בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בחוקותי
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ישראל יצחק אברהם בן אלחנן

שיחה לל"ג בעומר ופרשת בחוקותי תשע"א

עומק התוכחה

לחקוק את התורה בתוכנו * גילוי שם ה' בעולם * המשכון של הקב"ה שנמצא בידינו * האהבה שבתוכחה * הקשר הנצחי עם התורה * התוכחה כהכנה למתן תורה * ההסתכלות הפנימית החיובית

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

י"ח אייר תשע"א
13 דק' קריאה 39 דק' צפיה
עומק התוכחה 1 ***
לחקוק את התורה בתוכנו
קראנו היום את פרשת בחוקתי וסיימנו את ספר ויקרא. נתחיל בדברי המדרש (ויקרא רבה לה, א) :
"אם בחקותי תלכו" (ויקרא כו, ג). הדא הוא דכתיב: "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך" (תהלים קיט, נט), אמר דוד: רבש"ע בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות.
דוד מספר ואומר שגם כשהוא תיכנן ללכת למקומות שונים - תמיד הוא מצא את עצמו בבית הכנסת או בבית המדרש. לא כמו ילדים שההורים שולחים אותם או הם מתכננים בעצמם ללכת לשיעור, לחוגים, לחנות, ובדרך כלשהי הם מגיעים למגרש... דוד אמר על עצמו: "לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי" (תהילים קיט, צב), זה היה השעשוע שלו והוא היה נמשך לבתי כנסיות ובתי מדרשות.
המדרש ממשיך ואומר (שם ג):
אמר ר' אלעזר: בנוהג שבעולם מלך בשר ודם גוזר גזירה, אם רצה לקיימה הרי הוא מקיימה ואם לאו סוף שמקיימה על ידי אחרים. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן אלא גוזר גזירה הוא מקיימה תחלה, הדא הוא דכתיב: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלהיך אני ה'" (ויקרא יט, לב) אני הוא שקיימתי מצות עמידת זקן תחלה [אצל אברהם אבינו], "אם בחקתי תלכו".
הקב"ה מדבר על כך שנלך בחוקות שהוא מקיים - "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" (ויקרא כו, ג), ה' לא רק מצווה אלא גם מקיים בעצמו, כביכול. עניינם של ישראל הוא להידמות לריבונו של עולם, לא רק בדרכיו כמו שביארו חז"ל שהכוונה היא למידות הטובות (שבת קלג, ב), אלא גם בקיום כל המצוות כולן מצוות שכביכול ריבונו של עולם בעצמו מקיים. אנחנו הולכים בדרכיו, "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ", ללכת בחוקות ה' ולקיים את המצוות שהוא מקיים.
המדרש מוסיף עוד ואומר (שם ד):
חקים שבהם חקקתי את השמים והארץ, שנאמר: "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיהו לג, כה), חקים שבהם חקקתי את השמש ואת הירח, שנאמר: "כה אמר ה' נותן שמש לאור יומם חקת ירח וכוכבים לאור לילה" וכו' (שם לא, לד).
הקב"ה חקק את השמים ואת הארץ על פי החוקים של התורה, "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי" (ירמיהו לג, כה). חוקות ה' שהן התורה ומצוות ה' הן המקור של קיום העולם, כל העולם נברא על ידי התורה. צריך לזכור שהתורה היא המקור של כל המציאות. נראה שמהביטוי "חוקים שבהם חקקתי" ניתן ללמוד איך צריכה להיות עבודת ה', "אִם בְּחֻקֹּתַי", צריך לחקוק את החוקים, לחקוק את התורה בתוכנו. ההבדל בין הכתיבה לחקיקה הוא שכתיבה היא על גבי הנייר, מעל ולא חלק מהדבר עצמו. חקיקה לעומת זאת היא כתיבה שמשנה את הצורה של האבן שבה הדברים נחקקו, הלוחות היו חקוקים והוי אומר שצורת האבן הייתה על פי צורת האותיות. כך התורה צריכה להיות באדם, נחקקת בתוך עצמותו ולא רק דבר הנוסף עליו, זו המהות שלו, התורה והאדם הם אחד. "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם".

