ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ביאור הפיוט לכה דודי ;">

דף הבית בית מדרש מדורים אור חדש Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

ניסן תשע"א

ביאור הפיוט לכה דודי

גליון מס' 15



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
מש' פוגל הי"ד

זכה הפיוט 'לְכָה דוֹדִי' של רבי שלמה אלקבץ, להתקבל על כל קהילות ישראל ולהיאמר עם כניסת השבת. בפיוט זה גנוזים רעיונות עמוקים, שבמאמר זה ננסה לעמוד על מעט מהם וזאת לאור דבריו של הרב קוק זצ"ל:

לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה.
פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה :

יחסי הקירבה בין הדוד-החתן לכלה, הינם משל למערכת היחסים שבין עם ישראל (ה'דוד') לבין השבת (ה'כלה'). בטבעו של עולם, טרם החתונה אין החתן והכלה מכירים היטב זה את זו, דבר המביא ל'קרירות' מסוימת ביחסים ביניהם. מה שאין כן לאחר החתונה, בעת בה נעשים הם כגוף אחד. כעת, בערב ליל שבת, מתנער עם ישראל משגרת החולין ונקרא להתכונן ל'יום חתונתו וליום שמחת ליבו' (על פי שיר השירים ג, יא), ליום בו "נשפע שפע החיוני בכל הנבראים" (אור החיים בראשית ב', ב'), לזמן בו יתייחדו שניהם – הוא והשבת – יחדיו. אנו קוראים לישראל: "לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה", ו- "פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה".

בית ראשון:
שָׁמוֹר וְזָכוֹר בְּדִבּוּר אֶחָד.
הִשְׁמִיעָנוּ אֵל הַמְיֻחָד.
ד' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.
לְשֵׁם וּלְתִפְאֶרֶת וְלִתְהִלָּה :

"שָׁמוֹר וְזָכוֹר בְּדִבּוּר אֶחָד" – שני צדדים קיימים בקדושת השבת. מחד גיסא, "שָׁמוֹר" – קדושה שלילית באמצעות אי-עשייה, ותפקידה להרחיק את השפעת החול ומחשכיו. האפלה פוסקת ליום אחד והאדם קרוא לשמר את תכונת היום על ידי הימנעות פסיבית מל"ט מלאכות. מאידך גיסא, "זָכוֹר" – קדושה חיובית שתפקידה להמשיך שפע אור וחיים על ידי פעולותינו ("זָכוֹר" משורש ז.כ.ר – הפן הגברי במציאות, הפועל באופן אקטיבי). מעשי ידינו החיוביים, במצוות השבת ובהוספת עונגי השבת, מכינים כלים לתוספת קדושה. שני צדדים אלו נאמרו "בְּדִבּוּר אֶחָד" – עניינם אחד: שמיעת דבר ד'! "אחת דבר אלוהים שתיים זו שמעתי" (תהילים סב, ב).
"הִשְׁמִיעָנוּ אֵל הַמְיֻחָד" - קדושת שבת איננה קדושה רגילה אלא 'מיוחדת'. קיים חשש שמא יעלה בדעתנו כי קדושת השבת היא פועל יוצא של שאיפות מוסריות אנושיות: מנוחה סוציאלית, 'פסק זמן' רוחני וכד', על כן בא הפיוט להדגיש כי לא כך הוא. קדושת השבת מגיעה מן המדרגה האלוהית שהיא למעלה מכל תוכן אנושי, נאצל ככל שיהיה. את ציווי השבת "הִשְׁמִיעָנוּ אֵל הַמְיֻחָד" – אותו 'ייחוד עליון', המאחד את המציאות בכללה בהרמוניה אחת - והוא הוא מקור קדושת השבת.
"ד' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" – ישנם שני סוגי שלמות במציאות האלוהית. סוג אחד של שלמות הוא השלמות מצד הבורא כביכול, שלמות מוחלטת שלא שייך בה שום תוספת והתעלות, מפני שמצד הקב"ה הכל כבר מעולה, הכל באחדות שלמה וגמורה – "ד' אֶחָד". מאידך, ישנו גם סוג של שלמות כפי שהיא משתקפת מצד הברואים ("שְׁמוֹ" של הבורא הכוונה לגילויו, להופעה שלו במציאות על ידי ברואיו). שלמות המתבטאת בכך שהמציאות הברוּאה הולכת ומתעלה, הולכת ומשתכללת לאין סוף ומגלה כל העת את האחדות הגנוזה בה – "וּשְׁמוֹ אֶחָד" (על פי אורות הקודש ב, תקלב-תקלג). בשבת, שני סוגי השלמות הללו מתחברים יחדיו: מחד גיסא – יום שבת הוא היום בו הגיע העולם לשלמות , "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו כי בו שבת מכל מלאכתו" (בראשית ב, ג), ומאידך גיסא – זהו יום ההשתלמות הרוחנית האיכותי ביותר של האדם.
"לְשֵׁם וּלְתִפְאֶרֶת וְלִתְהִלָּה" – בזכות שני סוגי שלמות אלה המופיעים ביום השבת, המציאות כולה מוצאת את המשמעות ואת הערך לקיומה. "לְשֵׁם" – הבריאה מגלה את המהות העצמית שלה (מגלה את 'שמה'). "וּלְתִפְאֶרֶת" – מגיעה לשיא של מיצוי ופריחה (כפארות העץ המתנשאים אל על, והמרכיבים את תפארת העץ). "וְלִתְהִלָּה" – והבריאה מתקדמת ומהללת את הבורא באופן אינסופי אף מעבר לגבולות העולם הזה, "מגודל אל גודל, מבהירות לבהירות ומוודאות לוודאות יותר עליונה" (עולת ראיה א, עמ' רא).

