ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מבנה התפילה | אתר ישיבה

דף הבית ספריה אמונה במעמד השחר תפילת העמידה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

חשוון, תשס"א

מבנה התפילה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
עמרם בן סולטנה

מבנה תפילת העמידה בנוי בשלוש חטיבות ברכות. חטיבה ראשונה היא הכניסה אל התפילה, כאשר שלוש הברכות הראשונות בתפילת עמידה מהוות את הקדמת השבח לרבון העולמים, המאפשרת את בקשת הצרכים הבאה לאחר מכן, שהיא לב התפילה.
מדוע יש צורך בכל כך הרבה הכנות והקדמות ופתיחות לתפילה? מדוע אין נגשים ישר לבורא ומבקשים את אשר עם לבבנו? שאלה זו מעידה על הצורך בביאור ענין התפילה ואפשרות פעולתה.

מצד אחד ידוע לנו מן התורה שהתפילה מועילה. כך מסופר בתורה על תפילת אברהם בעד אבימלך שהועילה, ונרפא אבימלך וביתו. תפילת יצחק על עקרותה של רבקה אשתו שפעלה, כנזכר בתורה: "ויעתר לו ה’ ותהר רבקה אשתו" 1 . תפילת יעקב להינצל מעשו הרשע שגם היא נענתה. ותפילת משה רבנו: "ויחל משה את פני ה’ אלהיו ויאמר למה ה’ יחרה אפך בעמך" 2 , ונאמר שם בהמשך: "וינחם ה’ על הרעה אשר דבר לעשות לעמו" 3 . קבלת התפילה משמשת גם כאות ומופת לגדלות המיוחדת של ישראל לעיני העולם, כפי שנאמר בפרשת ואתחנן: "כי מי גוי גדול אשר לו אלוהים קרובים אליו כה’ אלוהינו בכל קראנו אליו" 4 .

אבל מצד שני נשאלת השאלה, איך יתכן שהתפילה תפעל, הרי אם התפילה באה לשנות את המציאות השפלה והחסרה, הרי מציאות זו קיימת בצורתה בגלל רצון הבורא יתברך, שהוא פעל ופועל את כל המעשים כולם. אם כן, איך יעלה על הדעת שהתפילה, המשמשת ביטוי לרצון האדם, תאזור כח לשנות את רצון הבורא, חלילה?

בתפילה מתגלה רצון ה' לתיקון העולם על ידי האדם
התשובה לכך היא, אדרבא ואדרבא, רצונו של הבורא הוא להיטיב לעולם ולהעלות אותו ממציאותו החסרה והקודרת אל שלימות יפה ומוארת. כל מעשי בראשית מעידים ומגידים כי חפץ ה’ בטובת עולמו. המילים החוזרות בכל תהליכי הבריאה: "וירא אלוהים כי טוב" 5 . ובהמשך התורה: "החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים" 6 . ובדברי הנביאים: "בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך ובחסד עולם רחמתיך" 7 , "החפוץ אחפוץ במות רשע... הלוא בשובו מדרכיו וחיה" 8 .

אם כן מדוע נברא העולם חסר? ההסבר לכך נמצא בדברי הרמח"ל, בספרו "דרך ה'" 9 : ברצונו הגדול של בורא עולם להיטיב טובה אמיתית לברואיו, רצה שטובה זו תבוא בזכותם ועל ידם. גודל הטובה מתיחס באופן ישיר לעצמיותה, כאשר היא נובעת מעצם החיים ולא מבחוץ. אם כן כיצד העולם יוכל להיטיב את עצמו? לשם כך נברא, האדם שבכח הכרתו יוכל להגיע לגדלות כזאת, עד שיהיה בכוחו לשנות את רצונו הקטנוני, ולמלאות אותו בתכנים גדולים וקדושים.

כאשר רצונו של האדם, שהוא הפועל את כל מעשיו, משתנה מקטנות לגדלות, הרי זהו שינוי מהותי בעצמיותו של האדם. התעלות רצונו היא גם התעלותו, שהרי עצם אישיותו וחשיבותו קשורים קשר בל ינתק עם רצונותיו ומאוויו.