גילוי שם ה' בעולם
אני רוצה להביא את דברי הזוהר, זה היום המתאים (הדברים נאמרו בערב ל"ג בעומר) להביא את דברי רבי שמעון בר יוחאי ולשמוע מה הוא אומר על הפסוקים האלה (ויקרא קיג, א מתורגם). הזוהר מסביר את המילים: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ", שהחוקים הם גזירות ללא טעם, צריך לקיים אותם גם ללא הבנה והקיום הוא התבטלות כלפי הקב"ה, כי מאמינים בקב"ה שמה שהוא אומר זה מה שנכון לעשות. "וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ" (ויקרא כה, יח) - זוהי מדרגה יותר עליונה, כי המשפטים הם דברים מובנים והגיוניים ואדם עושה את המצווה הזאת גם מתוך הזדהות שלמה עם דבר ה'. יש בתורה שני חלקים – חוקים ומשפטים, והזוהר אומר ששני החלקים האלה הם כנגד התורה שבכתב והתורה שבעל פה. המשפטים הם כנגד התורה שבכתב והחוקים הם כנגד התורה שבעל פה. וששניהם אחד ויחד הם שמו הקדוש. אני לא רוצה להרחיב את הביאור בעניין הזה. על כל פנים - כל התורה, המשפטים והחוקים זה שמו של הקב"ה. מי שעובר על דברי תורה פוגם את שמו יתברך.
הזוהר ממשיך ושואל על המשך הפסוק: "וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם", אם כבר כתוב: "אם בחוקתי תלכו" וגם "ואת מצוותי תשמרו", הכול כבר נעשה, מדוע יש חזרה: 'ועשיתם אותם' - אלא, שכוונת הפסוק היא שאם תלכו בחוקתי ובמשפטי - אז אתם עושים יוצרים כאן משהו. מה אתם עושים - את שמו יתברך, "כאלו עביד ליה לעילא", כביכול עושים אותו, הרי קוב"ה ואורייתא חד הוא (זוהר ויקרא עג, ב) ולכן כשאדם עושה את התורה והמצוות כביכול הוא עושה אותו, אותו מבחינת ההופעה שלו בעולם. שמו יתברך מתגלה בעולם על ידי מעשה המצוות שאנחנו עושים.
ממשיך הזוהר (שם ע"ב):
כעין זה ביאר רבי שמעון בר יוחאי את הפסוק: "וַיַּעַשׂ דָּוִד שֵׁם" (שמואל ב, ח, יג). וכי דוד עשה את השם, אלא בכך שדוד קיים את המצוות, הלך בדרך התורה והנהיג את המלכות כראוי - בכך כביכול הוא עשה את שמו יתברך למעלה.
דוד הולך בדרך ה' ובכך הוא מגלה את שמו בעולם. ממשיך הזוהר ואומר שכתוצאה מכך:
"וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם" (ויקרא כו, ד), כל אחד ואחד יתן את הכוח שלו עליכם. מי הם הכוחות האלו - אלו התיקונים שישראל עשו שהוא שמו הקדוש (שמו התגלה, הוא המקור לכל ההופעה של המציאות בעולם וממילא נמשך שפע). כעין זה נאמר: "וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט). וכיון שכתוב: "ושמרו דרך ה'" (שהכל נכלל בדרך ה'), מדוע מוסיף: "לעשות צדקה ומשפט" - אלא מי ששומר את דרך ה' כביכול הוא עושה צדקה ומשפט, ומה זה צדקה ומשפט - כאילו עושה אותו יתברך, שהוא צדקה ומשפט. רבי שמעון בכה ואמר: וי להם לבני אדם, שלא יודעים ולא משגיחים בכבוד ריבונם, מי שעושה שמו הקדוש בכל יום, הוא מי שנותן צדקה לעניים.
