בית המדרש

  • מדורים
  • קול צופיך - הרב שמואל אליהו
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי אליהו

ברך עלינו

undefined

הרב שמואל אליהו

תשע"א
20 דק' קריאה
גוי גדול - הכח העצום של הברכה
אברהם אבינו נועד להקים את עם ישראל. הקב"ה אומר לו שהתפקיד הוא להביא ברכה לעולם. "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה : וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב). גם תהיה גדול, גם שמך יהיה גדול. גם תבורך, גם אברך את מי שמברך אותך. גם יתברכו בך כל בני האדם. האם ההבטחות הללו קשורות אחת בשניה?
רש"י מסביר בשם המדרש כי עיקר העיקרים של הברכה הוא ללמד שכוח הברכה יהיה אצלך. "וֶהְיֵה בְּרָכָה" - "הברכות נתונות בידך, עד עכשיו היו בידי. ברכתי לאדם ונח, ומעכשיו אתה תברך את אשר תחפוץ". (רש"י בשם מדרש רבה). וזה המשמעות של "גוי גדול". "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו" מברך, מתפלל וה' שומע.

רק לברך
מו"ר הרב זצ"ל סיפר פעם על מקרה בו הוא ראה לפני חג הפסח שזורקים על חתן וכלה גרעיני חיטה על אנשים לברכה. כיוון שזה היה לפני פסח הוא הזהיר את הנוכחים מהחיטים שלא יכנסו בין קפלי הבגדים ויהיו בתוכם בפסח ועלול להיות חמץ. היה שם איזה רב חשוב שלבש שטריימל וקצת זלזל באזהרה של הרב ז"ל.
בליל הסדר חבש אותו רב את אותו השטריימל שלבש באותו ארוע. וברגע שהגישו לפניו מרק הוא התכופף וגרגיר חיטה נפל מעל השטריימל אל תוך המרק הרותח. כמובן שכל המרק נשפך כדין חמץ בפסח.
אותו רב הזדעזע מהחמץ בפסח שקרה לו בתוך הצלחת שלו ורץ מיד בליל הסדר לבית הרב אליהו לשאול מה עליו לעשות כדי לתקן את מעשיו. הוא ראה בזה סימן רע וקללה של הרב אליהו ז"ל. הרב אמר לו: זה לא קללה, זה רק בא ללמד אותך להזהר בכל אזהרות השולחן ערוך על חמץ לפני הפסח. אני לעולם לא מקלל. כך למדנו מהבבא סאלי, רק לברך ולא לקלל. ואת הסוד הזה למד הבבא סאלי מאברהם אבינו. רק לברך.

רק חזק ואמץ
סיפר לי מישהו כי ראה בעצמו את הרב אליהו ז"ל רואה יהודים עומדים במחסום ולא נתנו להם להיכנס לבית הכנסת ביריחו. הם היו קצת בעצב. אמר להם הרב ז"ל: אצל יהושע כתוב (בפרק א') שלוש פעמים "חֲזַק וֶאֱמָץ". פעם בפני עצמו. פעם "רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד", ופעם "הֲלוֹא צִוִּיתִיךָ חֲזַק וֶאֱמָץ" למה צריך שלוש פעמים "חֲזַק וֶאֱמָץ"?
ענה הרב תוך כדי שאלה, כי לפעמים גם אנשים חזקים נחלשים לרגע. מתעצבים אל ליבם, ייאוש מתגנב ללב והכל בגלל סיבות שנראות להם מוצדקות באותו רגע. בעיניהם זה יכול להראות בסדר כי אחר כך הכל עובר והם מתחזקים. כנגד זה אומר ה' ליהושע, "חֲזַק וֶאֱמָץ" זה לא רק תכונה טובה- זה מצווה! "הֲלוֹא צִוִּיתִיךָ חֲזַק וֶאֱמָץ". עוד תדע כי תמיד צריך להיות חזק. אל תרשה למחשבות של חולשה להתגנב אל ליבך אפילו לא לרגע, זה יתיש אותך, זה יחליש אותך. "רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד".

רק קצת הקפאה
מכאן תשובה לאלה שמרשים לעצמם להסכים על "הקפאה של התיישבות בארץ ישראל" רק לחודש ימים תמורת שחרורו של פולארד או תמורת הבטחות כאלה ואחרות. כולם זוכרים איך הם אמרו רק תשעה חודשים הקפאה ואחר כך נתחיל לבנות במלוא הכח. ועכשיו הם רוצים שנאמין להם שזה שוב רק חודשים ואחר כך נבנה בכל הכוח.
הסיפור הזה מזכיר את סיפורו של רבי אמנון שחיבר את "נתנה תוקף" בעקבות אסון נורא שקרה לו. וגם הוא בא בעקבות דחייה של שלושה ימים לבקשת ההגמון ממנו להתנצר. זה היה ברור לרבי אמנון שהוא לא הולך להתנצר, אבל הוא נתן זמן להגמון לחשוב שיכולה להיות אפשרות כזו, האפשרות הזו לחשוב שהוא שוקל בכלל להתנצר וזה בכלל דבר שחושבים עליו - היא זו שגרמה לו לקבל על עצמו עונש כל כך נורא.
מנין למדנו כן? ממשה רבנו שאמר "כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים" שואלת הגמרא למה משה אמר בערך "כחצות" למה לא בדיוק "בחצות"? "וּמִי אִיכָּא סְפֵיקָא קָמֵי שְׁמַיָּא?" (ברכות דף ג/ב). ואחת התשובות בגמרא היא "שֶׁמָּא יִטְעוּ אִצְטַגְנִינֵי פַּרְעֹה, וְיֹאמְרוּ: "מֹשֶׁה - בַּדַּאי הוּא". אפשר שהשעון של החרטומים לא יהיה מדויק. כשיבוא חצות לפי שעון החרטומים ולא תבוא מכת בכורות. יהיה חילול ה' כי יאמרו שמשה משקר. שמשה "בַּדַּאי הוּא". על הגמרא הזאת שאל הרב ז"ל: ומה בכך? הרי בשעה האמיתית של חצות הם יראו את מכת בכורות ויבינו שמשה הוא לא בדאי. הוא יבינו שהם טעו בזמן? אם כן כל הדיבור שלהם "מֹשֶׁה - בַּדַּאי הוּא" יהיה סך הכל מספר הדקות של הטעות שלהם. אמר הרב ז"ל מכאן למדנו שאסור לתת לכפירה אפילו חמש דקות של חיים. רק אמונה.

