יום ג' כ"א אלול ה'תשע"ד
דף הבית בית מדרש חגים וזמנים ט"ו בשבט כללי Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

שבט תשע"א

הלכות נטיעת עצים


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי אליהו זצ"ל

סדר ט"ו בשבט
בט"ו בשבט נוהגים לעשות "סדר" בליל ט"ו בשבט. ונהגו להרבות באכילת פירות האילן ובמיוחד באכילת שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל. להורות שהוא ראש השנה לאילנות. (תיקון יששכר, מועד לכל חי לר"ח פאלג'י ל. ז' ח')
הרבה ספרים נכתבו על סדר זה והראשון הוא "פרי עץ הדר" הראשון שלא נהגו לאומרו. ובימינו נכתבו עשרות סדרים שונים והעיקר שבהם הוא ללמוד על כל פרי ופרי ולא לאכלו כמו שהוא. לברך עליו בכונה. ללמוד את ההלכות הקשורות בו. לומר את המדרשים הקשורים אליו וכן על זה הדרך.
ויש נוהגים לאכול שלושים מיני פירות ובבית הרב ז"ל - הכ"מ לא נהגו כן. אלא היה הרב ז"ל משתדל לקנות פרי חדש אחד או כמה, לפי אשר תשיג ידו, והיינו מברכים עליו "שהחיינו". ומברכים על כל שאר המינים שקנו באותה שנה. ולומדים את הלכותיהם. פעם הלכות בדיקת תולעים ופעם הלכות תרומה ומעשר. ופעם הלכות ערלה. ופעם הלכות כלאיים. ובכל פעם היה הרב ז"ל מתבל את ההלכות במעשים וסיפורים וכך היו הדברים מאירים גם לילדים הקטנים.

הלכות נטיעת עצים
מצווה לנטוע עצים בארץ ישראל. ועדיף לנטוע עצי פרי. שיש בהם הרבה תועלת מרובה יותר שנאמר: "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וכו'." (ויקרא פרק יט כג). אמר להם משה לישראל: כשאתם נכנסים לארץ ישראל, כל אחד ואחד מכם יטעון את מכושו ויצא ויטע נטיעות. (ע"פ מדרש רבה ויקרא פרשה כה פסקה ה). ובמדרש (תנחומא קדושים פרק ח) "אמר להם הקב"ה לישראל אע"פ שתמצאו אותה מליאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא נטע, אלא הוו זהירין בנטיעות. שנאמר: "ונטעתם כל עץ מאכל". כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם.

מעשה באדריאנוס המלך שהיה עובר למלחמה והולך עם הגייסות שלו להלחם על מדינה אחת שמרדה עליו. מצא זקן אחד בדרך שהיה נוטע נטיעות תאנים א"ל אנדריאנוס: אתה זקן ועומד וטורח ומתיגע לאחרים? אמר לו: אדוני המלך הריני נוטע. אם אזכה - אוכל מפירות נטיעותי, ואם לאו - יאכלו בני.
עשה שלש שנים במלחמה וחזר לאחר שלש שנים, מצא לאותו זקן באותו מקום. מה עשה אותו זקן? נטל סלסלה ומלא אותה בכורי תאנים יפות וקרב לפני אנדריאנוס. אמר לפניו: אדני המלך קבל מן עבדך. אני הוא אותו הזקן שמצאת אותי בהליכתך ואמרת לי, אתה זקן מה אתה מצטער עומד ומתיגע לאחרים? הרי כבר זכני המקום לאכול מפירות נטיעותי, ואלה שבתוך הסלסלה מהן מנתך.
מיד אמר אדריאנוס לעבדיו: טלו אותה ממנו ומלאו אותה זהובים ועשו כך. נטל הזקן הסלסלה מלאה זהובים והתחיל הולך ומשתבח בביתו לאשתו ולבניו סח להם את המעשה.
חכמינו מסבירים כי זו אחת הסיבות שבגללה אלוקים לא גילה לאדם פטירתו. "אילולי שהקב"ה העלים מלבו של אדם את המיתה, לא היה אדם בונה ולא נוטע. שהיה אומר: למחר אני מת למה אני עומד ומתיגע לאחרים? לפיכך העלים הקב"ה מלבות של בני אדם את יום המיתה שיהא אדם בונה. זכה - יהיה לו לא זכה - לאחרים". מסיים המדרש ואומר: "אמר הקב"ה לישראל למדו ממני, כביכול אני צריך. שנאמר (בראשית ב) "ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם".
אם אין לאדם אפשרות לנטוע עצי מאכל, יטע עצי סרק. ועדיף לנטוע עצי ריח או עצים שיופים מביא נחת רוח לבריות. שזה הוא שבחה של ארץ ישראל, שהרואים אותה בישובה מברכים את ה' על הארץ הטובה שנתן לבניו. ובעת הגלות, מה הוא אומר: "וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה". (ויקרא כו לב). ובגאולה כתיב: "כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ כָף: תַּחַת הַנַּעֲצוּץ - יַעֲלֶה בְרוֹשׁ וְתַחַת הַסִּרְפָּד - יַעֲלֶה הֲדַס וכו'. (ישעיה נה יב).

כשהקב"ה ברא את העולם - לא לשממה בראה, אלא לנטיעה ולישוב. "כִּי כֹה אָמַר ה' בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם הוּא הָאֱלֹהִים יֹצֵר הָאָרֶץ וְעֹשָׂהּ, הוּא כוֹנְנָהּ. לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ - לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ וכו'" (ישעיה פרק מה יח).