מי שמקיים את המצוות עושה את שמו ואילו אנשים היו יודעים עד כמה גדולה העשייה הזאת וכמה גדול קיום התורה והמצוות שעל ידם אנשים כביכול עושים את מציאות ה' בעולם ומזה כל הקיום של העולם! אך האנשים לא יודעים..........

המשכון של הקב"ה שנמצא בידינו
ממשיך הזוהר (שם קיד, א):
"וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם" (ויקרא כו, יא), "משכני" זו השכינה, היא משכון של הקב"ה, שהשכינה התמשכנה בעוונותיהם של ישראל. "ונתתי משכני" משכוני ודאי, משל לאדם שהיה אוהב את חברו, ואמר לחברו שבשביל האהבה רצונו לדור איתו. אמר לו חברו: איך אני אדע שההחלטה שלך באמת קבועה? לקח הראשון את הדבר הכי חשוב ואהוב עליו ונתן בבית חברו, ואמר לחברו שהמשכון הזה מבטיח שלא אפרוש ממך לעולם. כך ריבונו של עולם, רצונו לדור בישראל, ולשם כך הוא נטל את חמדת לבבו והורידה לישראל. אף שהקב"ה התרחק מאתנו הוא השאיר את המשכון בידינו, אנחנו שומרים על הדבר האבוד שלו ואם הוא רוצה את משכונו הוא צריך לבוא ולדור איתנו. גם כשישראל בגלות המשכון של הקב"ה אצלם, והם לא עזבו אותו לעולם.
צריך אמנם להעמיק בדברים האלו, אבל כבר מעצם הדברים רואים שריבונו של עולם כביכול אומר לישראל שהוא נותן את המשכון, שהשראת שכינה תמיד תהיה בתוככם ולעולם לא תעזוב. זה מחייב שהקשר אל ריבונו של עולם לא יפסק. ממשיך הזוהר ומפרש את הפסוקים הבאים:
"וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם" - משל לאדם שהיה אוהב את חברו ורוצה לגור איתו. מה עשה? לקח את מיטתו והביאה לבית חברו, אמר לחברו: זאת המיטה שלי בביתך, שלא אתרחק ממך!'. כך הקב"ה אמר: "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם"... וממילא: "וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים", כיון שהמשכון שלי אצלכם תדעו שאני הולך עימכם, כמו שכתוב: "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ ... וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ" (דברים כג, טו).
הזוהר ממשיך שאף על גב שישראל חטאו, הם לא עזבו את המשכון של הקב"ה והקב"ה לא נטל אותו מהם, ולכן כל מקום שגלו ישראל שכינה עימהם (מגילה כט, א).
במקום אחר בפרשת בחוקתי אומר הזוהר (שם):
רבי יצחק ורבי יהודה נזדמנו לילה אחד לכפר קרוב לטבריה. קמו בחצות הלילה לעסוק בתורה, משום שאמרו שגם במקום הזה הם לא רוצים להיפרד מאילן החיים, מהתורה. פתח רבי יהודה ואמר: "וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" (שמות לג, ז), הואיל וישראל עשו את העגל ולא נאמנים לקב"ה - המשכון יהיה בבית מי שנאמן בינתיים, מי שעדיין נשאר נאמן לקב"ה. אמר משה ליהושע - אתה תהיה נאמן בין הקב"ה לבין ישראל... וזה מה שכתוב: "וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל" (שם, יא), הוא זה שראוי לשמור על המשכון.
אחרי שמשה לקח את האוהל ונטה אותו מחוץ למחנה אמר לו הקב"ה שאין ראוי לעשות כך, אף על פי שישראל חטאו המשכון עדיין ישאר אצלם - האם רצונך שאפרד מישראל?! אלא תשאיר את המשכון אצלם בשביל שלא אעזוב אותם בכל מקום... על זה אומר הכתוב: "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם".