ויתור על ארץ ישראל - זלזול במתנה של הקב"ה
בפרשת השבוע נקרא על ההבטחה שהבטיח הקב"ה לאברהם, שיתן לו את כל ארץ ישראל. וכך התורה כותבת (בראשית י"ג יז) 'קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה'. מורנו הרב ז"ל היה תמיד אומר כי מה שכבשנו את ארץ ישראל בשנת תש"ח או בששת הימים הוא הכל נס גלוי. עזרת ה' גמורה. ברור שהחיילים נלחמו ומסרו את נפשם. אבל כח של בשר ודם לבדו לא היה מצליח לעשות את המעשים הגדולים הללו. להבנה הזאת יש משמעות חשובה. אם ארץ ישראל היא כיבוש שלנו - אנחנו לקחנו אנחנו נתן אותה לאומות העולם. אבל אם היא מתנה של הקב"ה - מי מרשה לנו לתת אותה לאומות העולם?
פעם אמר הרב כי ויתור על ארץ ישראל הוא כפירה במתנת ה'. ה' אמר ונשבע והבטיח וכרת ברית על הארץ הזו ואנחנו מזלזלים במתנת ה'. "כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם" (בראשית יג טו). "בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" (בראשית טו). וכן גם ליצחק "גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרֲכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ" (בראשית פרק כו ג).

אהבת ה' לאברהם - לתת כח נגד המקטרגים על המוסריות בישיבת הארץ
יש בגמרא דיון האם קונים קרקע בהליכה. (בבא בתרא ק ע"א) רבי אליעזר סובר שאפשר ולומד כן מאברהם שה' אמר לו 'קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה'. וחכמים אומרים שהילוך הוא לא קנין. אם כן למה אמר אלוקים לאברהם שיתהלך בארץ ישראל? "מִשּׁוּם חֲבִיבוּתָא דְּאַבְרָהָם הוּא דְקָאָמַר לֵיהּ הַכִי - כְּדֵי שֶׁיְהֵא נוֹחַה לִכְבּוֹשׁ לִפְנֵי בָנָיו".
בפשטות, הבנת הגמרא היא שבניו יכבשו את הארץ ללא מלחמות וללא צרות. אבל רשב"ם כותב על זה שיהיה נח מהמקטרגים. כמו שאנחנו יודעים היום שכל הזמן אומרים לנו שזה לא מוסרי לגרש מפה את הערבים. לקחת להם את הארץ. לתת להם זכויות. לא לקחת להם עצי זית. על כל גרגיר של זית שנקטף להם - מיד כולם צועקים "חמס". יש בעולם יותר כתבות על עצי זית של ערבים שנעקרו מאשר על דם יהודי שנשפך.
את הסוד הזה לימד אותנו רש"י בתחילת ספר בראשית. הוא גילה לנו שכיבוש הארץ הוא לא כמו כיבוש כל ארץ אחרת. כיבוש הארץ מיוחד בכך שתמיד יהיו מקטרגים על כיבושה. תמיד אומות העולם יאמרו לישראל: "ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים". כך מתחיל רש"י את פירושו לתורה. כנגד זה אומר אלוקים לאברהם - אתן לך מתנה מרוב חביבות. מרוב אהבה. "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה" (בראשית יג יז) עכשיו בניך יוכלו לומר אנחנו יורשים, אנחנו לא גזלנים. האחרים שיושבים כאן הם הגזלנים. "ולא יהיה רשות לשטן לקטרג ולא פתחון פה לבעל מדת הדין". (רשב"ם ב"ב ק.)

