בית המדרש

  • מדורים
  • הלכה פסוקה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

חנן בן שלומית

שומרים על ההובלה 3

undefined

הרב משה ארנרייך

אדר א' תשע"א
4 דק' קריאה
המקרה
משפחת בורנשטיין, הזמינה הובלת דירה מטבריה לחיפה, מ"מוביל הכל". כיוון שמדובר היה בכמות גדולה של חפצים, סוכם על העברת המטלטלין על ידי משאית ונגרר בעלי נפח דומה. הנגרר הועמס ציוד בכמות גבוהה מזו המותרת על פי הרישוי ממשרד התחבורה לשימוש במרכב של נגרר זה. הרישוי של הנגרר הוא ל-2 טון. להערכת רמי הועמס עליו כ-2.5-3 טון. לאחר כחצי שעה של נסיעה, עלה עשן מעומק הנגרר. העשן הזה התפתח במהרה לשרפה וניסיונות הכיבוי לא צלחו. רוב מוחלט של תכולת הנגרר נשרף או ניזוק באופן המוציא אותו משימוש. תכולת המכולה לא הייתה מבוטחת על ידי התובעים או הנתבע. משפחת בורנשטיין, דורשת מ"מוביל הכל", פיצוי על החפצים שנשרפו.


בגיליונות הקודמים העלינו, שדינו של המוביל כדין שומר שכר. העובדה שלא ביטח את המטען אינה עילה לחיוב. כמו כן, אין לקשור באופן ישיר בין העובדה שהעמיס את הנגרר בהעמסת יתר, לבין אירוע השריפה. עם זאת, העמסת היתר, מהווה בסיס לחיוב מדין "תחילתו בפשיעה וסופו באונס"1 ובסוגיה זו נדון בגיליון הנוכחי:

תחילתו בפשיעה וסופו באונס: כפי שהבהיר בית הדין, אומנם לא נמצאה פשיעה ביחס לאפשרות השריפה, אך נמצאה פשיעה (=התרשלות) בכך שהנגרר הועמס בעומס יתר, וזו פשיעה שיכולה היתה לגרום לנזק אחר של תאונה. מצב זה נחשב "תחילתו בפשיעה וסופו באונס" – שכן "מוביל הכל" פשע ביחס לאפשרות תאונה, אך סיכון זה לא התממש, אבל התממש סיכון אחר - שריפה.
וכך נפסק בשולחן ערוך2:
אם פשע בו ולא שמרו כראוי לענין אחד, אף על פי שלבסוף נאבד באונס בענין אחר, חשיב פושע וחייב לשלם.
וממשיך המחבר ומביא דוגמא מן התלמוד:
מעשה באחד שהפקיד מעות אצל חבירו והניחם במחיצה של קנים, והיו טמונות בעובי המחיצה ונגנבו משם, ואמרו חכמים אף על פי שזו שמירה מעולה לענין גניבה, אינה שמירה כראוי לענין האש, ומאחר שלא טמנו בקרקע או בכותל בנין, פושע הוא, וכל שתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב; וכן כל כיוצא בזה.

תחילתו בפשיעה – יסוד הדין
האחרונים3 דנו מה יסוד דין "תחילתו בפשיעה וסופו באונס".
אפשרות אחת היא, שמיד משעת הפשיעה חל חיוב ממוני על השומר, כל עוד הוא פושע בדבר. לדוגמא, במקרה שהובא בגמרא ובשו"ע אותו הבאנו לעיל, כיוון שהחפץ הנשמר עומד כעת בסיכון של שריפה, השומר חייב באופן עקרוני בתשלומיו כבר מעתה ("חזקת חיוב"). לאחר מכן, רק השבה של החפץ פוטרת מחיוב זה. על כן, כשנגנב החפץ – הוא חייב לשלם עליו.
אפשרות שניה היא, שבשל העובדה שאדם פשע בשמירתו בתחום אחד, הוא נחשב כפושע בשמירתו באופן כללי, ועל כן חייב גם על נזקי אונס. דהיינו, פטור אונס קיים רק ביחס לשומר כראוי, אך לא ביחס לשומר שהוא פושע. ובדומה, לעניין נזיקין – כיוון שסוף סוף הזיק (השומר או ממונו) אין הוא נפטר אלא אם כן נזהר כראוי, ומשלא נזהר – ישלם.
לדעת רבי עקיבא איגר בחידושיו, נחלקו אביי ורבא ביסוד דין "תחילתו בפשיעה וסופו באונס", בדיוק בחקירה דלעיל. לדעת אביי חייב בתחילתו בפשיעה, גם במצב בו אין כל קשר בין הפשיעה לבין התוצאה (גם לא קשר נסיבתי/עקיף), ולדעת רבא, חייב, רק כאשר יש קשר נסיבתי.