ואע"פ שמצווה יותר לנטוע עצי פרי, גם בנטיעת עצי סרק יש ברכה רבה. שהם מראים את ברכתה של הארץ. והם מביאים טובה רבה לבריות. שהרואה אותם בפריחתם - מודה ומשבח לבורא על ארץ חמדה טובה ורחבה שהנחלת לאבותינו. והם משמשים לבנין הארץ שמהם עושים קורות לבנים ועצים להסקה.
הגמרא בסוף מסכת כתובות (קיב:) עוסקת בשבח ישוב ארץ ישראל. היא מספרת על רבי אבא שהיה מנשק את האבנים של עכו מרוב חיבת ארץ ישראל. וכשהיה רבי חנינא רואה איזה תקלה בדרך. לכלוך זרוק בחוצות הערים. היה מתקנו. "מחמת חיבת הארץ שהיתה חביבה עליו, ומחזר שלא יצא שם רע על הדרכים". וכשהיו רבי אבא ורבי אסי לומדים הם היו עוברים משמש לצל ומצל לשמש, שלא יגידו בטעות מילה רעה על מזג האויר של ארץ ישראל.
מסיימת הגמרא ומלמדת את השבח של עצי הסרק בארץ ישראל: "אָמַר רַב חִיָּא בַּר אַשִּׁי, אָמַר רַב, עֲתִידִין כָּל אִילָנֵי סְרָק שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּטְעֲנוּ פֵּרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר, (יואל ב) "כִּי עֵץ נָשָׂא פִרְיוֹ, תְּאֵנָה וָגֶפֶן נָתְנוּ חֵילָם". לא רק תאנה וגפן שהם עצי פרי יתנו את כוחם, אלא גם עץ סתם שהוא עץ סרק יתן פריו.
כלאיים - כשקונים שתיל ממשתלה צריך לשים לב לא לקנות עץ שמורכב מין בשאינו מינו. שאסור לנטוע עץ כזה. ומהו מין באינו מינו? "כגון שהרכיב יחור של תפוח באתרוג או אתרוג בתפוח" שאוסר להרכיבו ו"אסור לקיים המורכב כלאים, אבל הפרי היוצא ממנו, מותר".

מעשה היה בישוב רמת מגשימים ברמת הגולן שהיה להם מטע של עץ פיסטוקים שננטע ע"י הסוכנות בעת שהתיישבו במקום. וכמה עצים לא נתנו פרי והתייבשו, ורצו החקלאים לנטוע עצים אחרים במקום העצים שהתייבשו.
והיו עצי הפיסטוק מורכבים על עץ אלה, ואנשי רמת מגשימים היו מהדרים במצוות ושאלו את הרב שלהם, הרב יחזקאל דאום ז"ל. הסתפק הרב דאום בשאלה והביא אותה לפני הרב אליהו ז"ל - הכ"מ.
הרב אליהו ז"ל שמע את השאלה ואמר לרב דאום ז"ל שצריך לראות את העצים. לראות את העלים של העץ הרוכב ואת העלים של העץ הכנה. אמר לו הרב דאום שהעצים נמצאים בצפון רמת הגולן. אמר הרב: נקח אוטו וניסע. קבעו זמן ונסעו לצפון רמת הגולן.
ראה הרב את העצים וביקש לראות את העלים של העץ שעליו הרכיבו את הפיסטוק. האם הרכוב והכנה הם סוג אחד או סוגים שונים. ביקש והביאו לו ולא נחה דעתו. פשט הרב את מעילו, זחל מתחת לעץ וחיפש עלים שצמחו מעץ הכנה עצמו. קטף אותם, יצא מתחת לעץ והשווה אותם לעלים של העץ הרוכב.
אחר כך טעם הרב את העלים של שני העצים, להשוות את טעם העלים, ואמר להם שהם שני סוגי עצים שונים. וזה למעשה הרכבה. שאלו אותו האם הפירות אסורים. אמר להם: מותרים. אבל אתם לא יכולים לנטוע עצי השלמה. אמרו לו: אבל לא אנחנו עושים את ההרכבה, אלא במשתלה. אנחנו רק נוטעים. אמר להם הרב שאסור לנטוע עצים מורכבים.
שאלו המתיישבים האם מותר להביא נכרים שיטעו את עצי ההשלמה לעצים שכבר התייבשו ולא נותנים פרי. אמר להם: שזו הלכה מפורשת בשולחן ערוך ש"אסור לישראל להניח לעובד כוכבים שירכיב לו אילני כלאים".
אמרו החקלאים אם כן אין שום הצדקה כלכלית לטפח את המטע הזה כיון שהעצים המניבים שבתוכו הם מעט ולא שווה לעובדו וחזרו וחיפשו כל צדדי ההיתר. היה אחד ששאל: האם האיסור הוא רק בארץ ישראל או בחוץ לארץ. שמא יש דעות שצפון רמת הגולן אינה ארץ ישראל? אמר להם הרב: לדעתי המקום הזה הוא ארץ ישראל. גם בגבולות ההבטחה וגם כיבוש עולי בבל, בודאי זה ספק. אבל הלכה ברורה היא שהמרכיב כלאים עובר איסור תורה "בכל מקום, בין בארץ בין בח"ל".
אמרו האנשים: אם כן אין לנו ברירה אלא לעקור את המטע. אמר להם הרב: זה לא פשוט כלל לעקור עצי פרי. הגמרא במסכת בבא קמא אומרת (צא ע"ב- צב ע"א): "דיקלא דטען קבא אסור למקצציה". תרגום: דקל שנותן פרי של קב, אסור לקצוץ אותו. וגפן שטוענת רבע קב אסור לעקור אותה.
