ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

השמעת קול | אתר ישיבה

דף הבית ספריה אמונה במעמד השחר תפילת העמידה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

חשוון, תשס"א

השמעת קול


נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
תהילה חנה בת עדינה חיה איטה

בסימן ק"א מתייחס השו"ע לצורת אמירת התפילה, והיא שלא להתפלל בלב בלבד אלא יחתוך את הדברים בשפתיו. כלומר יניע את איברי הדיבור כאילו הוא אומר כל מילה ומילה בקול. אלא שהוסיף השו"ע שישמיע לאזניו בלחש ולא ישמיע קולו.

ובזה יש להעיר ולשאול: ראשית, מדוע יש צורך להוציא את המילים בשפתיים ואין להסתפק בהרהור, הרי הקב"ה יודע מחשבות אדם ותחבולותיו? וגם על התפילה עצמה נאמר בישעיה: "והיה טרם יקראו ואני אענה" 1 ? כמו כן יש בזה שאלה הלכתית המוזכרת בגמרא במסכת ברכות 2 , האם הרהור דינו כדיבור או לא. ומה יהיה אם אדם הרהר את התפילה בלבו, האם יצא ידי חובה או שהוא חייב להתפלל שנית? ועוד, מדוע אסור להתפלל בקול, אם כבר צריך להוציא בשפתיים מדוע לא בקול? ומה הדין אם כן התפלל בקול? ואם התפילה בקול היא פחותה ופגומה, מדוע שליח הציבור אומר אותה בקול? ומדוע כל הציבור אומרים קדושה בקול? ולסיום, האם יש הבדל בין המתפלל ביחידות, בביתו או במקום אחר, לבין המתפלל בציבור?

בגמרא במסכת ברכות 3 נאמר, מנין שהמתפלל צריך להניע את שפתיו ולא להשמיע את קולו? ולומדת הגמרא את ההלכה מחנה הנביאה, אמו של שמואל הנביא זכותם תגן עלינו ועל כל ישראל. וכך נאמר בחנה: "וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע" 4 . אם כן, מקורה של הלכה זו הוא בנביאים ראשונים והוא ברור בשני חלקיו- הן בהנעת השפתיים והן בלחישת הדברים שלא ישמעו.

תפילה בלחש- עדות לאמונה שלמה
ועדיין איננו יודעים מה הטעם הן להוצאת המילים בשפתיים והן למניעת השמעת הקול. בענין איסור השמעת הקול נאמר בגמרא 5 : המשמיע קולו בתפילתו הרי זה מנביאי השקר, שהיה דרכם לצעוק בתפילתם כנאמר בסיפור ההתנגשות שהיתה בין אליהו ובין נביאי הבעל בימי אחאב. וטעם גדול וחשוב יש בזה: אמונתנו בקב"ה שהוא בלבדו מצוי ואין עוד, וכל הנמצאים לא נמצאו אלא מאמתתו האחת והיחידה. הוא לבדו בורא ויוצר, אדון ושליט, וכל היש כולו, בחיצוניותו ופנימיותו, מן הענק שבענקים עד הדק שבדקים, כולם גלויים לפניו ומושגחים ממנו. כל הכוחות הפועלים בעולם, וכל היצורים באשר הם- מגבהי מרומים עד תחתיות ארץ, שואבים את כוחם מהשליחות שנתן להם הבורא לעשות בעולמו. וכיון שהוא יצר הכל ואין בעולם מה שנוצר בלעדיו, אין נסתר ממנו לא למעלה ולא למטה, לא בחומר ולא ברוח. הוא יודע כל מחשבות לבו של אדם, וכל יצריו ותחבולותיו פרושים לפניו בלי שום כיסוי.

כל עבודת לבו של האדם שהיא התפילה, מופנית אך ורק לרבון העולמים כולם, לא למלאך ולא לשליח, לא לאדם ולא לרוח או לכח מן הכוחות. הדיבור והשמעתו בקול, מטרתו להעביר לשומעים את מחשבות האדם, שהרי אינם יודעים את מחשבות האדם. לא כן הדבר כאשר האדם עומד מול קונו, היודע את כל תנועות לבו ונפשו ומחשבותיו בבהירות מלאה, לא פחות מאשר את המילים הנשמעות בקול. אם כן, אדם המשמיע את קולו בתפילתו, מראה בעצמו שאיננו בטוח באמונתו השלמה בגדולת הקב"ה.

