בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • פנחס
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

עמרם בן סולטנה

"הבועל ארמית - קנאים פוגעים בו"

מי ראוי לקנא: פנחס או משה? אעפ"י שפנחס מציל את עם ישראל - הם מבזים אותו; מתי קנאים פוגעים בבועל גויה; האם גם כאשר הנשיא חוטא?

undefined

הרה"ג אברהם יצחק הלוי כלאב

תשס"ג
4 דק' קריאה
"פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי. לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום. והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל"

מהשכר שקיבל פנחס אנו מבינים את גודל מעשהו. וכפי שביאר רש"י בסוף פרשת בלק (כה, ז) על הפסוק, וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו:
ראה מעשה ונזכר הלכה. אמר לו למשה, מקובלני ממך הבועל ארמית קנאין פוגעין בו. אמר לו, קורא האגרת יהיה השליח, מיד ויקח רמח בידו וגו'." ע"כ.
כלומר, פינחס התעורר לקנא לשמו יתברך, ורק במצב כזה מותר להרוג בועל ארמית אך אם הורגו מפני פניות אישיות וכדומה, אין היתר להורגו, ולכן אמר פנחס למשה, כדאי שמשה עצמו יעשה זאת, שהוא בודאי מתכוון אך ורק לשם מצוה. ואמר לו משה, שכיון שהוא התעורר לכך במקום שאחרים לא שמו לב, עדיף שהוא יעשה זאת, כי מוכיח הדבר שקנאת ה' היא שמדריכה אותו. זה שמדגיש הפסוק פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, דהיינו, היותו בן אלעזר ונכד אהרן הכהן גרמו לו שיקנא לשם ה'. ולכן הוא ראוי למעשה זה יותר מאחרים שלא נזכרו בהלכה זו.

ואם כן יש להבין מה שכתב רש"י בריש פרשתנו (כה, יא), פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן:
לפי שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה (יתרו שהיה כהן לעבודה זרה היה אבי אמו) והרג נשיא שבט מישראל. לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן. ע"כ.
מקור דבריו דברי הגמ' (סנהדרין פב, א). מה מקום ראו השבטים לא רק שבט שמעון, אלא השבטים, משמע, שבכל ישראל היתה תסיסה לגנות את פינחס על מעשהו, והרי הוא פעל לפי ההלכה. ואף על פי שהזכרת אבי אמו שפיטם עגלים לעבודה זרה, משמעותה, שאין מעשה הריגת נשיא שבט מישראל, גם אם עשה עבירה חמורה לבעול בת אל נכר, נובעת מקנאות לשמו יתברך, אלא ממניעים אחרים שאינם טהורים ושלצורך זה לא הותרה הריגתו. אך כיון שנאמר (בפסוק ח), "וידקר את שניהם את איש ישראל ואת האשה אל קבתה, ותעצר המגפה מעל בני ישראל" ופירש יונתן בן עוזיאל:
"כיון שהוביל אותם תקועים ברמח במחנה, חבט והשליכם ומתו, ענה ואמר לפני רבון העולם, אפשר שבגלל אלו ימותו עשרים וארבעה אלף מישראל. מיד התגלגלו רחמי שמים ונפסקה המגפה". ע"כ.
הרי שישראל ראו שכתוצאה ממעשיו נפסקה המגפה, ואיך יתכן לבזות אדם כזה. וכבר אמר ר' חמא ברבי חנינא (מסכת סוטה יד, א), מפני מה נקבר משה רבינו אצל בית פעור (שנאמר ,( דברים לד, ו), ויקבר אותו בגי בארץ מואב מול בית פעור) כדי לכפר על מעשה פעור. ותוספות (שם) ד"ה מפני, הביאו מדרש אגדה, שבכל שנה ושנה בעת שחטאו ישראל בבנות מואב, באותו פרק, בית פעור עולה למעלה כדי לקטרג ולהזכיר עון. וכשהוא רואה קברו של משה חוזר ושוקע. שמשה רבינו שקעו בקרקע עד חוטמו, וכל שעה שעולה חוזר ונשקע למקום ששקעו משה רבינו. ע"כ. נמצאנו למדים, כי מעשה בית פעור חמור היה ביותר ולפיכך קנאתו של הקדוש ברוך הוא עמדה לכלות את בני ישראל, ופינחס שהפסיק חמה זו, לא זכה להערכתם של ישראל ואדרבה ביזהו על כך. ומדוע?