אמרו לו שהאדמה שווה יותר מהעצים. ולכאורה זה מה שאמרה הגמרא "אם היה מעולה בדמים" שדמיו יקרים לבנין יותר משבח פרותיו - מותר לקצוץ אותו.
אמר להם הרב ז"ל כי לדעת הרא"ש (פ"ח טו) גם אם צריך את מקומו - יכול לעקור את העץ. וכן דעת רוב הפוסקים. כיוון ש"לא אסרה תורה אלא דרך השחתה". (רמב"ם מלכים פ"ו ה"ח). אמנם עדיף לעשות זאת על ידי נכרי. כיוון שיש סכנה בדבר ואנו מחמירים בעניני סכנה שחמורה יותר מאיסור. שהגמרא (ב"ק צא:) מביאה את דברי רבי חנינא שאמר: "לא שכיב שיבחת ברי אלא דקץ תאינתא בלא זמנה". לא נפטר בני ששמו 'שיבחת' אלא בגלל שעקר תאנה לפני זמנה. לכן עדיף לעשות זאת על ידי נכרי.
ואחר אותו מעשה היה הרב אליהו ז"ל שמח שמחה גדולה. והיה משתבח באנשי רמת מגשימים שכל כך מדקדקים הם במצוות ישוב ארץ ישראל וכל כל מהדרים במצוות. ומוכנים להפסיד הון רב לקיים את מצוות כלאיים כתקנה. והיה מחבב ביותר את הרב יחזקאל דאום ז"ל שהיה רב הישוב רמת מגשימים שהוא תלמיד חכם ובקי, ומקיים בגופו ממש את המצוות הללו התלויות בארץ.
מה נקרא שני מינים לכלאים? תפוח ואתרוג - הרי הם שני מינים ואסור. אבל תפוח חמוץ על תפוח מתוק - מותר. וכן אתרוג תימני על אתרוג רגיל - מותר. גם תפוז על חושחש מותר, כיון שיש לחושחש פירות רק שאינם טעימים. (חזו"א ס"ב סק"ט).
אילן סרק באילן סרק - מותר להרכיב. אילן מאכל באילן סרק - אסור (יו"ד רצה ג, רצו ח). וצריך בקיאות רבה בנושא זה. כי "יש באילנות דומים זה לזה בעלין או בפירות, ואע"פ כן הואיל והם שני מינים הרי אלו כלאים". ורוב העולם לא מכירים רוב המינין (רמ"א שם).
אסור לנטוע עץ גפן ליד ירקות את חיטים. ומיוחד איסור זה משאר איסורים שאם עשה כן. נאסרים הפירות והזרעים שנזרעו תחתיו. שנאמר "לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם" (דברים כב, ט). תקדש - תוקד אש.
איסור כלאי הכרם הוא חמור ואם קיים האדם כלאי הכרם בשדהו, הכל אסור בהנאה. "ואפילו הקש של תבואה והעצים של גפנים האלו אסורים בהנאה ושורפים אותם, ולא יסיק בהם תנור וכירים, ולא יבשל בהם באש שריפתן" (שו"ע יורה דעה - סימן רצו).
גם אם הזרעים התערבו בכרם בלי כוונה הם אוסרים את הכרם, אבל במקרה זה צריך הסכמה בדיעבד של בעל השדה. שאם ראה את הזרעים והתבואה בכרמו ולא עקרם - הרי זה אסור. "כיון שראה כלאים צמחו בכרמו והניחם, הרי זה קידשו (ונאסרו). ואין אדם מקדש דבר שאינו שלו".
כמה זמן נחשב המתנה? כתב בשו"ע (יורה דעה - סימן רצו טז) "הרואה ירק בכרם ואמר: כשאגיע לו אלקטנו, מותר. הגיע לו ועבר מעליו ואמר: כשאחזור לו אלקטנו, אם שהה עד שהוסיף אחד במאתים - הרי זה קידש (ואסור)". ולכן "אסור לעבור בעציץ נקוב שזרוע בו ירק בתוך הכרם. ואם הניחו תחת הגפן ונשתהה שם בארץ כדי להוסיף אחד ממאתים, הרי זה קידש".
"הבא לזרוע בצד הכרם, מרחיק ארבע אמות מעיקרי הגפנים, וזורע". והוא כשני מטר. אבל "אם גפן יחידית היא - מרחיק ממנה ששה טפחים, וזורע" שהוא כחצי מטר. ואם הגפן מאהילה על הירקות או התבואה - אסורים. אבל אם מאהילה על עצים אחרים או צמחים שאינם של מאכל - אין בכך כלום. ומותר לנטוע עץ שאינו גפן ליד תבואה ושאר מיני ירקות, ואין בזה כלאים.
"כל הזורע תחת השריגים והעלים היוצאים מן הגפן, הרי זה קידש (ואסור) ואף על פי שהזרע רחוק מעיקר הגפן כמה אמות" ואם יש לגפן "אפיפירות" דהיינו עצים יבשים שמדלים עליהם את הזמורות של הגפן שלא יפלו לרצפה ויטפסו על עצים אלו. "לא יזרע תחת מותר האפיפירות ואע"פ שאין עליהם לא עלים ולא שריגים. ואם זרע, הואיל ואין הזרע תחת סכך הגפן, הרי זה מותר". ובזה צריך להזהר כל אדם כיון שמצוי הוא גם בגינה פרטית של אדם שיש לו גפן יחידית והיא עולה ומשתרגת והענפים שלה מאהילים על זרעי מאכל אחרים.
