ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מחג השבועות אל השבת | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים שבועות עניני החג Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (43 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (43 ד')

סיוון, תשס"ג

מחג השבועות אל השבת


נערך מחדש על ידי
הרב ירון אונגר

מוקדש לעלוי נשמת
אברהם בן דוד

יום הביכורים או מתן תורה?
סיימנו זה עתה שני ימים טובים: חג השבועות ושבת קודש.
הימים קשורים אחד בשני כמו שהגמרא במס' שבועות אומרת שהתורה ניתנה בשבת. לפי הגמרא פסח היה ביום חמישי והתורה נתנה בשבת, כמו השנה. זה אומר שהתורה נתנה ביום החמישים ואחת ליציאת מצרים ולא ביום החמישים. הגמרא גם אומרת שאת היום הזה הוסיף משה על דעת עצמו והקב"ה הסכים על ידו. שלושה דברים עשה משה על פי עצמו והקב"ה הסכים עמו- וזה אחד מהם.
המהר"ל אומר שביום החמישים הקב"ה קבע שהתורה תינתן, ובפועל הדבר יצא ביום החמישים ואחת. ההחלטה של נתינת התורה עומדת בפני עצמה, והיא נקבעה ביום החמישים, ונמצא שהשבת היא המשך ממשי של קבלת התורה, כמו שהיה אז בזמן מתן תורה.

בתורה חג השבועות לא נקרא "יום מתן תורה" והדבר צריך עיון. אנחנו עמדנו על השאלה הזאת בליל החג והשארנו אותה פתוחה. הזכרנו שהמהר"ל משיב על כך שהימים הטובים שנתנו לישראל הם ימים טובים, ימים של שמחה: בפסח יש זכרונות טובים של יציאת מצרים, בסוכות יש גם זכרונות של יציאה מהעבדות, יום הכיפורים הוא בוודאי יום של שמחה כי בו נמחלים כל עוונותינו, וחג השבועות הוא גם יום של שמחה. אם כן למה לא הוזכר יום מתן תורה בתורה? אומר המהר"ל שהתורה היא עול לישראל,עול זה מכביד וזה לא שמחה. ואנחנו הקשינו שהרי חז"ל אומרים: "חמדה טובה יש לי בבית גנזי - זו התורה ", והפסוק אומר: "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו". נכון שזה מחייב, אבל זה עול מאוד אהוב. ר' יוסף היה עושה יום חגיגי באופן מיוחד בחג השבועות שאמר: "לולא יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא" [בלי היום הזה שבו נתנה התורה - לא הייתי שונה מכל שאר ה'יוסף' בעולם], נכון, התורה לא נתנה רק לבני ישיבות שהם בוודאי שמחים, אולי באמת להרבה אנשים התורה היא עול, אך עדיין הדברים צריכים ביאור. בוודאי שהמהר"ל אמר דברים נכונים, אבל עדיין קשה להסתפק בהסבר הזה.

עלה בדעתי עוד פירוש. הר סיני, ההר שבו נתנה תורה, אין בו שום קדושה. לאחר שנתנה בו התורה אין בהר סיני שום מעלה מיוחדת במינה. הדבר תמוה, ועונים חכמים שהתורה נתנה במדבר, כלומר לא במקום מסויים. לתורה אין מקום, היא מעל המציאות, היא מופשטת עליונה ואלוקית. לתורה אין גבולות.
ייתכן על פי זה לומר שכמו שהתורה היא מעל המקום - היא גם מעל הזמן. התורה לא שייכת ליום מסויים, היא שייכת לכל הימים. זה כבר כמעט קושיה למה כן קבעו יום מיוחד כמו שלא קבעו מקום מיוחד. אמנם חכמים קבעו לנו יום לזכר מתן תורה אבל התורה לא כותבת זמן לתורה. אני חושב שזה הסבר כל כך הגיוני שבטח הוא כתוב באיזה מקום אבל אני עוד לא מצאתי איפה.

