יום ה' ח' תשרי ה'תשע"ה
דף הבית ספריה הלכה פניני הלכה שבת מלאכות שבת Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

שבט תשע"א

בעלי חיים


נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
עם ישראל

א - שביתת בעלי חיים
כשם שמצווה על ישראל לשבות בשבת, כך מצווה עליו להניח לבהמתו לנוח ממלאכה בשבת. שתי מצוות ישנן על כך: האחת מצוות 'עשה', שנאמר (שמות כג, יב): "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר". השנייה מצוות 'לא תעשה', שנאמר (שמות כ, י): "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלוֹהֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ". מצוות שביתת בעלי חיים אינה מכלל ל"ט מלאכות אלא מצווה בפני עצמה, והעובר עליה אינו נענש במיתה או מלקות (שבת קנד, א; רמב"ם שבת כ, א-ב).
למרות שהתורה הזכירה בהמה ושור וחמור, האיסור קיים בכל בעלי החיים, ובכללם עופות ודגים (מ"ב שה, א). לפיכך, אסור לשלוח יוני דואר בשבת, וכן אסור למשוך סירה בעזרת דולפינים מאולפים. והזכירה התורה שור וחמור, כי בהם רגילים לעשות מלאכה - בחרישה ונשיאת משאות.
בכל אופן שאדם גורם לבהמה ללכת עם המשא שעליה, בין על ידי הכאה או משיכה או אפילו בקולו, הוא עובר באיסור תורה. ואיסור זה נקרא 'מחמר'. ואפילו אם הבהמה שייכת לגוי או הפקר, אסור לגרום לה ללכת עם המשא שעליה, אלא שאם הבהמה שלו, בנוסף לכך שעבר על 'לא תעשה', ביטל גם מצוות 'עשה' של השבתת בהמתו (שו"ע רסו, א-ב, מ"ב ז-ח). מצוות השבתת הבהמה קיימת גם ביום הכיפורים. (ונחלקו אם המצווה קיימת ביום טוב, מ"ב רמו, יט).
בכלל מצווה זו, אסור ליהודי להשכיר את בהמתו לגוי שיעשה בה מלאכה בשבת, כגון שיחרוש בה או יוליך על גבה משאות ברשות הרבים. ואם השכיר את הבהמה על דעת שיחזיר אותה לפני שבת ולא החזיר, יפקיר אותה לפני שבת, כדי שלא יעבור על איסור תורה (שו"ע רמו, ג). ואם היו יהודי וגוי שותפים בבהמה, אסור ליהודי להניח לגוי לעבוד בה בשבת. אבל אם מתחילה קנו את הבהמה באופן שתהיה קנויה לגוי בשבת, וכנגד זה תהיה קנויה ליהודי ביום חול אחד, מותר לגוי לעבוד בה בשבת, כי בשבת היא שייכת לו בלבד (שו"ע רמו, ה).
מותר ליהודי לתת לגוי לרכוב על בהמתו או סוסו בשבת, מפני שכלל הוא: "חי נושא את עצמו", ולכן אין רכיבת הגוי על הבהמה נחשבת משא, וגם הבגדים שהוא לובש אינם נחשבים למשא, כי הם טפלים לגופו. אבל על יהודי גזרו חכמים שלא ישתמש בבהמה כלל, היינו שלא ירכוב עליה ולא ישען עליה ולא יניח עליה חפץ, ולא ישב בקרון שרתום לבהמה, אפילו אם הגוי מנהיג את הקרון לצורך עצמו (שו"ע שה, יח). וטעם הגזירה, כדי שלא יטריח את הבהמה (ירושלמי ביצה פ"ה ה"ב), ושמא מתוך שירכוב עליה יבוא לקטוף ענף כדי להנחותה ויעבור על מלאכת 'קוצר' (ביצה לו, ב).
אסור ליהודי להוציא בהמה של יהודי מחוץ לתחום שבת, ותחום שבת נקבע לפי תחומו של בעל הבהמה (עיין להלן ל, ג). ואם בעל הבהמה מסר אותה לרועה, יהודי או גוי, תחום השבת נקבע לפי הרועה (שו"ע שצז, ג-ה). האיסור הוא שהבהמה תצא ביוזמת בעליה מרשותו, אבל אין איסור שהבהמה תצא מעצמה חוץ לתחום, או שרועה גוי יוציא אותה מעצמו חוץ לתחום (רמ"א שה, כג, מ"ב עט).

