בית המדרש

  • מדורים
  • שו"ת "במראה הבזק"
לחץ להקדשת שיעור זה

תשלום דמי תיווך עבור מידע חלקי

undefined

רבנים שונים

תשע"א
10 דק' קריאה
שאלה:
זוג צעיר חיפש דירה. הם עברו מדלת לדלת בבניינים שבהם התעניינו. הם העדיפו זאת על האפשרות להשתמש בשירותיו של מתווך, כדי לחסוך כסף. בעברם מדירה לדירה הם שאלו את השכנים אם הם יודעים על דירות למכירה באזור.
לאחר זמן מה, אחת מן השכנות שנשאלה אם היא מכירה או יודעת על דירות למכירה, פגשה את אחותה של האשה המחפשת ברחוב, ואמרה לה כי היא פגשה את אחד מדיירי הבניין במעלית, והוא אמר לה כי הוא מעוניין למכור את דירתו.
הזוג התקשר אל השכנה כדי לשאול אותה באיזו קומה נמצאת הדירה, ומאז לא דיבר עמה.
עברו מאז כמה חודשים, שבמהלכם הזוג רכש את הדירה הנ"ל. כאשר פגשה השכנה שוב את אחותה של האשה, שאלה מה קרה בסוף, וכאשר נענתה כי הם אכן רכשו את הדירה, שאלה "מה עם דמי תיווך?"
יש לציין כי השכנה לא אמרה מראש כי היא מעוניינת בתיווך, ומעולם לא עלתה סוגיה זו של תשלום, וכי הזוג לא נשאל אם הוא מעוניין לקבל את האינפורמציה עבור תשלום.
השאלה היא אם על-פי דין תורה יש מקום לתביעת תשלום כלשהו לאותה אשה. מאחר שלא הוסכם כלל על הסכם זה, ולא היה מקום להבין כי אותה אשה מעוניינת בדמי תיווך. אם כן, אז כמה?

תשובה:
א. אדם שקיבל הנאה משמעותית1 מחברו שנהוג לשלם עליה2, צריך לשלם לו על כך אפילו כאשר הוא לא ביקש את ההנאה ולא סיכם עמו מראש תשלום עבורה. גם שירות תיווך שהצליח כלול בהגדרה זו3, זאת גם אם המתווך פעל מיוזמתו האישית וללא דרישת תשלום מראש4.
ב. הלכה זו תקפה גם אם מדובר באדם שאיננו מקצועי5, גם אם פעולת התיווך לא דרשה ממנו הוצאות או טורח6, וגם על קשר בלבד בלי עיסוק בפרטים7.
ג. במקרה של תיווך על-ידי אדם שאיננו בעל מקצוע, יש שנוהגים בחלקים של החברה בישראל לשלם רק מחצית מדמי התיווך המקובלים8.
ד. במקום שאין מנהג בעניין, ישומו הדיינים כפי ראות עיניהם9.
ה. במקרה שגם ללא ההצעה של המתווך היה הקונה מגיע להצעה זו – אין חובת תשלום על שירות של יצירת קשר בלבד10.
ו. יש אומרים שאין חובת תשלום כלל במקרה זה11, אלא מצד הכרת הטוב מן הראוי שהנהנים יתנו מתנה לאשה שסיפקה את האינפורמציה באמצעות האחות.
ז. הלכה למעשה בנדון דידן, כיוון שבמדינת ישראל נחקק חוק המתווכים, שמטרתו למנוע סכסוכים וטיפול רשלני, חל לגביו הכלל של "דינא דמלכותא דינא". לכן במקום שאין הסכם כתוב – אין חובה לשלם דמי תיווך12.