נראה, שהלכה זו שקנאים פוגעים בבועל גויה אינו רק עונש על מעשה חמור, אלא עיקרה באה כדי למנוע את המשך העבירה, ולפיכך כאשר הבועל פורש מהנכרית שוב אין היתר להורגו. וכיון שמדובר בנשיא שבט שבודאי היה אחד מגדולי ישראל, שאם לא כן לא היה מתמנה להיות ראש שבט בישראל. שכאשר הוא עושה עבירה, וביותר עבירה חמורה כזאת להשחית זרעו ברחם נכריה (כמו שכתב הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (פרק יד, הלכה ז), שעון זה יש בו הפסד שאין בכל העריות כמותו, שהבן מן הערוה בנו הוא לכל דבר ובכלל ישראל נחשב אף על פי שהוא ממזר. והבן מן הגויה אינו בנו, וכו'). מפני שלופתו יצרו הרע, כאשר יתקרר ויסבירו לו גודל עוונו, הרי יחזור בתשובה שלימה. ואם כן אין צורך להורגו.

לפי זה כוונת טענת ישראל, שפינחס הרג נשיא שבט בישראל, אינה להפלות בין דין נשיא או אחד מעם הארץ שבישראל, שבודאי מדין רציחה אין נפקא מינה ביניהם, שמעשה הריגתם חמור ושווה לכל אחד מהם. אלא הואיל ומדובר בנשיא שבט, שהוא בהכרח מגדולי ישראל יש לשמוע מה בפיו וגם אם הוא טועה אפשר להסביר לו ולבסוף יודה על האמת שחטא, ויעשה תשובה על כך, ואין צורך לנהוג באלימות כלפיו.

מכאן נבין פן נוסף בפנייתו של פנחס למשה, להזכירו ההלכה שלמד ממנו, שאינה רק חזרה על שלמד ממשה רבינו, אלא שאלה, אם מצב זה אכן מחייב קיום ההלכה בפועל או שיש להתאפק ולהוכיח את החוטא עד שישוב מרשעו. ובכך יובהר יותר גודל הנסיון שהיה נתון בו פינחס, שלא רק שסיכן את עצמו להסיר את החרפה מעל ישראל, אלא נכנס לפעולה בשעה שלאחרים לא היה ברור שצריך לפעול, שדבר זה בלבד מביא את האדם להניח שאין להחפז. אולם פנחס שקל את גודל חילול השם שהיה באותו מעמד וההפקרות שהשפיעה גם על אחרים במחנה, והגיע למסקנה שיש לפעול בנחרצות ובמהירות להרוג את החוטא ולממש את ההלכה שבועל גויה קנאים פוגעין בו. ואף סיכן את עצמו לקיים הלכה זו.

כאשר מידת הדין פוגעת בחוטא, וכל שכן כאשר הוא מגדולי ישראל, הדבר עושה רושם עצום על כלל האומה, כמו שדרשו חכמים על הפסוק, בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד (ע' ויקרא י, ג ברש"י). לכן מעשהו זה של פינחס השיב את חמתו של הקדוש ברוך הוא מעל בני ישראל ונעצרה המגפה ולא נפגעו כי אם עשרים וארבעה אלף מאנשי שבט שמעון החוטאים.
אכן חומר המעשה, שלאחר ארבעים שנה במחיצתו של משה רבינו העם התפתה לבנות מואב ונשמע להן להשתחוות לפעור, כדי לזנות אתן, עושה רושם ובכל שנה מתחדש קיטרוג על עם ישראל, ורק זכותו של משה הקבור מול בית פעור עומדת לישראל למנוע השלכות רעות על העם.

_________________________________

ניתן לרכוש כל ארבעת הספרים שיצאו לאור בזמן האחרון, בחנויות הספרים. או בטלפונים: 9972675 02. 050-7126758.

או באימייל kilab@netvision.net.il
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il