המלשינים על בניה בארץ ישראל - ממשיכיו של לוט "הצדיק"
בימינו יש כאלה שמצלמים כל יהודי שבונה בארץ ישראל ומיד רצים לאומות העולם ומראים להם איך מישהו בנה בית או סגר מרפסת. הם מלשינים בפני אומות העולם כדי שיוכלו לצעוק בכל כוחם: "יהודים הם לא מוסריים". "ליסטים אתם!" וכבר ראינו אותם בצביעותם בפרשת גולדסטון ובפרשת המשט לעזה. הפלא הגדול הוא שזה נכתב בתורה ובכל המפרשים שלה מאות ואלפי שנים לפני שזה קורה בפועל.
על פי זה פירש הרב ז"ל את מה שכתוב בפרשה (בראשית יד-יז) "וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה. כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם. וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה. קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה". יש לעיין עדיין בדבר, למה רק עתה אומר לו הקב"ה שהוא נותן לו את הארץ, והלוא כבר אמר לו "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך"?
וענה הרב ז"ל לפי שאם היה מבטיח הקב"ה לאברהם על ירושת ארץ ישראל בפני לוט, הוא היה הולך ו'מלשין' על אברהם שהוא מתכונן לכבוש ארץ שלמה שיושבים עליה עשרה עממים. הוא היה מראה את עצמו כצדיק. וצריך לזכור כי ההלשנה הזאת היא צורך קיומי בשביל לוט. חכמינו אמרו שהרועים שלו היו רועים בשדות זרים וכשהיו מעירים להם שהם גזלנים, הם לא היו חוזרים בהם מדרכם הרעה אלא מצדיקים את עצמם ועושים מהגזל הזה אידיאולוגיה. כהמשך ישיר לדרכו של לוט הוא הולך לסדום שזאת עיר שעושה גזל ורשע, אבל בשונה מכל האומות הוא עושה מהרשע הזה "חוקים" ומצדיקה אותו באידיאולוגיה ותורת חיים שלמה.
אדם מושחת כזה צריך להראות בפני עצמו כמו צדיק, איך עושים זאת? מטיפים מוסר לאחרים. מראים לכולם כמה אברהם לא מוסרי. על כן אלוקים אמר לאברהם את הבטחת הארץ רק אחרי שלוט נפרד ממנו.
בקשת הגשמים - ותן טל ומטר
חמשה זמנים שמתחילים לשאול בהם גשמים
ביום שישי שלפני פרשת נח מתחילים לבקש על הגשמים. הספרדים מחליפים את הברכה שאומרים בימות החמה ואומרים נוסח מיוחד של ברכה ארוכה יותר המתחילה במילים "ברך עלינו" במקום "ברכנו" שאומרים בימות הקיץ. האשכנזים מחליפים בחורף ובמקום לומר: "וְתֵן בְּרָכָה" כמו בקיץ, הם אומרים בחורף: "וְתֵן טַל וּמָטָר לִבְרָכָה". להלכה העיקר הוא המשפט הזה. אם אדם ספרדי או אשכנזי אמר את המשפט: "וְתֵן טַל וּמָטָר לִבְרָכָה". לא כל כך משנה הנוסח של הברכה אם אמר ברכנו או ברך עלינו. העיקר שהוא ביקש גשמים.
וזאת לדעת כי אם אדם לא ביקש גשמים בתפילתו, הוא כאילו לא התפלל כלל. אע"פ שהוא ביקש דעת ותשובה ורפואה וסליחה וכל שאר שמונה עשרה הברכות האחרות שבתפילת י"ח. אם לא ביקש גשמים בימות הגשמים ומצא את עצמו אחרי תפילת י"ח שלא אמר "וְתֵן טַל וּמָטָר לִבְרָכָה" - לא יצא ידי חובה וצריך לחזור ולהתפלל. וזה פלא למה המשפט הזה כל כך חשוב? למה אם לא אמר אותו כאילו לא התפלל כלל?

למה בקשת הגשמים כל כך חשובה?
כל התפילה מתחילה מהגשמים. כשהקב"ה מסביר את ההבדל בין ארץ ישראל לארץ מצרים הוא אומר שמעלתה של ארץ ישראל היא שהגשמים יורדים לפי התפילות. "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק (בהשקיה): וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם" וכך התורה ממשיכה ואומרת את כל פרשת קריאת שמע. הפרשה שהתורה מכוונת אותנו לומר אותה כל יום ולזכור אותה כל שעה ושעה. ומה כתוב בה?
"אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי, אם תאהבו את ה' בכל לבבכם ובכל נפשכם - וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ" ואם "יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וכו'" - "וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ". למעשה כל הגלות והגאולה היא חלק מהסיפור הזה של הגשמים. גלות מתחילה בעצירת גשמים. גאולה מתחילה בגשמים שיורדים בעיתם. לכן זה כל כך חשוב שאנו מזכירים את זה לעצמינו פעמים בכל יום לפחות, ומזכירים את זה לעצמינו כל הזמן. "וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם". קושרים אותם בתפילין על הידים ועל הראש. כותבים אותם בכניסות כל הבתים שתמיד תמיד נזכור את זה.
אם אדם שכח את הדבר החשוב הזה בתפילה. מה הוא כן זוכר? זאת אומרת שהוא לא שם לב לקריאת שמע שהוא קורא כל יום. אם הוא לא מבין את הדבר החשוב הזה הוא במסלול שסופו גלות חס ושלום. לכן הוא צריך לכוון את דעתו ולשוב שנית ולהתפלל. ואם לא נזכר בזמן - יחזור ויתפלל את התפילה הבאה פעמיים. תפילת תשלומין.

בקשת הגשמים לפני מצבם של העולים לבית המקדש
יש בגמרא חמש שיטות מתי להתחיל לבקש גשמים. רבי יוחנן - במוצאי שמחת תורה, אך אין הלכה כמותו. תנא קמא - בג' מרחשוון. רבן גמליאל - בז' מרחשוון. רבי יוסי - בי"ז מרחשוון. בחוץ לארץ - מתחילים לומר ברך עלינו ששים יום אחרי התקופה. וזה לשון המשנה: (תענית י' ע"א) "בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים. רבן גמליאל אומר בשבעה בו, חמשה עשר יום אחר החג, כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת".
על זה אומרת הגמרא שם: "אמר רבי אלעזר, הלכה כרבן גמליאל". כלומר שמתחילים בז' מרחשוון. החזו"א מבאר שמה שהמשנה אומרת עד שיגיע האחרון שבישראל לנהר פרת לא מדבר רק על רבן גמליאל אלא גם תנא קמא שאומר ששואלים גשמים בג' במרחשוון, אומר כך כי לדעתו אחרון שבישראל מגיע לנהר פרת בג' בחשוון, אבל הוא לא חולק על עיקר הדין שצריך לחכות לאחרון עולי הרגלים שיגיע לביתו.