___________________________________________________________

בגמרא (בבא מציעא קא ע"א) מצינו: "איתמר, היורד לשדה חבירו ונטעה שלא ברשות, רב אמר שמין לו וידו על התחתונה, ושמואל אומר אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו ונטעה. אמר רב פפא: ולא פליגי, כאן בשדה העשויה ליטע, כאן בשדה שאינה עשויה ליטע". דברי שמואל נסובים על אדם שירד ונטע בשדה חברו שהייתה עומדת להינטע. במצב זה אומדים כמה אדם רוצה לתת כדי שהשדה שלו תהיה נטועה, ואת הסכום הזה נדרש בעל השדה לשלם לחבר, למרות שהוא לא ביקש ממנו לטעת בשדה. כדעתו נפסק להלכה בשו"ע (חו"מ סי' שעה סע' א). שם (סי' רסד סע' ד), מרחיב הרמ"א את החיוב לכל אדם שעושה עם חברו פעולה או טובה, שלא יוכל החבר לומר "שבחינם עשית עימדי הואיל ולא ציויתיך, אלא צריך ליתן לו שכרו".
בעניין השוואה לסוגיית "היורד לשדה חברו" יש לעיין בדעת הרמב"ם (שכנים פרק ג הל' ד), בעניין המקיף את שדה חברו. מקור נוסף הנוגע לענייננו הנו המשנה (כתובות קז ע"ב) והראשונים שעליה. המשנה מביאה את דברי חנן, שמי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו – המפרנס איבד את מעותיו. ונחלקו עליו שם "בני כהנים גדולים". רבן יוחנן בן זכאי במשנה פסק כחנן. מהרשב"א והר"ן (נדרים לג ע"ב) עולה שמי שמפרנס סתם אדם יכול אחר- כך לתבוע את מה שנתן לו, ולא יוכל המתפרנס לומר לו ש"במתנה נתן לי את המזונות" (ולעניין הדין, במפרנס אשה בסתמא הם חלקו, אבל לעניין זה הם מסכימים). הריטב"א (כתובות קז ע"ב) הביא את דברי הרשב"א, אבל כתב שהרא"ה חלק עליו, ופסק שהמפרנס איבד מעותיו גם במקרה זה. ה"נמוקי יוסף" בנדרים (על פסקי הרמב"ן בעניין הגמרא שם) מביא שהריטב"א חלק על הרשב"א והר"ן וכתב לחלק בין המקרה הזה ל"יורד לשדה חברו", ששם האדם לא התנה שהוא עושה זאת תמורת שכר, כיוון שהוא חיכה שהנהנה יתרצה במה שהוא נתן לו, ואז הוא יתבע אותו, אבל בזן, אם על דעת שכר הוא עשה זאת, היה לו לפרש. ונראה שדבר זה נכון גם לעניין המקרה שלנו, אם כן בנדון זה נראה שלכולי עלמא נותן ההנאה יכול לדרוש תשלום, אף שלא התנה על כך מראש.
גם כשהציע האדם את ההנאה לפני חברו, כגון שאמר לו: "אכול עמי", צריך לשלם לו, ולא נאמר שבמתנה הוא נותן לו את האוכל. כך פסק הרמ"א (חו"מ סי' רמו סע' יז בשם "תרומת הדשן" סי' שיז). והקשו הפוסקים (עיין בש"ך שם ס"ק ט ובב"ח בסי' שסג) מדברי הרמ"א (סי' שסג סע' י), שם הביא את פסק התשב"ץ שהובא ב"בית יוסף" שהאומר לחברו "דור עימי בחצר" – החבר אינו צריך לשלם לבעל החצר. מתוך כך העלו כמה פוסקים שהדין במקרים אלו הנו ספקא דדינא ואין להוציא ממון – כך העלה הב"ח (שם) וכן הש"ך (שם ס"ק יג), "קצות החושן" (שם סק"ט) ופוסקים נוספים.
