בית המדרש

  • מדורים
  • הלכה פסוקה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

מרים בת בת חן

ערך הרב סיני לוי

על החתום - חלק ג'

undefined

הרב משה ארנרייך

אייר תשע"א
4 דק' קריאה
המקרה:
חיים השכיר את דירתו בת 5 חדרים למשה ומשפחתו, המונה 6 נפשות. בשנה הרביעית לשכירות, עזבה משפחתו של משה את הדירה לאחר 4 חודשים, והבית נשאר ריק עד תום תקופת השכירות. לטענת חיים, במהלך תקופה, הוא ניסה למצוא שוכר במקום הנתבע, אך ללא הצלחה. הנתבע מצידו לא חיפש כלל שוכר חלופי.
סיבת עזיבת משה ומשפחתו את הבית, היא העובדה שמשה התגרש מאשתו, ונוצר מצב בו אשתו וילדיו היו זקוקים לסעד, ועל כן עברו לגור בסמוך להורי האישה, כך שלא היה צורך בדירה.
חיים תובע את משה לשלם את דמי השכירות של 8 החודשים שנותרו. הוא מתבסס על כך, שבחוזה השכירות מצוין במפורש, שעל הנתבע לשלם על דמי השכירות, גם במקרה של אונס.
משה מסביר, שהוא כלל לא קרא את ההסכם קודם שחתם עליו. לטענתו, סעיף זה, המחייב אותו לשלם בכל אופן, אינו רגיל, ועל כן הוא פטור. הוא מוסיף, שבוודאי לא העלה על דעתו שיתגרש במהלך השנה, וכמו כן, לטענתו, הנוהג הוא שמי שאינו עוזב בשנה הראשונה, אינו חייב לשלם עד סוף החוזה.

בגיליונות הקודמים הכריע בית הדין, כי הנתבע מחויב לסעיפי ההסכם, ואינו יכול להפטר, בטענה שלא קרא את ההסכם. כאשר אדם עוזב את הדירה במהלך תקופת השכירות, הוא חייב לשלם עבור כל השנה. כאשר סיבת העזיבה היא אונס שאינו תלוי בו, נחלקו הפוסקים.
בגליון זה, נגיע להכרעה לאחר דיון בנסיבות המקרה הנדון: סעיף מפורש המתייחס לעזיבה באונס, והסיבה המסויימת של עזיבת הדירה על רקע הגירושין.

דיון
במקרה שהתנו ביניהם מלכתחילה שחיוב השכירות יתקיים גם במקרה של אונס התנאי מחייב. במקרה דנן נחתם הסכם בנוסח הבא: "כל זמן שאחד השוכרים בחיים, והנכס ראוי למגורים סבירים חייבים השוכרים בכל התחייבויותיהם, גם אם הם יעזבו את הנכס מחמת אונס לפני תום תקופת השכירות".
במבט ראשון נראה שהשוכר חייב שכן עזב את הדירה מחמת האונס.

אונס שאינו שכיח
אמנם, הגמרא במסכת גיטין1, מביאה מקרה בו התחייבו אנשים להוביל סחורה ממקום למקום, וקיבלו עליהם "כל אונס", דהיינו, הם בקשו להתחייב התחייבות מוחלטת לבצע את המשימה, וכך הם הדברים בלשון הרמב"ם2:
מעשה באחד ששכר מלחים להביא שומשמים למקום פלוני, והתנה עמהם שהם חייבים בכל אונס שאירע להם עד שיגיעו השומשמים למקום פלוני, ונפסק הנהר שהיו מוליכים בו, ואמרו חכמים זה אונס שאינו מצוי ואין חייבין להוליך השומשמים על גבי בהמה עד אותו מקום, וכן כל כיוצא בזה.