אם כן, השכינה הולכת עם ישראל בכל מקום גם כשישראל בגלות. על זה נאמר שהקב"ה כביכול מתגעגע, הוא רוצה לראות את השכינה, להתחבר איתה ועם ישראל שהשכינה אצלם. הזוהר (שם ע"ב) מביא משל לאישה שלא התנהגה כפי שצריך, ובעלה גירש אותה מתוך ביתו - והיא לקחה את בנם איתה. הבעל אוהב את הבן מאוד ומתגעגע אליו אך מצד שני הוא רוצה שהאישה תענש - לכן מפעם לפעם, בשבתות ובראשי חודשים הוא רוצה לראות מה שלומם בלי שהם ידעו. כך הקב"ה: "מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים" (שיר השירים ב, ט). הקב"ה כאילו מתחבא והולך מסימטה לסימטה ומגג לגג, מגיע למקום שבו האישה והבן נמצאים ומציץ עליהם בגעגועים, "מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים". הקב"ה לא יכול לעזוב את ישראל. גם כשהוא הרחיק אותם בעצמו - זו לא הרחקה גמורה.

האהבה שבתוכחה
אנחנו רואים את ההמשך של הדברים ולאט לאט מכירים את הקשר של הקב"ה לישראל (שם קיד, ב):
"וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ" (ויקרא כו, טו), רבי יוסי פתח: "מוּסַר ה' בְּנִי אַל תִּמְאָס וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ" (משלי ג, יא), חביבים ישראל לפני הקב"ה והקב"ה רוצה להוכיח אותם ולכוון אותם בדרך ישרה כאב שאוהב את בנו, ומאהבתו אוחז בשרביט בידו תדיר, כדי לכוון את בנו בדרך ישרה. זה מה שכתוב: "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה" (שם יב), ואת מי שהקב"ה לא אוהב הוא לא מייסר.
כל התוכחה היא בעצם עוד ביטוי לאהבת ה' את ישראל, "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ". ככל שהתוכחה יותר חזקה ויותר קשה היא יותר מבטאת את אהבת ה' אלינו. כמובן שכל המגמה של התוכחה היא למנוע את ישראל מלהיכשל ולא חס וחלילה כדי לממש את הדברים, אדרבה - הקב"ה כביכול מרים את קולו ומאיים באיומים רבים כדי ששום דבר מהאיומים הללו לא יתממש בפועל.
ממשיך הזוהר וכותב (שם קטו ע"א):
רבי אבא אמר: "וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם" (ויקרא כו, כח)... משל למלך שהיה לו בן יחיד וחטא לו, אז אביו נתן לו עונש. אחר כך הבן שוב חטא לו ושוב המלך נתן לו עונש. המלך ראה שהעונשים לא עוזרים ואז הוא אמר לבן שצריך להרחיק אותו מממלכתו, אבל אם יצא מהבית וילך במדברות ובמקומות מסוכנים - יש שם ליסטים וחיות רעות, אז אמנם הוא חייב לעזוב את הבית וללכת בגלות, אבל אני לא יכול לעזוב אותך ולכן אני אלך איתך.
הקב"ה צריך להעניש את ישראל אבל הוא גם צריך לשמור עליהם, זה הבן שלו ולכן הוא יצא איתו. זוהי משמעות הפסוק: "וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי", גם אני כביכול מתייסר איתכם. אמנם אתם מתייסרים, אבל זה גם קשור איתי, גם אני אסבול אתכם. וממשיך הזוהר:
"שֶׁבַע" זה גם רמז לשכינה שהולכת איתכם בגלות "על חטאתיכם" (ויקרא כו, כח). זה מה שכתוב: "וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם" (ישעיהו נ, א), אתם גרמתם שאני ואתם לא נדור בארץ.. וזה מה שכתוב: "וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ" (דברים ל, ג), לא כתוב 'והשיב' אלא 'ושב', הקב"ה כביכול שב איתנו כשאנחנו חוזרים מהגלות.
את זה אמר רבי אבא, רבי יוסי אמר (שם קטו, ב):
כתוב: "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם" (ויקרא כו, מד), 'אף גם זאת' כמו שכתוב 'אף אני', והמילה 'גם' היא לרבות גם את כנסת ישראל שנקראת 'זאת' והיא לא עוזבת אותם לעולמים... "לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם", אם לא אפדה אותם בריתי נחלקת ואני לא רוצה להפר את בריתי איתם.