ואולי פירוש נוסף. חג השבועות הוא יום הביכורים. עם הבאת הביכורים התורה מְצווה מִצווה נוספת מיוחדת: מצוות וידוי ביכורים . והוידוי הוא וידוי מיוחד. אנחנו מודים לקב"ה על כל הטובות שעשה לנו מאז ומעולם. שהוציא אותנו ממצרים, והביא אותנו אל הארץ הזו, ונתן לנו את התורה. אנחנו אסירי תודה לרבש"ע על כל הטובות הנמשכות עלינו מכל הדורות. כל שנה אנחנו מגיעים ליום הזה, לשעת הבאת הביכורים, ומתרוממים התרוממות עליונה ומשייכים את המעמד הזה אל כל הדורות כולם. וחז"ל אפילו אמרו שיום זה הוא יום דין שבו נידונים על פירות האילן. "עץ חיים היא למחזיקים בה" הפירות נידונים ביום הזה. כלומר המיוחד של יום הביכורים הוא לרומם אותנו יחד עם העולם כולו. בא"י אנחנו פוגשים את המצווה הזאת והיא עומדת במדרגה של מתן תורה. התורה נהפכת כאן לתורת חיים: חיים את האמונה, חיים את רבש"ע. כל מה שצומח, כל מה שגדל, כל מה שפורח, כל הפירות הבשלים: אנחנו רואים בהם את יד ה', את הטוב והחסד האלוקי. אנחנו רואים את רבש"ע בכל החיים.

זה בעצם טבעי. קבלת עול תורה בתוך כל החיים, בתוך כל המציאות. תורה שנתנה לנו במעמד הר סיני - עכשיו בארץ ישראל היא נהפכת לתורת חיים. זה מעיין התורה העתידית שאנחנו אמורים להגיע אליה בגאולתנו השלימה: "לא תורה אני נותן לכם אלא חיים אני נותן לכם". התורה היא עצם חיינו היא מתקדשת וזורמת מתוך תוכנו. לא מתוך צו עליון שהוא גדול מאוד ונפלא מאוד ואנחנו צריכים לבטל את עצמנו כלפיו אלא יש זהות מלאה בין הציווי האלוקי ובין הנשמה הפנימית החפצה בעצם טבעה לקיים את רצונו של רבש"ע. זה יום הביכורים. מעיין הופעת התורה בתוך החיים.

על שלושה דברים העולם עומד

אומר המדרש: " 'ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן' הדא הוא דכתיב [זה מה שנאמר]: 'נחית בחסדך עם זו גאלת', תמן תנינן [שם פירשו]: 'על שלושה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים' ושלשתן זכרן משה בפסוק אחד: 'נחית בחסדך עם זו גאלת' - זה החסד, 'נהלת בעזך' - זו תורה כמה דתימא [כמו שכתוב]: 'ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום', 'אל נוה קדשך' - זו עבודת המשכן והמקדש".
ממשיך המדרש: " 'נחית בחסדך' - אלו הדורות שעמדו משנברא העולם עד שיצאו ישראל ממצרים שקבלו התורה, שהיה הקב"ה מנהיג אותם בחסדו שלא היו מעשים טובים שיחיו בהם וזנם הקב"ה בחסדו", כלומר עד מתן תורה "עולם חסד יבנה", הקב"ה קיים את העולם לא בזכות שהייתה לעולם אלא בחסד אלוקי. "וכנגדם אמר דוד כ"ו פעמים 'כי לעולם חסדו' ". בהלל הגדול אנחנו אומרים עשרים ושש פעמים "כי לעולם חסדו" כנגד עשרים ושש דורות שהיו מבריאת העולם עד מתן תורה שנתקיימו בחסד. "ובאותו חסד יצאו ישראל ממצרים לכך אמר 'נחית בחסדך עם זו גאלת': שבחסד גאלם, 'נהלת בעזך': ניהל אותם בזכות התורה שקבלו עד הקמת המשכן".

