בית המדרש

  • מדורים
  • קול צופיך - הרב שמואל אליהו
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי אליהו זצ"ל

הכתרים של שבועות

undefined

הרב שמואל אליהו

סיון תשע"א
14 דק' קריאה
לימוד ליל שבועות – החזרת ה"כתרים"
בזוהר (חלק ג דף צח/א) מדבר רבות על מעלת הלימוד של ליל שבועות וכותב: "וְעַל דָּא, חֲסִידֵי קַדְמָאֵי לָא הֲווֹ נָיְימֵי בְּהַאי לֵילְיָא, וַהֲווּ לָעָאן בְּאוֹרַיְיתָא, וְאַמְרֵי, נֵיתֵי לְאַחֲסָנָא יְרוּתָא קַדִּישָׁא, לָן, וְלִבְנָן, בִּתְרֵין עָלְמִין". כי החסידים המנדדים שינה מעינהם ועוסקים בתורה בלילה הזה מורישים ירושה גדולה להם ולבניהם בשתי העולמות. ואולי בגלל זה הם מקבלים שתי כתרים.
הזוהר ממשיך ואומר כי הלומדים הללו מעטרים את הכלה בתכשיטיה. וכבר אנו יודעים כי כנסת ישראל משולה לכלה והקב"ה לחתן. במיוחד בחג השבועות שקוראים בו גם את הכתובה. ובכן הלומדים מגלים את יופיו של עם ישראל. ומסייעים בנישואים של הכלה למלך להפוך אותה למלכה. הם שמים על פי המשל תכשיטים על ידיה ועטרה על ראשה. כדי שתהיה ראויה למחר לחתן – הלא הוא המלך. מלך מלכי המלכים - הקב"ה.
במקום אחר בזוהר (חלק א דף ח/א) מעמיק רבי שמעון את מעלת כל אחד ואחד מישראל שעוסק בלימוד התורה בלילה הזה. למרות שהכתר הניתן פה הוא לא בשבילו באופן פרטי אלא לכנסת ישראל. עם זאת בגלל שהוא שותף למפעל הגדול הזה – הוא זוכה להתברך בשבעים ברכות ועטרות מהעולם העליון. "כֻּלְהוּ יְהוֹן רְשִׁימִין וּכְתִיבִין בְּסִפְרָא דְדֻכְרָנַיָא וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְבָרֵךְ לוֹן בְּשִׁבְעִין בִּרְכָאן וְעִטְּרִין דְּעָלְמָא עִלָּאָה".
כתב על זה בעל הבן איש חי בספרו הלכות שנה ראשונה - פרשת במדבר: "ומי האיש אשר ישמע כזאת ויפנה לבו לבטלה בלילה הזאת, וכל שכן שלא יטנף פיו בדברים בטלים, ודברי חול של משא ומתן, וכל שכן בליצנות ולשון הרע, ויתגבר כארי לישב על המשמר בעינים פקוחות לדחות את השינה, ולא יתנמנם כלל, כי רבינו האר"י ז"ל החמיר מאד בענין השינה בזאת הלילה, יותר מליל הושענא רבה, וכנזכר בשער הכונות בדרוש הלילה הזאת".