גם בזמננו מבקשים גשמים למרות שאין בית מקדש ואין עולי רגלים
דעת הר"ן היא שכל הבקשה בז' חשוון היא רק בזמן שבית המקדש היה קיים והיו עולי רגלים. והוא מסתמך על הגמ' בתענית שאומרת על בקשת הגשמים בתאריך זה: "כאן בזמן שבית המקדש קיים, כאן בזמן שאין בית המקדש קיים". כל מה שפוסקים כרבן גמליאל שמתחילים לבקש גשמים בז' מרחשוון הוא דוקא בזמן שבהמ"ק קיים, אבל אם אין בית המקדש קיים לא מתחילים בז' מרחשוון אלא מתחילים כבר ביום טוב אחרון של חג.
הרי"ף והרמב"ם לא חילקו בין זמן בית המקדש קיים לאחר כך. וכתב הר"ן שלמרות שזאת דעתו אין כח בידיו לשנות נגד דעת הרי"ף והרמב"ם (בפ"ב מהלכות תפלה) שקבעו רק שני זמנים, והם ז' מרחשוון וששים יום לתקופת תשרי ותו לא, ולמעשה אינו יכול לחלוק עליהם. ומוסיף הר"ן, שהוא שמע שגם בימינו עולים לרגל אף על פי שאין בית המקדש, כמו שהיו עולים בזמן בית המקדש. ואם כן, יש הצדקה למנהג שגם בימינו ממתינים לז' מרחשוון, שהוא הזמן שיקח לאחרון העולים בימינו לרגל, שיגיע חזרה לבבל.

האם בזמנינו יש להקדים שאלת גשמים בגלל אמצעי הטיסה?
הרב ז"ל היה שואל מה יהיה הדין היום בבקשת הגשמים? האם בזמן שאמצעי התחבורה מהירים מאוד וכבר לא לוקח חמשה עשר יום להגיע לנהר פרת, וברכב המרחק בין ירושלים לנהר פרת נגמע במספר שעות. ואם יעשו את הנסיעה במטוס, מתקצר הזמן עשרות מונים, ומה עוד שיכולים להגיע אפילו לקצה העולם במטוס תוך 24 שעות; השאלה האם משום כך משתנה זמן שאלת הגשמים בימינו שהמציאות השתנתה, ולמה לנו לעכב את הגשמים אם ממילא זה לא מפריע כלל להולכי דרכים?
בנבואת ישעיהו כתוב (ישעיהו ס) 'אֵילֵי נְבָיוֹת יְשָׁרְתוּנֶךְ', והביאור הוא שלעתיד לבוא אחרי שיבוא המשיח ויהיה לנו את בית המקדש, יתגייסו כל אומות העולם לעזור לעם ישראל להגיע לירושלים ולחזור לבתיהם, מכל מקום שנמצאים בו בעולם. ולשם כך יש לשער שיפעילו את כל המטוסים שבעולם, ותהיה רכבת אווירית אדירה לכיוון ירושלים לפני החגים, ומחוצה לה לאחריהם. וכן כתוב (שם מ"ט כג) 'וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵכוּ וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי ה' אֲשֶׁר לֹא יֵבֹשׁוּ קֹוָי'. ויש לשער שבודאי לא יצטרכו חמשה עשר יום לחזור לביתם, ואף לא יומיים. ואם כן, כבר בימינו שתנאי התחבורה שונים, מן הראוי להקדים את שאלת הגשמים.
וענה הרב כי יתכן שבזמן המשיח יקדימו את שאלת הגשמים לפי העניין ולפי המהירות שבה מגיעים לכל מקום. אבל יתכן גם שבזמן המשיח אם יהיו יהודים שיגורו בבבל או במדינות אחרות הם יתעכבו עוד קצת ללמוד בארץ. לקנות דירה. לברר על אפשרות לגור בארץ. אולי לטייל ולהתאהב בארץ.
ומאוד יתכן הדבר, שכשייבאו לעתיד לבוא בני חוץ לארץ להקריב קרבנותיהם בארץ, יעכבו אותם בדברים לבל יחזרו לארצם אלא יישארו בארץ הטובה הקנויה לעם ישראל קניין עולם, ומה להם ולחוץ לארץ, אדרבה עליהם להישאר כאן ולקיים מצוות התלויות בארץ בלבד, ולהיות בקרבת ירושלים ובמחיצת בית המקדש וכו'. ושמא ישאלו עדיין בז' במרחשוון, לפי שייקח שבועיים לאותם העולים מחוץ לארץ, שבודאי יעמדו בתור בפתחי בתי הדיינים, לבקש היתר לחזור לחוץ לארץ כדי ללכת ולהביא את חפציהם לכאן ולגור בארץ.

תפילת עוברי דרכים - מול תפילת עולי רגלים
הגמרא אומרת שהלכה כרבן גמליאל שאין לשאול גשמים עד ז' מרחשוון, משום שיש עד אז מישהו שהולך לאיטו ויגיע לנהר פרת רק אחרי שבועיים מיציאתו מירושלים. וראה זה פלא, שיש כאן התחשבות בתפלתו תפלת יחיד, תפלת עובר דרכים, שלא ירדו עליו גשמים כל עוד הוא בדרך, עד שאנחנו נקבע מאימתי נתחיל לבקש גשמים. וזה פלא כי כהן גדול היה מבקש בבית המקדש שלא תכנס תפילת עוברי דרכים לפניך בעניין הגשם בשעה שהעולם זקוק לו. וכאן נשמעים לו. מכאן תראה מהי כוחה של תפלה של מי שהיה בירושלים בבית המקדש.