ב - במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה

כפי שלמדנו, צריך להשבית את הבהמה ממלאכה בשבת, ובכלל זה, שלא תצא לרשות הרבים או לכרמלית כשמשא על גבה. וכשם שמותר לאדם לצאת עם בגדיו, מפני שהם טפלים לגופו, כך מותר להוציא חמור שסובל מקור עם מרדעת שנועדה לחמם אותו. אבל שאר בהמות שאינן סובלות מקור, אסור שיצאו עם מרדעת שעליהן (שו"ע שה, ז). וכן אסור להוציא כלב בבגד העוטף את גופו, שהואיל ואין לו צורך ממשי בזה, הבגד נחשב עליו כמשא. וכשאין מוציאים אותו החוצה, מותר להלבישו בבגדים, כי אין איסור טלטול ברשות היחיד.
מותר להוציא בהמה עם תחבושת שנועדה לשמור על פצעיה שלא ינזקו, וכן עם מעטה שנועד לשמור על צמרה שלא יתלכלך. ובתנאי שהם מהודקים אליה היטב, שאין חשש שיפלו ויבואו לטלטלם ברשות הרבים או בכרמלית (שו"ע שה, ו). אסור להוציא בהמה עם מחסום שנועד למנוע ממנה לאכול בשדות אחרים, הואיל ושמירה זו אינה למענה אלא לצורך אחרים (שו"ע שה, יא).
אסור להוליך בהמה כשפעמון לצווארה מפני שהוא משמיע קול, ואסרו חכמים לעשות דברים שמשמיעים קול כעין כלי נגינה. אבל אם הפעמון פקוק ואינו מוציא קול, מותר להוליכה ברשות היחיד, אבל לרשות הרבים אסור להוציאה גם כשהוא פקוק, מפני שהוא נראה כמוציאה לשוק למכירה, שכך היו רגילים להוליך בהמה למכירה (שבת נג, א; נד, ב; מ"ב שה, מב-מג. אבל הפעמון מצד עצמו אינו נחשב משא כי הוא טפל לאפסר).
מותר להוציא סוס ברסן וחמור באפסר, שאלו דברים שעל ידם רגילים לשומרם שילכו בתלם ולא יברחו. אבל אסור להוציא חמור ברסן, מפני שתפיסת הרסן חזקה בהרבה מהשמירה הנצרכת לחמור. זה הכלל: כל דבר שרגילים לשמור בו את הבהמה אינו נחשב משאוי, אבל דבר שיש בו שמירה מופרזת נחשב כמשאוי (שו"ע שה, א, מ"ב ח).
מותר לתת לכלב לצאת לרשות הרבים עם רצועה שבצווארו, מפני שכך דרכו לצאת, כדי שבשעת הצורך יוכלו לשומרו על ידי אחיזת הרצועה או קשירתה (שו"ע שה, ה; מ"ב יב). ואין האדם שאוחז בחבל שמחובר לרצועה שבצוואר הכלב נחשב כמטלטל אותו, מפני שהחבל טפל לגופו של הכלב. אבל צריך להקפיד לתפוס את החבל בסופו, שלא יצא מידו טפח ממנו, וכן יקפיד שהחבל שבין ידו לכלב לא ישתלשל עד טפח הקרוב לארץ, כי באופנים אלו הוא נראה כמטלטל את החבל. ואם החבל ארוך מדי, יכול לכורכו סביב צווארו של הכלב וכך לא ישתלשל מידו (שו"ע שה, טז).
מותר לעיוור לצאת לרשות הרבים עם כלב נחייה, ואע"פ שהוא אוחז ברצועה הקשורה לכלב, אין בזה איסור, שהואיל והרצועה קשורה תמיד לכלב, היא טפלה לגופו, ואין בה טלטול (אמנם בארח"ש לא, יז, החמיר. אולם נראה להתיר כמבואר בהרחבות. וכ"כ במקווה המים ד, לט, ומנו"א ח"ג כז, מט, וילקוט יוסף שה, נט).
מותר להוציא כלב לרשות הרבים עם דסקית המחוברת בקביעות לרצועה שבצווארו או לאוזנו, שכתוב עליה שם הבעלים של הכלב, שעל ידי כך ידעו שיש לכלב בעלים ולא יפגעו בו. 1