"לְמה היה העולם דומה באותה שעה לטרסקל [סל] על שתי רגלים שאינו יכול לעמוד והוא רותת כיוון שעשו לו רגל שלישי נתבסס ועמד, כך כיון שנעשה המשכן כמה דתימא [כמו שכתוב] 'אל נוה קדשך' מיד נתבסס ועמד שמתחלה לא היה לעולם אלא שתי רגלים: חסד ותורה והיה רותת נעשה לו רגל שלישי זה משכן מיד עמד ולכך כתיב: 'להקים את המשכן' ". ומה אומרת המילה 'את' שהרי בכל מקום שנאמר 'את' זה בא לרבות? זה בא לרבות את העולם, שהרי בזכות המשכן נתקיים העולם. העולם נתקיים כי העולם עומד על שלושה דברים, על שלוש רגליים. על התורה על העבודה (עבודת המשכן) ועל גמילות חסדים.
עוד אומר המדרש 1 : " 'ויהי ביום': מהו 'ויהי'? א"ר יהושע: תנאים עשה הקב"ה עם ישראל עד שהם במצרים שאינו מוציאם משם אלא על מנת שיעשו לו משכן וישרה שכינתו ביניהם כמו שכתוב 'וידעו כי אני ה' אלהיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם ': על מנת לשכני בתוכם. וכיון שהוקם המשכן וירדה השכינה ושרתה בתוכם 'ויהי'. רב אמר: דבר שלא היה משנברא העולם עד עכשיו נעשה באותו היום, שמשנברא העולם ועד אותה שעה לא שרתה שכינה בתחתונים אלא משהוקם המשכן ואילך לכך נאמר 'ויהי'. דבר חידוש הוא". ראיתי במדרש דבר מאוד מעניין בעניין הקמת המשכן: " 'ויהי ביום כלות משה' הה"ד 'אשמעה מה ידבר האל ה'...', אתה מוצא בשעה שעשו ישראל אותו מעשה (חטא העגל) וכעס עליהם הקב"ה שנאמר 'ויאמר ה' אל משה ראיתי את העם הזה... הרף ממני...' מיד עמד משה ובקש רחמים מלפניו שיתרצה להם כמה שנאמר 'ויחל משה...' ונתרצה להם הקב"ה שנאמר 'וינחם ה' על הרעה...', אעפ"כ היה בלבו עליהם שנאמר 'וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם'. כיון שנעשה המשכן אמר ר' יהודה ברבי סימון הלך משה והרכין אזנו במשכן אמר משה: תאמר שיש בלבו של הקב"ה על ישראל הה"ד 'אשמעה מה ידבר האל ה' ", כלומר הלך משה רבינו והטה אזנו אל המשכן לשמוע מה הקב"ה מדבר: האם עכשיו הוא התרצה או לא. ממשיך המדרש ואומר: "מיד פייסו הקב"ה שאין בלבו על ישראל כלום... למה כתיב ב' פעמים ה' ה' אלא שפייסו הקב"ה ואמר לו למשה מה לשעבר הייתי נוהג עמהם במדת רחמים עד שלא עשו אותו המעשה כך עכשיו במדת רחמים אנהיג עמהם. אמר רב יהודה בר רב סימון באותה שעה שמע משה קול נאה וקול משובח. לשעבר היה משה עומד והיה הדיבור בא לתוך אזנו כמין סילון... וכיון שנעשה המשכן שמע קול נאה מה שמע 'כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו' ". 'אל עמו' אלו ישראל, ו'חסידיו' אלו הלווים. זאת אומרת המדרש מתאר כאן לפנינו שמשה האזין לשמוע האם בהקמת המשכן הקב"ה התפייס על מעשה העגל, ושמע שאכן "ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו".