עילויו של האדם, שהוא לב הבריאה ותכליתה, הוא גם עילויה של הבריאה כולה. כאשר הבריאה חשובה ומעולה, ודאי שחפץ ה’ להיטיב עמה מתגדל יותר מתוך כך העולם משתחרר מאותן המסגרות והמועקות הצרות שנבראו אך ורק לעולם קטנוני ולא לעולם מלא טובה וחסד. אם כן עילוי האדם הינו עילוים של הכרתו ורצונו, שהם הם הסיבה לחשיבותו או שפלותו. וכאשר אנו זוכרים שרצון האדם בכלל ובפרט במלוא היקפו, הוא היוצא לפועל על ידי התפילה אל מקור חייו, רבון העולם והעולמים, נוכל להבין כיצד בכח התפילה להביא פדות והצלה לכל העולם ויצוריו.

כך מתברר לנו שבתפילה נמצא סוד התיקון לכל הצרות והפגעים שלנו ושל אחרים, בתנאי שנזכור כי התפילה מתקנת ומרוממת רק אם היא מבטאת רצון אמיתי של האדם. כי לא המילים הן התפילה באמת, אלא עומק וחוזק הרצון, הבאים לידי ביטוי במילים שלה. ככל שהתפילה בוקעת מעמקי המעמקים של האדם, גדול כוחה לפרוץ ולבקוע שערי שמים. כך מורים הפסוקים ומאמרי חז"ל כמו: "תפילה לעני כי יעטוף" 10 , ובחז"ל 11 : שתפילת העני המְשָוֵעַ על צערו עוטפת את כל התפילות האחרות. וכן "ואשפוך את נפשי לפני ה'" 12 , בחז"ל 13 : אף על פי שננעלו שערי תפילה, שערי דמעה לא ננעלו. כיון שאדם שבוכה בתפילתו מורה עד כמה בקשתו נוגעת ללבו באמת.

כידוע, כוחו של הרצון קשור במישרים עם הכרת האדם בחשיבות מטרת הרצון. הכרה זו היא הנותנת את הדחף לרצון, ומהוה כח תומך לעודד ולחזק מול הקשיים. כאשר התפילה מבטאת את רצונותינו להושע מצרותינו על ידי מלכנו המושיע, ודוקא על ידו, היא מגלה את גודל הדבקות והרצון שלנו אל ה’ אלוהינו מלך העולם, שבהיותו כזה הוא מעוזנו האמיתי היחידי. מתוך גילוי זה, כאשר התפילה מתקבלת, יש לה כוחות עצומים לפעול ולרומם, ולחלץ כל עני ואביון מכל צרה וצוקה. וכדברי חז"ל 14 : גדולה תפילה יותר ממצוות ומעשים טובים, שלא נענה משה רבינו למען ישראל עד שהתפלל.

עוצמת התפילה בנויה משני המרכיבים של ההכרה והרצון. ההכרה היא המתגלית בשלוש הברכות הראשונות. ברכות אלו ענינן האמונה הברורה בקשר החזק של הבורא עם בניו אהוביו, ישראל עמו.

סדר התפילה מלמד על צורת העולם המתוקנת

אחרי שלושת ברכות השבח, ששמשו לנו שער ופתח לטרקלין העמידה לפני מלך מלכי המלכים הגדול הגבור והנורא, מגיע הזמן שבו ניתנת לנו הרשות לבקש את בקשותינו מלפניו יתברך. בקשות אלו באות להשלים את כל מאוויי נפשנו, עד שנוכל להגיע אל שלמותנו המצופה מאתנו ושל שלמות עולמנו זה שאנו חיים בתוכו.
כיון שבבקשות אלו אנו מציירים את התמונה השלמה בה אנו רוצים להיות משובצים, הרי שעצם הבקשות וסדרם מעיד גם על מהותנו הנוכחית. מתוך כך יש להתבונן לא רק על תוכן הבקשות כי אם גם על הסדר שבו הן נאמרות.

זכורני ששמעתי מפי מרן הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, שסיפר על שיחה שהיתה לו עם בחור שהתארח אצלו, במטרה לברר ענינים רוחניים. טען אותו בחור לפני הרב, כיצד עלינו להתחייב במעשים ובלימודים שעיקר ענינם הוא תיקון נפשו של האדם, יותר מאשר הגוף, הרי אנחנו בני אדם ויש לנו גם גוף? ענה לו הרב, נכון מאד, אבל שים לב למה שאתה אומר, יש לנו גם גוף. הגוף הוא לא עיקר האדם, אלא הנפש. נכון, יש גם גוף, אבל הגוף הוא רק "גם" ולא הכל. וכאשר מטפלים בשלמות האדם, יש לדאוג קודם לעיקר, ורק אחר כך לטפל.