הכתרים של רבי יוסף קארו – בלילה הזה
בליל שבועות למד רבי יוסף קארו ז"ל עם תלמידיו ובינהם רבי שלמה הלוי אלקבץ ותוך כדי לימוד הם שומעים את השכינה מדברת ומחזקת אותם לעלות לארץ ישראל. ולהתחזק בעבודת ה'.
'ידידי אהובי שלום לכם. אשריכם ואשרי יולדתכם... אשר שמתם על נפשיכם לעטרני בלילה הזה'. קולה של השכינה סיפר להם על מצבה העגום של השכינה – הלא היא הכלה: 'אשר זה כמה שנים נפלה ראשי ואין מנחם לי ואני מושלכת בעפר חובקת אשפתות.' הקדוש ברוך הוא נטש אותה בגלות ובניה 'שוכבים על מטות שן וסרוחים על ערסותם', ישנים וחולמים על 'אלילי זהב וחמדת הממון' שבגינם הם מעדיפים להישאר בגלות על פני הדבקות בה: 'ואלו הייתם משערים אחד מאלף אלפי אלפים וריבי רבבות מהצער אשר שאני שרויה בו לא הייתה נכנסת שמחה בלבבכם ולא שחוק בפיכם בזוכרכם כי בסיבתכם אני מושלכת בעפר'.
הרושם היה נורא הוד. רבי שלמה הלוי אלקבץ שהיה באותו מעמד מעיד: 'כולנו געינו בבכייה מרוב השמחה וגם בשמענו צרת השכינה בעוונותינו וקולה כחולה מתחננת אלינו.' ואז התחזקה השכינה והחלה לעודד אותם: 'חזקו ואמצו ועלצו בני ידידי המהדרים ואל תפסיקו הלימוד כי חוט של חסד משוך עליכם ותורתכם ערבה.' היא המשיכה וביקשה: 'עמדו על רגליכם והעלוני' עד שהשתנה קולה – השכינה פנתה לנוכחים ותבעה מהם לעשות מעשה: 'ועלו לארץ ישראל כי לא כל העתים שוות ואין מעצור להושיע בין רב למעט... לכן מהרו ועלו כי אני המפרנסת לכם ואני אפרנסכם ואתם שלום וביתכם שלום וכל אשר לכם שלום.' כתוצאה מכך: 'נתחזקנו עד אור הבוקר ולא פסק הלימוד מפינו בגילה ורעדה.'
הגילוי הזה היה בחוץ לארץ ושם יש שני ימים שבועות וגם שתי לילות. בלילה השני של הלימוד התקבצו עשרה ללימוד ולא רק שבעה כמו בלילה הראשון. התחילו ללמוד והנה 'קול דודינו דופק והתחיל: שמעו ידידים המהדרים מן המהדרים הקיצו ורננו שוכני עפר בסוד עפר העליון.' גם הפעם הופיעה השכינה וכינתה אותם 'בני היכל המלך'. וגם הפעם עברה לתוכחה, קראה לחברים 'שיכורים', המכורים לאלילי הזהב ומסרבים להיפרד מהם. ואף הפעם תבעה: 'ועלו לארץ ישראל. כי יש לאל ידיכם רק שאתם מוטבעים בטיט חמדת העולם והבליו.'
השכינה נקטה לשון של שבועה, אשר המפר אותה מתחייב בנפשו: 'חזקו ואמצו' השביעה אותם 'והחזיקו עצמכם לגדולים כי אתם מבני היכל המלך. וזכיתם להיכנס לפרוזדור. השתדלו להיכנס לטרקלין... והיוצא מכם ונזור לאחור דמו בראשו.'
אחרי המילים הנוקבות הללו אמרה להם השכינה\הכלה: 'לכן מהרו ועלו כי אני המפרנסת לכם ואני אפרנסכם. ואתם שלום וביתכם שלום וכל אשר לכם שלום.' כמו במעמד הר סיני שכולם היו "איש אחד ולב אחד" גם כאן הם עולים כחבורה: 'מכאן והלאה תהיה עיניכם פקוחות על דרככם ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק. והחלש יאמר: גיבור אני.'
השל"ה הקדוש שעלה שלושים שנה אחרי פטירת האר"י ז"ל לארץ ישראל והיה יסוד העליה האשכנזית לארץ ישראל מבחינה הלכתית מביא את המכתב של רבי שלמה הלוי אלקבץ במלאו המתאר מכלי ראשון את המעמד הגדול הזה. שמתואר רק בחלקו מפני גודל המעמד.
בעקבות אותו גילוי גדול עולים רבי יוסף קארו והחבורה שלו ומייסדים את הישוב היהודי בצפת. גם בחומריות וגם בגשמיות. העליה שלהם הביאה להעלאת כבודו של עם ישראל. התחלת חזרת עם ישראל לארצו. הפסקת חילול ה' של הגלות. והתחלת קידוש ה' על ידי החזרת כבודו של עם ישראל.
הסיפור הזה מספר לנו באופן ממשי את הסיפור של תיקון ליל שבועות. מה הוא מתקן ומה הוא מביא אותנו לעשות. החזרת כבודה של הכלה. רבי יוסף קארו וחבירהם שבעקבותהם עלו ובאו לארץ השל"ה הקדוש שלושים שנה אחריהם. קבוצות של חסידים וקבוצות של תלמידי הגר"א. רבי חיים בן עטר ורבי חיים אבולעפיה. וכך נבנו בארץ ישראל עוד ועוד ערים והחל תהליך הגאולה שהוא קידוש ה'. למען שמו באהבה.