הרמב"ם ובעקבותיו השו"ע לומדים מסוגיה זו כלל רחב3: "והוא הדין לכל תנאי ממון, שאומדים דעת המתנה ואין כוללין באותו תנאי אלא דברים הידועים שבגללן היה התנאי והם שהיו בדעת המתנה בעת שהתנה".
הרמב"ם בתשובה4 מבהיר את ההגיון בכך שאין לכלול בפרשנות האמירה שמקבל על עצמו כל אונס, מציאויות בלתי שכיחות: " אעפ"י שהתנה עליו כל אונסא דמתיליד עכ"ז החיוב הוא כפי מה שיראה לנו אומדן דעת האיש המתנה על עצמו במה שאינו מחוייב ולא נחייבהו אלא במה שנאמת ונברר שהיה כונתו ורצונו בעת התנאי".
דהיינו, על בית הדין לבחון אילו מציאויות העלה המתחייב על דעתו, ורק אלו כלולות בלשון "כל אונס שייוולד". בהמשך דבריו, הוא מדגיש, שיש להעדיף את שיקול הדעת העקרוני הזה, על פני הפרשנות הלשונית של הדברים, ואין להחיל על המתחייב מציאויות שאנו מניחים שלא העלה על דעתו " אעפ"י שלשון נוסח התנאי כולל הדבר ההוא ."
מהפוסקים5 עולה, שרק ניסוח חד משמעי המתייחס באופן ספציפי גם למציאויות שאינן שכיחות יש לחייב אף באונס שאינו שכיח, ודעת חלק מן הפוסקים6, כלל לא ניתן להתנות ולהתחייב גם במציאויות של אונס שאינו שכיח.
דעת הרוב בבית הדין היא, שהניסוח של הסעיף אינו כולל במפורש מצבים של אונס שאינו שכיח, ושבחברה הדתית אליה משתייך השוכר, יש לראות אונס מחמת גירושין כאונס שאינו שכיח. יש להניח, שהשוכר כלל לא העלה על דעתו עת חתם על חוזה השכירות את האפשרות של עזיבת הדירה בשל גירושין. כיון שאין תנאי מפורש על הפרת חוזה עקב גירושים, אין לחייב את משה עבור החודשים שנותרו לאחר שעזבו הוא ומשפחתו את הבית.

דעת המיעוט
דעת המיעוט היא, שעל פי ההסכם עליו חתמו הצדדים, ואפשר אף ללא התניה המפורשת בהסכם, על השוכר - הנתבע, לשלם את דמי השכירות: האונס של גירושין, אינו אונס גמור המונע שימוש בדירה, ובנוסף גם אינו אונס שאינו שכיח עליו ניתן לומר, שכשהתחייב בחוזה במפורש לשלם גם במצבי אונס לא העלה על דעתו אפשרות זו.
הגירושין כשלעצמם אינם מונעים את היכולת להשתמש בדירה, וגם אם העדיפו בני הזוג לעבור כל אחד למקום מגורים אחר משיקולים כאלה ואחרים (חשובים ככל שיהיו), אין זה נחשב אונס. בוודאי שהשוכר אינו אנוס ומנוע, גם בנסיבות אלו, להעמיד שוכרים חלופיים, אפשרות שנתונה לו על פי החוזה.
ביחס לשכיחות האונס, לדעת המיעוט, גירושין אינם קורים בן יום, ועל כן יש להניח שבעת חתימת החוזה, היה ביכולת השוכר להעלות על דעתו את האפשרות של הגירושין. גם אם אדם מקווה שיחסיו עם אשתו יוסדרו ומשפחתו תשמור על אחדותה, בהתחייבויות כלפי צד שלישי, עליו לשקול את כל האפשרויות, ואין זכותו לטעון שמצב זה כלל לא עלה על דעתו. בעניין זה, דעת הרוב היא, שאת אפשרות הגירושין, דוחק האדם מדעתו, ואינו מעלה אותה על דעתו, עד שהדברים מגיעים לכלל מעשה.

פסק הדין
על פי הכרעת הרוב, פטר בית הדין את משה, השוכר, מתשלום דמי השכירות על החודשים בהם לא גר בדירה, שכן למרות שהתחייב לשלם גם במצבי אונס, עזיבת הדירה בנדון דידן היא בכלל "אונס שאינו שכיח".

______________________________________________________

1 בגיטין עג,א.
2 רמב"ם מכירה יט,ו.
3 חושן המשפט רכה,ג-ד.
4 שעג.
5 באר היטב חו"מ רכה, ז בשם הר"מ אלשקר סימן לב.
6 הובאו בבאר היטב שם.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il