אם יש גדר שמפרידה בין הזרעים לכרם - מותר. "גדר שהוא גבוה י' טפחים, וכן חריץ שהוא עמוק י' טפחים ורחב ד' (טפחים)- הרי זה מותר ליטע כרם בצדו מכאן וירקות בצדו מכאן. אפילו מחיצה של קנים וכו' (ס"ע מד). אמנם אם הגפנים משתרגים מעבר לגדר ומאהילים על הזרעים - הרי זה אסור.
אם הכרם בוסר " שלא הגיעו ענביו להיות כפול הלבן אלא עדיין הם בוסר, וזרע בתוכו ירק או תבואה, והשרישו, הרי זה לא קידש. ואעפ"כ קונסין אותו ואוסרין הזרע, אבל הבוסר מותר. ואם עקר הזרע
קודם שיעשו הענבים כפול הלבן, הרי זה מותר בהנאה". (רצו י).
"הקנים והורד והאטדין (שהם מין הדס), מיני אילן הם ואינם כלאים בכרם. זה הכלל: כל המוציא עלין מעיקרו, הרי זה ירק. וכל שאינו מוציא עלין מעיקרו, הרי זה אילן. והצלף, אילן לכל דבר" (רצו טו).
מותר לנטוע עץ פרי אחד ליד עץ פרי אחר ואין בכך הרכבה וכלאיים, אפילו גפנים. "שאין לך כלאים באילנות אלא הרכבה בלבד, בין אילן בירק, בין ירק באילן, בין ירק בירק שאינו מינו, ואפילו עץ סרק על עץ מאכל או עץ מאכל על עץ סרק". אבל שני מיני זרעים צריך להרחיקם זה מזה טפח וחצי שלא יראו כמעורבים.

אסור לזרוע שני מינים כאחד בארץ ישראל , שנאמר: "שדך לא תזרע כלאים" (ויקרא יט, יט) ואחד הזורע או המנכש או המחפה שני זרעים כמו חטה אחת ושעורה אחת או פול אחד ועדשה אחת. אם זרע או חיפה בעפר. בין בידו בין ברגלו בין בכלי. בין באדמה ובין בעציץ נקוב או שאינו נקוב. (שו"ע יורה דעה - סימן רצז א').
ומהם שני מינים? "החזרת עם חזרת גלים, והעולשים עם עולשי שדה, והכרישין עם כרישי שדה, והכסבר עם כסבר הרים, והחרדל עם חרדל מצרי. ודלעת מצרית עם דלעת הרמוצה אינם כלאים זה בזה. וכן החטים עם הזונין, והשעורים עם שבולת שועל, והכוסמין עם השיפון. הפול עם הספיר, והפורקדן עם הטופח, ופול הלבן עם השעועות, והקישות עם המלפפון, והכרוב עם התרובדור, והתרדין עם הלעונים - אינם כלאים זה בזה. אבל הצנון עם הנפוסים, והחרדל עם הלפסן, ודלעת יונית עם דלעת מצרית או עם דלעת הרמוצה, אע"פ שדומים זה לזה הרי אלו כלאים זה בזה".
"יש זרעים ואילנות אחרים, אע"פ שהם שני מינים בטבעם הואיל ועלין של זה דומין לעלין של זה או פרי של זה דומה לפרי של זה דמיון גדול עד שיראה כשני גוונים ממין אחד, לא חששו להם לכלאים זה עם זה. כיצד, הלפת עם הצנון אינם כלאים זה בזה, מפני שפרייהן שוים. והלפת עם הנפוס אינם כלאים זה בזה, מפני שהעלים שוים. אבל צנון עם הנפוס, אע"פ שהעלים דומים זה לזה והפרי דומה לפרי, הרי אלו כלאים, הואיל וטעם פרי זה רחוק מטעם (פרי זה) ביותר. וכן כל כיוצא באלו".
"יש מינים בזרעים שיהיה המין האחד נפרד לצורות הרבה מפני שנוי המקומות והעבודה שעובדים בארץ, עד שיראה כשני מינים. ואע"פ שאין דומין זה לזה, הואיל והם מין אחד אינם כלאים זה בזה. ויש בזרעים שני מינים שהם דומין זה לזה וצורת שניהם קרובה להיות צורה אחת, ואעפ"כ הואיל והם שני מינים הרי אלו אסורים זה עם זה".
מי שזרע כלאי זרעים - חייב לעקרם . ובכלל כלאי זרעים גם הזורע תבלינים בערבוביה. אבל שאר זרעים מותר. "אין אסור משום כלאי זרעים אלא הזרעים הראויין למאכל אדם אבל עשבים המרים וכיוצא בהן מן העיקרין שאינן ראויין אלא לרפואה וכיוצא בהן אין בהן משום כלאי זרעים" (רמב"ם הלכות כלאים א ד). ולכן מותר לזרוע פרחים בערבוביה. אמנם אם משתמשים בהם לתבלין - אסור.
בשונה מכלאי הכרם, אם אדם קיים באיסור בשדהו כלאי זרעים הם לא נאסרים באכילה או בהנאה. אפילו אם אדם זרע אותם במזיד. אבל צריך לעקרם.