ג - האכלת בהמות וחיות
מותר להעמיד בהמה ליד עשבים מחוברים כדי שתאכל מהם, ואין בזה איסור 'קוצר', מפני שהבהמה אוכלת לעצמה, ולא נצטווינו לדאוג שהיא עצמה תשמור שבת אלא רק שלא תעשה מלאכת עבודה בשבילנו (שבת קכב, א; שו"ע שכד, יג).
מותר לאדם לתת מזון ומים לבעלי חיים שנמצאים ברשותו ותלויים בו, כמו פרות, תרנגולים וחתולים. וגם כאשר הם שייכים ליהודי אחר, מותר לתת להם מזון ומים. אבל אסור לתת מזון ומים לבעלי חיים שמסתדרים בכוחות עצמם, כמו דבורים ויוני שובך. ואף שאין בהגשת המזון לפניהם מלאכה, אסרו זאת חכמים מפני שהיא טרחה מיותרת (שו"ע שכד, יא, באו"ה 'ויוני').
מותר לתת מזון לפני חיות בר רעבות, כמו כלבים וחתולים שאין להם בעלים, שכן למדנו שהקב"ה מרחם על כל בריותיו, שנאמר (תהלים קמה, ט): "וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו", וראוי לאדם להידבק בדרכיו (ערוה"ש שכד, ב-ג; ועיין מ"ב לא).
בעלי חיים הם 'מוקצה' ולכן אסור להגביהם או להגביה אחד מאבריהם. אבל כשיש להם צורך בכך, כגון להביאם אל האוכל, משום צער בעלי חיים התירו לאחוז בהם ולהזיז את אבריהם, ובתנאי שלא יגביה אותם מן הארץ (שו"ע שח, לט-מ; מ"ב קנא).
חיות שמתקשות לאכול בלא שיתנו את המזון לתוך פיהם, מותר ליתן את המזון לתוך פיהם. ובתנאי שלא יאכילום בעל כרחם, היינו שלא יתחבו את המזון אל מעבר לבית הבליעה שלהם, למקום שלא יוכלו להוציאו, כי זו טרחה יתירה (שבת קנה, ב; שו"ע שכד, ט-י).
אווזים שמפטמים אותם בכוח עד שאינם יכולים לאכול בלא שיתחבו את המזון אל מעבר לבית הבליעה שלהם, ואם לא יתחבו להם מזון בשבת ירעבו ויצטערו, מותר לומר לגוי לפטם אותם פעם אחת בשבת. ואם אין שם גוי, נחלקו הפוסקים אם מותר ליהודי לפטמם משום צער בעלי חיים (מ"ב שכד, כז). ועדיף שלא לפטם אווזים כלל, מפני שהפיטום גורם להם צער ויש בזה כמה איסורים (עי' באו"ה שם, ושש"כ כז, כו).
מותר לחתוך מאכלים לחיות שמתקשות לאוכלם בלא חיתוך, כגון דלועים שנותנים לפני בהמות, או בשר נבלה קשה שהכלבים מתקשים לאכול. אבל אסור לחתוך לפניהם מאכלים שהם יכולים לאכול בלא חיתוך, ואף שהחיתוך מיקל על אכילתם, זוהי טרחה מיותרת שאסורה בשבת (שו"ע שכד, ג-ח).

ד - חליבה בשבת
אסור מהתורה לחלוב בשבת פרה וכל בהמה, משום שבפעולה זו מפרידים את החלב מגוף הפרה, ופעולה זו נקראת 'מפרק' והיא תולדה של מלאכת 'דש', שכשם שאסור להפריד את התבואה משיבוליה, כך אסור להפריד את החלב מגוף הפרה (שבת צה, א).
הבעיה שאם לא יחלבו את הפרות ביום השבת, ייגרם להם צער גדול, שכן כל פרה חולבת, עטיניה מניבים כמות גדולה של חלב, ואם במשך יום שלם לא ישחררו אותה מן החלב שבעטיניה, תסבול מאוד. לכן התירו חכמים לומר לגוי לחלוב את הפרה ביום השבת. ואף שאסרו חכמים לבקש מגוי לעשות עבורנו מלאכה בשבת, כאן שמדובר בצער בעלי חיים, ביטלו חכמים את דבריהם. ואותו חלב הוא מוקצה במשך כל אותה שבת, ולאחר השבת רשאי היהודי לשתות את החלב או למוכרו (שו"ע שה, כ).
כשאין שם גוי, יכול היהודי לחלוב את החלב לאיבוד, כגון שיחלוב אותו על הארץ או לתוך כלי שיש בו חומר מפגל. מפני שרק חליבה לצורך החלב אסורה מהתורה, אבל חליבה שבה החלב הולך לאיבוד, אסורה מדברי חכמים בלבד, וכדי למנוע צער מהבהמה התירו זאת. אבל איסור תורה אי אפשר להתיר לצורך מניעת צער מבעלי חיים. 2
כיום משק החלב השתכלל, וכל פעולת החליבה נעשית על ידי מכונות שאיבה, שמהן יוצאים צינורות ובסופם גביע הנצמד לעטין ויונק את החלב. ושוב, כאשר יש שם גוי, אפשר לבקש ממנו להפעיל את המכונה ולהצמיד את הגביעים לעטינים ביום השבת, משום שלולי כן ייגרם לפרות צער. ואם אין שם גוי, נוהגים להפעיל את המכונה מערב שבת על ידי שעון שבת או מנגנוני השהייה. ובשבת, לפני שהמכונה מתחילה לפעול, מצמידים את הגביעים לעטיני הפרה, ולאחר מכן המכונה מתחילה לפעול והיא שואבת את החלב מעצמה. נמצא שהיהודי לא עשה מלאכה בידיו, שכן בשעה שהצמיד את הגביעים לעטינים המכונה עדיין לא החלה לשאוב. ואף שבהצמדת הגביעים הוא גרם למלאכה שתיעשה, מכל מקום, אין בזה איסור תורה, שמן התורה רק מעשה בידיים אסור, שנאמר (שמות כ, י): "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה", וחכמים הם שאסרו לגרום למלאכה שתיעשה. וכאן שאם לא יחלבו את הפרות ייגרם להן צער, התירו חכמים לבצע פעולת 'גרמא' האסורה מדבריהם כדי לשחרר את הפרות מהחלב המרובה שבעטיניהן, ואחר השבת יוכל היהודי ליהנות מהחלב.
כאשר צריך לחבר את הגביעים לעטינים בעת שהמכונה עובדת, אם יחלוב את החלב כדי לשומרו יעבור באיסור תורה, לכן יחלוב את החלב על הארץ כדי לאבדו, וכך המלאכה תהיה אסורה מדברי חכמים בלבד, וכדי למנוע צער מהבהמה מותר לעשותה (שש"כ כז, נ. על שאיבת חלב מאשה שסובלת מגודש עיין לעיל יא, יז).