רמז נוסף באותו הכיוון אמר רבי חייא: "לֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם", המילה 'לכלותם' כתובה בלי ו', ולכן אפשר לקרוא אותה: 'לְכַּלָּתַם', כלה, הכלה של הקב"ה. ה' לא מאס בישראל כי חביבות נפשו בתוכם, ובגלל שנמצאת בתוכם הכלה שלו כולם חביבים אצלו. משל לאדם שאהב אישה שגרה בשוק של בורסקאים, שם מעבדים עורות והריח הלא נעים מתפשט למרחקים. אם היא לא הייתה שם אף פעם הוא לא היה נכנס לשוק הזה, אך מכיוון שהיא שם, השוק דומה בעיניו לשוק של מוכרי בשמים שכל הריחות טובים נמצאים שם. "אמר רבי יוסי, אם לא באתי לכאן כי אם לשמוע מילים אלו – דייני". אלה דברי הזוהר, ריבונו של עולם לא עוזב את ישראל. זו בעצם הברית שהקב"ה כורת איתנו, בתוכה כמובן קימת התוכחה, אבל המשמעות של כל הדברים הוא הקשר המוחלט שישראל קשורים בקב"ה, הקשר שהקב"ה קשר את ישראל אליו.

הקשר הנצחי עם התורה
כעת צריך להבין מה הכוונה שהשכינה שורה בישראל תמיד, 'בכל מקום שהם נמצאים שכינה עימהם'. האם ניתן לראות את זה - אולי. אפשר להסביר שהכוונה היא להשגחה, הקב"ה לא עזב את השגחתו מאתנו וכמו הדוגמאות שראינו בזוהר, הקב"ה כביכול שלח שלוחים לשמור על ישראל בכל מקום שהם נמצאים, כוחות והשראה ששומרים על ישראל. למרות שישראל התרחקו והמצב שלהם אחר מהמצב שהיו בו בארץ ישראל - עדיין הם לא עזובים אלא ריבונו של עולם כל הזמן משגיח.
אך אפשר להגיד דבר נוסף, רמוז בזוהר שגם ישראל לא עוזבים את השכינה, המשכון שהקב"ה נתן להם והשאיר אצלם בכל מקום ובכל מצב הם לא עוזבים אותו. יש כאן גם פעולה מצד ישראל, לא רק שריבונו של עולם משרה שכינתו עלינו אלא שהשראת השכינה הזאת עושה שגם ישראל לא עוזבים את הקב"ה. הכוונה בכך יכולה להיות כמו שחז"ל רמזו כמה פעמים: אחד שעוסק בתורה - שכינה כנגדו, שניים עוד יותר, חמישה יותר, עשרה - שכינה עימהם (אבות ג, ב). הגמרא שואלת (ברכות ו, א) מה ההבדל בין המדרגות ומבארת שבעשרה השכינה מקדימה לבוא עוד לפני שבאים כולם, המדרגות בהשראת השכינה על פי מידת החיבור לתורה. כמובן שגם העוצמות של הדבקות בתורה משפיע וככל שהאדם עוסק בתורה ביותר דבקות כך השכינה יותר עמו. זאת אומרת שבעצם מה שהקב"ה עשה זה שלעולם אנחנו לא נעזוב את התורה. אפילו כשאנחנו מתרחקים, אפילו כשלא מקיימים בשלמות ויש ירידה - תמיד לעם ישראל נשאר איזה שהוא קשר אל התורה. לעולם לא היה מצב כזה שעם ישראל התנתק מקיום תורה ומצוות. יכולה להיות ירידה ואפילו ירידה גדולה, אבל לא ניתוק. ריבונו של עולם נטע בתוכנו את אהבתו ויראתו, את המציאות של החיבור אליו וזוהי השכינה שמלווה אותנו, השכינה שמתגלה במעשים שלנו. זה בעצם גילוי, ריבונו של עולם משרה עלינו את אורו, אנחנו מוארים באורו וממילא אנחנו עושים את רצונו. כמו שאמרתי, לא במידה השלמה כמו שישראל עשו כשהם היו בארצם ובית המקדש היה בנוי, אבל הקשר לא נותק. אין נתק, ריבונו של עולם לא עוזב אותנו. זה בעצם התוכן של הפרשה הזאת, עם כל התוכחה שבה.