גאולה – קישוט הכלה
הנביא יחזקאל (פרק טז) מתאר את החיים של עם ישראל ויציאתו ממצרים כמשל לבת אסופית שנולדה והוריה זרקו אותה. "לֹא חָסָה עָלַיִךְ עַיִן" "וַתֻּשְׁלְכִי אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ בְּיוֹם הֻלֶּדֶת אֹתָךְ: וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי".
למרות היותה כל כך מסכנה, לקחת אותה החתן לביתו וטיפח אותה. וגם כרת איתה ברית.
"וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ נְאֻם ה' אלוקים. וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ וָאֲסֻכֵךְ בַּשָּׁמֶן: וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי: וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל יָדַיִךְ וְרָבִיד עַל גְּרוֹנֵךְ: וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל אַפֵּךְ וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּרֹאשֵׁךְ: וַתַּעְדִּי זָהָב וָכֶסֶף וּמַלְבּוּשֵׁךְ שֵׁשׁ וָמֶשִׁי וְרִקְמָה סֹלֶת וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן אָכָלְתְּ וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה".

ההשקעה הגדולה בכלה הייתה על מנת לעשותה למלכה. לשם זה נועדה עטרת התפארת שבראשה. כתר מלכות של מלכה.

מאיפה הכתרים? כל אחד מישראל שני כתרים
חכמינו בגמרא מספרים משהו על הכתרים הללו שהיו על כנסת ישראל שהייתה בשפל המדרגה ואחר כך עלתה למקום שעלתה. עליה שהביאה כבוד ויקר לכל אחד ואחד. כך אומרת הגמרא במסכת שבת:
"דָּרַשׁ רַבִּי סִימָאִי, בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ יִשְׂרָאֵל "נַעֲשֶׂה" לְ"נִשְׁמַע", בָּאוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִשְׁרָאֵל קָשְׁרוּ לוֹ שְׁתֵּי כְּתָרִים, אֶחָד כְּנֶגֶד "נַעֲשֶׂה", וְאֶחָד כְּנֶגֶד "נִשְׁמַע". וְכֵּיוָן שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל, יָרְדוּ מֵאָה וְעֶשְׂרִים רִבּוֹא מַלְאֲכֵי חַבָּלָה וּפְרָקוּם, שֶׁנֶּאֱמַר, (שמות לג) "וַיִתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב".
אָמַר רַב חַמָא בַר חֲנִינָא, בְּחוֹרֵב טָעֲנוּ, בְּחוֹרֵב פָּרְקוּ. בְּחוֹרֵב טָעֲנוּ - כִּדְאַמְרִינָן. בְּחוֹרֵב פָּרְקוּ - דִּכְתִיב, "וַיִתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל" וְגוֹ'. אָמַר רַב יוֹחָנָן, וְכוּלָּן - זָכָה מֹשֶׁה וּנְטָלָן, דִּסְמֵיךְ לֵיהּ, (שמות לג) "וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל". הורדת הכתרים נלמדת מהפסוק המדבר על התכשיטים שלהם שמוסרים מהם. "וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו". אחר כך כתוב: "וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם עַם קְשֵׁה עֹרֶף רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ" ובעקבות זאת בני ישראל מורידים את העדי של הר חורב.

עם זאת שנלקחו מאיתנו הכתרים הללו בעקבות חטא העגל. הם לא נעלמו לגמרי. הגמרא מסיימת ואומרת:
"אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחְזִירָן לָנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה לה) "וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן, וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה, וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יָשִּׂיגוּ, וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה" - שִׂמְחָה שֶׁמֵּעוֹלָם - עַל רֹאשָׁם".

ולמה הם שמורים? כי משמים נותנים ולא לוקחים חזרה. כמו שמסופר בגמרא על רבי חנניא בן דוסא שרגל של זהב ורצה להחזירה. ואמרו שם. אנו יודעים "מִן שְׁמַיָא מֵיהָב יְהַבֵי, מִשְׁקָל לָא שָׁקְלֵי" מהשמים נותנים אבל לא לוקחים חזרה.

מהם הכתרים הללו?