ה - טלטול חיות מחמד ובעלי חיים חולים
כפי שנלמד להלן (כג, ה), כל דבר שאין בו שימוש בשבת הרי הוא 'מוקצה' ואסור לטלטל אותו בשבת. בכלל זה גם בעלי חיים נחשבים 'מוקצה' ואסור לטלטל אותם בשבת. ובמקרה שצריך לקחתם ממקומם כדי למנוע מהם צער, התירו חכמים לאחוז בהם ולגוררם, אבל לא להרימם (שו"ע או"ח שח, לט-מ).
לכאורה כך הדין גם לגבי חיות מחמד, כחתולים וכלבים, שאסור לטלטלם, ורק כדי למנוע מהם צער, מותר לדוחפם או לגוררם, אבל לא להרימם (וכ"כ ילקוט יוסף ח"ב עמ' שפג, ארח"ש יט, קכד).
אולם יותר נראה, שדין מוקצה קיים לגבי בעלי חיים שאין רגילים לשחק עמם, אבל חיות מחמד שבעליהם רגילים להרימם ולהשתעשע בהם בכל השבוע - אינם מוקצה, ומותר לבעליהם לנגוע בהם ולהרימם. וכן כלבי נחייה, אינם מוקצה בשבת. וכן פסק הרב פיינשטיין (אג"מ או"ח ח"ה כב, כא) והרב אויערבאך (שלחן שלמה שח, עד). ואף שיש מחמירים, כיוון שדין מוקצה הוא מדברי חכמים, הלכה כדעת המקילים. 3
דג שקפץ מן האקווריום, ואם יחזירוהו לאקווריום יש להניח שיחיה, למרות שהדג 'מוקצה' מותר להחזירו. מפני שבשעת הדחק, כשאין פתרון אחר, משום צער בעלי חיים מותר לטלטל 'מוקצה'. ואף שיש מחמירים בזה, אפשר לסמוך על המקילים (עי' שו"ע שה, יט, מ"ב ע, שש"כ כז, כח).
כשאחד מהדגים שבאקווריום מת, ואם ישאירוהו שם יש חשש שידביק את שאר הדגים במחלתו ואף הם ימותו, למרות שהוא מוקצה, מותר להוציאו מן האקווריום כדי להצילם. ואם יש שם חתול או כלב, טוב שיתן אותו לפניהם (ע' שש"כ כז, כט).