מביאור הגר"א (שם) נראה שהבין שהתשב"ץ דיבר דווקא על חצר שאינה עשויה להשכרה, ואז אפילו אם האדם נכנס לדור בה ללא הזמנת חברו הוא אינו צריך לשלם על כך. עיין גם בכנסת הגדולה (חו"מ סי' שסג הג' ב"י באות טז), שהעלה אפשרות כזאת. גם בספר "הלכות מתווכים" הוכיח כך מלשון התשב"ץ בתשובותיו (א סי' קעד), וטען שהציטוט החלקי כפי שהובא ב"בית יוסף" גרם לספק אצל הפוסקים. עיין במבוא לספר, שהאריך בדברים. ומעיון בתשובה נראה שאין הדבר פשוט, שכן בהמשך הדברים כותב התשב"ץ: "כל שכן כשהוא בעצמו אמר לו 'דור בחצרי', בודאי פטור, אפילו נאמר בזה נהנה וזה חסר (נראה שצ"ל "וזה אינו חסר", וכן העלה לתקן ד"ר איתמר ורהפטיג במאמרו בתחומין י עמ' 222) הוא דחייב, כדעת הרב בעל העיטור ז"ל, לפי שזה מדעתו דר בו" – עולה שעצם ההצעה שהציע בעל החצר פוטרת את הדר מלשלם לו, שלא כדברי הרמ"א (שם סי' רמו בשם "תרומת הדשן"). ונראה שלעניין השאלה שלפנינו אין הדבר נוגע, שכן אצלנו אין הזמנה מצד נותן ההנאה שניתן לפרשה כהסכמה לתת את ההנאה ללא תשלום, אלא רק נתינת שירות. באופן דומה נראה לחלק בין המקרה שלנו לתשובת הב"ח (בתשובות הישנות סי' קיז) על אדם שהציע לחברו לשבת במקומו בבית הכנסת ולאחר זמן תבע ממנו שכירות על כך. הב"ח הכריע שאין צריך לשלם: "כיון שאמר לו 'עשה זה' והוא עשה – פטור ואין צריך לשלם". ובתשובות מהר"ם מינץ (סי' עד עמ' שלא, בהוצאת מכון ירושלים) לגבי אדם שעשה טובות שונות לאשה, ולאחר זמן בעקבות מריבה ביניהם תבע שכר על מעשיו, העלה לפטור – אכן מדבריו נראה שהפטור הוא מצד שהיה מוכח שם שהאדם עשה את הטובות בחינם, ורק בעקבות המריבה הוא דרש עליהן שכר וכך פסק גם ב"תרומת הדשן" (סי' שיז).
בנדון דידן לא מוכח שהאשה התכוונה להציע את התיווך בחינם, ולכן אין להוכיח משם. אם אכן יהיה ברור לדיינים שהאשה הציעה את הדבר בחינם, בתור טובה, ייתכן שלא יוכלו לחייב אם אחר-כך היא תחזור ותתבע. וכן העלה ב"משפטי התורה" (הלכות תיווך סי' לו), כשמציע התיווך הודה שהיה בדעתו להציע את הדבר בחינם (על-פי "נתיבות המשפט" חו"מ סי' יב ס"ק ה).
2 הרמ"א (חו"מ סי' קכט סע' כב), העלה שאדם שאמר לחברו שיערב בעדו – אם לא קיבל קניין לתת לו שכר על כך, הערב לא יוכל לדרוש שכר. ב"קצות החושן" (שם ס"ק ט) הסביר את הדין: "כי ערבות אינו דבר שלוקחין עליו שכר, שיקנה באמירה". עולה מכאן שעל הנאה שאין רגילים לקחת עליה שכר אי אפשר לדרוש כסף, אלא אם כן התנו על כך מראש בקניין.
3 כך עולה מהסוגיה (בבא מציעא סג ע"ב, וכפי שציין הגר"א בחו"מ סי' פז ס"ק קיז). וכן עולה מתשובת הרא"ש (כלל קה סי' א), הביאו הרמ"א (חו"מ סי' קפה סע' ו). ציינו שהתשלום בענייננו יהיה דווקא אם התיווך הצליח, כיוון שלא סוכם עם המתווך שיתנו לו ממון, ואנו באים לחייב מצד דין "היורד לשדה חברו", שזה חיוב מצד ההנאה שהגיע לאדם. כך העלו רוב הפוסקים, ועיין בשו"ת "הליכות אליהו" (חו"מ סי' כה) ובשו"ת "שבט הלוי" (ד סי' ריז). וב"משפט שלום" (חו"מ סי' קפה אות יב) כתב שהמנהג הוא שאין משלמים הוצאות לשדכנים וכן לסרסרים, ואפילו אם הם התבקשו לשירות זה. דעות נוספות הובאו בספר "הלכות מתווכים" (פרק ו).
