ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שיעור לפרשת בהעלותך | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש במדבר בהעלותך Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (45 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (45 ד')

יד בסיוון תשס"ג

שיעור לפרשת בהעלותך


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים

כי נתונים המה לי - מתוך - בני ישראל
קראנו השבת את פרשת "בהעלותך", הפרשה השלישית בספר במדבר. הפרשה הראשונה עסקה ב-"שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם", הפרשה השניה עסקה ב-"שאו את ראש בני גרשון" - אלו הלווים . הפרשה השלישית עוסקת ב-"בהעלותך את הנרות" דהיינו בכהנים .

שלוש מדריגות: כל בני ישראל, מתוכם נבחרים הלווים לעבוד במשכן ומתוכם נבחרים הכהנים. וכל זה מפני שהקירבה לרבש"ע היא כל כך עליונה שהיא צריכה סגולות מיוחדות שדרכן אפשר להתקשר לרבש"ע. לא כל אחד יכול - רק השיא שבישראל. אמנם כל עם ישראל הוא עם סגולה והוא במדריגה מיוחדת אך עדיין ישנם מדריגות על גבי מדריגות. והכהן הגדול הוא השיא, הוא המדריגה הגבוהה ביותר, הוא זה שנכנס 'לפני ולפנים' אל קודש הקודשים. במבט שטחי אפשר לומר: למה שלא יהיו כולם שווים, למה תהיה חציצה בין חלק מהעם לבין אביהם שבשמים? למה יעמדו הכהנים בין ישראל והקב"ה? אבל זה המבט השטחי שאינו מבין את גודל המדריגה העליונה שאפשר להגיע אליה בדביקות ברבש"ע. היא כל כך גבוהה שהיא מופיעה רק אצל מדריגת השיא באומה והכהנים אינם חוצצים אלא מחברים אותנו לאבינו שבשמים. לולא מדריגת הכהונה לא היתה דרך להתחבר לקב"ה. קדושת הכהנים היא מתוך קדושת עם ישראל. הם מגלים את הקדושה הזאת. הכהנים אינם עומדים בפני עצמם - הם קדושים מתוך הקדושה הקיימת בעם ישראל. הלווים הם מדריגת ביניים בין הכהנים ובין ישראל ולכן בפרשה שלנו יש בחירה שהקב"ה בוחר בכהנים. "קח את הלווים מתוך בני ישראל" - הם קדושים מתוך קדושת עם ישראל. "כי נתונים נתונים המה לי מתוך בני ישראל" - קדושת הלווים היא מתוך בני ישראל. המילה 'מתוך' חוזרת בפרשה כמה פעמים על מנת להדגיש את הנקודה הזאת.

ביטוי כזה מצאתי בגמרא במסכת סנהדרין: "ממשה ועד רבי לא היו תורה וגדולה במקום אחד". שואלת הגמרא הרי היה יהושע והיו זקנים, אבל מגיעה הגמרא למסקנה שהמיוחד בדמויות אלו שהם כללו את שתי המידות יחד. רש"י מוסיף ביאור: "מימות משה ועד רבי לא הייתה מעלתן וגדולתן של ישראל במקום אחד". לכאורה נשאלת השאלה, אולי זה יותר טוב שיהיו שניים או שלושה גדולים: אחד גדול בהנהגה ואחד במידות, אחד בתורה ואחד בעושר, מה מיוחד במציאות הזו שהיה בדור מסוים רק אדם אחד שריכז את כל מציאות הגדולה. עוד ניתן לשאול על פירוש רש"י שהרי הגמרא באה להראות את מעלתו של רבי שהגיע למדריגה כזאת שהיה גם גדול וגם תלמיד חכם, אם כן מה ראה רש"י לומר שזו "מעלתן וגדולתן של ישראל"? אלא כשיוצא מתוך עם ישראל אדם שיש בו מעלה מיוחדת כזו זו מעלה של כל ישראל, זו לא מעלה אישית של אותו אדם, כך מדייק רש"י: "שהוציאו מתוכם גדול שלם". וכן הדבר כאן הכהנים והלווים מגלים את מעלתן של ישראל.