ו - מלאכת צידה
צידת בעלי חיים היא מן המלאכות שהיו במשכן, שהיו צדים תחשים לעשות מעורותיהם יריעות למשכן, וחלזונות לעשות מהם תכלת לצביעת חוטי היריעות (שבת עג, א, ורש"י; שבת עה, א).
הצידה האסורה מהתורה היא צידת מינים שרגילים לצוד, כגון בהמות, חיות, ציפורים ודגים, כדי לאכול את בשרם או להשתמש בעורם, וכן תוכים כדי ליהנות מיופיים. אבל הצד מינים שאין רגילים לצוד, כדוגמת זבובים וחרקים, עובר באיסור מדברי חכמים בלבד (שבת קו, ב; שו"ע שטז, ג).
בעלי חיים מבויתים שאינם בורחים מבעליהם, כמו פרה, חמור וכלב, כיוון שממילא הם ברשות האדם, אין בהם איסור צידה (רמ"א שטז, יב, מ"ב נט). אמנם אסור ליטול אותם ביד משום שהם מוקצה, ובשעת הצורך מותר לאחוז בהם ולמושכם לדיר או למלונה שלהם ובתנאי שלא ירים אותם (שו"ע שח, מ; לעיל כ, ג).
ואם הוא בעל חיים שמבוית למחצה, שדרכו להישמט מתחת יד האדם הבא לתופסו, ובערב הוא רגיל לחזור לכלובו, אסור מדברי חכמים לצוד אותו (רמ"א שטז, יב; מ"ב נז ונט). ובשעת הדחק, כדי למנוע הפסד או צער בעלי חיים, אפשר לסמוך על המקילים לצוד אותו (ע' שו"ע שם; שש"כ כז, לו).
האיסור מהתורה הוא לצוד את בעל החיים לגמרי, היינו לתפוס אותו ביד או בחבלים או בכלוב, באופן שהאדם יכול לעשות בו מה שירצה. וכן המבריח אותו לתוך מקום שיוכל לתופסו בקלות, בריצה ושׁחייה אחת, עובר באיסור תורה. אבל המבריח אותו למקום גדול יותר, שאם ירצה לתופסו יצטרך לרוץ אחריו כמה פעמים או שיצטרך להעזר במצודה, אינו עובר באיסור תורה, כיוון שאינו תפוס בידו לגמרי, אבל יש בזה איסור מדברי חכמים, מפני שעתה יוכל ביתר קלות לצוד אותו. ואם יצוד אותו שם, למרות שהצידה שם קלה יותר, יעבור באיסור תורה, משום שהתפיסה הגמורה היא הצידה האסורה מהתורה (שבת קו, ב; שו"ע שטז, א).
גם צידה בעזרת כלב אסורה, אלא שאם שיסה את הכלב בדיבור ולא עשה דבר בגופו - עבר באיסור חכמים. ואם עשה איזה שהוא מעשה לעזור לצידה - עבר באיסור תורה (רמ"א שטז, ב, מ"ב י).
מותר להניח בערב שבת מלכודת לצידת עכברים, הואיל ואינו עושה דבר בשבת. אבל בשבת אסור מדברי חכמים להניח מלכודת, ואין בזה איסור תורה, מפני שאין ביטחון שהמלכודת תצוד (מ"ב שטז, יח). מותר לשחרר חיה מן המלכודת, כי יש איסור לצוד ואין איסור לשחרר חיה מן המצודה (מ"ב שטז, כה).
הרוצה להאכיל חיה או תוכי שנמצאים בכלוב ומטבעם רוצים לברוח, צריך להיזהר שלא לפתוח את הכלוב אפילו לזמן קצר. ואם בטעות פתח את דלת הכלוב: אם הכלוב קטן, באופן שכליאתם בתוכו נחשבת צידה מהתורה, גם בדיעבד אסור לסגור את הכלוב. ואם הכלוב גדול מאוד, וכליאתם בתוכו אסורה מדברי חכמים בלבד, מותר בדיעבד לסגור את הדלת, הואיל וכבר היו סגורים שם מערב שבת (פמ"ג, באו"ה שטז, ו, 'והלך').

ז - צידה ללא כוונה
כשם שאסור לרדוף אחר חיה כדי לצוד אותה, כך אסור לנצל הזדמנות שהחיה נקלעה למקום צר ולתופסה. לפיכך, אם נכנס צבי לבית, אסור לסגור אחריו את הדלת. ואם נכנסה ציפור דרך החלון לבית, אסור לסגור אחריה את החלון (שבת קו, ב; שו"ע שטז, ה). ואם רוצים לסגור את הדלת והחלון כדי שהבית לא יהיה פרוץ בפני גנבים או כדי שלא יכנס קור, צריך לגרשם תחילה מן הבית.
ואם בני הבית מתקשים לגרשם, מפני שהם מתחבאים ובורחים למקומות שונים, בשעת הצורך אפשר להקל לסגור את הדלת והחלון, משום שאין הכוונה ללכוד אותם אלא רק להגן על הבית מפני גנבים וקור. בנוסף לכך, גם לאחר סגירת הדלת או החלון הם לא נחשבים ניצודים, כי עדיין צריך לטרוח כדי לצוד אותם.
וכן חלון שמותקנת בו רשת ויש עליה זבובים, הרוצה לסגור את החלון כדי למנוע מהקור או החום להיכנס, צריך להבריח משם את הזבובים, כדי שלא ילכדו בין החלון לרשת. ואם קשה להבריחם, מותר לסגור את החלון בעודם שם, משום שאין הכוונה לצוד אותם אלא רק להגן מהקור או החום. בנוסף לכך, הם אינם ניצודים שם לגמרי, הואיל וגם אם ירצה לתופסם, בשעה שיפתח את החלון הם יכולים לברוח.
וכן הרוצה לסגור תיבה קטנה שיש בה זבובים, יבריח אותם ויסגור את התיבה. ואם קשה להבריח את כולם, יניח דבר בין המכסה לתיבה, כדי שישאר להם מקום לצאת. ובשעת הדחק, מותר לסגור את התיבה למרות שיש שם זבוב שנלכד בתוכה, משום שהסוגר אינו מתכוון לצוד את הזבוב אלא לסגור את התיבה. בנוסף לכך, הזבוב אינו ניצוד שם לגמרי, כי גם אם ירצה לתופסו, בשעה שיפתח את התיבה יוכל לברוח. 4