כתב שם רש"י ז"ל וכן כתבו התוספות שם דשתי כתרים של שהיו של ישראל. היו כתרים של הוד. לפיכך כשנטלן משה - קרן עור פניו. וכיון דמשה נטל מכל אחד מישראל כתרי הוד שלו, לפיכך הייתה יכולת בידו לסבול כל אחד מישראל ולכוין את דעתו, לפי שנשמתו ואור פניו היתה כלולה מכל ישראל ע"י זיו הוד שלהן. ולכן היה שקול היה משה ככל ישראל:
לכן אומר משה אל ה' "יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה" ופירש רש"י ז"ל שם: "אלהי הרוחות - למה נאמר? אמר לפניו: רבש"ע גלוי לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה מנה עליהן מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו". לזה השיב לו הקב"ה קח לך את יהושע ונתת מהודך עליו דכיון דקרני הוד שלך מכל ישראל באו ובזכותם אתה מכיר דעתו של כל אחד ואחד. לכן תתן מקרני הוד שלך על יהושע וכך גם הוא ידע ויכיר דעתו של כל אחד ואחד.

דברי האר" י על ישמח משה במתנת חלקו
אנו אומרים בתפלה של שבת "ישמח משה במתנת חלקו". שואלים המפרשים, מהי אותה מתנה שקיבל משה רבנו בחלקו? על זה מבארים, כשאמרו ישראל "נעשה ונשמע", ירדו ששים ריבוא של מלאכי השרת ונתנו לכל אחד ואחד מעם ישראל שני כתרים רוחניים, אחד כנגד "נעשה", ואחד כנגד "נשמע", וכשחטאו בעגל באו המלאכים ולקחו מהם את הכתרים בחזרה (עיין שבת פ"ח ע"א), ונתן הקב"ה את הכתרים למשה רבנו, אך הוא לא רצה לקבלם כמתנה אלא כמשמרת.
אמר הקב"ה אם כך נחלק אותם בכל שבת כנשמה יתירה לעם ישראל, ולכן אנו אומרים ביום שבת "ישמח משה במתנת חלקו". (כף החיים בשם האר"י ז"ל).

למה כל דיבור צריך כתרים? = מלכות
הגמרא במסכת שבת ממשיכה ואומרת:
" אָמַר רַב חֲנַנְאֵל בַּר פַּפָּא, מַאי דִּכְתִיב, (משלי ח) "שִׁמְעוּ, כִּי נְגִידִים אֲדַבֵּר", לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִבְרֵי תּוֹרָה כְּנָגִיד? ומהו נגיד? מלך. כמו שנאמר על שאול: "וַיְצַוֵּהוּ יְדֹוָד לְנָגִיד עַל עַמּוֹ". וכן על דוד (שמואל ב פרק ה) "וְאַתָּה תִּהְיֶה לְנָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל". אם למה דברי תורה הם כמו מלך? "לוֹמַר לְךָ, מַה נָגִיד זֶה - יֵשׁ בּוֹ לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת. אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה, יֵשׁ בּוֹ לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת. הַיְינוּ דְּאָמַר רָבָא, לְמַיִימִינִים בָּהּ - סָמָּא דְּחַיֵי, לְמַשְׂמְאִילִים בָּהּ - סָמָּא דְמוֹתָא".

"דָּבָר אַחֵר – למה נמשלו דברי תורה למלכים. ל"נְגִידִים", כֹּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, קוֹשְׁרִים לוֹ שְׁנֵי כְּתָרִים". כעת מובן למה בני ישראל שקיבלו את התורה קיבלו שני כתרים. כיוון שהדברים עצמם היו עם שני כתרים. כל דיבור שיצא מפי הקב"ה הוא מלך. יש לו שני כתרים.