אני רוצה להביא את המדרש שכבר הבאנו בעבר אבל הוא נוגע גם לימים אלה.
" 'ה' צדיק יבחן ואוהב חמס שנאה נפשו' - אין הקב"ה מעלה את האדם לשררה עד שבודק ובוחן אותו תחילה, וכיון שהוא עומד בנסיון הוא מעלה אותו לשררה, וכן אתה מוצא באברהם אבינו ע"ה: נסהו הקב"ה בעשר נסיונות ועמד בהן ואחר כך ברכו שנאמר: 'וה' ברך את אברהם בכל', וכן יצחק: 'ויזרע יצחק בארץ ההיא...', וכן יעקב נסהו בכל אותן הצרות וברכו שנאמר: 'וירא אלהים אל יעקב עוד...' ", קודם שהקב"ה מעלה את האדם - הוא מנסה אותו, "וכן יצחק נסהו בימי אבימלך ועמד בנסיונו ואח"כ ברכו שנאמר 'ויזרע יצחק בארץ ההיא ויברכהו ה' ', וכן יעקב אבינו - נסהו בכל אותן הצרות: בעשו, ברחל, בדינה, ביוסף, והאיך יצא מבית אביו, 'כי במקלי עברתי את הירדן' - ובירכו: 'וירא אלהים אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם ויברך אותו', וכן יוסף באשת פוטיפרע והיה חבוש י"ב שנים ואח"כ יצא ונעשה מלך על שעמד בנסיונותיו".

הקב"ה בחן את יוסף האם הוא מקבל את הייסורים באהבה או שיש לו ביקורת על ההנהגה האלוקית, יוסף הצדיק לא רצה לחטוא ועל זה הוא נענש - זה הרי לא מתקבל על הדעת, אבל הוא עמד במבחן. הוא ידע ש-"כל מה דעביד רחמנא לטב עביד". ואח"כ הוא יצא ונעשה מלך. "הוי אומר: ה' צדיק יבחן".

ממשיך המדרש: אף שבטו של לוי נתנו עצמן על קידוש שמו של הקב"ה שכשהיו ישראל במצרים מאסו בתורה ובמילה... ולא עוד אלא בשעה שעשו ישראל את העגל ולא נשתתפו שם שבטו של לוי שנאמר: 'ויעמוד משה בשער המחנה ויאספו אליו כל בני לוי", וכיוון שאמר להם משה: 'שימו איש חרבו על ירכו' - מה עשו - שמו, ולא נשאו פנים וכן משה מברכם: 'האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו...' וכיוון שראה הקב"ה שכולם צדיקים ניסה אותם ועמדו בניסיונם שנאמר: 'אשר ניסתו במסה', מיד נאמר: 'והיו לי הלווים'. זה מה שנאמר 'ה' צדיק יבחן' ".


המדרש הזה רוצה ללמד אותנו שלפעמים כשאנחנו פוגשים קשיים - הם לא קשיים אלא מבחנים. הקב"ה בודק את ישראל, בודק את הלווים, בודק את האבות וכל קושי הוא לא איזה עונש שאין לו תכלית או אין לו סיבה אלא הוא מבחן. כך אנחנו צריכים לראות את התקופה שאנחנו נמצאים בה. האידיאליסטים העומדים בגבורה אל מול העם והארץ אלו הם העומדים במבחן, ואחר כך הם אלו שיעלו לגדולה. צריך לדעת לקבל הכל באהבה, בהכרה שהכל מאת הקב"ה , זה לא מאליו ולא במקרה, הכל ממנו והכל לכתחילה והכל לטובה.

בדרך רחוקה
אנחנו ממשיכים בפרשה. הפרשה עוסקת בפסח שני, והמצוה הזאת מלמדת אותנו שכשאדם נכשל או מעוכב מלקיים מצוהן אז יש לו תשלומים, במקרה הזה לא אומרים "עבר זמנו ובטל קרבנו" קרבן פסח שהוא כל כך מרכזי ועקרי יש לו השלמה. ומכאן נלמד כלל לכל המצבים.
הזוהר אומר כאן הערה כללית: אדם צריך לדעת שכשהוא לומד את התורה הוא לא צריך להסתכל עליה כפשוטה, התורה איננה ספר סיפורים, אלא צריך ללמוד מכל דבר. זה לא סתם שהתורה מספרת על אנשים שהיו טמאים וחפשו מתי להקריב פסח. לתורה יש כוונות פנימיות והתורה מגלה את הדברים ברמז וצריך לדעת לחפש ולחשוף את התוכן הפנימי של התורה. זו תשובה לאנשים שאומרים שיש חלקים בתורה ששייכים לתקופה זאת ויש חלקים לתקופה אחרת, שיש הנהגות שהיו שייכות פעם והיום זה שונה. לתורה יש פשט ויש דרש, יש רמז ויש סוד, התורה מקיפה את כל התקופות ואת כל המצבים. כך יש ללמוד גם את הפרשה הזאת של פסח שני. לא מדובר כאן רק על הדברים כפשוטם: 'טמאים' דהיינו שלא יכולים להקריב את קרבן פסח, אלא בצורה כללית, שיש מצבים שאנשים נמצאים במצב של קלקול, של ריחוק, ולא יכולים לעבוד את ה', יש כאלה שהתרחקו מעצמם, יש כאלה שהקב"ה מרחיק אותם, הם "בדרך רחוקה", הם לא מצליחים להתקרב, הם לא קרובים אל הקדושה והם צריכים לעבור תהליכים של תיקונים. וכאן התורה מלמדת אותנו: לכל נפילה יש תיקון.

והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה
בהמשך הפרשה ישנו המסע במדבר. יש שרף ויש עקרב, לא רק גשמיים אלא גם רוחניים, וגם כאן צריך ללמוד את הדברים לא רק בצורת סיפור אלא יש כאן עומקים פנימיים. המדבר הוא ריק מתוכן והוא מקום שחסרה בו קדושה, ומתוך כך יש שם טומאה וקלקולים וצריכים להתמודד עם זה ולתקן את כל זה, וזה עניינם של ישראל. 'אור החיים' חוזר על זה כמה וכמה פעמים. הדרך מסובכת ויש נפילות אבל מכל נפילה יש לימוד ויש תיקון.

ישראל מתאווים תאוה, רוצים בשר. קצת תמוה, ישראל הולכים עם עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה, ראו את ניסי מצרים, ראו את מתן תורה. הם מקבלים יום יום מַן מִן השמים שהוא נס גדול מאוד, המן ניתן בכל הטעמים הכל לפי כוונת האדם, והוא גם מזין מאוד. ישראל חיים חיי נס. המן הוא אוכל צלול, חסר צורה, "כזרע גד הוא", התוכן שלו הוא נסתר, יש בו תמצית איכותית שאפשר לאכול אותה ולקבל את כל אבות המזון הרוחניים שהאדם צריך. הגמרא במסכת יומא אומרת: למה לא ירד מַן לישראל רק יום אחד בשנה בשביל כל השנה, אלא כדי שישאו את עיניהם יום יום לאביהם שבשמים, יש אומרים שהקב"ה חפץ היה להקל על בני ישראל שלא יצטרכו לשאת אוכל לשנה שלמה. אם כן איך קורה שישראל מתאווים תאוה? אם הם חוטאים ומקלקלים הם יכולים להפסיד את הכל, איך הם לא מפחדים לחטוא?. אנחנו רואים בפסוקים שזה לא ישראל אלא האספסוף, אבל הרי גם הם ראו את כל הגדולה שהקב"ה עשה לישראל, חסידים אומרים שזה היה לשם שמיים, הם התאוו לתאוות. אוכלי המן היו חסרי תאוות ולא היו להם שום תאוות גשמיות, כמו שאמרו חז"ל שלא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן בלבד, כי כדי לעסוק בתורה צריך זכות מיוחדת שרק אוכלי המן זכו לה. אוכלי המן היו במדריגה מיוחדת שלא היו להם תאוות ולכן זכו לתורה. ה'שפת אמת' אומר שהם רצו לעבוד את הקב"ה עם כל הכוחות, לא רק בצורה עליונה כזאת חסרת כל תאוות. והקב"ה יודע שיש כאן סכנה ואינו שמח בזה כי יכולה להיות להם ירידה. ישראל רק עכשיו יצאו ממצרים, הם עוד לא ראויים לעבוד כך את הקב"ה.

ישראל רצו שתהיה להם תאווה לבשר הם לא רצו את הבשר אלא את התאווה לבשר. כבר לא הייתה להם משיכה לאוכל כלל. ובעיני משה, שבזכותו יורד המן, זה רע. משה הוא המדריגה הגדולה המיוחדת של ישראל במדבר, מדריגת הדעת, וזה היה דור דעה ומשה הוא תמצית עניינו של הדור. ישראל לא רצו את המן כלומר לא רצו את המדריגה המיוחדת שמשה עומד בה. משה תשש כוחו, כשיורדים ממדריגה רוחנית זה כמו מיתה, לכן אומר משה: "אם כך את עושה לי: הרגיני נא הרוג", 'את' בלשון נקבה, משה מדבר כאן כלפי מעלה, וישנן שתי הופעות: יש הופעה של הקב"ה ויש הופעה של השכינה, אפשר לפנות למדריגה העליונה של איש , וכאן משה פונה למדריגה השניה, בלשון נקבה. כלומר, משה מוצא בזה איזו בחינה של מיתה.