ח - שוחט
מלאכת שוחט היא המלאכה שעל ידה נוטלים נשמה מבעל חיים. במלאכת הקמת המשכן שחטו תחשים ועיזים כדי לעשות מעורותיהם יריעות למשכן (שבת עג, א; עה, א).
ולא רק שחיטה אסורה, אלא כל נטילת נשמה מאחד מבעלי החיים, בין בהכאה בין בחניקה ובכל דרך שנוטלים נשמה, אסורה מהתורה. וגם ההורג נמלה קטנה עובר באיסור תורה. וכן הנוטל דג מתוך המים, כיוון שהוא ממיתו בכך, עובר באיסור תורה. וכן המושיט ידו למעי הבהמה ועקר את עוברה, עובר באיסור תורה (שבת קז, ב).
איסור התורה הוא כאשר השחיטה נעשית לצורך גופה של החיה, היינו ששוחט אותה לצורך בשרה או עורה או דמה. אבל ההורג דרך קלקול והשחתה, עובר באיסור חכמים. למשל, הדורס נמלים כדי להורגם, עובר באיסור חכמים.
היה הולך ועמדו נמלים בדרכו, ידלג עליהם כדי שלא להורגם, שאם יהרגם יעבור באיסור חכמים. ואם היה שם נחיל נמלים שאי אפשר לעבור דרכו בלא להרוג נמלה, יעקוף את הנחיל. ואם נקלע למקום שאין לו דרך מוצא בלא שילך עליהם, כיוון שאינו מתכוון להורגם, מותר לו ללכת כדרכו, וטוב שילך על צידי נעליו וישתדל שלא להרוג בהם.
וכן כאשר ישנם חרקים באסלה, ויש חשש סביר שבהורדת המים החרקים ימותו, עדיף כשאפשר להמתין עד שיתעופפו או יזחלו משם. ואם אינם יוצאים, או שיש צורך להוריד את המים מפני הכבוד, מותר להוריד את המים.
וכן כאשר ישנם נמלים בכיור, אם אפשר להעיפם בנשיפה מוטב. ואם קשה, מותר לשטוף כלים או ידיים למרות שהם יישטפו במים ומסתבר שימותו. שהואיל והוא אינו מעוניין בהריגתם, והוא נצרך למים, אין בדבר איסור. 5

ט - חובל
כשם שאסור מהתורה ליטול נשמה של בעל חיים, כך אסור מהתורה להוציא ממנו דם, שהדם הוא הנפש, וגם בהוצאת קצת דם יש נטילת נשמה באותו המקום. והאיסור הוא גם כשהדם לא יצא החוצה אלא שבעקבות המכה יצא מצינורות הדם ונצרר מתחת לעור (שטף דם), שגם באופן זה יש נטילת נשמה באותו מקום (שו"ע שטז, ח, באו"ה 'והחובל'). 6
נמצא שהמכה את חבירו בשבת כדי לפוצעו ועשה בו שטף דם, בנוסף לאיסור שבין אדם לחבירו, גם חילל את השבת באיסור של 'חובל'. וכן המכה בעל חיים בחמתו ועשה בו שטף דם, בנוסף לאיסור צער בעלי חיים, עבר באיסור של 'חובל'.
וכן אסור לעשות בדיקת דם, שהואיל והוא צריך לדם, הוצאתו אסורה מהתורה. ולצורך פיקוח נפש מותר. וכן אסור לגרד בפצע באופן שיוציא דם, או לצחצח שיניים באופן שיוריד דם (כמבואר לעיל יד, ב).
חולה שאינו מסוכן שנצרך לזריקה שניתנת לבשר, כיוון שאין הכרח שיצא דם, מותר ליהודי לעשותה. ואם היא זריקה או עירוי שניתנים לווריד, כיוון שבוודאי יצא קצת דם, אסור ליהודי לעשותה לצורך חולה שאין בו סכנה. אבל מותר לבקש מגוי לעשותה לצורך החולה. וכאשר החולה מסוכן, מותר ליהודי לעשותה (להלן כח, ז).