התוכחה כהכנה למתן תורה
סיימנו את ספר ויקרא ואת שלושת הספרים הראשונים: בראשית הוא ספר הבריאה. ספר שמות כשמו כן הוא, ספר שבו מופיע שמו של הקב"ה: מתגלה שמו ביציאת מצרים, "ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת" (תפילת שלושת הרגלים) - זה התורה, אחר כך הקב"ה מופיע עלינו במשכן, כל ספר שמות עוסק בהופעה האלוקית בישראל, ההופעה הניסית והעל טבעית. אם כן, נאמר שספר שמות הוא ספר התורה - הופעת התורה והשכינה. ספר ויקרא זה ספר העבודה, עבודת ה'. עיקרה של העבודה היא על ידי הכהנים אבל כל עם ישראל הם בחינה של: "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו) וכל המצוות כולן הן עבודת ה'. בספר שמות בעיקר הקב"ה פונה אלינו, הוא מאיר עלינו ומשרה את שכינתו - ואילו עניינו של ספר ויקרא הוא הפנייה של עם ישראל אל ריבונו של עולם. עבודת בית המקדש במרכז והיא עיקר עבודת ה' של ישראל, עיקר העבודה היא במקום הקדוש על ידיכל ישראל, ומזה כמובן נמשכת כל העבודה של קיום תורה ומצוות.
הספר הבא הוא כבר לא ספר של מצוות, הוא ספר הדרך. ספר במדבר הוא תיאור של ההוראות כיצד לצאת לדרך, לסדר את המחנה כפי שצריך והוראות נוספות לגבי היציאה לדרך. אחר כך המאורעות שקרו בדרך: עליות, ירידות והתמודדויות. ספר משנה תורה הוא כבר חזרה - ואם כן כבר גמרנו את התורה מבחינה מסויימת. לכן באה התוכחה כאן, "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת" (ויקרא כז, לד) - פחות או יותר אלה המצוות שישראל הצטוו, יש עוד תוספות של מצוות בספר דברים ובספר במדבר, אבל עיקר המצוות כבר ניתנו וכעת באה התוכחה. התוכחה היא כריתת הברית, וקרוב לסוף ספר דברים יש פעם נוספת תוכחה כי גם שם יש סיום, סיום של התורה כולל החזרה. חז"ל קבעו לנו סדר איך קוראים את התורה, והפרשיות נקראות באופן כזה שקרוב לחג השבועות קוראים את פרשת בחוקתי עם התוכחה (מגילה לא, ב). בדרך כלל אין שתי שבועות לפני החג כמו שיצא השנה אלא שבת אחת, לא ממש צמוד, אבל קרוב. וכן אותו הדבר באלול לפני ראש השנה - התוכחה צמודה אבל עדיין יש פרשה שקוראים אחריה לפני ראש השנה, סדר מיוחד, התכוננות. חז"ל אומרים (שם) שקוראים את התוכחה לפני ראש השנה על מנת שתכלה שנה וקללותיה, המציאות הזאת של השלילה תכלה. לפני חג השבועות זה גם ראש השנה, ראש השנה למתן תורה. אנחנו עכשיו בהתכוננות היותר קרובה לחג מתן תורה, ואם קורה שיש שבועיים להכנה לפני שבועות זה אומר שהשנה צריך התכוננות מיוחדת במינה. אנחנו נכנסים עכשיו להילוך גבוה וחדש של הכנות ליום הזה של מתן תורה. אמנם מתן תורה הוא יום אחד, אבל ככל שמתכוננים אליו יותר כך הוא ממלא את האדם יותר. אנחנו מתכוננים ארבעים ותשע ימים, אבל יש הבדל בעומק הנפשי של ההתכוננות.