תפילת כהן גדול - מול תפילת רבי חנינא בן דוסא
הגמ' (יומא נ"ג ע"ב) מביאה את תפלת הכהן ביום הכיפורים, ובסוף הוא אומר: "ולא תכנס לפניך תפלת עוברי דרכים". ומיד הגמ' מביאה מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך בדרך וירד עליו גשם ואמר: "רבונו של עולם, כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער? פסק מיטרא (הפסיק הגשם). כי אתא לביתיה (כשבא לביתו) אמר: רבונו של עולם, כל העולם כולו בצער וחנינא בנחת? אתא מיטרא". (בא הגשם). אמר רבי יוסף ראה כי לא הועילה תפילת הכהן הגדול מול תפילת רבי חנינא בן דוסא.
סיפר הרב משה הררי (מחבר סדרת הספרים "מקראי קודש" על המועדים) "כי פעם בליל שבת חורפי וסוער במיוחד, יצא הרב זצ"ל ל"שלום זכר" אצל אחת המשפחות בשכונת קריית-משה. לאחר שבירך את המשפחה, המשיך לבית הכנסת לתפילת הבקשות, כמנהג הספרדים בלילי השבת של החורף.
באותה שבת היה מאוד גשום. אנחנו ליווינו את הרב וראינו כי כל הזמן ירד גשם, פרט לשעה שבה הרב היה הולך ברחוב. באותן דקות שהרב היה הולך ממקום למקום, הגשם הפסיק. ברגע שהרב נכנס לתוך מבנה - הגשם הסוער התחדש. כשיצאנו מהבקשות בבית הכנסת ראינו, כצפוי, שהגשם פוסק. לא התאפקתי ואמרתי לרב: "אומרים עליך, הרב, שבכל פעם שאתה הולך בחוץ, הגשם פוסק, וכאשר אתה בבית - הגשם מתחדש". הרב הזדעזע. מייד הוא אמר: "מה פתאום? בגללי הגשם פוסק? אם זה תלוי בי, אני גוזר עכשיו שירד גשם".
באותו הרגע שהרב סיים את דבריו קרה דבר פלא. גשם זלעפות שלא נראה במקומנו בדרך כלל החל לרדת. הרב, שהיה ללא מעיל, נרטב כולו עד לשד עצמותיו, ואני כל כך הצטערתי שגרמתי לצדיק צער. גם בגלל שנרטב בגללי, וגם בגלל שגילתי את סודו.

הורגל מאוד לומר ברך עלינו, ונסתפק והוא תוך ל' יום
בירושלמי מובא שאם אדם מתפלל, וקרוב לסוף התפלה הסתפק אם אמר ברך עלינו או ברכנו. בהלכה כתוב שאם הספק שלו תוך שלשים יום - חייב לחזור כי מן הסתם נמשך אחרי הרגל לשונו. כך נפסק להלכה בשו"ע. (סימן קי"ד סע"ח). שואל מרן ה'בן איש חי', האם הלכה זו היא כללית, או אישית? אדם שהסתפק לפני ז' כסליו אם אמר ברך עלינו או לא ועד אותו יום לא טעה כלל, סביר להניח שגם עתה אמר ברך עלינו, ולמה צריך שלשים יום?
הרב בעל הבן איש חי מביא את דעת הרב 'בני דוד' שאומר כי באמת זה תלוי באדם עצמו. אם הוא כל כך בטוח בעצמו שעד עתה מעולם לא התבלבל, כך יפסוק לעצמו מעתה שמסתמא לא התבלבל. כנגדו יש את דעת הרב 'אוהל יצחק' שאומר כי כיוון שחז"ל קבעו שלשים יום - אין לזוז מזה וחייב לחזור. אפילו אם הוא בתפלה האחרונה שבתוך השלושים יום, ואפילו שעד עתה לא התבלבל כלל. דעתו של הרב בן איש חי נוטה לפסוק כמו הרב אוהל יצחק, וכל מי שהסתפק ועדיין הוא תוך שלשים יום, חייב לחזור.
אמר ברוך אתה (ה' מברך השנים) - ונזכר שטעה
מי שלא אמר "ותן טל ומטר" בברכת מברך השנים ונזכר בשעה שאמר "ברוך אתה", ועדיין לא גמר לחתום את הברכה; יש האומרים שיאמר במקום "ותן טל ומטר לברכה" ויחתום "ברוך אתה ה' מברך השנים". כי זה העיקר - בקשת הגשמים. אבל מרן ה'בן איש חי' כתב על זה שלא יאמר רק "ותן טל ומטר" ותו לא, שכן אם יאמר רק מלים אלו, נמצא שמדלג על כל התפלות היפות שהתקינו בברכה, כגון ברך עלינו את השנה הזאת ואת כל מיני תבואתה לטובה, ורווה פני תבל, ושבע את העולו כולו מטובך, ומלא ידינו מברכותיך ומעושר מתנות ידיך וכו'.
על כן, אומר הבן איש חי, שאם עוד לא אמר ברוך אתה ה', טוב שיחזור לראש הברכה ולא משום שזה לעיכובא, אלא משום שברכה זו מלאה בתפילות יפות ומועילות לאדם ולכל העולם כולו.
אמר ברוך אתה ה' (מברך השנים)- ונזכר שטעה
כתב הרב ז"ל בשיעוריו בשנים שעברו. מה הדין אם נזכר שלא אמר ותן טל ומטר רק אחרי שאמר ברוך אתה ה'? האם בגלל שלא חתם 'מברך השנים' יכול לחתום ולומר "למדני חקיך" שאז לא נחשב לו לחתימה כלל, או שמא יש בזה הפסק? ואולי לא נתיר לו כן כי בשעה שאמר "ברוך אתה ה'" היה על דעתו לחתום "מברך השנים", לכן אולי לא יכול לסיים "למדני חקיך"?
יש בזה מחלוקת באחרונים וראינו את דעת המשנה ברורה שאומר לומר "למדני חוקיך" שזה עדיף על סיום הברכה כתיקנה וחזרה לתקן אחר כך. ואע"פ שאנו חולקים על המשנה ברורה בעיקר הדין כמבואר לקמן. בדבר זה מסכימים איתו שיאמר "למדני חוקיך" ויאמר "ותן טל ומטר" או שיחזור לתחילת הברכה כדעת הבן איש חי.