בשפתיים מתגלה כח התפילה במעשה

בזאת הוסרה השאלה הראשונה, אבל נתחזקה יותר השאלה השניה: למה חשוב כל כך להוציא את המילים בשפתיים והרי הכל גלוי וצפוי לפניו?

במבט ראשון נראה טעם פשוט לדבר. הרי התפילה איננה ליחידי סגולה אנשי מעלה בלבד. היא כוללת במצותה את כל העם, מגדולי גדולים- "תפלה למשה איש האלוהים" 6 , ועד לקטני קטנים- "תפלה לעני כי יעטוף" 7 . אם ניתן יהיה להתפלל בהרהור בלבד, רובנו לא נוכל לסדר את מחשבותינו כראוי. ועוד יותר גרוע, אנו עלולים מתוך חולשה לשקוע בהזיות ודמיונות, ולאבד את רצף המחשבה המסודרת. על ידי אמירת התפילה אנו מכניסים את עצמנו למסגרת מסודרת המשמרת אותנו מריחוף חסר משמעות.

אלא שיש עוד לברר, אולי אפשר לראות מילות התפילה בסידור ולחשוב עליהם, ובזה לשמור על מחשבותינו שלא יתעו בחלל, בהיותן צמודות אל התפילה המסודרת, ומדוע יש להניע את אברי הדיבור? כל כך חשוב להוציא את המילים בשפתיים, עד שכתב המשנה ברורה ב"ביאור הלכה" 8 , בשם המגן אברהם וספר "נפש החיים" לר' חיים מוולוז'ין תלמיד הגר"א, שאם לא הניע את שפתיו בתפילה לא יצא ידי חובת התפילה.

להסבר ענין זה אנו נזקקים לעזרת דברי הזוהר המובאים בספר "כף החיים" 9 , וכך כתוב שם (תרגום חופשי): כל תפילה ובקשה שמבקש האדם מהקב"ה צריך להוציא את המילים בשפתיו, ואם לא, אין תפילתו תפילה ואין בקשתו בקשה. יתכן וניתן לבאר את הדברים בדרך הבאה: הרי מטרת כל תפילה ותפילה להביא אל העולם את הטוב הדרוש לו מאת מקור החיים והטוב, הכל יכול. מדוע טוב זה איננו מגיע לעולם? האם בגלל חוסר רצון או חוסר יכולת, ח"ו, של הקב"ה? בודאי שלא. לא קצרה יד ה' מהושיע, והוא מלך חפץ בחיים ובטובת בריותיו, כפי שנאמר בבריאת העולם: "וירא אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" 10 ורק אחרי זה שבת ה' ממעשיו.

אם כן הדבר, שה' רוצה בטוב ויכול באין מפריע למלא את רצונו, מדוע כל כך לא טוב לנו, עד שאנו קוראים ומתפללים לפניו להסיר את הרע ולהביא את הטוב לנו ולעולם? התשובה פשוטה לכל לומד תורה ולכל מאמין בה. הקב"ה, מקור הטוב המיטיב לכל, רצה בטובו שהטוב שלנו יבוא גם על ידינו, ונזכה להיות שותפים איתו בהבאת הטובה לעולם. בזאת תגדל זכותנו לפניו למען ייטיב לנו עוד. לכן, אם האדם לא יעשה מעשה להבאת הטוב, לא תוכל הטובה להגיע לעולם.