מי שנתערבו לו זרעים של חיטה בשעורה או להפך וכן שאר מינים. אם נתערבו אחד בעשרים וארבע. כלומר ארבע אחוז ופחות - מותר לזרוע. ואם יש יותר בתערובות. מותר להוסיף מהמין שהוא הרוב על המיעוט ולזורע. ואע"פ שבדרך כלל "אין מבטלים איסור לכתחילה" כאן אין איסור בתערובת, אלא אם יזרע. וכשמערב הוא לא מבטל שום איסור
זרעי חרדל קטנים עם זרעי חיטה גדולים מותר בתערובות לפי אותו יחס בשטח. וכיוון שזרעי חרדל הם קטנים לעומת זרעי חיטה, אם התערב קילו זרעי חרדל ב- 144 קילו זרעי חיטה. הם יתנו פרי ביחס שווה של אחד לעשרים וארבע.
שיעור ההרחקה בשדות שונה מתבואה לירק . ושונה מגינה לשדה. ובגינה פרטית של אדם צריך הפרש של טפח וחצי בין ירק לירק. והעיקר שלא יראו שתולים בערבוביה. (רצז לד).
א. לא נוטעים ירק בתוך עץ שנחתך והוא עדין חי.
"אין נוטעין ירקות בתוך סדן של שקמה וכיוצא בזה. וסדן הוא אילן שנקצץ ונשאר שרשיו בארץ, ושקמה מין תאנה יערית. וכן כל כיוצא בזה.
ב. ערלה - כשקונים שתיל מהמשתלה והוא בתוך שקית שיש בה חורים, אפשר להחשיב את השנים שבהם העץ היה במשתלה לשלוש שנות ערלה אם ישתלו את השתיל יחד עם האדמה שלו. ואם יעבירו את השתיל מהמשתלה לבית כשהוא לא מנותק מהקרקע. במכונית וכד'.
הנוטע עץ מאכל, מונה לו ג' שנים מעת נטיעתו וכל הפירות שיהיו בו בתוך ג' שנים אסורין בהנאה לעולם, בין עיקר הפרי בין הגרעינים בין הקליפות. וג' שנים הללו אינם נמנים מיום ליום, אלא הולכים בהם אחר שנות העולם שהוא מתחיל מתשרי.
אם אדם לא נטע את העץ בצורה נכונה. מחשבים את שנות הערלה מזמן הנטיעה של העץ בגינה או בשדה שלו. וכן אם העץ הגיע בלי אדמה שיכול לחיות ממנה. מתחילים לחשב שנות ערלה מרגע הנטיעה בגינה. ורצוי לשים תוית על העץ מתי הוא נטע כל מנת שלא יכשלו בו לא בני הבית ולא אחרים.
בימינו יש זנים חדשים של פירות שברבים מהם העץ נותן פרי גם בשנים הראשונות שלו. אפילו בזתים יש זנים חדשים כגון "ברנע" שהם נותנים פירות טובים גם בשנים הראשונות. ולכן צריך לשים לב היטב שהפירות שהוא אוכל אינם פירות ערלה. בין אם זה משדה ובין אם זה מהשוק.
ערלה נוהגת בכל מקום ובכל זמן, בין בשל עובד כוכבים בין בשל ישראל, אלא שבשל ארץ ישראל היא מן התורה ובחוצה לארץ הלכה למשה מסיני". עיקר דין ט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילן הוא לענין תרומות ולמעשרות ולחשבון שנות ערלה (עיין שו"ע יו"ד סי' רצ"ד סע' ד' וסי' של"א סע' קכ"ה). כיצד?
איך מחשבים את השנים? אם "נטע מקודם ט"ז באב, שנשאר עדיין מ"ד יום עד ר"ח תשרי, כיון שהגיע ר"ח תשרי עלתה לה שנה ומונה עוד שתי שנים". "ולאחר ר"ח תשרי של שנה רביעית, כל הפירות שיחנטו בו קודם ט"ו בשבט יש להם גם כן דין ערלה, אע"פ שנגמרים אח"כ. והנחנטים בו מט"ו בשבט של שנה רביעית עד ט"ו בשבט של שנה חמישית, נקראים רבעי. ולאחר ט"ו בשבט של שנה חמישית הם חולין גמורים".
מה שמחכים עד ט"ו בשבט של שנה רביעית, וכל הפירות שחנטו קודם ט"ו בשבט יש להם גם כן דין ערלה אע"פ שנגמרים אח"כ, זה דוקא בנטיעה שהקלנו עליה בתחלתה שכיון שעברו עליה מ"ד יום עלתה לה שנה, לפיכך החמרנו עליה בסופה. הא לאו הכי - לא. ויש אומרים דלא שנא".
ענפים של עץ ערלה - מותרים. התורה אומרת "וערלתם ערלתו את פריו" רק הפרי, הזרעים והקליפה - אסורים כי הם חלק מהפרי. "כגון קליפי אגוזים ורמונים, והנץ שלהם והזגין והגרעינין של ענבים והתמד העשוי מהם והפגים והתמרים שאינם מתבשלים והענבים שלקו ואין נגמרים בבישולן, כולם חייבים בערלה ופטורים מרבעי" "אבל העלים והלולבים ומי גפנים" אינם פרי ואין בהם ערלה. ולכן מותר לסכך בענפים של עץ שהוא ערלה. אע"פ שערלה בדרך כלל אסורה בהנאה. אין אסור אלא הפרי בלבד. כמו כן מותר לקחת יחור על עץ ערלה והבריך ממנו עץ אחר. אבל " אסור ליטע פרי של ערלה; ואם נטעו, הפירות שיוצאים ממנו, מותרים, דזה וזה גורם, מותר" (שו"ע יו"ד רצד יד).