דברי תורה בשבעים לשון
אם במלכים עסקינן. צריך לזכור כי יוסף נהיה מלך בזכות היכולת שלו לדבר עם כל העמים. בשבעים לשון. כך גם שלמה המלך היה יודע לדבר בכל השפות – כי הוא מלך על כל הבריאה. גם התורה שהיא מלכות יודעת לדבר בשבעים לשון. כך כתוב בגמרא בסמיכות לדבר התורה הקודם. "אמר רבי יוחנן מאי דכתיב ה' יתן אמר המבשרות צבא רב? כל דיבור ודיבור שיצא מפי הגבורה נחלק לשבעים לשונות. תני דבי רבי ישמעאל: "וכפטיש יפוצץ סלע" מה פטיש זה נחלק לכמה ניצוצות אף כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא נחלק לשבעים לשונות".
הגמרא במסכת סוטה לו אומרת: שבני ישראל כתבו את התורה אחרי כניסתם לארץ. "וְאַחַר כָּךְ הֵבִיאוּ אֶת הָאֲבָנִים, וּבָנוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ, וְסָדוּהוּ בַּסִּיד, וְכָתְבוּ עֲלֵיהֶם אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה בְשִׁבְעִים לָשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר, (דברים כז) "בַּאֵר הֵיטֵב". ומנין ידעו בני ישראל שבעים שפות? ממתן תורה.

קשירת הכתרים לאותיות – גם בשמים
ראינו שבני ישראל זכו לכתרים בעקבות מתן תורה. ראינו שלדברי התורה עצמם היו כתרים. מנין הם באו? הגמרא בכמה מקומות מספרת שכשעלה משה למרום מצאו לקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות. פעם אחת בגמרא שבת שם כתוב: "וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם, מְצָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהָיָה קוֹשֵׁר כְּתָרִים לָאוֹתִיּוֹת. אָמַר לֵיהּ: מֹשֶׁה, אֵין שָׁלוֹם בְּעִירְךָ? אָמַר לְפָנָיו, כְּלוּם יֵשׁ עֶבֶד שֶׁנּוֹתֵן שָׁלוֹם לְרַבּוֹ? אָמַר לֵיהּ, הָיָה לְךָ לְעָזְרֵנִי. מִיָּד אָמַר לוֹ, (במדבר יד) "וְעַתָּה יִגְדַל נָא כֹּח ה' כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ".
הפעם השניה בגמרא היא עם רבי עקיבא בגמרא מנחות נמצא אותו ביטוי שמופיע בגמרא בשבת. שמצאו משה שקושר כתרים לאותיות במרום. ושם זה מופיע על רקע הסיפור של רבי עקיבא. "אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם, מְצָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיּוֹשֵׁב וְקוֹשֵׁר כְּתָרִים לָאוֹתִיּוֹת. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי מְעַכֵּב עַל יָדְךָ? (לתת תורה מיד. למה אתה מתעכב בשביל לקשור כתרים לאותיות?)
אָמַר לוֹ, אָדָם [אֶחָד יֵשׁ], שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת בְּסוֹף כַּמָּה דּוֹרוֹת, וַעֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף שְׁמוֹ, שֶׁעָתִיד לִדְרֹשׁ עַל כָּל קוֹץ וְקוֹץ תִּלֵּי תִּלִּים שֶׁל הֲלָכוֹת, אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הַרְאֵהוּ לִי, אָמַר לוֹ, חֲזֹר לַאֲחוֹרֶיךָ. הָלַךְ וְיָשַׁב לְסוֹף שְׁמוֹנֶה [עֶשְׂרֵה] שׁוּרוֹת, וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ מָה הֵם אוֹמְרִים, תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְדָבָר [אֶחָד], אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו, רַבִּי מִנַּיִן לְךָ? אָמַר לָהֶם, הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי, נִתְיַשְּׁבָה דַּעְתּוֹ. חָזַר וּבָא לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יֵשׁ לְךָ אָדָם כָּזֶה, וְאַתָּה נוֹתֵן תּוֹרָה עַל יָדִי? אָמַר לוֹ, שְׁתֹק, כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לְפָנַי. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הֶרְאִיתַנִי תּוֹרָתוֹ, הַרְאֵנִי שְׂכָרוֹ. אָמַר לוֹ, חֲזֹר לַאֲחוֹרֶיךָ. חָזַר לַאֲחוֹרָיו, וְרָאָה שֶׁשּׁוֹקְלִין בְּשָׂרוֹ בְּמָקוֹלִין. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זוֹ תּוֹרָה וְזוֹ שְׂכָרָהּ? אָמַר לוֹ, שְׁתֹק, כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לְפָנַי".