השיבנו ה' אליך ונשובה
יש רעיון שאני שמעתי, אולי גם סיפרתי, בשם ה'אוהב ישראל', הרֶבֶּה מאֹפְּתָּא. הייתה חתונה גדולה ומפורסמת בעולם החסידות שבאו שם הרבה מגדולי הרֶבֶּהִ'ים כי התחתן הנכד/ה של הרבה מאפתא, זְקן הרבה'ים. בשבת של שבע ברכות דרש הרֶבֶּה והרשים מאוד את הציבור והוא אמר כך. ישנה מחלוקת בין כנסת ישראל לבין הקב"ה, כנס"י אומרת לקב"ה "השיבנו ה' אליך ונשובה": אתה תשיב אותנו ואנחנו נשוב אליך, והקב"ה אומר לישראל: "שובו אלי ואשובה אליכם" אתם תהיו הראשונים לשוב בתשובה ואז אני אשוב אליכם. אם כן מי צודק? ואז אמר הרֶבֶּה: "כנס"י צודקת, נראה לי שגם דוד המלך אמר שכנס"י ישראל צודקת", הוסיף הרבה ואמר: "בא נראה מה הקב"ה אומר" ואז הוא הטה אזנו אל השולחן וכל הנוכחים התרשמו שממש כעת הוא שומע מה רבש"ע אומר. ואז הוא אמר: גם הקב"ה אומר שכנס"י צודקת: "הנה אשמע מה ידבר האל ה' כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו ואל ישובו לכיסלה [טעותם]". הקב"ה אומר: אני מסכים להיות הראשון שמשיב את עם ישראל אבל בתנאי שימשיכו לנהוג כשורה, שלא ישובו לחטוא.
קראתי את הסיפור הזה והנה אני רואה שהמדרש כבר קדם ברעיון הזה: שמשה רבנו קדם ל'אוהב ישראל' והוא גם כן השתמש בדבר הזה: "אשמעה מה ידבר", אמנם משה רבנו לא הטה אזנו אל השולחן - הוא האזין לאוהל מועד.

נלך בדרך שלהם ונחפש מה רבש"ע אומר לנו בזמן הזה. אנחנו אולי יכולים להאזין על יד הכותל, אמנם לא כל אחד יכול לשמוע מה הקב"ה אומר, אבל אנחנו יכולים לראות מה הקב"ה מדבר. הקב"ה אמנם לא מדבר במילים אבל הוא מדבר בפעולות: הקב"ה הביא אותנו אל הארץ, נתן לנו את ירושלים, נתן לנו את יהודה ושומרון, ולא לחינם הקב"ה הראה לנו כל זאת. הקב"ה מדבר ואומר שהוא באמת משיב אותנו אליו . זה דבר ה' בפועל. לא בדיבור. אנחנו צריכים רק להאזין ולהתבונן, להיות מלאי בטחון ואמונה שהקב"ה התחיל וממשיך לגאלנו ואין לנו שום סיבה לחשוב שהקב"ה חזר בו או שיש איזה שינוי במהלכי הגאולה. הם ילכו וימשכו בעז"ה. כל העיכובים יתהפכו בסופו של דבר לטובה.
אנחנו יוצאים כעת מחג השבועות ושבת אבל לא חוזרים למדריגה שהיינו בה קודם החג.
אנחנו עלינו בחג הזה, התרוממנו, נחקקה בליבנו חקיקה נוספת של התוכן של התורה. אפילו אם לא מרגישים ולא יודעים זו המציאות. כשאנחנו נמצאים ביום קדוש - היום הזה מקדש אותנו, מרומם אותנו, מעלה אותנו למדריגה חדשה ועלינו להמשיך. קודם כל ישנם 'ימי התשלומים' שהם ממש המשך של החג, אבל בכל הימים הבאים אנחנו צריכים לשמור על הגובה הזה של העליה הרוחנית.