בית שני:
לִקְרַאת שַׁבָּת לְכוּ וְנֵלְכָה.
כִּי הִיא מְקוֹר הַבְּרָכָה.
מֵרֹאשׁ מִקֶּדֶם נְסוּכָה.
סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה :

"לִקְרַאת שַׁבָּת לְכוּ וְנֵלְכָה כִּי הִיא מְקוֹר הַבְּרָכָה" - השבת היא "מְקוֹר הַבְּרָכָה", היא היום בו אנו חווים כיצד המציאות כולה חוזרת למקורה הראשוני. בשבת אנו רואים התנוצצות כיצד העולם צריך להיות: עולם מלא ברכה, נועם ואושר, ולא כפי שהוא כעת – במגבלותיו ובמיצריו, כאשר "אין יום שאין בו קללה" (סוטה מח, א). לכן, אותה תשוקה של הנפש להיות חופשית מן הקטנוניות של העולם הזה, לחזור ולחדש את ימיה כקדם, היא זו הדוחפת אותנו לחזור ולומר כל ליל שבת - "לִקְרַאת שַׁבָּת לְכוּ וְנֵלְכָה".
"מֵרֹאשׁ מִקֶּדֶם נְסוּכָה" - הסיבה שהשבת היא "מְקוֹר הַבְּרָכָה" היא עקב כך ש"מֵרֹאשׁ מִקֶּדֶם נְסוּכָה". כלומר, קדושת השבת אינה פועל יוצא של החלטה אנושית לשבּות ביום מסוים אלא היא "זיכרון למעשה בראשית" (קידוש לליל שבת). השבת מקודשת בגזרה אלוהית ולכן היא המקור לשפע הברכה בעולם: "בסוד המחשבה האלוהית העליונה, מקור מעיין העליון של החפץ הכמוס... כל שפעת הברכות נובעת" (עולת ראיה א, עמ' קס). לא ניתן לפגום בקדושתה של השבת כי "מֵרֹאשׁ מִקֶּדֶם" - מן הנקודה הראשיתית הקדומה, הטהורה, עוד טרם הירידה לסיבוכי העולם הזה, היא "נְסוּכָה" - נמשחה לקדושה.
"סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה" – מן הצד הגלוי, השבת הופיעה ביום השביעי, ב"סוֹף מַעֲשֶׂה" בראשית. כדרכו של הטבע, ראשית מופיעים במציאות היסודות החומרניים ורק לאחר מכן, בתהליך אבולוציוני, מגיעה המדרגה הרוחנית, האיכותית יותר (זהו אף מהלך התפתחותו של הילד: בשלוש עשרה שנותיו הראשונות, בונה הוא את הצד הגופני והממדים הנפשיים הקשורים בו, ורק לאחר מכן מקבל הוא על עצמו עול מצוות. הדעת והשכל מופיעים לאחר הצד הגשמי). אולם מן הצד הפנימי הייתה קיימת השבת כל העת "בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה" – היא זו שנתנה את הערך והמטרה לכל ששת ימי המעשה. כלומר, על פי המימד הרוחני עוּצב עולם החומר. אי לכך אנו קרויים לנהל את כל חיינו המעשיים לאור המגמה הרוחנית וכך לחבר את ששת ימי המעשה אל ה'שבתיות' שבהם - 'כל מעשיך יהיו לשם שמים'.