למה דווקא דורו של רבי עקיבא זכה לכתרי תורה?
אפשר לומר כי הדור הזה עמל על התורה יותר מכל. על הדור הזה נאמר (מסכת סנהדרין דף כ) "אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, מַאי דִּכְתִיב, (שם)
"שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי", "שֶׁקֶר הַחֵן" - זֶה יוֹסֵף. "וְהֶבֶל הַיֹפִי" - זֶה בֹּעַז. "יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל" - זֶה פַּלְטִי בֶּן לַיִשׁ. דָּבָר אַחֵר, "שֶׁקֶר הַחֵן" - זֶה דּוֹרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה. "וְהֶבֶל הַיֹּפִי" - זֶה דּוֹרוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ. "יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל" - זֶה דּוֹרוֹ שֶׁל (חזקיה) [הַזְּקֵנִים]. דָּבָר אַחֵר, "שֶׁקֶר הַחֵן" - זֶה דּוֹרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ. "וְהֶבֶל הַיֹּפִי - זֶה דּוֹרוֹ שֶׁל חִזְקִיָּה. "יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל" - זֶה דּוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלָעִאי. אָמְרוּ עָלָיו עַל דורו של רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלָעִאי, שֶׁהָיוּ שִׁשָּׁה תַּלְמִידִים מִתְכַּסִּים בְּטַלִּית אַחַת וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה"

ורבי יהודה הוא תלמידו של רבי עקיבא שגם הוא למד תורה מתוך עוני גדול. ומתוך סכנה גדולה של נפשות. כמו שמפורסם עם סיפור של פפוס בן יהודה. ומשל הדגים שבמים.

באיזה לשון ניתנה תורה?
הגמרא במסכת סנהדרין (כב) אומרת: "אמר מר זוטרא ואיתימא מר עוקבא בתחלה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש חזרה וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמי ביררו להן לישראל כתב אשורית ולשון הקודש והניחו להדיוטות כתב עברית ולשון ארמי.
מאן הדיוטות?
אמר רב חסדא: כותאי.
מאי כתב עברית? אמר רב חסדא: כתב ליבונאה.
וממשיכה הגמרא ואומרת שהיה ראוי עזרא שהתורה תנתן על ידו. אבל קדמו משה רבינו. "ואף על פי שלא ניתנה תורה על ידו נשתנה על ידו הכתב. מכתב עברי לכתב אשורי. ומסביר שם רבי. כי למעשה הכתב הזה ניתן למשה מסיני. אבל אחר כך שונה לכתב עברי ובזמן עזרא חזר לכתב המקורי של מתן תורה.
"תניא, רבי אומר: בתחלה בכתב זה ניתנה תורה לישראל, כיון שחטאו - נהפך להן לרועץ, כיון שחזרו בהן - החזירו להם".