ברכת התורה
מקודם הזכרנו את ברכת התורה. ברכת התורה מבטאה את גודל עניינה של קבלת התורה, את גודל עניינו בתורה. "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לעסוק בדברי תורה". המהר"ל מבאר למה כתוב 'לעסוק' ולא על דברי תורה (למעשה זה עניין של נוסחאות ויש כאלה שכן אומרים כך), מבאר המהר"ל: 'לעסוק' - כי גם כשאדם לא מבין מה שהוא לומד הוא עוסק בתורה, אפילו אם הוא הופך את המשמעות ואומר במקום 'ואהבת' - 'ואייבת'. הקב"ה אוהב שעם ישראל עוסקים בתורה. לכן אנחנו מברכים 'לעסוק' ולא 'על דברי תורה', אפילו אם הדברים האלה הם לא דברי תורה הקב"ה אוהב אותם. הראי"ה קוק זצ"ל מאיר את הדברים מזווית שונה לגמרי. הרב אומר שכל מה שאנחנו עוסקים בתורה זה רק בצדה הגלוי . התורה היא הרי אלוקית, עליונה ומה שאנחנו משיגים זה רק אפס קצה של התורה שיורדת ומשתלשלת ממרומים ויורדת אלינו ואנחנו מקבלים רק את החלק המצומצם שירד אלינו לכשרונותינו המוגבלים. אבל עיקר עניינו זה להיות מחוברים לתורה שמעל יכולת השגתנו, ומכיוון שכל התורה היא אחת כשאנחנו מתעסקים בחלק הגלוי אנחנו מתעסקים בעצם גם בחלק הנסתר. כשאנחנו מברכים 'לעסוק בדברי תורה', אנחנו מכוונים גם לחלק הנסתר .

אחרי הברכה הזאת אנחנו מבקשים עוד ברכה: "והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו בפיות עמך בית ישראל", אנחנו מבקשים שהדברים הכל כך עליונים יהיו ערבים, כלומר מובנים, "טוב טעם ודעת למדינו" - שיהיו טעימים. הברכה הזאת היא כל השורש של לימודה של התורה. אנחנו נגשים אל התורה מתוך ברכה תחילה, מתוך הכרה של גדולתה של התורה, עם כל החפץ הפנימי, עם הדביקות הפנימית, ואז כל התורה נקנית באופן אחר לגמרי.

והברכה האחרונה שהיא המעולה שבכולן: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", ההכרה שאנחנו נבחרנו ע"י רבש"ע, והתורה היא כל כך עליונה שהיא מתאימה רק לעם מיוחד, לעם האלוקי. לשון המהר"ל ב'תפארת ישראל': "העם אשר בחר בו השי"ת". בתוך כמה שורות הוא חוזר שוב ושוב: "העם אשר בחר בו השי"ת". הוא לא מקצר ואומר: "עם ישראל", אלא חוזר ואומר: "העם אשר בחר בו השי"ת", להזכיר לנו שזה עניינו של העם, "העם אשר בחר בו השי"ת", "אשר בחר בנו מכל העמים". ואם נגשים מתוך הגישה הזאת, לא רק הידיעה מתגדלת, לא רק ההכרה מתגדלת, אלא ההבנה ש רק בזכות זה אנו יכולים להגיע למדריגה כל כך עליונה שהיא צריכה הכשרה מיוחדת. אנחנו עם סגולה. ללא הסגולה הזאת לא היינו יכולים להשיג את התורה בגלל עליונותה.
אם כן, את החג הזה, את הדביקות הזאת נמשיך לימים הבאים.