אם נזכר אחרי הברכה לפני שהתחיל ברכה שאחריה
מה הדין אם אדם שכח יעלה ויבא ונזכר קודם שהתחיל "מודים". האם יכול לתקן ולומר "יעלה ויבוא" קודם שאומר מודים? מה קורא אם אדם שכח לומר "ותן טל ומטר" ונזכר קודם שהתחיל "תקע"? האם יכול לומר "ותן טל ומטר" לפני "תקע"? מה הדין אם אדם היה צריך לומר "ותן טל ומטר" ב"שמע קולנו" כי שכח לבקש גשמים בברכת השנים. ושכח פעם נוספת לבקש גשמים גם ב"שמע קולנו" ונזכר קודם שהתחיל "רצה"? האם יכול לתקן ולומר "ותן טל ומטר" לפני "רצה"?
יש בדבר זה מחלוקת ראשונים מעניינת וחשובה בין הראבי"ה לבין רבינו יונה, וזה שייך בכל ההזכרות השונות שיש בתפילות ובברכות, אם בעניין הזכרת גשמים במשיב הרוח ומוריד הגשם, או בחתימת המלך הקדוש או המלך המשפט בעשי"ת, הן בדין שאלת גשמים בברך עלינו, הן בדין אמירת יעלה ויבוא בתפלה או בברכת המזון, וכן באמירת "רצה והחליצנו" בשבת. הכלל הפשוט הוא בדין זה הוא, שאם גמר כבר את התפלה ומתכונן לעקור את רגליו, חוזר לראש התפלה.
הרא"ש מביא את דעת הראבי"ה שהוא רבינו אבי העזרי, וכן מביאו המרדכי, והבית יוסף מאוד מאריך בדבר זה, ולדעתו יש כלל מחודש ומעניין, והוא - שבכל מקום שחייב לחזור כל עוד לא התחיל את הברכה שלאחריה, נחשב לו כאילו עדיין עומד באותה הברכה עצמה.
לדוגמה בנדון שלנו, אם למשל אדם אמר בתפלתו 'ברכנו' במקום לומר 'ברך עלינו', או שאמר 'ותן ברכה' במקום לומר 'ותן טל ומטר', ונזכר לאחר שחתם ברוך אתה ה' מברך השנים, אבל עוד לא התחיל בברכת 'תקע'; על זה אומר הראבי"ה, שכיון שהוא עוד לא התחיל ברכת 'תקע בשופר', נחשב לו כאילו עוד לא סיים את אותה הברכה (מברך השנים) ועדיין עומד בה, וממילא יכול לומר במקומו 'ותן טל ומטר לברכה על כל פני האדמה', כמו שהיה אומר כן אם לא היה מסיים עדיין מברך השנים, ואחר כך ימשיך תקע בשופר גדול כסדר.
כמו כן אם לא אמר 'יעלה ויבוא' קודם ברכת המחזיר שכינתו לציון, ונזכר לאחר שחתם כבר המחזיר שכינתו לציון אבל עוד לא התחיל לומר אפילו את המלה 'מודים'; כיון שהוא עוד לא התחיל 'מודים', נחשב לו הדבר כאילו לא חתם את ברכת 'המחזיר' כלל, ויכול לומר יעלה ויבוא במקומו.
רבינו יונה חולק עליו ואומר שכל ברכה תחומה עד חתימתה. מרגע שחותם ואומר לדוגמה 'ברוך אתה ה' מברך השנים', נחשב לו שסיים את הברכה לגמרי, ואפילו אם לא התחיל עדיין "תקע בשופר", נחשב כאילו התחיל אותה, שאז היה הדין לכל הדעות שהתנתק לגמרי מברכת השנים לגמרי ולא יכול לומר "ותן טל ומטר לברכה".