4 כך דייק הגר"א (חו"מ סי' קפה ס"ק יג) מהרמ"א שם. יש לציין שבדברי הרא"ש בתשובה (כלל קה סי' א) נראה שעוסק במתווך שביקשו ממנו לעשות את פעולת התיווך. עיינו עוד ב"אגרות משה" (חו"מ א סי' מט). כמקור לדבר הביא בשם הר"מ את הסוגיה של ה"יורד לשדה חברו ונטעה" (בבא מציעא קא). וכן עולה מתשובת "שב יעקב" (ב חו"מ סי' יג) ובשו"ת מהר"ש ענגיל (ג סי' טו), ועיינו עוד במה שכתבנו בהערה 1.
5 כן העלה בשו"ת מהרש"ג (ג סי' קב), ועיינו עוד בספר "הלכות מתווכים" (פרק א סע' ב ובהערה שם) וכן בספר "הליכות ישראל על הלכות תיווך ושידוך" (סי' כח). בשו"ת "ישכיל עבדי" (ה חו"מ סי' ל) העלה כך מצד מנהג העולם.
6 עיין בשו"ת "יד אליהו" (מלובלין סי' עד), שכתב שאף-על-פי שבדין "זה נהנה וזה אינו חסר" פטור, פסק הרמ"א (חו"מ סי' רסד) שבמקום שעשה עמו טובה צריך לשלם לו שכרו, ואינו יכול לומר "בחינם עשית עמדי". ודייק מדבריו שאפילו שלא הוציא עליו הוצאות. אכן, מהמשך התשובה נראה שהוא מבין שדין זה הוא מעין תקנה, כדי שלא יימנע אדם מלהיטיב עם חברו. ובענייננו ניתן להבין את החיוב מדינא: אדם שסיפק שירות לחברו יוכל לדרוש על כך תשלום, כמו פועל, ולא נאמר שכיוון שהוא לא הוציא על כך הוצאות או טרח אין לו זכות לתבוע תשלום. וכיוון שעצם עבודת התיווך היא ביעוץ הקשור בין אנשים, המסתכם בדיבור בלבד, ניתן לדרוש גם על דבר זה בלבד שכר. עיין בספר "משפטי התורה" (סי' לז הערה 1), שכך נראה מסתימת הפוסקים בעניין תיווך. עיינו בתשובות שהבאנו לעיל בהערה 4. וכן פסק מו"ר הגרז"נ גולדברג. בספר "הלכות מתוכים" (פרק א סע' ד) העלו שהחיוב במצב שהמתווך פעל מעצמו ללא הוצאות וטרחה הוא רק מצד שכך המנהג.
7 ה"פתחי תשובה" (אבה"ע סי' נ) הביא בשם ספר "חוקי דרך" ששדכן אינו נקרא שדכן עד שלא דבר מסך הנדן. מהמובא ב"פתחי תשובה" (חו"מ סי' קפה ס"ק ג) נראה שזו מחלוקת הפוסקים. ב"משפט שלום" למהרש"ם (סי' קפה סע' י, אות ח), הובא גם בתשובת מהר"ש ענגיל (ג סי' טו) העלה שגם לשיטות אלו, במקום שלא היה נודע הדבר לקונה בלי ההצעה של המתווך – יהיה לו דין מתחיל, והוא יוכל לתבוע שכר טרחה עבור התיווך.