"כי באש ה' נשפט"
ועוד מדרש אחד בתחילת "פתיחתא דְרוּת רבא": "רבי יודן ברבי סימון אמר: לשעבר היו קרויין ישראל כשאר כל האומות: סבתא ורעמא וסבתכא, מכאן ואילך אין נקראין אלא עמי, 'שמעה עמי ואדברה', מאין זכיתם שתקראו עמי? מ'ואדברה', ממה שדברתם לפני בסיני ואמרתם: 'כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע'. א"ר יוחנן 'שמעה עמי' - לשעבר, 'ואדברה' - לעתיד לבא; 'שמעה עמי' - בעולם הזה, 'ואדברה' - בעולם הבא. כדי שיהא לי פתחון פה בפני שרי אומות העולם שעתידין לקטרגם לפני ולומר: רבון העולמים אלו עובדין עבודת כוכבים ואלו עובדין עבודת כוכבים, אלו גילו עריות ואלו גילו עריות, אלו שפכו דמים ואלו שפכו דמים, אלו יורדין לגן עדן ואלו יורדין לגיהנם", מה זה כאן? ישראל הם כמו כל העמים? למה רק הם מקבלים גן עדן? אומר המדרש: "אותה שעה סניגרון של ישראל משתתק". מתי נערך הויכוח הזה עם הקב"ה, ומתי זה 'לעתיד לבוא'? אנחנו יודעים שיכול להיות שזה בזמן הזה ממש. "אמר לו הקב"ה נשתתקת ואין אתה מלמד סניגוריא על בני? חייך שאני מדבר בצדקה ומושיע את בני! באיזו צדקה? ר"א ור' יוחנן: חד אמר בצדקה שעשיתם את עולמי על שקבלתם את תורתי, שאילו לא קיבלתם את תורתי הייתי מחזיר אותו לתהו ובהו". מגיע להם גן עדן כי הם קבלו את התורה ולא חזרו בהם ובזכות זה העולם מתקיים.

במדרש אחר מופיע אותו הרעיון. בילקוט שמעוני בישעיהו "רבונו של עולם וכי יש לפניך משוא פנים אם אלו עובדי עו"א אף אלו עובדי עו"א אם אלו מגלי עריות אף אלו מגלי עריות אם אלו שופכי דמים אף אלו שופכי דמים...", כמו שראינו במדרש הקודם וכאן גם ר' אליעזר ור' יוחנן עונים אבל בסגנון אחר: "בצדקה שעשיתם עימי שקבלתם את התורה שאלמלא כן היכן היתה מלכותי?!". לא רק שעשיתם צדקה עם העולם, שזה מה שמופיע במדרש הראשון, אלא גם עימי שאלמלא קיבלתם את התורה היכן הייתה מלכותי. זה מעשה צדקה שעשו ישראל עם רבש"ע.

"ישראל וקודשא בריך הוא חד הוא 2 "
מדרש שלישי 3 , על הפסוק "כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו. ר' אלעזר המודעי אומר: לעתיד לבוא באים כל שרי אומות העולם לפני הקב"ה ומקטרגים על ישראל ואומרים לפניו: רבש"ע אלו עובדי עבודה זרה ואלו עו"א, אלו מגלי עריות ואלו מגלי עריות... אמר להם אם כן הוא כל אומה ואומה תרד עמה אלהיה, כמו שנאמר: 'כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו ואנחנו נלך בשם ה' אלוקינו לעולם ועד' ". כלומר אני בא עכשיו לדון, אבל כל עם יבוא עם אלוהיו, כביכול הקב"ה הוא עִם עַם-ישראל. ממשיך המדרש: "רבי ראובן בשם ר' חנינא אמר אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו: 'כי באש ה' נשפט', שופט אין כתיב כאן אלא נשפט", הקב"ה כביכול נשפט בעצמו. "הוא שאמר דוד: 'גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי' ". זה אמר דוד: בכל מקום שאני נמצא - אתה עמדי, אם אני נשפט כביכול הקב"ה נשפט עם ישראל.
המדרש השלישי הזה מעלה אותנו לאיזו פסגה חדשה: אם מקטרגים על עם ישראל זה כביכול כמו לקטרג על הקב"ה, ששמו של הקב"ה קשור עִם ישראל, לא עַם ישראל לבדו עומד לדין אלא כביכול הקב"ה עומד לדין איתו. וכמובן שהתוצאות ברורות: אי אפשר לקטרג על עם-ישראל, "ישראל וקודשה בריך הוא חד הוא". כל מה שקורה לישראל זה קשור בשמו של השי"ת ולכן אומר המדרש: "כי באש ה' נשפט", רבש"ע קיים לעולם ועד וישראל קיימים עימו, וכל קטרוג מסתלק וכאילו איננו קיים. "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע", למה? "כי אתה עמדי", כי רבש"ע נמצא תמיד עִם עַם ישראל.