באיזה לשון ניתנה תורה?
הרמב"ם נשאל על מי שרקם פסוקים בלשון קודש על הטלית שלו האם זה מותר. וכתב על זה בחריפות שזה: "חידוש וסטיה, שלא היה כמותו בישראל לפי ידיעתנו, וממה שחייבים אתם לדעתו, שזה הכתב, רוצה לומר 'כתב אשורי', הואיל ובו ניתנה תורה כמו שנתברר, ובו נכתבו לוחות הברית, מגונה להשתמש בו חוץ מאשר בכתבי הקודש. ולא פסקו ישראל מלהשמר בזה, והיו אגרותיהם וחיבורי חכמותיהם וכתבי חול שלהם בכתב עברי לבד, ולכן תמצא חרות תמיד על שקלי הקודש דברים של חול בכתב עברי, ולא תמצא כלל אות אחת מזה (בכתב) אשורי בדבר משאריות ישראל, לא בחריתת מטבע ולא בחריתת אבן, אלא כל זה בכתב עברי. ובגלל זה העניין שינו הספרדיים כתבם ונתנו לאותיות צורות אחרות, עד שנעשה כאלו כתב אחר, כדי שיהיה מותר להשתמש בו בדברי חול. (שו"ת הרמב"ם סימן רסח).
ובשו"ת הרדב"ז כתב כי בירושלמי משמע שבלוחות השניות היה כתב עברי. והוא מיישב את הבבלי והירושלמי באומרו שזה היה ההבדל בין הלוחות הראשונות ללוחות השניות. "שהלוחות הראשונים היו כתובים בכתב אשורית. והלשון היה קדש קדשים וכשירד משה מן ההר והלוחות בידו וירא את העגל ומחולות פרחו האותיות מרוב קדושתן וחזרו למקום אצילותן ונשארו הלוחות כגוף בלא נשמה ונשברו".
"אח"כ כתב את הלוחות השניות בלשון שהיו הם מכירין שהוא כתב עברי שאין בו קדושה וזהו שאמרו בירושלמי תניא ר' יוסי אומר ברעץ ניתנה התורה וקרא לכתב עברי רעץ מלשון תרעץ אויב לפי שעבדו עבודה זרה ורעץ היה להם שאבדו אותו הכתב הקודש". אח"כ בימי עזרא בזמן בית שני ביטלו את היצר של העבודה הזרה וחזר להם הכתב כמו שהיה בלוחות הראשונים. ודניאל שהיה מקובל איש מפי איש עד מרע"ה בכתב הלוחות הראשונות הכיר אותו והודיעו ומשם והלאה היו מכירין בו ואפשר שאפי' בני אשור הכירו בו מאז וזהו שאמרו שעלה בידם מאשור וזה נכון. (שו"ת רדב"ז חלק ג סימן תמב).
כתב הרמב"ן על התורה. (דברים פרק כז פסוק ג) שיש ספר שנקרא "תאגי" שבו כתוב כי מהאבנים שסותתו בימי משה ויהושע העתיקו בימי עזרא את כל התורה עם התגים שלה. והסביר הגרי"ז (על מסכת מנחות דף כט ע/ב) כי בודאי היו להם כמה ספרי תורה מימי קדם רק שהם היו כתובים בכתב ליבונאה שלא היו בו תגים. ואילו באבנים הכל היה כתוב בכתב אשורי שיש לו תגים. ומשם העתיקו בימי עזרא.