מחלוקת מרן השולחן ערוך והמשנה ברורה למעשה
מרן פסק להלכה כדעת ראבי"ה והרמ"א לא חלק עליו בדין זה כלל. אבל דעת המשנה ברורה ועוד אחרונים להחמיר כדעת רבינו יונה מספק, אבל לא לפסוק כמותו בכל המקרים דלעיל.
מרן פסק כן בדיני הזכרת גשמים שצריך לומר משיב הרוח ומוריד הגשם. (שו"ע או"ח סימן קי"ד ס"ו) אם לא אמרו ונזכר אחרי שחתם "ברוך אתה ה' מחיה המתים", ועוד לא התחיל ברכת "אתה קדוש" - על זה אומר מרן שאינו צריך לחזור, אלא אומר שם "משיב הרוח ומוריד הגשם" וממשיך "אתה קדוש" כרגיל. וזה לשון מרן שם: "ואפילו אם סיים הברכה, ונזכר קודם שהתחיל אתה קדוש, א"צ לחזור, אלא אומר משיב הרוח ומוריד הגשם בלא חתימה".
המשנה ברורה פסק מסתמך על הרבה אחרונים שפסקו נגד דעתו של מרן - תמצא את הדברים בהרחבה בביאור הלכה (סימן קי"ד בד"ה בלי חתימה) ומאריך להביא את כל הדעות ומסכם: "והנה אף דלהכריע נגד השו"ע קשה מאוד אחרי דהרבה והרבה מגדולי האחרונים קיימי בשיטת השו"ע ויישבו בדוחק את כל הקושיות שעל השיטה הזו. עכ"פ נראה לי דאם אחר שאמר "ברוך אתה ה'" נזכר ששכח "משיב הרוח" - לא יגמור את הברכה, אלא יסיים "למדני חוקיך" כדי שיהיה כקורא פסוק לבד, ויחזור ל"משיב הרוח" ויגמור כסדר. והוא הדין ב"יעלה ויבא" וכהאי גונא אם שכח ונזכר אחר שאמר "ברוך אתה ה'" יסיים "למדני חוקיך" ויחזור אח"כ ויאמר "יעלה ויבוא" "ותחזינה" כסדר. ולענין "טל ומטר" גם כן. לפי זה נראה דאם שכח להזכירו באמצע וסיים "ברכת השנים" אף שלא התחיל "תקע" - מכל מקום שוב לא יאמר כאן טל ומטר מ דהלא יכול לאמרו ב"שומע תפלה" ויצא לכו"ע".
למעשה, אין לנו אלא את דעת מרן השולחן ערוך שפסק כדעת הראבי"ה, וזו ההלכה קיימת בכל פרטי ההלכות שהזכרנו לעיל, בין בעניין הזכרת ושאלת גשמים, והן ביעלה ויבא, או בדין רצה בברכת המזון בשבת.
אמר 'תקע' ונזכר שטעה
אם כבר פתח ואמר 'תקע', ונזכר שלא אמר ותן טל ומטר, אז באופן זה בודאי ש'התנתק' מהברכה הקודמת וגם לדעת הראבי"ה הנ"ל לא יכול שוב לומר ותן טל ומטר במקומו, אלא ימשיך כסדר ויאמר אותו בשומע תפלה. המקור מדברי הגמ' (ברכות כ"ט ע"א וע"ב). והסדר באופן זה הוא שבהגיעו לברכת שומע תפלה יאמר עד "כי אתה שומע תפלת כל פה", ויאמר "ותן טל ומטר לברכה", ואחר כך יאמר "כי אתה שומע תפלת כל פה, ויחתום "ברוך אתה ה' שומע תפלה".
אמר ברוך אתה ה' של שמע קולנו ונזכר
אם גם בברכת "שומע תפלה" שכח שצריך לומר "ותן טל ומטר" ואמר "ברוך אתה ה'" על דעת לסיים שומע תפלה, כל עוד לא חתם 'שומע תפלה' יכול לסיים ולומר "למדני חקיך", ויאמר "ותן טל ומטר", ויאמר אחר כך "כי אתה שומע תפלת כל פה, ויחתום ברוך אתה ה' שומע תפלה" וימשיך כסדר.
אמר 'ברוך אתה ה' שומע תפלה' - ונזכר שטעה
מחלוקת הראבי"ה ורבינו יונה שזכרנו לעיל על סיום ברכת מברך השנים קיימת גם כאן. רק ששם יש אפשרות לתקן על ידי שיתקן בשומע תפילה וכן אם טעה אין אפשרות לתקן וצריך לחזור להתפלל חזרה מברכת השנים. לדעת הראבי"ה והשולחן ערוך שפוסק כמותו בודאי שיאמר לפני שיתחיל רצה את המילים "ותן טל ומטר" ובזה יצא ידי חובת התפילה.
אבל לדעת המשנה ברורה שמחמיר כדעת רבינו יונה, אם חתם ואמר "ברוך אתה ה' שומע תפלה", אף אם לא התחיל "רצה", צריך לחזור לברכת השנים ויאמר "ברך עלינו וכו" וימשיך כסדר את כל התפילה שנית.
אמר כבר 'רצה ה' אלקינו בעמך ישראל' - ונזכר שטעה
לכל הדעות אם כבר אמר 'רצה' אחרי שחתם ברוך אתה ה' שומע תפלה, לא יוכל שוב לומר "ותן טל ומטר" בלבד, אלא יצטרך לחזור לתחילת ברכת "ברך עלינו". ואותו הדין יהיה גם אם נזכר אחרי מודים, או בברכת שים שלום, כל עוד לא אמר "יהיו לרצון" האחרון. שלא חושב לעקור רגליו כלל בכל המקרים הללו יוכל לחזור לברכת "ברך עלינו", ולא יצטרך לחזור לראש התפלה.
אמר יהיו לרצון אחרון - ונזכר שטעה
אם נזכר שלא אמר ותן טל ומטר רק כשהגיע לסוף התפלה שאמר יהיו לרצון אמרי פי השני, שאז כבר מחשב לעקור רגליו, הדין הוא שצריך לחזור לראש התפלה. וכל שכן אם כבר גמר את תפלתו ועקר רגליו, בין אם נזכר בעודו באותה התפלה, ובין אם נזכר לאחר כמה שעות, הדין הוא שהוא חייב לעמוד שוב ולהתפלל תפלת י"ח.
השתדלות שלא להגיע לטעות
וידע האדם שאל לו לסמוך על חילוקי הדינים האלה ומשום כך יעשה השתדלות שלא לטעות, ויקח לעצמו סידור תפילה ויתפלל מתוכו, ואם הוא לא רגיל בסידור - זה יהיה לו לזכר שיש שינוי בתפלה ויזכור, שאז בטוח הוא שלא יטעה בדבר זה כלל, ותבא עליו ברכת טוב.
כתב הרב ברכי יוסף לגבי אדם שטעה ולא אמר ותן טל ומטר וכבר אמר "תקע", שאז הדין הוא שיאמר אותו ב"שומע תפלה" שהוא חושש כי עד שיגיע ל"שמע קולנו" ישכח, על זה אומר הרב חיד"א, שאדם זה יכול לדפדף בסידור כמה דפים עד לברכת "שומע תפלה", ויניח על ברכת "שומע תפלה" את אצבעו, ויחזיר את הדפים אחורה וימשיך להתפלל כסדר, ובהגיעו לברכת שומע תפלה יראה שאצבעו מונחת שם ויתמה על כך שזה דבר משונה הוא, עד שיזכור שהוא צריך לומר "ותן טל ומטר" שם, בגדר 'אצבע אלקים היא'. וזה יזכיר לו לומר ותן טל ומטר לברכה.
מלאך שנברא מלימוד הלכה
ועל ידי לימוד ההלכות כמו שצריך יינצל האדם ממכשול ומטעות באותה ההלכה שלמד. גם בגלל ההלכה שלמד וגם בגלל שתהיה לו סייעתא דשמיא מיוחדת שתלווה אותו בקיימו את אותה ההלכה שלא יטעה בה. שכל הלכה שאדם לומד - בורא לו מלאך מיוחד שילווה אותו בשעה שיקיים את אותה המצווה. אם לומד הלכות ברך עלינו כמו שצריך - נברא לאותו הלומד מלאך שיהיה ממונה עליו בעניין אמירת ברך עלינו שלא ישכח.
אם אדם לומד הלכות ברכת הלבנה, נברא לו מלאך שממונה על ברכת הלבנה, וכך על לימוד של כל הלכה והלכה. והתפקיד של אותו המלאך הוא לשמור על מי שלמד את ההלכה ושבגללו הוא נברא, ולהגן עליו שלא יגיע לידי טעות כלל באותה ההלכה.