שתי דרכים לאדם להביא את הטוב, את אשר הוא יכול במעשים הוא חייב לעשות- לבנות ולנטוע, לחנך ולהשפיע, ללמוד וללמד. ומה עם אותם המעשים שאין בכוחו וקצרה ידו לעשות? כאשר מתקוממים נגדו כוחות רשע ועוול והם שמים מכשולים לפניו, או כאשר חוקי הטבע ואיתניו נצבים אילמים ומתעלמים מצרכיו והם סוגרים בעדו? כאן באה התפילה אל ה', שהיא חלק מעשי אף על פי שהיא נעשית לא בידים אלא בפה. גם התפילה והתורה הם בבחינת מעשה ממש, אם כי לא מעשה מכוון אל האדם וטבע החומר, אלא פונים אל הבורא. כך נאמר במסכת ברכות 11 : גדולה תפילה יותר ממעשים טובים, שהרי כמה צדיקים היו בישראל וכמה מעשים טובים עשה משה רבינו, ולא נענה ולא נסתלקה הגזירה אלא בתפילה.
אם כן, הנעת השפתיים היא חלק המעשה שבתפילה, שבו משתתף האדם עם בוראו בהשפעת הטוב בעולם. על כן, כל כך חשוב שישים האדם את לבו בתפילתו שכל מילה תצא משפתיו שלמה וברורה בצורתה ובמבטאה, כי זה כל האדם.

בהשמעת הקול פגם בתפילה
מה יהיה הדין למי שמתפלל בקול, וכמובן שאנו דנים בתפילת העמידה בלבד שענינה הוא תפילת הלחש, ולא במה שלפניה ואחריה? כתב ה"ביאור הלכה" 12 בשם הזוהר, שאם מגביה קולו עד שנשמע לחבירו אין תפלתו תפילה. וביאר בספר "כף החיים" 13 שכוחות הטומאה שולטים בתפילתו ואיננה יכולה לעלות.

אמנם, השו"ע 14 כותב שאם אינו יכול לכוין בלחש כי מחשבותיו טורדות אותו, מותר להגביה קולו כשהוא מתפלל יחיד, אבל לא בציבור שלא יטריד את האחרים. כיצד מתישב פסק זה עם דברי הזוהר שכוחות הטומאה שולטים בתפילה הנאמרת בקול? וכן יקשה לנו, כיצד תפילת שליח הציבור נאמרת בקול רם? נראה שהכונה בשליטת כוחות הטומאה ניתנת להבנה כך: עיקר כח התפילה הוא כאשר אדם מתפלל מתוך האמת המוחלטת שבלבו. וכאשר הוא מתפלל ואחרים שומעים, כמעט ואי אפשר שימלט מהרהורים הדוחפים אותו להראות את יופי תפילתו לאחרים. ואם כן במקום להיות עומד לפני ה', מחשבותיו על האחרים השומעים אותו, וגורמות למחיצה של חוסר אמת פנימית בתפילתו, והרי ה' קרוב לכל אשר יקראוהו באמת בלבד.

אולם, אדם שמתפלל בקול כיון שאיננו מסוגל להתפלל בלחש, איננו עושה זאת בשביל האחרים וממילא אין מחשבות זרות שולטות בו. לכן תפילתו מתקבלת, היות והרמת קולו עוזרת לכוונתו. הוא הדבר גם ביחס לשליח ציבור, החזן הרי הוא חייב להתפלל בקול בשביל הציבור, ואיננו עושה זאת כדי למצוא חן. ולכן אין הגבהת קולו פוגמת בשלמות תפילתו.

אמנם העיר המשנה ברורה 15 שאם מגביה קולו למעלה מן הצורך כדי להראות את יופי קולו, ודאי שזהו שלא כהוגן. ומי שאינו מסוגל לכוין בלחש והוא רוצה להתפלל בקול, מותר לו בתנאי שלא יפריע לאחרים, כי אי אפשר שאדם יתקרב אל ה' כאשר הוא משיג זאת על ידי פגיעה בחבירו. לכן כתב בספר "הפרישה" 16 שאדם כזה יתפלל בביתו ולא יפריע לציבור.


^ 1 ישעיה סה, כד.
^ 2 דף כ ע"ב.
^ 3 דף לא ע"א.
^ 4 שמואל א' א, יג.
^ 5 מסכת ברכות דף כד ע"ב.
^ 6 תהילים צ, א.
^ 7 שם קב, א.
^ 8 סימן קא ד"ה "בלבו".
^ 9 סימן קא ס"ק ו.
^ 10 בראשית א, לא.
^ 11 דף לב ע"ב.
^ 12 סימן קא ד"ה "ואם אינו יכול לכיון".
^ 13 שם ס"ק ז-ח.
^ 14 סימן קא סעיף ב.
^ 15 שם ס"ק יב.
^ 16 סוף סימן קא.
חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il