ההסתכלות הפנימית החיובית
היום ל"ג בעומר, הזכרנו את דברי הזוהר על הפרשה. מה שרבי שמעון בר יוחאי עשה זה לגלות את התורה הפנימית, הייתה זו בחינה מסוימת נוספת של מתן תורה. התורה הגלויה נמצאת לפנינו אבל בתוכה נמצאים הרבה תכנים עוד יותר עמוקים ברמז ובסוד. גם הרמז והסוד הם פשטים אמיתיים שיש בתורה, והתורה ניתנה לנו עם כל עומקיה וסודותיה. לכן יש יחס מיוחד לרבי שמעון בר יוחאי, תנא מיוחד במינו שזכה ועל ידו נתגלה הזוהר והתורה הפנימית. אם אנחנו מסתכלים באופן כללי אפשר לראות שיש בעצם קו מנחה: פנימיות ההסתכלות היא תמיד יותר בצד החיובי, משום שככל שמסתכלים יותר לעומק כך רואים יותר את האור והטוב. ראינו בתוכחה כל מיני רמזים של קשר שריבונו של עולם קשור אלינו, "לְכַלֹּתָם" זה בעצם 'כַּלָּתַם', רמזים פנימיים שיש בתוך הדברים.
כך מספרים על רב'ה שהיה לו בעל קורא קבוע, אדם בעל מדרגה. פעם אחת בשבת בחוקתי הבעל קורא לא יכול היה לקרוא והביאו בעל קורא אחר, הוא התחיל לקרוא את התוכחה והרב'ה התעלף - איזה דברים נוראיים יכולים לקרות לישראל! אף פעם הוא לא שמע את הדברים האלה! זו הייתה הפעם הראשונה שהבעל קורא קרא את הפשט, הבעל קורא הקבוע היה קורא את התוכחה עם כל הכוונות ואז הרב'ה ראה את כל הדברים הרוחניים הפנימיים ופתאום מישהו קורא את הפשט - מה זה? זה מה שיכול לקרות לישראל? כפשוטו? התעלף... יש עומק ויש פשט.
ניתן עוד דוגמא אחת. "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף" (שמות טו, כב. ראה בשיחה לפרשת פקודי תשע"ג), חז"ל אומרים שישראל לא רצו לעזוב את השלל, היה שם המון שלל והם רצו לקחת עוד ועוד, אך צריך כבר לצאת לדרך ומשה כפה את ישראל ללכת אל הר סיני (רש"י שם). לכאורה זה בגנותם של ישראל. אך הזוהר אומר (שמות ס, א) שישראל לא רצו לעזוב את המקום בגלל מעמד הר סיני שמה שראתה שפחה על הים לא ראה יחזקאל בן בוזי, לכן ישראל לא רצו לעזוב, לא בגלל ביזת הים אלא בגלל ששם הם ראו איך ריבונו של עולם מופיע לפני עם ישראל, מעשה מרכבה. הם לא יכלו לעזוב את המקום שהיה בו מעמד כל כך גדול. וכן יש דוגמאות נוספות רבות שניתן למצוא לכך שההסתכלות הפנימית העמוקה רואה את האור. האם יש כאן מחלוקת –אני מסביר שהיו כאלה שרצו לאסוף שלל והיו כאלה שלא רצו לעזוב את המקום בגלל המעמד הגדול שחוו במקום הזה.
בספרים הפנימיים כתוב שמי שלא לומד את ארבעת ההופעות של התורה - פשט, רמז, דרש וסוד - יצטרך אחר כך שוב לחזור לעולם הזה, כנראה שזה לא כל כך קל ונעים לחזור וזה מין איום... חייבים ללמוד את הכול. ביום הזה אנחנו מתפללים שנזכה בעזרת ה' לדעת את פשטי התורה, אחרי זה את דרשות התורה ואחר כך את הרמז והסוד.




^ 1.. שנת תשע"א, ערב ל"ג בעומר.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il