אילנות ערלה לברכת אילנות - בתשובת רב פעלים (או"ח ב' לו) כתב שאין מברכין ברכה זו על אילן המורכב באיסור. ובתשובת (ח"ג ט) כתב שמותר לברך על פירות ערלה. והטעם כי הברכה על אילן ואילן ערלה לא נעשית בו עבירה ואילו אילן מורכב נעשה בו איסור.
ג. לא נחשב ערלה אלא בעצים בלבד. אבל בירקות אין דין ערלה, אפילו בירקות שהם גדלים כמה שנים ולא שנה אחת בלבד.
חצילים - האם ערלה? הייתה פעם שאלה אם מותר לאכול חצילים (עיין בספר 'חיים שאל'), כי כשזורעים את זרע החצילים הם מביאים פירות, ולשנה הבאה מביאים שוב פירות מאותם זרעים, וכן בשנה הבאה, וא"כ זה ערלה ויהיה אסור לאכול. והתירו את החצילים מכמה טעמים ובין השאר היה רב אחד שהעיד ואמר אני ראיתי שהאר"י הקדוש אכל חצילים. ולכן מותר לנו לאכול חצילים. וטעם ההיתר הוא, כי בכל שנה הפרי החדש שיוצא הוא בדרגה פחותה מקודמו, וגם הוא נעשה יותר מר (עיין בספרו של הגאון הראשון לציון הגר"י נסים זצ"ל באורך בענין החצילים. ואת סברת הרדב"ז והכפתור ופרח ועוד ביין הטוב חלק יו"ד סי' יד).
ודין זה הוא אב לכל הירקות שהם כמוהו. כמו פלפלין ופטל. שהם כולם כמו בננה, אע"פ שנראים כמו עץ אין הם אלא ירק. ואין בהם ערלה וברכתם "בורא פרי האדמה".
פפיה - ירק וברכתו 'אדמה' - הייתה מחלוקת גדולה מה הברכה הראויה לפרי ה- "פפיה", האם העץ או האדמה? בשו"ת רב פעלים כתב תשובה בענין הפפיה (ח"ב סי' ל') לברך עליה 'האדמה' כיון שהפרי יוצא מהעץ עצמו ולא מענף, ולשנה הבאה העץ גדל, והפירות שוב יוצאים מהחלק החדש של העץ וכן הלאה ולכן דינו כירק וברכתו אדמה. וממילא אין בו דין ערלה.
פירות ערלה בשווקים - צריך בירור. כל השנה כולה צריך להזהר מערלה לכל פרי שגדל על העץ. בימינו למדו למהר את גדילת הפירות על ידי ברירת זנים ודישון וחומרי צמיחה שמגדלים את הפירות בתחילת שנותיו של העץ. כל זה לא משנה את הדין והעצים הללו חייבים בערלה כמו כל פירות העצים כולם. על כן צריך להזהר בקניית שלא יהיו חלילה ערלה. ברימונים יש בעיה גדולה יותר של ערלה משאר עצים, שיש שם זרדים שעולים ומתפתחים מהר. ועל כן כל פרי עץ שקונים, צריך להזהר מערלה. וכיום צריך להזהר בסברס הקנוים בחניות מערלה. וצריך עליהם בירור והשגחה מיוחדת.
ספק ערלה - האם מותר?. בשו"ע כתב (ט י) ספק ערלה בארץ ישראל - אסור. ובחוצה לארץ - מותר. כיצד, "כרם שהוא ספק ערלה, בארץ ישראל, אסור; ובסוריא, מותר, ואין צריך לומר בחוצה לארץ (שמותר)".
והסביר בעל השולחן ערוך כיצד היו עושים הכורמים בימיו. ובימינו אף על פי שהשיטה היא שונה. העקרון שווה. דהיינו שבכל שנה כמעט הכורמים נוטעים עצים חדשים במקום עצים שנעקרו או התייבשו או שלא נותנים פרי מספיק טוב. ולכן בכל כרם יש גם ערלה וגם פירות מותרים. וכך כתב (שו"ע יורה דעה - סימן רצד יז)
"אע"פ שמנהג עובדי אדמה להבריך גפנים בכל שנה, מותר לשתות יין מגפני העובדי כוכבים, משום דספק ערלה מותר. ואפילו בכרמים שישראל עובדים אותם ומבריכים אותם בכל שנה, מותר, משום דמבריך ומרכיב אינו חייב בערלה אלא בארץ אבל לא בחוצה לארץ. ויש למצוא היתר גם לבני ארץ ישראל ביין של כרמי העובדי כוכבים, משום דרובא דגפנים לאו ערלה נינהו. ואפילו בכרמים שידוע ודאי שיש בהם ערלה, יש להתירה משום דקודם שיעברו עליה שני ערלה אינם עושים פירות, ואם עושים, הם דקים וקלושים שאינם ראויים לעשות מהן יין".
הסיבות שבגללם התיר השו"ע בארץ ישראל לעשות בעצמם יין מענבים קונים מהנכרים היא בגלל שהאילנות הצעירים לא נותנים פירות. ואם הם נותנים - הפרי הוא דק וקלוש ולא ראוי לתעשיית היין. בימינו השיטות השתנו והפירות ראויים לתעשיית היין ולאכילה גם בשנים הראשונות. ולכן יש צורך לברר את המקור של הפירות לפני שקונים אותם מהשוק.