במסכת מגילה 15 מובא, שאנשי כנסת הגדולה, ובתוכם שלושה נביאים, תקנו את ברכות תפילת העמידה על הסדר. כלומר שישנה חשיבות לא רק בברכות עצמן, אלא גם סדרן קובע. גם בחיינו ובמהלכם, הסדר הוא הקובע את האופי הכללי שבו אנו רואים את המושגים ומתרשמים מהם.
מהו ההבדל בין החכם והכסיל? שניהם אוכלים, שניהם שותים, שניהם מתלבשים, חיים בדירה במסגרת משפחה, באים בחברת בני אדם, שומעים ומדברים, חושבים ומרגישים. אלא שאצל החכם, החכמה נמצאת במרכז הכל, והכל מושפע ממרכזיותה. ואילו אצל הכסיל, החכמה נמצאת בצד, וצרכי החיים האחרים הם המאפינים את דרך חייו.

כך ביאר 16 מרן הרב צבי יהודה קוק זצ"ל את מצב האומה, עם ישראל. במציאות החיים, על פי דברי האר"י, מצב נורמלי כולל את כל סוגי האנשים למדרגותיהם- צדיקים, בינוניים ורשעים. רוב העם בינוניים, וישנם מעט צדיקים וגם מעט רשעים. זהו לדברי האר"י ראשי תיבות של המילה "צבור"- צדיקים, בינוניים ורשעים.
בפרשת משפטים מתואר מצב מסובך: "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו... עזוב תעזוב עמו" 17 . מה פירוש "חמור שונאך", הרי אסור לשנוא יהודים, שנאמר: "לא תשנא את אחיך בלבבך" 18 ! מבארת הגמרא 19 שמדובר באדם השנוא על רקע של זלזול בשמירת תורה ומצוות והוא מרוחק על ידי היהודי הנאמן, ולכן קיים מתח ביניהם. מה גורם למצב לא בריא זה? ביאר הרב בדרך רמז לפי הראשי תיבות של המילה "רובץ": רשעים בינוניים וצדיקים.

בכל מצב יש בישראל צדיקים, בינוניים ורשעים, אבל במצב נורמלי הצדיקים הם בראש והרשעים בסוף, וזהו ציבור. אך כאשר הרשעים נמצאים בהנהגה והם בראש, הציבור נהפך ל"רובץ תחת משאו". אותו ציבור נמצא במצב של חוסר אונים, ונהפך מ"ציבור" ל"רובץ"- שינוי סדר משמעותי מאד. כאן באה ההדרכה המתקנת של התורה, ומצוה "עזוב תעזוב עמו". אונקלוס מתרגם: "משבק תשבק מה דבלבך". הרי היה צריך לומר: "עזור תעזור", ומה פירוש עזוב תעזוב? אלא מהתרגום למדים, שהכוונה עזוב את השנאה והרוגז שבלבך ותעזור לו. אם תחזיר שנאה, לא תפתור את קושי המצב.
למדנו שסדר לא נכון יכול לגרום משברים קשים, אם כי ניתנים לתיקון, במאמץ של אלה שירדו ממקומם הראוי, והם חפצים לרומם את מצבם הפנימי.

כך הדבר גם בתפילה, הבאה לתקן מצב של יחיד או של ציבור הקוראים לעזרת ה’. גם כאן, כמו בסדרי החיים, יש להקדים את החכמים הנוהגים בחכמה לפני האחרים החולמים חלומות עכשיו, ומאבדים את העתיד באותה מידה שהם מנותקים מן העבר. ענינו של החכם הוא ראיית הנולד, ולא רק הבנת המציאות הנוכחית. כך אנו מבקשים בראש בקשותינו את החכמה, שרק בגללה אנו ראויים לשם אדם, והיא קודמת לכל דבר. אחריה תבואנה הבקשות האחרות, והן תשלימנה את בנין החיים לפרט ולכלל.