י - הריגת וצידת נחשים, עקרבים, חרקים ויתושים
פיקוח נפש דוחה שבת, ולכן הורגים בשבת בעלי חיים שעלולים לסכן חיי אדם, כגון נחשים ועקרבים ארסיים. וכן הורגים כלב מסוכן או חיה שחלתה בכלבת. וכן הורגים נחשים ועקרבים שיש ספק אם הם ארסיים.
אסור להרוג חיות שנשיכתם כואבת מאוד אבל אינה מסכנת חיים, כדוגמת נחשים ועקרבים שידוע שאינם ארסיים. והאיסור הוא להורגם כדרך שרגילים בימות החול, אבל מותר להרוג אותם כדרך הליכה, היינו שילך לכיוון שלהם ותוך כך ידרוך עליהם וימיתם. וטעם ההיתר, מפני שהריגת בעל חיים שלא לצורך שימוש בגופם אלא כדרך קלקול אסורה מדברי חכמים בלבד, וכדי למנוע צער גדול התירו חכמים להורגם כדרך הליכה. אבל אסור להורגם באופן ישיר, שמא ילמדו מזה להרוג בעלי חיים במקום שאין חשש היזק. ואם היו רודפים אחר אדם, מותר להורגם בלא שום שינוי.
וגם אם לא היו רודפים אחר אדם, מותר לכפות עליהם כלי כדי שלא יוכלו להזיק. ואין צריך לעשות זאת בשינוי, משום שאין לזה שכופה עליהם כלי רצון לצוד אותם אלא הוא מתעסק להרחיקם כדי שלא יעקצו (שו"ע שטז, ז, מ"ב כז).
אבל חיות שעקיצתם אינה כואבת כל כך, כדוגמת יתושים ופרעושים, לא התירו חכמים להרוג בשום דרך. ואם היה היתוש או הפרעוש עומד על העור, אם אי אפשר להסירו בלא לתופסו, התירו חכמים לתופסו ולסלקו, ובתנאי שלא ימית אותו ואף לא ימעך אותו שמא ימיתנו. ואף שגם תפיסת בעל חיים שלא על מנת להשתמש בו אסורה מדברי חכמים, כאן שהמטרה היא להסיר ממנו צער, הקילו חכמים (שו"ע שטז, ט). והרוצה לתפוס את הפרעוש ולסלקו גם בהיותו מתחת לבגד שלא על גבי העור, אין למחות בידו (מ"ב שטז, לז, שעה"צ סג).
היו יתושים או חרקים בחדר, מותר לרסס בתכשיר קוטל חרקים כדי להבריחם, ובתנאי שלא ירסס עליהם, וישאיר להם חלון פתוח שיוכלו לברוח דרכו, שבאופן זה אין הכרח שיהרוג בהם. אבל אסור לרסס עליהם או במקום שאין להם פתח לברוח, כי בוודאי יהרוג בהם ויעבור באיסור (יבי"א ג, כ, ועי' בשש"כ כה, ו).
מותר למרוח נוזל דוחה יתושים על הגוף, אבל משחה אסור (עיין לעיל יד, ה).
מותר להניח טבליות לדחיית יתושים על מכשיר חשמלי שיש בו גוף חימום, ועל ידי שהטבלית מתחממת יוצא ממנה ריח שדוחה את היתושים. אלא שנכון להניח אותה רחוק מעט ממקור החום, כדי שהטבלית לא תגיע לחום שהיד סולדת בו, מפני שיש לחוש בזה לאיסור בישול (החשמל בהלכה ח"ב ע' 364). אבל במקום שספק אם הטבלית תגיע לחום שהיד סולדת בו - מותר.