פדיון נטע רבעי - בימינו לא אוכלים פירות נטע רבעי בירושלים. ומחללים את הפרי על מטבע עם ברכה. ואם מדובר בפדיון של ענבים, מברכים "על פדיון כרם רבעי". ופירות של נטע רבעי פטורים מתרומות ומעשרות וממתנות עניים. ונוהגים לעשות פדיון נטע רבעי או כרם רבעי ברוב עם ובהדרת מלך. כי זו הפעם הראשונה שהחקלאי יכול לאכול מפירות הכרם שטרח עליה כל כך.
ד. כשאדם נוטע עץ והוא עדין "ערלה" שאסור באכילה או "נטע רבעי" שצריך פדיון - כדאי שיסמן את העץ שהוא עדין ערלה. כי יש אנשים שמתירים לעצמם לקטוף מעץ שאינו שלהם. אבל כשיראו שמדובר בעץ שאסור לאכלו - יזהרו ולא יקטפו ולא יכשלו באיסור ערלה.
המשנה ב"מעשר שני" (פ"ה משנה א') מלמדת אותנו שצריך לתת סימן בעצי "ערלה" ו"כרם רבעי" שלא יאכלו את פירותיו באיסור. שהרי בשלשת השנים הראשונות של העץ מנטיעתו - פירותיו אסורים בהנאה מדאורייתא. לאחר שלש שנים - דין פירותיו כ"מעשר שני" שצריכים לאכול אותם בירושלים. אפשר גם לפדות את פירות "רבעי" (פירות משנה רביעית) במעות. מעלים את המעות לירושלים. קונים בהם מאכל, ואוכלים אותו בירושלים.
משמע מהמשנה שלדעת תנא קמא: עושים את הסימנים כל השנים, כדי להודיע לבאי ולוקחי הפירות אם הפירות ערלה או רבעי. לדעת רשב"ג: רק בשנה השביעית בלבד צריכים לעשות היכר, שאז הפירות הפקר, והנוטלים - נוטלים בהיתר. לכן צריכים סימן שידעו שהפירות ערלה או רבעי, ולא יכשלו. לדעת רשב"ג בשאר שנים לא צריכים לעשות היכר, לפי שאסור ליכנס וליטול פירות ללא רשות. ואם נכנס וגוזל אין זו האחריות של בעל הבית. (רמב"ם מעשר שני פ"ט הלכה ז').
אע"פ שבעל השדה ששם סימני היכר על ערלה שאסור לאכול אותה ירויח - שהגנב יירתע ולא יגנוב כלום, ונרוויח בכפליים? חכמים לא חייבוהו בכך ואם רוצה להניח סימן - רשאי. המשנה מוסיפה, ש"הצנועין" - הצדיקים ואנשי מעשה שהיו רוצים להפריש את העם מאיסור עד כמה שאפשר, היו מכינים מעות לצורך חילול מעשר שני ואומרים: לכשילקטו אותם פירות - מיד יהו מחוללים על המעות, כך שאפילו אם יאכלו בלי רשות - לפחות שיאכלו כשר.
גונבים בלילה ומסיירים לפני כן ביום - מקשה הירושלמי: הרי גנבים באים בלילה, ומה תועיל "החרסית" - הסימן שמדובר בפירות ערלה. הרי לא רואים אותה? (מובא במלאכת שלמה פ"ה ממע"ש - א'). ומתרץ הירושלמי: שגנב דרכו לסקור את זירת המטרה שלו ביום כדי לתכנן את צעדיו בלילה. ובבדיקה שעורך הגנב ביום יוכל לראות את הסימנים, ואז לא יגנב או יקח מ"רבעי" ויפדה.
קושית ה"חוות יאיר" - מקשה ה'חוות יאיר' על לרשב"ג: מדוע לא יתנו סימנים כל השנים להפריש את הגנבים? הרי אם גונב כסף יכול להשיב, אבל אם אכל ערלה - איסורי הנאה דאורייתא ולא ניתן להחזיר? איך יתכן לתת ליהודי לעבור על איסור דאורייתא בלי להפרישו ? והרי אם יציין שזה ערלה הוא יפרוש כי עוון אכילת ערלה הוא חמור ?? והוא נשאר בתימה, ומסיים : "ומי שיעלה ארוכה למחלתי - רופא אומן יקרא".
ה. הנוטע עץ צריך להיזהר שהעץ הזה לא יזיק לרבים. וכשהוא גדל - צריך לגזום אותו. ואם פירותיו נופלים לרשות הרבים ואנשים מחליקים בהם - יזהר להוציאם או לגזום את הענפים שנוטים לרשות הרבים. ואף אם העץ הזה מביא תועלת לחלק מהאנשים ונזק לאחרים. אין התועלת מחפה על הנזק ויגזום את הענפים המזיקים.
הגמרא מספרת "ר' ינאי הוה ליה אילן הנוטה לרשות הרבים, הוה ההוא גברא דהוה ליה נמי אילן הנוטה לרשות הרבים (היה עץ שענפיו בולטים לתוך שטח רשות הרבים מביתו של רבי ינאי, והיה אדם אחר שגם מהחצר שלו היה יוצא עץ שענפיו בולטים לשטח רשות הרבים). אתו בני רשות הרבים הוו קא מעכבי עילויה, אתא לקמיה דר' ינאי (העוברים ושבים היו מתלוננים על אותו אדם שהענפים מפריעים להם במעבר והזמין אותם לדין תורה אצל רבי ינאי).