ברכות ההודאה מכשירות את האדם לקליטת ברכת ה'
חטיבת הברכות השלישית המסיימת את התפילה, היא ברכות ההודאה- כפי שבולט ביותר ענינה המיוחד בתוכן הברכה האמצעית שבהן- "מודים אנחנו לך", ובחתימתה- "הטוב שמך ולך נאה להודות".
במסכת ברכות 20 מובאת הלכה ביחס לברכות אלו, וזה לשון הגמרא: "אמר רב יהודה: לעולם אל ישאל אדם צרכיו, לא בשלוש ראשונות ולא בשלוש אחרונות (והכונה לברכות התפילה) אלא באמצעיות, דא"ר חנינא: ראשונות דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו, אמצעיות דומה לעבד שמבקש פרס מרבו, אחרונות דומה לעבד שקבל פרס מרבו ונפטר והולך לו". רש"י 21 מבאר, שהכוונה במילים "ונפטר והולך לו" היא קבלת רשות לסיים את התפילה.

אם כן על פי דין הגמרא, אין לבקש בקשות פרטיות כלשהן בברכות האחרונות, כיון שעיקרן בא להודות, וברכות הבקשה כבר נסתיימו מקודם. גדולי הפוסקים התקשו, כיצד אנו מוסיפים בקשות בזמנים מסוימים באותם חלקים שאסרו חכמים לבקש בהם, כמו בעשרת ימי תשובה, "וכתוב לחיים טובים", וכן בראש חודש ומועד, "יעלה ויבוא... זכרוננו לטובה", וכדומה? התשובה העיקרית שניתנה היא, שמה שנאסר לבקש בקשות, הכוונה לאדם הפרטי, אבל על ציבור מותר לבקש.
לכאורה, כאשר אנו מתבוננים בתוכן הברכות אין התשובה מספקת.

מהו תוכן הברכות? הברכה הראשונה היא ברכת העבודה, המבקשת להחזיר את העבודה למקדש, והברכה השלישית, "שים שלום", מבקשת מהבורא לשים עלינו שלום וברכה. שתיהן גם יחד נראות ברכות של בקשות, ואם כן, מה לנו לחקור על התוספות בעשרת ימי תשובה ובראש חודש, והרי שתים מברכות ההודאה הן בעצמן נראות כברכות בקשה ולא הודאה! ובכלל, גם אם נניח שמותר להוסיף בקשות העוסקות בעניני צבור גם בסוף התפילה, מדוע לכתחילה קבעו חז"ל, מסדרי התפילה, ברכות אלו בסוף, ולא באמצע עם שאר הבקשות? ועוד קשה, מה שייכותן של ברכות אלו של עבודה ושלום לסדר ברכות ההודאה?

הכלכלה שומרת על המחיה
נראה לפרש את הברכות כך: ישנה ברכה שתקנו חכמים לברך אחרי אכילת מזונות או פירות משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, היא ברכת "מעין שלוש". אחדים מגדולי הפוסקים התקשו בנוסח חתימת הברכה: "על המחיה ועל הכלכלה", החותמת בהודאה על שני דברים שונים, המחיה והכלכלה. הרי ידועה ההלכה, אשר היא כלל גדול בדיני ברכות, והיא: אין חותמים בשנים. אי אפשר בברכה אחת לברך על שני ענינים שונים. כל ברכה הנאמרת לה', יש לה לכלול ענין אחד בדבריה ותו לא. ומדוע חתמו כאן חכמים בשתים, "על המחיה ועל הכלכלה"? מתוך כך פסקו אחדים שאין לחתום בשנים, אלא לברך בסיום "על המחיה" בלבד.

נראה לסנגר בעד הדעה הסוברת לחתום על המחיה ועל הכלכלה, ולבאר שאין אלו שני ענינים, אלא דבר אחד. ויש להביא ראיה מהחתימה השניה, שעליה הודו כולם ולא נחלקו לומר שהיא בשתים, על העץ ועל פרי העץ. באמת יש להתקשות גם שם, מדוע כפל הלשון על העץ ועל פרי העץ, וכי אם היינו מודים על פרי העץ שברא ה’ אין זה מספיק? אלא שיש לומר שהכוונה היא לא לברך רק על העובדה שאכלתי תאנה או זית וכדומה, על נועם הפרי, תכונותיו המבריאות וכדומה, אלא יש כאן ברכה מיוחדת. פרי זה, מלבד חשיבותו העצמית המיוחדת, יש לו ערך נוסף בזה שגדל על עץ ולא על שיח, נראה על פי הנאמר במדרש 22 , שפירות העץ נבראו לצורך האדם, ופירות הארץ נבראו לצורך הבהמה והחיה.