חטא המרגלים
הדברים כמובן מתייחסים כלפי ההתמודדויות החדשות שבאות עלינו עכשיו מצד הממשלה. איך אנחנו מתייחסים למצב הזה? אני לא מדבר על - "מה אנחנו צריכים לעשות", אני רוצה לדבר יותר על איך אנחנו צריכים לחשוב. אנחנו מלאי בטחון שנגד כל הקטרוגים המתעוררים רבש"ע מלמד זכות בגלל החסד שעשינו עם עולמו שקבלנו את התורה. עכשיו בשבועות קבלנו אותה מחדש ובגלל הזכות הזאת הקב"ה מלמד יותר זכות על ישראל. הוא מלמד זכות על ישראל כי בגללם מתקיימת מלכותו, וקודשא בריך הוא וישראל חד הוא.

אנחנו כנראה צריכים לתקן את חטא המרגלים. לכל דור ודור יש תפקיד לתקן את חטא המרגלים. תקונו של החטא יהיה כנראה בדרך של חזרה על אותו המצב: יהיה קושי להכנס לא"י, ויהיה קושי להיות בה בגלל האנשים הקשים שבה, ובגלל האנשים הקשים שסובבים אותה, או בגלל כל האומות העוינות. בחטא המרגלים לא סמכו בנ"י על רבש"ע, הם היו ראליסטים, היו מעשיים, אמרו: יש הרבה אנשים בארץ הזאת מה נעשה עם כל האנשים האלה, אמרו: איך נלחם, איך נתמודד, איך ננצח אותם, וזה היה חטא המרגלים שלא האמינו שהקב"ה איתנו. מהחטא הזה נמשכים גם כן קילקולים בחלק מהבנים. אם אנחנו נתאמץ ונשתדל ונעשה את כל התיקונים של החטא הזה אנחנו נזכה לגאולה שלימה ובעז"ה נזכה לה בקרוב. ואיך מתקנים את החטא? כשעוד פעם חוזר הסיפור הזה ועוד פעם קשיים בא"י, וצריך בטחון גדול ברבש"ע, וקמים אנשים שאין להם הכוח להתמודד והם אומרים: לא נוכל, אז יקומו אנשים ממשיכים של יהושע וכלב ויאמרו ה' איתנו, אל תראו. כך אנחנו מתקנים את חטא המרגלים: אנו מחזיקים בדבקות בא"י, בשעה שיש קושי - אנחנו סומכים על הקב"ה ואנחנו מוכנים ללכת ולהתאמץ ולהסתכן - אנחנו בטוחים שזה רצונו של רבש"ע, ואנחנו יודעים שאנו צריכים לתקן בגלל אבותינו שחטאו.

אני רוצה לסיים בכך שאחרי שנתנה תורה - עלה משה להר סיני לארבעים יום. בכל דור ודור יש ניצוצות של משה, הניצוצות האלה הם בני הישיבות, בני התורה. וזה הזמן עכשיו להתעלות, להתרומם, להתקדש ולעלות בקודש. אולי אחרי ארבעים יום נזכה ללוחות חדשים, בוודאי בתוך פנימיותינו נזכה לזה.
יהי רצון שתהיה התקופה הבאה עלינו לטובה, תקופה של שקידה ושל עליה בלימוד מתוך שמחה ומתוך ברכה בתורה תחילה, "והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו". אמן.


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il