א"ל, זיל האידנא ותא למחר (אמר רבי ינאי לנתבע לשוב אליו למחר ויפסוק לו את דינו, וכך עשה). בליליא שדר קצייה לההוא דידיה (באותו לילה קצץ רבי ינאי את כל הענפים שבלטו מהעץ שלו לתוך שטח רשות הרבים). למחר אתא לקמיה, א"ל זיל קוץ (למחרת בא בעל הדין לפני רבי ינאי ופסק לו רבי ינאי שהוא חייב לקצוץ את כל הענפים הבולטים לשטח רשות הרבים). א"ל, הא מר נמי אית ליה! (טען אותו אדם לרבי ינאי שהרי גם מביתו של רבי ינאי בולטים ענפים לשטח רשות הרבים).
א"ל, זיל חזי, אי קוץ דידי קוץ דידך, אי לא קוץ דידי לא תקוץ את (אותו אדם לא ידע שרבי ינאי קצץ את הענפים בליל אמש, ואמר לו רבי ינאי שילך ויבדוק, אם יראה שהוא קצץ את כל הענפים, גם הוא יקצוץ, וכך היה).
מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר? (מדוע ר' ינאי בתחילה לא קיצץ את הענפים מביתו ורק בגלל אותו דין תורה עשה כן?). מעיקרא סבר ניחא להו לבני רה"ר דיתבי בטוליה, כיון דחזא דקא מעכבי, שדר קצייה (רבי ינאי תמיד חשב שנוח לבני רשות הרבים לפוש בדרכם בצל ענפי האילן ומשום כך לא נגע בהם, אבל כשראה שיש תלונות של בני רשות הרבים, הלך לקצוץ ללא עיכובים).
ולימא ליה, זיל קוץ דידך והדר אקוץ דידי! משום דריש לקיש, דאמר 'התקוששו וקושו' - קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים" (רבי ינאי לימד אותנו דרך חיים חשובה בתוכחה ובפסיקה, שאפילו דיינים צריכים ללכת לאורה, והיא, שרק אחרי שאצלם יתוקן אותו עניין הנדון בדין התורה, אז יכול הדיין לפסוק באותו עניין).
ו. אסור לאדם לעקור עצי פרי אפילו בעת מלחמה. "רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ" (דברים כ). ואף עצי סרק לא מותר לעקור סתם, אלא לצורך. ואם עץ הפרי הוא לא כלכלי - מותר לעקרו על ידי נכרי.
כתוב במדרש (רבה קהלת פרשה ז פסקה יט) "ראה את מעשה האלהים כי מי יוכל לתקן את אשר עותו" בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי - בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי. שאם קלקלת - אין מי שיתקן אחריך".
מתי מותר לקצוץ? הגמ' (ב"ק צא: צב.) מביאה את דברי רב כי דקל שנותן פרי של קב. (קילו ומאתים גרם) "אסור למקצציה". וגפן שעושה רבע קב גם אסור לקצוץ. ואומר רבינא: "אם היה מעולה בדמים (דמיו יקרים לבנין יותר משבח פרותיו) מותר". כאשר ישנה תועלת בענפי העץ כקורות יותר מהפרות עצמם, מותר לקצוץ את העץ. הגמרא מוסיפה עוד דוגמאות משמואל ורב חסדא שהתירו עקירת עצים, כגון שעץ אחד מזיק לעץ אחר, על ידי נתינת טעם של עץ אחד בשני, וכן כאשר ישנה תחרות בין שני עצים, אפשר לעקור את העץ ששווה פחות.
אם צריך את מקומו. הרא"ש סובר (פ"ח סי' טו) שאפילו אם היה צריך רק למקומו של האילן - יכול לכרותו. הרמב"ם (הלכות מלכים פ"ו ה"ח) כתב: "לא אסרה תורה אלא דרך השחתה" דהיינו כל מקום שאיננו דרך השחתה אפשר לעקור, ולכן אם נעשה לתועלת אחרת כגון שמזיק לאילנות אחרים או בשדה אחרים, אין זו דרך השחתה ויכול לעקרו. הט"ז (ס"ק ו) התיר על פי דברי הרא"ש לקצוץ אילנות לצורך בניית בית, ועיין עוד בדרכ"ת (סי' קטז ס"ק נא ד"ה ומ"ש הפת"ש).
רק על ידי נכרי. והיה מורה הרב ז"ל לקצוץ את האילן במקרים אלו רק על ידי נכרי, כיון שהגמרא אומרת בשם רבי חנינא כי בנו נפטר בקיצור ימים ושנים רק בגלל שקצץ עץ תאנה שלא בזמנו. ובודאי עשה כן באופן של היתר. וסיבת הדבר היא כי נטיעת עץ היא הוספת חיים ועקירתו היא ההפך.
ז. הנוטעים עצים מביאים ברכה ומוסיפים חיים לעולם. על כן טוב להתפלל בשעת הנטיעה על העץ ועל עצים אחרים. וטוב בשעה זו להתפלל על חולים לרפואתם. ועל עקרות שיפקדו לחיים טובים ולשלום.
אבינו שבשמים, בונה ציון וירושלים ומכונן מלכות ישראל, השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו. רצה ה' ארצך והשפע עליה מטוב חסדך. תן טל לברכה וגשמי רצון הורד בעתם לרוות הרי ישראל ועמקיה ולהשקות בהם כל צמח ועץ. ונטיעות אלה אשר אנחנו נוטעים לפניך היום העמק שרשיהם וגדל פארם למען יפרחו לרצון בתוך שאר עצי ישראל לברכה ולתפארה. וחזק ידי כל אחינו העמלים בעבודת אדמת הקודש ובהפרחת שממתה. ברך ה' חילם ופעל ידם תרצה. השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו. אמן.
חזרה למעלה