אספה לי שבעים איש מזקני ישראל
אחר כך הקב"ה אומר למשה: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל", גם משה מבקש את זה כי הוא לא יכול לשאת לבדו במעמסה הזאת. הקב"ה אומר כאן למשה שהוא ישאר במדריגתו העליונה, ואם בני ישראל רוצים לאכול בשר אז שבעים איש יהיו אחראיים על זה אבל לא משה. על כן לפני שהקב"ה נותן להם את מבוקשם מתמנים שבעים הזקנים.
כאן מעיר הזוהר: לאדם אסור להתבטא על עצמו בלשון של ייאוש: שנמאס לו לחיות, שהוא רוצה למות ח"ו, כי הנה אנחנו רואים כאן שמיד אחרי שמשה אמר "הרגני נא הרוג" אלדד ומידד מתנבאים על מותו של משה. אמנם משה כבר אמר פעם: "מחני נא מספרך", אבל שם זה לא היה משום צער אישי שלו אלא משום שמסר נפשו עבור עם ישראל, אבל עכשיו משה מדבר על עצמו מתוך צער אישי, ביטוי כזה אין לאדם לומר על עצמו. הדברים שאדם מוציא מהפה יכולים לפעול. להוציא דבורים טובים מהפה זה טוב, זה רק יכול לעזור. "גדולה מידה טובה ממידת פורענות", אבל דברים רעים יש להזהר שלא להגיד.

הקב"ה מסכים לדברי משה, ואכן, במבט ראשון, יש איזה ירידה בכך שלא משה לבדו ינהיג את ישראל אלא ישתתפו עימו עוד שבעים זקנים, אבל במדרש אנחנו רואים שחכמים רואים את זה באופן חיובי. "יום מנוי הזקנים היה חביב לפני הקב"ה כיום שנתנה בו תורה 1 ". כלומר, לא נחסר ממשה כלום אע"פ שהקב"ה נתן מהוֹדוֹ של משה לשבעים הזקנים.עתה יש עוד שבעים זקנים בעלי רוח הקודש במחנה, וגם הם נושאים בעול העם. זו עליה גדולה מאוד לישראל. המדרש אומר שהיום הזה היה יום גדול, ואיך התגלגל הדבר הגדול הזה? ע"י המשבר. וכך זה הסדר שמכל צרה יוצאים בסוף עם איזו עליה גדולה, מכל בעיה יש בסופו של דבר תוצאה של התקדמות.

ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה
כך גם בהמשך הפרשה, אהרן ומרים מדברים על משה, משבר בתוך המשפחה, בתוך המנהיגות, בתוך הגדולים ביותר, "הגם בנו דיבר ה' ". והם כנראה אומרים את זה בפניו כדי שהוא ישמע. הם הרי לא מדברים סתם לשון הרע אלא הם רוצים שהוא יתקן את דרכיו: הוא פורש מאשתו וזה לא ראוי, אעפ"י שהוא נביא הרי גם אנחנו נביאים ועוד קודמים לו, שהרי אנחנו התחלנו להתנבא מגיל שלוש ארבע והוא רק מגיל שמונים התחיל את נבואתו. הם לא מכירים את מדריגתו של משה, כנראה שאם הם לא היו מדברים עליו גם אנחנו לא היינו מכירים את מדרגתו של משה. לא היה היכי תמצי [לא היה מצב] לגלות מיהו משה רבינו. אהרן ומרים מדברים לשם שמיים, אמנם יש בדברים לשון הרע,, אבל מיד אנחנו מקבלים ידיעה חדשה וחשובה מיהו משה רבנו: "והאיש משה ענו מכל האדם אשר על פני האדמה".מלים אלו נאמרו בהתיחסות למשה רבנו ששומע את הדיבורים עליו ואינו מגיב., ומה הוא יענה להם? אני נביא יותר גדול, לי יש אספקלריא מאירה, הוא הרי ענו - הוא לא מוצא סיבה להתגאות. והקב"ה מגלה לנו שמשה רבנו ענו מאוד והוא גם נביא במדריגה עליונה שונה משאר הנביאים: לא בחלום אלא "פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות". ומהמשבר הזה אנחנו מכירים את המעלה הגדולה של משה.