האם היקף החיוב, מוגבל להיקף הפשיעה?
לכאורה, הנפקא מינא מחקירה זו היא האם ניתן לחייב את השומר שנאנס אך פשע בעניין אחר, בכל הסכום שניזוק, במקרה שהפשיעה סיכנה סכום פחות מאשר ניזק בפועל. שאלה זו רלוונטית לנדון דידן, שכן מסתבר שגם אילו ארעה תאונה, היקף הנזק היה פחות מהיקף הנזק שנגרם מחמת השריפה. בשריפה יצאו מכלל שימוש כל החפצים שבנגרר, ואילו בתאונה, בדרך כלל הבגדים, הספרים וחפצים דומים להם, לא היו ניזוקים.
לפי הדרך הראשונה, אין מקום לחייבו, שכן נוצרה "חזקת חיוב" רק על אותו סכום שסיכן. מאידך, לפי הדרך השניה, השומר נידון כפושע גם ביחס לאירוע שאירע באונס, ועל כן יש מקום לחייבו גם ביותר מן הסכום שסיכן.
למעשה, גם אם נקבל צד ב' בחקירה לעיל ביסוד החיוב ונאמר שמעשה האונס נידון כאילו נעשה בפשיעה, ניתן לומר שמעמד זה תקף רק ביחס לאותו סכום שהכין השומר את עצמו להתחייב בשל הסתעפות מהפשיעה – דהיינו רק עד הסכום שסיכנה הפשיעה.

לא ניתן לחייב יותר מן הפשיעה. מדברי התוספות4 במסכת בבא קמא עולה שאם הפשיעה היתה לגבי נזק של חפץ מסוים, אין להטיל על הפושע נזקים שקרו באונס בחפצים אחרים. ובנוסף, גם באותם חפצים עצמם, אם היקף הנזק הצפוי היה מוגבל, אין לחייב מדין תחילתו בפשיעה בנזק גדול יותר שאירע לאותם חפצים5.
כך גם נותנת הסברא, ונביא לדבר דוגמא: אדם נוסע במכונית אותה שכר למקום שבו היתה המכונית עלולה להישרט קלות. באופן מפתיע נפל סלע על המכונית, וגרם לפגיעה חמורה, האם מסתבר לחייב את השוכר בכל דמי הנזק? אלא שמסתבר שפשיעה יוצרת מעמד של פושע על כל פעולה, רק ביחס לשווי שפשע השומר בו. במקרה שלנו בגדים וספרים, בפשיעה – תאונה, חלקם לא היה נזוק ובשרפה – באונס, כולם נשרפו.

לסיכום, על פי העיקרון של "תחילתו בפשיעה" יש לחייב שומר שפשע בתחום אחד, גם אם הנזק אירע בתחום אחר. אף שבאופן עיוני, יש מקום להתלבטות בדבר, בדברי התוספות נאמר במפורש, שאין לחייב ביותר מאשר היה מתחייב אם ארעה הפשיעה, וכך גם נותנת הסברא.

בהכרעת הדין, לחיוב חלקי של "מוביל הכל" הצטרף שיקול נוסף, והוא חיוב שומר להישבע שלא פשע6. כמו כן, בפסק הדין דן בית הדין בשאלת אופן שומת הנזק.

החלטה
לאור העובדה שהעמסת יתר היא פשיעה המעלה את החשש לתאונה, "מוביל הכל" חוייב בתשלום חלקי, בעיקר לאור היקף הסיכון המצופה מתאונה.

___________________________________________

בבא מציעא דף מב ע"א
2 חושן משפט סימן רצא סעיף ו
3 ראו חידושי רבי עקיבא מסכת בבא מציעא דף ל"ו בס"ק כ"ט ; לדעתו בחקירה זו נחלקו אביי ורבא.
4 בבבא בבא קמא דף כג עמוד א ד"ה סתם דלתות ; העקרון הראשון עולה גם מדברי התוספות ב"ק כא: ד"ה "הא נפלו"
5 ישנם אחרונים בית זבול, ב"ק עמ' סב; שיעורי הגרי"ד סולוביצ'יק, ב"ק שם שמוכחים מדברי התוס' שמבינים בחקירה בדין תחילתו בפשיעה וסופו באונס, כפי האפשרות הראשונה לעיל. מאידך, מרע"א ניתן היה להסיק, שכיוון שהלכה כרבא, יש להכריע כצד ב.
6 בפוסקים דיון, האם כאשר ידוע שהחפץ אבד, חייב השומר שבועה שלא פשע בה ; ראו השולחן ערוך חושן משפט סימן רצד סע' ב ובנו"כ, ואכמ"ל.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il