בית שלישי:
מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה.
קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה.
רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא.
וְהוּא יַחֲמוֹל עָלַיִךְ חֶמְלָה.

"מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה" - הקריאה לצאת ולקבל את פני השבת מעוררת את הרצון באומה לשוב ולחדש את ימיה כקדם: "מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ" – 'מלכות' משמעה "ההנהגה הכללית של העולם" (עולת ראיה א, עמ' א), קרי, הסידור ההרמוני בין כל חלקי המציאות. מקור הברכה 'השבּתִי' משפיע זרמי קדושה לעולם, המביאים איזון, הרמוניה ו'מלכות' לכל היש. קדושה זו מופיעה במעגלים שונים שהאיכותי בהם הינו ירושלים "עִיר מְלוּכָה". אנו קוראים לאותה מלכות אלוהית, המתרכזת בשיאה ב"מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ" שבירושלים: "קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה" – הגיעה עת גאולתך. הגיע הזמן לצאת מתוך התוהו ובהו, מתוך חוסר הבהירות. תפקידה של המלכות האלוהית היא לתת לכל כוח וכוח את מקומו הראוי לו בצורה מדויקת ושלמה, ולכן "צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה", מן המצב ההפוך והמטושטש בו מצוי העולם – והנהיגי אותנו.
"רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא וְהוּא יַחֲמוֹל עָלַיִךְ חֶמְלָה" – בימי החול האומה שרויה במיצר. המעמד הלאומי השפל וחורבן הממלכה הישראלית הינם "עֵמֶק הַבָּכָא": "כנסת ישראל תחיל תזעק בחבליה אוי נא לי כי עיפה נפשי, רזי תורה לחיצוניים נמסרו. התורה נשרפת, גוויליה נשרפים ואותיות פורחות. ולבני ציון היקרים אפר תחת פאר הושם. קמים נבוני לבב בחצות לילה, ידיהם על חלציהם כיולדה, על צרת העולם, צרת ישראל, צרת השכינה, צרת התורה, הם בוכים ומבכים.ויודעים הם ומכירים את עומק הצער במקורו ובתולדותיו. יודעים הם שכל הצרות והמחשכים, כל נהרי נחלי הדמים הנשפכים, כל התלאות והנדודים, כל הבוז והמשטמה כל הרשעה והזוהמה אינם אלא תולדה קלושה מהד הקול של אותו הצער העליון, צער השמים, צער השכינה ... והם קוראים לתשובה ואנו ליה ועינינו ליה" (אורות המלחמה, י). בכל שבת יוצאת מנהמת הלב הקריאה: "רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא". ו"וְהוּא" – היושב בסתר עליון, "יַחֲמוֹל עָלַיִךְ חֶמְלָה" – ימחל ויחמול ויוציא את 'עיר המלוכה' לישועת עולמים.

בית רביעי:
הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי.
לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִּפְאַרְתֵּךְ עַמִּי.
עַל יַד בֶּן יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי.
קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְּאָלָהּ .

"הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי" – בבית הקודם של הפיוט הוזכרה "עִיר מְלוּכָה" שנקראה לקום ולצאת "מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה". על מנת שתוכל 'עיר המלוכה' לעלות ולקדש את המציאות כולה, עצת ד' מרחוק היא ש"סוכת דוד הנופלת בכל יום ויום בשם 'נופלת' מכונה, עד שתגיע למדרגה התחתונה" (אורחות חיים לרבי חיים וולוזי'ן). כלומר, עם ישראל יוצא לגלותו ומתפלש בעפר התרבויות הזרות השפלות ביותר, וזאת על מנת להעלות מהם את ניצוצות קדושה: "'וינצלו את מצרים' - מלמד שעשוה בני ישראל כמצולה שאין בה דגן" (ברכות ט, א). זוהי תקוותנו בזמן גלותנו הארוכה, בה אנו נופלים מדחי אל דחי: "כי מעת שחרב הבית, יצאה רוחנו, עטרת ראשנו... ויציאה לחוץ לארץ הוא הקבר ורימה... ומכל מקום היו חבורות וישיבות גדולות עד שנרקב הבשר, והעצמות נפזרו פיזור אחר פיזור. ומכל מקום היו עדיין העצמות קיימות, שהן התלמידי חכמים בישראל, מעמידי הגוף, עד שנרקבו העצמות ולא נשאר אלא תרווד רקב מאתנו... ואנחנו מקווין עתה לתחיית המתים, 'התנערי מעפר קומי' (ישעיה נב, ב) ויערה רוח ממרום עלינו " (סוף ההוספות לספרא דצניעותא, ליקוטי הגאון). על כן, על מנת לקיים את תפקידנו ולקדש את המציאות - בכל ליל שבת אנו נושאים כפינו ל'עיר המלוכה' ומתחננים: "הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי", התנערי משפלות מצבך ורוממי את ה'עפר', את המציאות כולה.
"לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִּפְאַרְתֵּךְ עַמִּי" - בזמן ש'עיר המלוכה' שרויה בגלות, עומדת היא ערומה מבגדיה הלאומיים: "פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה?" (שיר השירים ה, ג); "והמשל הוא לומר הנה נתעצלתי לעלות לירושלים, לפי שכבר נתישבתי בבבל והיתה הארץ ההיא ערבה עלי ולא רציתי לטרוח בטלטול הדרך" (מצודת דוד, שם). כלומר, בימי החול שוכח לעיתים עם ישראל את ייעודו הלאומי ומשתעשע במחשבה להישאר בגלות, אולם בשבת הוא מתנער וקורא ל'עיר המלוכה': "לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִּפְאַרְתֵּךְ" – לבשי מחדש את שאיפותיך הלאומיות העממיות, לבשי מחדש את "עַמִּי" – וכונני את 'מקדש המלך'.
"עַל יַד בֶּן יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְּאָלָהּ" – ההרגשה הלאומית המתגברת בנשמת כל יחיד בשבת איננה שאיפה לאומית חילונית גרידא. התוכן של הנטייה הלאומית הישראלית הוא השקיקה למשיחיות – לגאולת האנושות כולה מאפרוריות החולין אל הקדושה והטהרה. השאיפה לחבר את אושר הכלל עם אושרו של כל פרט ופרט מוגשמת על ידי "בֶּן יִשַׁי" – משיח בן דוד "בֵּית הַלַּחְמִי" - המלחִים, המחבר והמאחד את כל היצורים לעבודת ד' (על פי עולת ראיה א, נג), ואז - "קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְּאָלָהּ".

בית חמישי:
הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי.
כִּי בָא אוֹרֵךְ קוּמִי אוֹרִי.
עוּרִי עוּרִי שִׁיר דַּבֵּרִי.
כְּבוֹד ד' עָלַיִךְ נִגְלָה.

"הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ קוּמִי אוֹרִי" – אנו קוראים ל"מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה" לשוב, לבנות ולהבנות. בשבת יודעת האומה כי באה עת הגאולה "ואי אפשר לרוח האדם, שהרגשת נשמתו מפעמת בו, להיות שוקט בשעה גדולה זו, מבלי לקרוא לכל הכוחות הצפונים באומה: עורו וקומו על תפקידכם" (אורות, עמ' טז). "הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ" - הבורא מאפשר את הגאולה, אל תחמיצי את השעה - "קוּמִי אוֹרִי!".
"עוּרִי עוּרִי שִׁיר דַּבֵּרִי" – ישנו הבדל בין הביטוי "הִתְעוֹרְרִי" לביטוי "עוּרִי": הביטוי "הִתְעוֹרְרִי" מציין את ה'אתערותא דלעילא' – את קול ד' הדופק על דלתותיה של 'עיר המלוכה' וקורא לה להתעורר לגאולה. כלומר, קיימת השגחה אלוהית המסבבת את המאורעות העולמיים על מנת שעם ישראל ישוב לארצו - "אם ראית מלכויות מתגרות אלו באלו צפה לרגלו של משיח" (מדרש רבה, בראשית מב, ד). הביטוי "עוּרִי" לעומת זאת, מציין את ה'איתערותא דלתתא' - את כוח העֵרוּת הנמצא בנפשות עם ישראל לעשות תשובה. [וכוח זה יצא אל הפועל בכל מקרה, בין אם יתעוררו לכך מצד עצמם ובין אם "הקדוש ברוך הוא מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה" (סנהדרין צז, ב)]. אנו קוראים ל'עיר המלוכה': "עוּרִי עוּרִי" – מצאי בתוכך את הכוחות לעשות תשובה ו'לפעול עם אל'. לאחר מכן, לאחר שתשוב האומה לארצה ותתחבר 'האיתערותא דלעילא' עם 'האיתערותא דלתתא' תשמע השירה: "שִׁיר דַּבֵּרִי" – 'שירה' הינה התרוממות הנפש מעל מילים קצובות והגיונות שכליים יבשים. זוהי הנגיעה במימד עליון יותר, הנגיעה בהרמוניה האלוהית: "'ועתה כתבו לכם את השירה' – כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שיר" (משנה תורה, הלכות ס"ת ז, א).
"כְּבוֹד ד' עָלַיִךְ נִגְלָה" – משמעותו העמוקה של המושג 'כבוד' הינו הערך הכללי. כלומר הרוח, האטמוספירה, היחס העקרוני כלפי הדבר ו"גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה" (ברכות יט, ב). בגלות - 'גלה כבוד מישראל' ו"זהו עיקר ענינה של הגלות: הבוז והחרפה, השפלות והדכאון, לא זו בלבד בהרס הממשי הכמותי המרֻבֶּה של החיים והרכוש, אלא בעיקר בהרס הנפשי האיכותי האיֹם" (לנתיבות ישראל א, עמ' קמח-קמט). כלומר, יחס הבוז וההשפלה כלפי האומה משקף, אף יותר מן הצרות הפיסיות, את מצבו העגום של עם ישראל בגלות. אולם בעת בה מתעוררת האומה לתחייה מתרחש ההפך - "כְּבוֹד ד' עָלַיִךְ נִגְלָה": כבודם של ישראל שהוא כבוד ד' – נגלה מחדש.

בית שישי:
לֹא תֵבוֹשִׁי וְלֹא תִכָּלְמִי.
מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי וּמַה תֶּהֱמִי.
בָּךְ יֶחֱסוּ עֲנִיֵּי עַמִּי.
וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ.

"לֹא תֵבוֹשִׁי וְלֹא תִכָּלְמִי מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי וּמַה תֶּהֱמִי" – בבתי הפיוט הקודמים פנינו אל "מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה" העומדת עתה בפני הגאולה ובישרנו לה כי "כְּבוֹד ד' עָלַיִךְ נִגְלָה". כאשר שבה האומה לארצה – שבה היא אף אל כבודה. כעת ממשיך הפיוט לפנות אל 'עיר המלוכה' החשה בשבת-קודש את התעוררותה מתרדמת הגלות הארוכה: "לֹא תֵבוֹשִׁי וְלֹא תִכָּלְמִי" - קיים הבדל בין הביטוי 'בושה' לביטוי 'כלימה': "בושה הוא המתבייש מעצמו, וכלימה הוא המקבל כלימה מאחרים" (מלבי"ם ישעיה נד, ד). אור השבת משיב את 'עיר המלוכה' למלוא יישותה: "לֹא תֵבוֹשִׁי" – מחוסר הכרת ערכך העצמי "וְלֹא תִכָּלְמִי" - מחירופים חיצוניים של האומות, ועל כן "מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי וּמַה תֶּהֱמִי?"
"בָּךְ יֶחֱסוּ עֲנִיֵּי עַמִּי וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ": "בָּךְ" – באותה 'עיר מלוכה' הנגאלת מכוח השבת, "יֶחֱסוּ עֲנִיֵּי עַמִּי" – אותם העניים בעיני עצמם, הצדיקים החושבים עצמם "כשיריים לגבי כנסת ישראל כולה" (אורות, עמ' עו). בעזרת אותם צדיקי עליון משתקמות חורבות האומה השוממות. אותה בת קול המנהמת כיונה "אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות" (ברכות ג, א) הופכת לבת הקול "המפוצצת בראשי הרים ובאוהלי צדיקים" (ירושלמי שבת, פ"ו, ה"ט), הקוראת לפעול עם אל ולבנות "עִיר עַל תִּלָּהּ".