ענווה וגדולה במקום אחד
"מי גדול כמשה". בכל הדורות אין גדול כמשה רבנו, הקב"ה מדבר איתו פנים אל פנים, הוא המנהיג הגדול ביותר וזה בתקופה הקשה ביותר. הוא מוציא אותם ממצרים בשליחות ה', הוא הולך איתם במדבר עם כל הקשיים והוא גם "הענו מכל האדם אשר על פני האדמה". זו לא רק סתירה, אלא זה צמוד, זה תלוי אחד בשני. ככל שהאדם יותר גדול הוא יכול להיות יותר ענו, והפוך. "ענוה וגדולה במקום אחד". אנחנו גם אומרים כך כלפי הקב"ה: "במקום גדלותו שם אתה מוצא ענוותנותו".

ענוה אין פירושה שאדם מבטל את עצמו ולא מכיר בערכו, או שהוא נהיה אדם פסיבי: מי אני? מה אני שווה? שמתוך כך הוא נהיה לא פעיל הוא לא עושה שום דבר כי הוא חושב שהוא כלום. משה רבנו אומר על עצמו שהוא הענו מכל אשר על פני האדמה ואין אדם פחות במדריגה ממנו, הוא למטה מכולם, והענווה הזאת גורמת שהוא אומר שכל הכוחות שיש לו זה לא שלו, זה של רבש"ע, כל הענקיות, כל הגדולה, כל השפע - הכל הקב"ה נתן לו. הוא כשלעצמו פחות מכל אדם אשר על פני האדמה אבל רבש"ע נתן לו הרבה כוחות, ויש לו תפקיד שנתן לו הקב"ה, ומכוחו של הקב"ה יש לו כוחות בלי גבול, כוחות לא אנושיים, כוחות עליונים, כוחות שהקב"ה הטביע בתוכו. והוא מכיר בזה שהקב"ה נתן לו הרבה יכולות והוא מחוייב לפעול כי הקב"ה נתן לו אותם כפקדון על מנת שהוא יממש אותם. וכל זה בעוצמה רבה. הוא יודע שהוא גדול מאוד ובכל זאת הוא ענו מאוד.

מי שיש בו איזו מחשבה שיש בו עצמיות ושלא הכל מרבש"ע או שיש לו איזו מחשבה של גאווה זה מחליש את כוחו כי הוא פועל גם בשם עצמו. שהרי מה בסך הכל שווה כוחו של האדם? כמה שאדם יעריך את עצמו ואת מעלותיו הוא בכל זאת מוגבל, כשאדם עובד מכוח עצמו הוא חלש, הוא פועל מעט. אבל כשהוא מכיר שכל כוחותיו הם מרבש"ע אין לו שום מעצורים, הוא פועל מכוח האידיאל ומכוח הידיעה הזאת הוא פועל בגדולה ובגבורה.
כך זה בא ביחד: הענוה והגדולה הן צמודות זו לזו, הפוך ממה שנראה במבט ראשון. גדול אמיתי יודע שהכל מרבש"ע.
"מה שעשתה החכמה עטרה לראשה, עשתה ענווה עקב לסוליתה". החכמה עשתה עטרה לראשה את היראה. "ראשית חכמה יראת ה' ". שיא החכמה זה היראה. כשהאדם מגיע לחכמה גדולה הוא נעשה ירא שמים, הוא מכיר את החכמה האלוקית והוא ירא מפני רבש"ע. והיראה היא העקב של הענווה.

יראת ה' היא לכאורה מעלה עליונה מיוחדת במינה, המהר"ל אפילו שואל: הרי בסדר של ר' פנחס בן יאיר המידות מסודרות שם בסדר עולה במדריגות הקודש,ושם יראת חטא היא אחרי ענוה, כלומר שיראת חטא היא גדולה מענוה,, עונה המהר"ל: לא, היראה נמשכת מהענוה. העקב הולך אחרי הגוף, הוא לא מושך את הגוף, והיראה היא העקב של הענוה - היא נמשכת אחרי הענוה.

היראה היא מידה אנושית, הנבראים יראים מפני רבש"ע. אבל ענוה היא מידה אלוקית. חז"ל אומרים: "במקום גדלותו שם אתה מוצא ענוותנותו". רבש"ע הוא גם אלוקי האלוקים וגם יורד עד דכא ושפל, זאת אומרת שהמידה הזאת היא מידת הפשיטות, היא מידה אלוקית, ומי שהוא ענו והוא דבק במידה העליונה הוא כביכול מתדמה לרבש"ע. הוא בטל כלפי הגדולה האלוקית והוא נעשה מופשט. הוא נעשה בלתי גבולי.
את כל הדברים האלה על ענוה ועל משה רבנו אנחנו לומדים מתוך המשברים, מתוך הנפילות.