ערך מיוחד יש לאכילת האדם, שיש צורך להכינה הכנה מרובה, כשם שהאדם אוכל אוכל מבושל ולא חי. פרי העץ, העובר דרך הגזע והענפים, זקוק לתהליך פנימי אורגני שלם לצורך הכנתו. רק אחרי תהליך ארוך זה, שבו חלקי העץ מבררים בירור אחר בירור את הראוי, יוצא הפרי הבשל לצורך האדם. אם כן, אם היינו מודים לה' על התאנים והתמרים, בלי לדעת כמה גדולה היתה הכנתם, אין זו הודאה שלמה. על כן, ההודאה על העץ ועל פרי העץ היא תודה שפרי יקר וחשוב זה עבר את גידולו דרך העץ המיוחד לו, ובזאת שבחו כפול ומכופל.

כאן ראינו כיצד למדונו חז"ל שעל העץ ועל פרי העץ שניהם ענין אחד. הוא הדין והם הדברים בעל המחיה ועל הכלכלה, אם כי בהסבר רעיוני שונה. המחיה היא עצם ברכת המזונות שאנו משופעים בהם מאת החונן אותנו ואת העולם במזונות די צרכנו. אבל פעמים שאליה וקוץ בה. יתכן ואדם יקבל שפע ברכה מאת הבורא, אבל לא יהיה מסוגל לקלוט את אותו שפע, או בגלל שלא הכין לו כלי קבול, או בגלל שבשעת השפע איבד את עשתונותיו, ולא הבין את הצורך להיזהר ולא לבזבז את כולו בפיזור חסר אחריות. כאן באה הכלכלה, שהיא המידה המחלקת את המחיה בצורה זהירה ומבוקרת, על מנת שתשפיע את הברכה על האדם באופן שיקלוט אותה ויתברך על ידה.

לכן נראה שהמחיה והכלכלה הם דבר אחד, כלומר, שהמחיה ניתנת בצורה של כלכלה, שהקב"ה מכלכל את המחיה לטובת האדם. כן הדבר מתברר גם בברכת כהנים. נאמר שם: "יברכך ה’ וישמרך" 23 , ומבאר רש"י 24 , שמלך בשר ודם שנותן מתנה אין בכוחו להבטיח שהמתנה לא תאבד. לא כן הקב"ה, שהוא מברך אבל שומר את הברכה באופן שלא תיעלם, ואם כן ברכתו ברכה באמת, שלא כברכת בשר ודם שבאה והולכת כלעומת שבאה.

בברכות החתימה נקבעת קבלת התפילה
מהו ענין ההודאה? וכי הקב"ה זקוק לתודתנו, ואנו באים להחניף אליו? ובכלל, איך אפשר להודות לפני שקיבלנו?

אלא, אין שום ספק שהקב"ה שומע תפילה, ובודאי שעל כל בקשה שבקשנו כבר הורה הקב"ה למלאכיו עושי רצונו לשלוח את ברכתו לעמו ישראל, העומדים לפניו בתפילה. ברכות ההודאה הן העדות על בטחוננו הגדול בה’ הטוב הכל יכול, המאזין ומקשיב לתפילתנו, ובאהבתו לעמו הנבחר הוא מברך אותם בכל צרכיהם. הודאה זו מעידה גם שיש בכוחנו לקבל את ברכת ה’, כי אנו מודים עליה, והרי שלוש הברכות האלו הן שלושת כלי הקליטה שאנו מכינים לקבלת אותו שפע הברכה שהתפללנו עליו.

כלי ראשון, ברכת "המחזיר שכינתו לציון", הוא כלי הקבול לברכות כלל ישראל בהופעתו השלמה והגדולה, כאשר השכינה שורה בקרבו ובעירו ציון, עיר הקודש. הברכה השניה, ברכת מודים, עוסקת בהודאה, הינה כלי קבול שני לצרכי הפרט, הבריאות והפרנסה, וכל הקשור בהצלחתו הפרטית. הברכה השלישית היא צרוף ברכות הכלל אל ברכות הפרט, וסידור שניהם יחד בחטיבה אחת. זוהי ברכת השלום, המאחד ומצרף את כל הכוחות לחטיבה אחת שלמה, שבתוכה הכלל והפרט מבררים זה את ענינו של זה.
ענין נוסף בשלוש הברכות האלו, שהן מקבילות לשלוש הברכות הפותחות את תפילת העמידה. ענין הברכה הראשונה הוא ישראל ואבותיהם, השניה גבורות, והשלישית אחדותם של אותם הענינים במרום הקודש. מה שהכינו והכשירו הראשונות, קבלו וספגו שלוש האחרונות.


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il