בספר "הלכות מתווכים" (פרק א הערה 7) הביא את לשון המהר"ח או"ז, שפטר מתשלום סרסרות עבור התאמת העסק בלבד. עיון בתשובה כפי שהיא מופיעה בשלמות בהוצאה חדשה של שו"ת מהר"ח או"ז (בעריכת הרב מנחם אביטן, ישראל תשס"ב סימן ג) מעלה שאם הקונה והמוכר לא היו מוצאים זה את זה ללא המתווך – יוכל המתווך לדרוש את שכר טרחתו – נראה שהכוונה לשכר המקובל הנדרש עבור פעולת תיווך (וכפי שעולה בתשובת ה"אגרות משה" בחו"מ א סי' מט). עיינו גם בספר "הליכות ישראל תיווך ושידוך" (סוף סי' ל).
8 הבאנו שיש חוגים שבהם מקובל לשלם למתווך שאינו מקצועי מחצית ממה שמקובל לשלם למתווך מקצועי. נראה שהדבר נובע מכך שהתשלום למתווך מקצועי כולל הוצאות שונות שהמתווך צריך להוציא (החזקת משרד כד'), ואיננו ניתן רק על עצם השירות. ובספר "משפטי התורה" (סי' לו) העלה שבמקרה זה מגיע למתווך תשלום מלא, כמו שמקובל לתת למתווך מקצועי באותו אזור, אם אין מקובל אחרת. בעניין סכום התשלום, יש לדון במציאות של ימינו, כאשר ניתן להשיג מידע ממאגרי מידע גדולים על דירות העומדות למכירה והשכרה תמורת תשלום מועט יחסית, אף שמו"ר הגרז"נ גולדברג העיר שיש לחלק, ששם יש תשלום קבוע לבעלי המאגר, גם אם לא נקנתה דירה, מה שאין כן בתיווך, שניתן רק כאשר נקנתה הדירה.
9 דעת מו"ר הגרז"נ גולדברג.
10 כך עולה ממה שהבאנו בהערה 7, לפחות מצד הספק בדין.
11 דעת הגרנ"א רבינוביץ. הוא מנמק את דעתו בכך שהאשה לא נתנה למחפשים עצמם את הצעת התיווך, אלא רק סיפרה לאחות על אותו שכן, ולכן אין לראות בכך שירות שסיפקה האשה לזוג שחיפש את הדירה.
12 ידועה מחלוקת הפוסקים ביסוד הדין של "דינא דמלכותא דינא" ובהיקפו. עיינו בעניין זה בשו"ע (חו"מ סי' שסט סע' ח ו-יא) ובש"ך (שם סי' עג ס"ק לט). הרמ"א פסק "דינא דמלכותא" בכמה עניינים, וביניהם שיכול המלווה על המשכון למכור את המשכון רק לאחר שנה, כפי דין המלך במקומו (חו"מ סי' עג סע' יד). הש"ך (שם ס"ק לט) חלק על הרמ"א, וכתב: "שהוא דבר תמוה מאוד לעניות דעתי, דכיון דעל פי דין תורה יכול למוכרו לאחר ל' יום, היאך נלמוד מדיני הגויים לבטל דין תורה? ח"ו, לא תהיה כזאת בישראל". בהמשך דבריו כתב, שאין אומרים "דינא דמלכותא" אלא בעניינים שלטובת המלך, כגון מסים, ושגם לפי הטענה שאומרים בכל עניין, "היינו דווקא מה שאינו נגד דין תורתינו, אלא שאינו מפורש אצלינו, אבל לדון בדיני הגוים בכל דבר נגד תורתינו, חלילה, ודאי לא יעשה כן בישראל".