לשון הרע לצורך
הפרשה שלנו היא המקום הראשון שמוזכר בו איסור לשון הרע. מכאן אנחנו יכולים ללמוד שלשון הרע יכול להיות גם לשם שמים. הרי אהרן ומרים ודאי דברו בינם לבין עצמם וחשבו כיצד להעיר למשה, יכול להיות שגם דברו עם משה רבנו עצמו, הם רצו להעיר לו שיתקן את יחסו לביתו, לאשתו, זה היה לשם שמים, ובכל זאת זו עבירה חמורה שלוקים עליה בצרעת. לפעמים אנשים מדברים לשם שמים בענייני לשון הרע, הם מתייעצים אודות פלוני מה קרה לו ואיך אפשר לעזור לו, הם כאילו מצטערים או אפילו באמת מצטערים אבל הדיבור אין לו שום תכלית, לא יצא ממנו שום דבר טוב, הם מדברים וכל אחד מוסיף: "לא רק ככה הוא עשה אלא אף יותר מזה...", "וזה נורא חבל וזה נורא עצוב...". באמת עצוב לאנשים שפלוני שהם מכירים עושה דברים שלא צריך לעשות אותם, אבל הדיבור הזה הוא חסר טעם, אין שום סיבה לספר את זה. אם ישנו דיון איך לשפר או איך לתקן - אז מותר לדבר, וגם אז רק מה שהכרחי לצורך התיקון, ורק אם אלו דברים שיצאו אל הפועל מיד, ואי אפשר היה לתקן אותם בלי לספר את הדברים.

יכול להיות שדיבור כזה כמו שאמרנו, מתוך צער על החבר, הוא אפילו יותר גרוע, כי אם היה האדם מספר את הדברים מתוך 'שמחה', התגובה של שומעיו היתה חוסר נעימות,בקורת ודחיה. אבל אם אדם בא ומספר: "אני מצטער מאד לספר לכם , אני לא יודע מה קרה לפלוני, תראו מה הוא עשה, ... " - אתה מיד מקבל את הדברים. וזה לשון הרע הכי גרוע כי הוא מתקבל .

זה מה שאנחנו לומדים מהפרשה שלנו. צריך בזה הרבה זהירות. התורה לא ספרה לנו סתם סיפור. הקב"ה לא אוהב לספר לנו מעשים לא טובים אלא רק אם יש בהם מוסר השכל.כל דבור צריך שתהיה לו כוונה טובה, שיהיה לו תפקיד של תיקון, תפקיד של שיפור.

סיכום
בפרשתנו התחלנו את הדרך במדבר, משברים ראשונים קשים מאוד, כואבים מאוד, ומכל משבר יוצאים בסוף מחוזקים. בקברות התאווה בני ישראל קברו את התאווה. הם התאוו תאווה אבל גם קברו אותה שם - הם יצאו מחוזקים וגם יצאו עם עוד שבעים זקנים שמתנבאים למענם. וגם המשפחה 'המלכותית', משפחת משה אהרן ומרים יוצאת מחוזקת, ועם הכרה חדשה מיהו משה רבנו ואיזה מעלה עליונה יש לו, מעלה שלא ידענו עליה, ועכשיו גם כל ישראל מכירים בה. כל זה מכוח המשבר. מכל משבר יש תיקון, זהו סדרו של עולם וכך יהיה בעז"ה גם בתקופה הזאת שאנו נמצאים בה. מהקשיים האלה של ארץ ישראל שמופיעים בפרשות הבאות, פרשת שלח ופרשת קרח, צריך להזהר מאוד שלא לשוב ולחטוא בהם, ביחוד בשבועות האלה.

אולי השבוע נצטרך לתקן את החטא הזה של המרגלים ע"י התדבקות בארץ וגילוי אהבתנו אליה. עלינו להראות שאנחנו לא הולכים בדרך המרגלים אלא מאמינים שרבש"ע איתנו, ומביעים את אהבתנו אל הארץ אשר ה' אלוקינו נתן לנו. בעז"ה מתוך גילויי אהבה אלה לא"י נזכה שמהמשבר הזה נצא ברווח ונתקדם לקראת גאולתנו השלימה. אמן.


^ 1 מדרש 'ילמדנו' ילקוט תלמוד תורה - פרשת בהעלתך (דף מ"ו, ע"ב).
חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il