פרשת הנקנקיות
בשבוע שעבר הזכרנו את עניין שרוולי הנקנקיות שבחברות רבות משתמשים בשרוולים העשויים מבהמות נבלות וטרפות. הדבר הזה התחזק במשך השבוע והתברר שנית כדבר ברור שאין עליו עוררין. כל מה שערערו עליו שהוא לא עשוי מחזיר אלא מנבלות וטרפות. ובאמת שדבר זה גם הוא אינו ברור כל צרכו, אבל להלכה אין הבדל אם שרוול הנקניק עשוי חזיר או עשוי עכבר או ארנבת או גמל או בהמה טהורה שהוכתה בראשה או ירו לו כדור בראשה. וכדברי הנביא ישעיהו שקראנו בשבת זו (ישעיה סו) "שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר מַכֵּה אִישׁ, זוֹבֵחַ הַשֶּׂה עוֹרֵף כֶּלֶב, מַעֲלֵה מִנְחָה דַּם חֲזִיר מַזְכִּיר לְבֹנָה מְבָרֵךְ אָוֶן".
עוד בררנו שהבד"ץ של הרב מחפוד. הבד"ץ של העדה החרדית. ההכשרים של הרב לאנדו. ההכשרים של הרב ורנר, טיב טירת צבי, הוד חפר ועוד. וכן מעדני יחיעם - בכולם משתמשים בכשרות מהודרת שאין בה שום חשש של נבלות וטרפות. לגבי האחרים - עוד יבואו הבהרות מסודרות מי מהם משתמש בשרוולים כשרים.
עוד יש לדעת כי ממסמכים של הרבנות הראשית לישראל, מסתבר שכבר עשר שנים מנסים להכניס את היבוא של השרוולים הללו לארץ ומחלקת הכשרות של הרה"ר לישראל בלמה אותם. וטעם הדבר הוא כי רוב מוחלט של הפוסקים לא מתירים שינוי צורה של מוצר וחלק חושבים את זה טרף גמור וחלק חושבים שזה איסור דרבנן. הרה"ג שמחה הכהן קוק שליט"א הביא בפני חברי ועדת הכשרות הארצית את מכתביהם של הרה"ג ניסים קרליץ שליט"א והרה"ג שלום אלישיב שליט"א שפסקו כי השרוולים מנבלות וטרפות אסורים באכילה. כך גם פסק הרה"ג ווזנר שליט"א. כך פסקו מו"ר אבא ז"ל כך פסק הרה"ג בן ציון אבא שאול ז"ל. כך פסקו בדור הקודם החתם סופר, החזון איש, המנחת יצחק, האגרות משה ועוד רבים וגדולים. כך פסקו רוב ככל הרבנים הראשים לישראל לדורותיהם.
אשר על כן אנו מציעים לכל מי שיש לו סחורה שהוא מסופק על כשרותה לא לזרוק לאשפה, אלא להחזיר לחנות. אפילו הם היא חצי חבילה. הלחץ הזה על החנויות מגיע לספקים ומגיע בסופו של דבר למפעלים. אם הם יראו הפסדים - הם לא יאכילו את עם ישראל בשרוולים שעשוים נבלות וטרפות. ואף על פי שיש מי שמתיר - כבר אמרנו שיש רבים האוסרים לאכול דברים אלו, ולמה יכנס אדם לספקות של אכילת נבלות וטרפות?
"ומה בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידם צדיקים עצמם לא כל שכן?" (כתובות כח/ב)
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il