למה שני כתרים? שתי מלכויות!
הכתרים הללו של מתן תורה הם מלכות. היפוכה של המלכות זה שיעבוד. חכמינו אמרו שביחד עם מתן תורה קיבלנו מלכות וגם "חירות". כך כתוב במדרש (שמות רבה נא ח( "בשעה שנתן הקדוש ברוך הוא התורה לישראל לא היו ראוים שישלוט מלאך המות בהם שנאמר (שמות לב) חרות על הלוחות מהו חרות ר' יהודה אומר חירות מן גליות, ור' נחמיה אומר חירות ממלאך המות", חרות גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. חירות כפולה.
וכן המדרש "מה עשה הקב"ה במתן תורה הביא למלאך המות אמר לו העולם כולו ברשותך חוץ מאומה זו שבחרתי לי, א"ר אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אמר מלאך המות לפני הקב"ה על חנם נבראתי בעולם אמר לו הקב"ה בראתי אותך שתהא משכל בעובדי כוכבים חוץ מאומה זו שאין לך רשות עליה, ראה עצה שיעץ הקב"ה עליהם שיהיו חיים וקיימים שנא' (דברים ד) ואתם הדבקים וגו' וכה"א (שמות לב) והמכתב מכתב אלהים הוא חרות מהו חרות? רבי יהודה אומר: חרות מן המלכיות ור' נחמיה אומר: ממלאך המות. ורבי אומר: מן היסורין. ראו עצה שיעץ עליהם הקב"ה ומיד קלקלו העצה מ' יום. לכך נאמר (משלי א) ותפרעו כל עצתי.
אמר להם הקב"ה: אני אמרתי שאין אתם חוטאים ותהיו חיים וקיימים כמותי, כמו שאני חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים. (תהלים פב) 'אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם' כמלאכי השרת שאין מתים. ובקשתם אחר הגדולה הזאת למות. 'אכן כאדם תמותון' כאדם הראשון שצויתי אותו מצוה אחת שיעשה אותה ויהיה חי וקיים לעולם. שנאמר (בראשית ג) 'הן האדם היה כאחד ממנו' וכן 'ויברא אלהים את האדם בצלמו' שיהיה חי וקיים כמותו. והוא חבל מעשיו ויבטל גזירתי ואכל מן האילן. ואמרתי לו: "כי עפר אתה". אף אתם. אני אמרתי: 'אלהים אתם'. חבלתם עצמכם כאדם. 'אכן כאדם תמותון' ומי גרם להם כך? 'ותפרעו כל עצתי'. (במדבר רבה (וילנא) פרשת שלח פרשה טז סימן כד)
ובזוהר (בראשית מב) על אדם וחווה: "ועד לא חטאו הוו שמעין קלא מלעילא והוו ידעי חכמתא עלאה וקיימי בקיומא דזיהרא עלאה ולא דחלי כיון דחטאו אפילו קלא דלתתא לא הוי יכלין למיקם ביה, כגוונא דא עד לא חבו ישראל בשעתא דקיימו ישראל על טורא דסיני אתעבר מנייהו זוהמא דהאי חיויא דהא כדין בטול יצר הוה מעלמא ודחו ליה מנייהו וכדין אתאחידו באילנא דחיי וסלקו לעילא ולא נחתו לתתא כדין הוו ידעין וחמאן אספקלריאן עלאין ואתנהרין עינייהו וחדאן למנדע ולמשמע וכדין חגר לון קודשא בריך הוא חגורין דאתוון דשמיה קדישא דלא ייכול לשלטאה עלייהו האי חויא ולא יסאב לון כקדמיתא כיון דחטאו בעגל אתעבר מנייהו כל אינון דרגין ונהורין עלאין ואתעברו מנייהו אנון חגירו מזיינין דאתעטרו משמא עלאה קדישא ואמשיכו עלייהו חויא בישא כמלקדמין וגרמו מותא לכל עלמא".
עשר מידות של רב
המידות הללו הם המידות שהיו לישראל ועוד שומרים להם. מרן הרב ז"ל היה מלמד אותנו תמיד את המעלה של עם ישראל. והיה אומר לנו תמיד כי כל יהודי יכול להיות כמו הבבא סאלי או לפחות חלק מזה. אנחנו אחרי פטירת הרב גם אומרים אותו לשון של הרב. וכתוב בתשובות הגאונים כי לאמורא "רב" המוזכר בגמרא היו קוראים באמת רבי אבא. והיו לו עשר מידות טובות של חסידות שלא היו יכולים תלמידיו לאמץ את כולם. לכן כל אחד אימץ מידה אחת.
"אלין עשרה מילי דחסידותא דהוה נהיג בהו רב ובתריה לא יכילו כולהון שמעיה לאחזוקי בהון וכל חד וחד מנהון אחזיקו בחדא מנהון: חד. דלא הוה מסגי ארבע אמות בקומה זקופה, ונהיג רב יאודה אחריו: שנית. דלא הוה מסגי ארבע אמות בגלוי הראש, ונהוג רב הונא אחריו: שלישית. דקיים שלש סעודות כל ימיו בשבת, ונהג ר"נ אחריו: רביעית. וחמשית שלא היה מביט לצדדין ואפילו לפניו, דאמר שימי וכו' אלמא עד דשמע קליה לא ידע, ונהגו רב יוסף ורב ששת אחריו ולא יכלו לעמוד בה עד שסימו את עיניהם: ששית. כד הוה עייל לבי מדרשא הוה מקיף ולא הוה פסע ועייל קמי רבנן דלא מטרח צבורא ונהגו ר' זירא ואביי אחריו: שביעית. דלא הוה אכיל מסעודת הרשות משום חלב ודם וגיד הנשה: שמינית. דכל דקפיד עליה אזל איהו לגביה ומפייס ליה ונהג רב זוטרא בריה דרב נחמן אחריו: תשיעית. שהיה רגיל תדיר בתפילין ונהג רב ששת אחריו: עשירית. שהיה קולו ערב והיה רגיל לירד לפני התבה ולהיות מתורגמן לרבו ולכל מי שצריך, ולקיים מה שנאמר כבד את יי מהונך ונהג ר' חייא בר אדא אחריו דקאמרינן רב חייא בר אדא בר אחתיה דבר קפרא הוה והיה קולו ערב כשפורס על שמע ויורד לפני התיבה אמר אהניי לבוראך ממה דאהנייך הד"דכ כבד את יי מהונך: (תשובות הגאונים - שערי תשובה סימן קעח).
אנו מספרים את הסיפור הזה על מנת ללמוד את דרכו של הרב ז"ל. וגם אם איננו יכולים לעשות כל מה שהרב ז"ל היה עושה לפחות נעשה ביחד כולם את כל מה שהרב ז"ל היה עושה. אמן.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il