בית שביעי:
וְהָיוּ לִמְשִׁסָּה שֹׁאסָיִךְ.
וְרָחֲקוּ כָּל מְבַלְּעָיִךְ.
יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ.
כִּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה.

"וְהָיוּ לִמְשִׁסָּה שֹׁאסָיִךְ וְרָחֲקוּ כָּל מְבַלְּעָיִךְ" – עד כה דיברנו על המרכיבים החיוביים המאפשרים ל'עיר המלוכה' להיגאל. אולם על מנת שהאורה תופיע בעולם יש גם להסיר את המעכבים. השבת היא יום השלמתה של הבריאה, אולם חלק משלמותה של הבריאה היא תביעת הנקם של "וְהָיוּ לִמְשִׁסָּה שֹׁאסָיִךְ וְרָחֲקוּ כָּל מְבַלְּעָיִךְ". יש להבין כי "אם הנקמה היא תכונה שבאה מתוך חולשת הנפש, מתוך שנאה ומשטמה, מתוך קצף על דבר רע שנעשה בעבר" – הרי "אינה יכולה להיות מתייחסת למידותיו של הקב"ה, אב הרחמים ומקור הטוב והחסד" (עולת ראיה א, עמ' ריד-רטו). כלומר הנקמה לשמה אינה יכולה להיות תכונה אלוהית. אולם אנו פה עוסקים בנקמה מסוג אחר: "צריכים אנו להבין את כל תוכן הביטוי של נקמה אלוהית, שהיא באה לא מתוך תכונה של מחשכים – אלא שהיא באה להסיר את הסיבות המאפילות את החיים ואת ההויה בכלל, שהן צמחי הרשע ופרי הכחש והבגידה, שכל זמן שלא יתבערו מן העולם הרי הם מחשיכים אותו" (שם). דהיינו, מטרתה של הנקמה האלוהית הינה השמדתם של מעכבי הקדושה לטובת העולם כולו, ושייכת היא לתהליך שיפור המציאות.
"יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ כִּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה" - הששון והשמחה שיהיו מנת חלקה של האומה בעת הגאולה לא יהיו רק מצד המציאות העכשווית, המוגבלת מעצם טבעה, אלא מצד השלמות האלוהית: "יָשִׂישׂ" – לשון עתיד, "עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ" – בשמחה אינסופית. יתרה מכך: אם עד כה, בעת הגלות, השמחה בין האומה לקב"ה הייתה מוצנעת כשמחת בחור ובתולה קודם נישואיהם, הרי כעת ה'ששון' שמשמעותו הבעת שמחה "בגלוי" (מלבי"ים ישעיהו לה, י) – מופיע הוא בעת הגאולה לעין כל: "כִּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה".

בית שמיני:
יָמִין וּשְׂמֹאל תִּפְרוֹצִי
וְאֶת ד' תַּעֲרִיצִי.
עַל יַד אִישׁ בֶּן פַּרְצִי
וְנִשְׂמְחָה וְנָגִילָה.