דעת ה"חתם סופר" (ה חו"מ סי' מד) בתשובה המתייחסת לחוק שנועד להסדיר נושאי תחרות עסקית, היא שיש לבחון את דינא דמלכותא בחינה מהותית. אם יש צורך בתקנה, ובמצב שהתקנה ראויה, "ואלו באו לפנינו היינו גם כן מתקנים" – דינא דמלכותא תקף. דברי ה"חתם סופר" הובאו על-ידי פוסקים רבים (שו"ת "בית יצחק" חו"מ סי' עז סע' ג; שו"ת "מנחת שלמה" א סי' פז; שו"ת "ציץ אליעזר" יב סי' פג; הרב משה הלברשטם, "משנת זכויות היוצר", עמ' קכא; הרב יצחק נסים, הרב יוסף שלום אלישיב והרב בצלאל ז'ולטי (פד"ר ו, 382); הרב ז"נ גולדברג, חוק לישראל – נזיקין, עמ' 378; שו"ת "שבט הלוי" י סי' רצא ועוד). חידושו של ה"חתם סופר" הוא שעל בית הדין לבחון את החוק מבחינה מהותית. חוק שראוי מבחינת תוכנו ומטרתו – יש לו תוקף הלכתי, והוא כלול גם בשיטת הש"ך – שמגדיר שאין להחיל דין מכוח דינא דמלכותא אם הוא סותר את דין התורה.
בענייננו, קביעת חוק התיווך במקרקעין, שאין חובת תשלום ללא הסכם בכתב, מועילה לצמצם מקרים של חוסר בהירות בין מתווך לבין מוכרים או קונים. חוסר בהירות זה מוביל לאי נעימויות, כעס ואיבה ללא צורך, ואף מאפשר למתווך לכפות את שירותיו ללא הסכמה. בסופו של דבר, מוביל חוסר הבהירות להתדיינויות משפטיות מייגעות הפוגעות בכל המעורבים.
בעניין דינא דמלכותא שנועד למנוע חוסר בהירות משפטית, מצאנו בתשובת הרשב"א (ב סי' שנו): "ולשון דינא דמלכותא, מורה על דברים שהם מחוקי המלכים לעשות כן בארצם, כגון לשים ערכאות, לכתוב שטרות... וכן לעשות חוקים בארצו, כדי שלא יבואו העם לידי הכחשות וקטטות. ומתקנין שלא יקנה אדם קרקע אלא בשטר. וכמו שאמרו בפרק חזקת הבתים. מלכא אמר: לא ניכול איניש ארעא בלא שטרא. וכן כל כיוצא בזה. שכלל עניינין אלו, הם ממשפטי המלכים". הרשב"א קובע שדינא דלמכותא, שנועד "כדי שלא יבואו העם לידי הכחשות וקטטות", תקף. נראה שהמשך דבריו: "ומתקנין..." הוא הדוגמה שמביא הרשב"א לכלל זה : דינא דמלכותא הוא שקרקע לא תיקנה אלא בשטר. מה טעם חוק זה? לגרום לכך שלא תהיה חוסר בהירות בין הקונה למוכר, שכן בהימכר הקרקע בשטר, יש ראיה לעסקה, ואילו במכירה בשאר דרכי הקניין – כסף, חזקה וקניין חליפין – יכול להתפתח סכסוך, שכן מעשה הקניין אינו משאיר ראיה.
הנדון דידן, דומה להפליא לעניינו של הרשב"א. החוק הקובע שאין דמי תיווך ללא הסכם חתום בכתב נועד למנוע בדיוק את המצב של חוסר בהירות בעניינו של תיווך, המוביל "לידי הכחשות וקטטות". נמצא, שלדעת הרשב"א נושא זה הוא בתחום סמכויות השלטון, גם אם אינו שלטון של תורה. ודאי אם כן שלמנוע "הכחשות וקטטות" הוא טעם רלוונטי לענייני תיווך, והדבר בא לידי ביטוי בהיקף התביעות בבתי הדין על דמי תיווך. הסכסוכים ואי ההבנות נובעים גם בשל העובדה שיש אפשרויות רבות למכור את הנכס ללא תיווך. גם אם אפשרויות אלו לא פוטרות את המוכר "מעיקר הדין", קיומן מצדיק לתקן תקנות שיבהירו את המצב המשפטי בין הצדדים. הדרך למניעת הכחשות וקטטות, על-ידי קביעה שאין זכות תביעה לדבר שנעשה שלא באופן ברור וחד-משמעי, היא דרך הגיונית בעיניו של הרשב"א. נמצא, שגם על-פי הגדרותיו של ה"חתם סופר", "אלו באו לפנינו היינו גם כן מתקנים כן".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il