקתם יתחולל הנס. משמע שלדעתו אין נשיאת הארון על ידי הלוים בגלל מדרגתם המיוחדת אלא לפי שהכהנים עבדו במשכן נשאו הלוים.

ניתן לרכוש כל ארבעת הספרים שיצאו לאור בחנויות הספרים או בטלפונים: 9972675 02. 7507159 050. או באימייל kilab@netvision.net.il


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il