"יָמִין וּשְׂמֹאל תִּפְרוֹצִי וְאֶת ד' תַּעֲרִיצִי" - כדוגמת הבתים הקודמים של הפיוט, אף בבית זה הנושא הוא התעוררותה לתחייה של "מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה". לאחר שפנינו אל 'עיר המלוכה' וביקשנו ש"לֹא תֵבוֹשִׁי וְלֹא תִכָּלְמִי" ו"וְהָיוּ לִמְשִׁסָּה שֹׁאסָיִךְ", קרי, הרחקת המניעות השליליות – אנו מסיימים כעת עם פניה אל החיוב. לאחר ה'סור מרע' ישנו גם 'עשה טוב': "יָמִין וּשְׂמֹאל תִּפְרוֹצִי" – עם ישראל עומד מעל לכל גבול של זמן ומקום ופורץ גבולות בכל מרחב המציאות; "תִּפְרוֹצִי" – "ענין התחזקות" (מצודת ציון ישעיהו נד, ג). ועל ידי כך "אֶת ד' תַּעֲרִיצִי" – הן במשמעות של 'תשבחי' והן במשמעות של 'חקיקה' כדוגמת הביטוי 'ערוץ הנחל'. דהיינו יש כאן ציווי ל'עיר המלוכה': חקקי את השתוקקות לד' על לוח ליבך (על פי ספר הברית א, מאמר כ, טו).
"עַל יַד אִישׁ בֶּן פַּרְצִי וְנִשְׂמְחָה וְנָגִילָה" – התעוררותו של עם ישראל לתחייה, המתבטאת בניצחונו על אויביו, פריצתו "יָמִין וּשְׂמֹאל" וכו' – מופיעה לבסוף ב"אִישׁ". מתרכזת באישיות ספיציפית שמתמצתת בתוכה את חיי האומה כולה, הלא הוא משיח "בֶּן פַּרְצִי", אישיות הפורצת את כל גדריה המצומצמים של המציאות: פורץ את מוסכמות הערכים – מלמד תורה עליונה מעל ומעבר לערכי-המוסר האנושיים (אור החיים בראשית מט,ט); פורץ את המיקום הגיאוגרפי – מוביל את עם ישראל לכיבושים במלחמת הרשות; פורץ את המהלך הטבעי של חוקי הטבע (על פי ישעיהו ל, כו) וכן הלאה. בזכות אותו "אִישׁ בֶּן פַּרְצִי" נגיע לכך ש"נִשְׂמְחָה וְנָגִילָה" – לתחושות השמחה והגילה אשר הן השלמות הפנימית של הנפש "בהיותה מרגשת את יושר מהלכה וטובו" (עולת ראיה א, עמ' ל).

בית תשיעי:
בּוֹאִי בְשָׁלוֹם עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ
גַּם בְּרִנָּה וּבְצָהֳלָה.
תּוֹךְ אֱמוּנֵי עַם סְגֻלָּה בּוֹאִי כַלָּה.
בּוֹאִי כַלָּה. בּוֹאִי כַלָּה שַׁבָּת מַלְכְּתָא
"בּוֹאִי בְשָׁלוֹם עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ גַּם בְּרִנָּה וּבְצָהֳלָה" - לאחר ששת הבתים האחרונים בהם עסקנו ב'עיר המלוכה' השוקקת להיגאל ולהגיע ל"יום שכולו שבת" (סנהדרין צז, א) - אנו שבים כעת לנושא-המסגרת של הפיוט, הלא היא השבת. מהיכן מגיע כוחה של 'עיר המלוכה' להתעורר, לפרוץ ימין ושמאל, לשמוח ולגיל? מכוחה של השבת! "בּוֹאִי בְשָׁלוֹם" – כעת, אחר כל ההכנות הנפשיות אנו פונים לשבת וקוראים לבוא מתוך "שָׁלוֹם", מתוך היכולת לאגד את הכוחות והגוונים לאחדות אחת. מתוך ההרמוניה במרחבי המקום (ירושלים 'עיר המלוכה') מגיעה ההרמוניה במרחבי הזמן ('שבת המלכתא'). אנו מכנים את השבת "עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ" – העטרה של ד' (אשר הוא "בַּעְלָהּ" המתעטר בה), וזאת מכיוון שבשבת אנו מתעלים למציאות על-טבעית המכונה 'עטרה': "המעלה היתירה על החֹק הטבעי הנקראת 'עטרה', כמו שהיא מעלה נוספת למתעטר מחוץ לאנושותו" (עין איה ברכות א, פרק שני , פסקה סד). ומדרגה עליונה זו מביאה למדרגת השמחה האדירה של ה"רִנָּה" וה"צָהֳלָה".

"תּוֹךְ אֱמוּנֵי עַם סְגֻלָּה בּוֹאִי כַלָּה בּוֹאִי כַלָּה. בּוֹאִי כַלָּה שַׁבָּת מַלְכְּתָא" – אנו קוראים לשבת (ל"כַלָּה") למלא את נפשותינו המאמינות: "תּוֹךְ אֱמוּנֵי" – היכנסי אל תוככי נפשם של מאמיני עם ישראל שהוא "עַם סְגֻלָּה" – שתכונתו הפנימית הטבועה בו, 'סגולתו' היא הפתיחות הנפשית כלפי האמונה, "ישראל מאמינים בני מאמינים" (שמות רבה ג, יב). "בּוֹאִי כַלָּה בּוֹאִי כַלָּה בּוֹאִי כַלָּה" הלא היא "שַׁבָּת מַלְכְּתָא".
יוצא לאור ע"י ארגון אור האורות. לפרטים והערות: reiyyaa@gmail.com.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il