^ 1.. בערוה"ש שה, ה, אסר להוציא כלב עם סימן שלא יהרגוהו, וראייתו מהאיסור להוציא תרנגולים עם חוטים שנועדו לסימן (שו"ע שה, יז). ובשש"כ כז, הערה לד, הביא מרשז"א סברה להתיר, שסימן זה לטובת הכלב שלא יהרגוהו. אבל אם המטרה רק כדי שלא יצטרך לשלם קנס - אסור. עוד נראה, שאם הסימן קבוע תמיד ברצועה שלצווארו, הרי הוא טפל לה ואינו נחשב משאוי, כמבואר בתוס' שבת נד, ב, 'משום', ומ"א שה, ו, וא"ר.
לרש"י ור"ן, מותר להוציא בהמה או כלב עם רצועה שנועדה לנוי בלבד, ובתנאי שהכל נוהגים לנאות את הבהמה או הכלב באופן זה. ולתוספות ורבנו ירוחם, אם אין בדבר תועלת של שמירה, אסור. ופסק הב"ח לחומרא (מ"א שה, א; מ"ב יב).
^ 2.. אמנם לרמב"ן חליבה אסורה מדרבנן, אבל ההלכה כדעת רי"ף, רמב"ם ורש"י, שחליבה אסורה מהתורה, ומשום צער בעלי חיים התירו חכמים לבקש מגוי לחלוב בשבת. (לרוה"פ האיסור לצער בעלי חיים מהתורה, עיין פניני הלכה ליקוטים ג' י, ו). כשאין גוי - יחלוב לאיבוד, שלדעת ר"ת בתוס' כתובות ו, א, חליבה לאיבוד מותרת בשבת, ואף שלדעת ר"י גם חליבה לאיבוד אסורה מדרבנן, כדי למנוע מהפרה צער מותר (שש"כ כז, מט, חזו"א נו, ד).
^ 3.. מהר"ח או"ז בסי' פ"א התיר לטלטל ציפורים מצפצפים בכלובם, כי אינם מוקצה. והביא את דברי הרא"ש שחלק עליו וסבר שכל בעלי החיים הם מוקצה. וכן דעת רוב הפוסקים. וכ"כ במ"ב שח, קמו, שש"כ כז, כז. (וכתב ביבי"א ה, כו, שבמקום צער, כגון שהחמה זורחת עליהם, אפשר לסמוך על האור זרוע). אולם דבריהם נאמרו לגבי ציפורים, שלא נהגו להרבות בטלטולם, ולא על חיות מחמד שאנשים רגילים כיום לגדל לצורך שעשועים, ורגילים להרימם בכל ימות השבוע. וכ"כ אג"מ או"ח ח"ד סו"ס טז, שציפורים מוקצה, אבל לגבי חיות מחמד כתב בקיצור באו"ח ח"ה כב, כא, שאינם מוקצה. וכך דעת רשז"א בשלחן שלמה שח, עד. ויש מחמירים (ילקוט יוסף ח"ב עמ' שפג; ארח"ש יט, קכד). וכפי שכתבתי למעלה הלכה כדעת המקילים. וכלוב ציפורים ואקווריום דגים שאין רגילים לטלטל - מוקצה. וכאשר רגילים לטלטל אותם בימות החול לשם נוי, לדעת רשז"א אינם מוקצה (שולחן שלמה שח, עד, ב).
^ 4.. כדי לבאר את ההלכה צריכים להקדים תחילה, שבכל המקרים שנזכרו למעלה, החשש הוא לאיסור צידה מדברי חכמים בלבד: א) המקום רחב ובעלי החיים אינם ניצודים שם לגמרי (אם התיבה קטנה מאוד לדעת התרומה הזבובים ניצודים בה, ולטור אינם ניצודים, כי כשיפתחו את התיבה יוכלו לברוח). ב) זבובים וכיוצא בהם - אין במינם ניצוד, ואיסור צידתם מדרבנן. ג) כיוון שהמטרה לסגור את הבית או התיבה ולא לשם צידה, הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, שלדעת רוה"פ איסורה מדברי חכמים.
בכל המקרים שהזכרתי אין כוונה לצוד אלא רק לסגור את החלון, והרי זה פסיק רישא דלא ניחא בשני דרבנן, ומוסכם להקל בזה בשעת הצורך, ובשעת הדחק מקילים אפילו בפסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן אחד (כמבואר לעיל ט, 2. ועיין במ"ב שטז, טו, ושעה"צ יח, ובהערה הבאה). וכ"כ ח"א ל, ב, ומ"ב שטז, ה, שאם נכנסה ציפור לבית, במקום שצידתה מדרבנן, מותר לסגור את החלון והדלת מפני הקור. בנוסף לכך, אפשר לצרף את דעת הרשב"א (שבת קז, א), שכתב עפ"י הירושלמי, שלמרות שאמרו חכמים (שבת קו, ב): "צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו - חייב", אם כוונתו בסגירת הדלת להגן על הבית, אין בזה איסור. ואף שאין פוסקים כרשב"א, מצרפים את סברתו להקל. ועיין בהרחבות.
^ 5.. באופן שברור שייהרגו נמלים או חרקים הרי זה פסיק רישא דלא ניחא ליה בשני דרבנן: א) מקלקל, ב) הורגם כלאחר יד בשינוי. ולמדנו לעיל ט, 2, שבשעת הצורך מקילים בזה. ואף אם נאמר שההריגה כאן אינה בשינוי, הרי זה פסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן, ובשעת הדחק מקילים בזה (מ"ב שטז, ה; שעה"צ שכא, סח; שלז, י), וי"א שאפשר להקל בזה לכתחילה (יחו"ד ב, מו). ואם ילך על צידי נעליו, יש מקום לומר שהריגתם בשינוי, ועוד שיתכן שלא יהרגם. ואף שבמנו"א ח"ג יח, י; וארח"ש יד, כז, החמירו. העיקר להקל, וכ"כ במנחת איש יט, ט. ובמנח"י י, כז, התיר להוריד את המים בשירותים על ברחשים מטעמים נוספים (כבוד הבריות וגרמא ומלאכה שאצל"ג ואולי אפילו מתעסק). והסכים לו בשבט הלוי ו, צד.
הריגת כינים: בשבת יב, א, נחלקו התנאים בדינם, ונפסק שאין איסור להורגם. אבל אחר שנודע שהם פרים ורבים, אסור להורגם, שהדין נקבע לפי הידוע לנו. ועיין בהרחבות.
^ 6.. לרש"י חובל תולדה של שוחט. ומלשון כמה ראשונים (ר"ן ועוד), לא ברור אם חובל תולדה של שוחט או חלק מאב מלאכה שוחט. ולרמב"ם חובל חייב משום מפרק.
חזרה למעלה